פסק דין ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (ס. הנשיא כב' השופטת א. בית-נר) מיום 18.12.01, בתיק אזרחי 3236/01. המערער, יליד שנת 1952, נפצע בתאונת עבודה שאונתה לו ביום 11.4.94, במהלך עבודתו אצל המשיבה מס' 1 עם מכסחת דשא. (משיבה מס' 2 היא המבטחת של המשיבה מס' 1). המערער הועסק כגנן אצל המשיבה מס' 1 תקופה של כשנה לפני התאונה (קודם לכן עבד כפועל בנין). בפסק דינה קבעה כב' השופטת קמא שמלוא האחריות להתרחשות התאונה רובצת על המשיבה מס' 1 שהתרשלה בכך שלא הדריכה את המערער, לא פיקחה על עבודתו, לא דאגה לספק לו מכסחה תקינה, ולא דאגה לתקן את המכסחת כשהודיע לה מר חמדאן (שעבד עם המערער בגינון בביה"ס עד כשבוע לפני התאונה), על התקלה במכסחת הדשא. בימ"ש קמא קבע גם שהוא נותן אמון מלא במערער ובעדיו. למערער נגרמה קטיעה של גלילים סופיים באצבעות 2+3 של כף יד ימין. באצבע 4 נותרה צלקת מחמת תפירת פצע. המוסד לביטוח לאומי קבע למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור של 9.75%, ועל נכות זו לא היתה מחלוקת בין הצדדים. המערער היה בתקופת אי-כושר עבודה של שישה חדשים, ולאחר מכן חזר לעבוד אצל המשיבה מס' 1 בתפקיד של שומר בית-ספר. את הפיצוי המגיע למערער העריכה כב' השופטת קמא כדלקמן: כאב וסבל - 30,000 ש"ח הפסד שכר לעבר - 33,000 ש"ח הפסד שכר לעתיד - 20,000 ש"ח הוצאות לצד ג' (גלובלי) - 5,000 ש"ח __________________ סה"כ : 88,000 ש"ח ולאחר הפחתת תגמולי מל"ל בסך 29,000 ש"ח, נשארת יתרה לתשלום בסך 59,000 ש"ח וסכום זה פסק בימ"ש קמא לזכות המערער בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של % ½17 מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכה"ט. שני הצדדים מלינים על תוצאה זו. המערער קובל על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו ומערער על רוב מרכיבי הנזק. לטענתו שכרו המשוערך למועד פסה"ד הוא 4,461 ש"ח, ובימ"ש קמא קיפח אותו בשיעור הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר, הפסד שכר לעתיד, אבדן פנסיה ותנאים סוציאליים, וכן באשר להוצאות ועזרת צד שלישי, ובנוסף לא נתן בימ"ש קמא דעתו לנכותו התפקודית של המערער. בהודעת ערעור שכנגד טוענות המשיבות שהיה על בימ"ש קמא להטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 50% לפחות באשר לארוע התאונה. ביום 10.7.02 האזנו לטענות ב"כ שני הצדדים. בנוסף עיינו בעיקרי הטיעון של שני הצדדים, בתיקי המוצגים ובתיקו של בימ"ש קמא. הצעת הפשרה שהעלינו בדיון מיום 10.7.02 לא נסתייעה, לפיכך, נחליט בגורל טענות הצדדים לגופו של ענין. נתחיל דווקא מן הערעור-שכנגד, ונציין מיד שלא ראינו כל הצדקה להתערב במסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא ולפיה האחריות המלאה לאירוע התאונה רובצת על מעבידתו של המערער, דהיינו, המשיבה מס' 1. אין זו דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, לה ניתנה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. בענייננו נתן בימ"ש קמא אמון בלתי מסוייג בגירסת המערער ועדיו, ואין כל סיבה להתערב בממצאי המהימנות, שמהם נגזרת גם המסקנה בשאלת החבות. כך נקבע ב-ע"א 663/88, שירזיאן נ. לבידי אשקלון, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225, בעמ' 229: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים". ובהמשכו של אותו עמוד: "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש". ובענין ע"א 477/85, בוארון נגד עירית נתניה, מ"ב (1) פד"י, עמ' 415, שם נדונה פגיעה ע"י מכסחת דשא, נקבעה חבותה של המעבידה להתרחשות התאונה, ונדחתה טענת האשם התורם: " עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (שם, בעמ' 425). יש איפוא לאשר את קביעותיה ומסקנותיה של כב' השופטת קמא בשאלת החבות, והעדר האשם התורם, ולדחות את הערעור-שכנגד. מכאן לסוגיית גובה הנזק: גם אם הנימוקים העובדתיים בבסיס פסק-דינו של בימ"ש קמא בכל הנוגע לשיעורו של הפיצוי הינם קצרים ותמציתיים ביותר, נראה לנו שפריטי הנזק וסכומי הפיצוי שנקבעו סבירים ואינם מצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור, למעט שיעור הפיצוי שנקבע לענין הפסד השכר לעתיד, פיצוי אותו העריך בימ"ש קמא בסכום של 20,000 ש"ח. שכרו המשוערך של המערער בערכים למועד פסה"ד היה : 3,303 ש"ח לחודש. את נכותו הרפואית של המערער (9.75% לצמיתות) יש לראות בנכותו התפקודית והחישוב האריתמטי אמור להביא לתוצאה כדלקמן: הפס"ד של כ 330- ש"ח לחודש (לפי 10% נכות). בשנה אחת : 330 X 12 חודשים = 3,960 ש"ח לשנה. התובע, יליד 1952, מכאן שבמועד פסק-הדין של בית משפט קמא הוא היה כבן 49 לערך, מקדם ההיוון ל 16- שנה הוא 12.56, ולכן הפיצוי לפי חישוב אריתמטי של הפסד בסך 3,960 ש"ח לשנה, מהוון ל- 16 שנה יהא: 49,738 ש"ח במעוגל. כב' השופטת קמא חישבה את הפיצוי המגיע למערער באשר להפסד השכר לעתיד לפי חשבון של פיצוי גלובאלי ובכך אין, כמובן, כל פגם. יחד עם זאת העמדת הפיצוי הגלובאלי העתידי על 20,000 שקל בלבד נראה לנו כמחייב התערבות ערכאת הערעור, זאת נוכח העובדה שמדובר בקטיעה של הגליליים הסופיים באצבעות 2+3 בידו הימנית של המערער שעבד כל ימיו עד לאירוע התאונה בעבודה פיזית, תחילה כפועל בנין ואח"כ בגינון. סבורים אנו שבנסיבות אלה ראוי היה להעמיד את הפיצוי הגלובאלי על 35,000 ש"ח, ומכאן, שיש להגדיל את הפיצוי בראש הנזק של הפסד שכר לעתיד מ 20,000- ש"ח שנקבעו בפסק הדין של בימ"ש קמא, ולהעמידו על 35,000 ש"ח נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא (18.12.01). בשאר פריטי הנזק אין כל הצדקה להתערבותנו, לפיכך, אנו מחליטים לדחות את הערעור שכנגד שהגישו המשיבות, ומאידך גיסא לקבל באופן חלקי את ערעורו של המערער במובן זה שלסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא יתווסף סכום נוסף של 15,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5%, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, והכל בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא ועד הפרעון המלא בפועל. כמו כן תישאנה המשיבות, ביחד ולחוד, באגרת הערעור שנשא בה המערער בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום אגרת הערעור ועד לפרעון בפועל. פרט לאמור לעיל, לא יהא צו להוצאות בערעור ובערעור שכנגד. הפקדון יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט למי שהפקידו. תאונת עבודה