פסק-דין 1. בפני תביעה כספית שעילתה לשון הרע שלטענת התובעים הוציאו עליהם הנתבעים. התובע ד"ר לפילוסופיה יהודית, מומחה להגות, פילוסופיה וקבלה, מרצה מבוקש ומחבר ספרים רבים בתחום. בנוסף, עוסק התובע גם במתן ייעוץ בנושאי קבלה מעשית במסגרת התובעת 2, עמותה שהוקמה ע"י התובע וע"י אנשים נוספים במטרה לקדם החקר והיישום של תורת הקבלה, ממנה מקבל התובע שכר. הנתבעים הינם איש התקשורת אמנון לוי - מגיש ו/או עורך תכנית הטלוויזיה "השבוע עם אמנון לוי" (להלן: "התכנית"), גשם תקשורת בע"מ שהיא מפיקת התכנית וטלעד אולפני ירושלים שהיא בעלת הזיכיון לשדר התוכנית והקדימונים (להלן: "הפרומואים") הקודמים לתוכנית. עניינה של התביעה בשלושה שידורים שנעשו במסגרת התוכנית: "השבוע עם אמנון לוי", שמשודרת בשעת צפיית שיא בערוץ 2, ע"י הנתבעים אודות התובעים וכן בשידורי הפרומואים שקדמו לתכניות ששודרו כשלטענת התובעים כל אחד מהשידורים ומהפרומואים מהווה הוצאת לשון הרע: השידור מיום 21/01/02 (להלן: "השידור הראשון") - במסגרת התכנית הוצגה כתבה שצולמה במצלמה נסתרת בה אדם, בשם מר דדוש, מבקש את עזרתו של התובע. לטענת התובעים, התובע הוצג בתכנית כשרלטן השייך לאותו ציבור של מאחזי עיניים הגובים כספים במרמה, כשהנתבעים השמיטו את הקטע בו התובע כלל לא ביקש שכר, ואף הדגיש כי אין בייעוץ משום מעשה ניסים כלשהו. לטענת התובעים כל השידור והדרך בה הוצג התובע מהווים לשון הרע. השידור מיום 28/01/02 (להלן: "השידור השני") - במסגרת שידור זה הוצע לתובע להופיע בתכנית. התובע נתן הסכמתו בתנאי שיצויין כי הוא סובל מהזעת יתר בעקבות טיפול תרופתי. לטענת התובע, לא רק שהנתבעים לא ציינו עובדה זו, אלא שהמצלמות אף התמקדו על זיעתו של התובע תוך מתן הרושם לציבור הצופים, כי התובע למעשה משקר. בנוסף, התובע נתן לתחקירני התכנית מספר טלפונים של מטופליו תוך קבלת הבטחה להעלות מי מהם לשידור על-מנת שיישמע צידו של התובע בעניין ואולם, הבטחה זו לא קוימה גם היא. התובע טוען כי שידור זה, כמו קודמו גרם לו נזק תדמיתי רב וגרם להרס שמו הטוב אותו רכש משך שנים רבות. השידור מיום 11/03/02 (להלן: "השידור השלישי") - במסגרת תכנית זו נאמר כי התובעת קנתה לתובע דירה וכי היא משלמת לו שכר דירה. דברים אלו נאמרו בתכנית על-אף שהתובע מסר לתחקירן פרטים שונים מכך ואף הציע לו לראות את חוזה רכישת הדירה. לטענת התובע, שידור זה כמו קודמיו מציגו כשקרן ומוציא את לשונו רעה. שידורי הפרומואים: במסגרתם הוצגו קטעים מקדמיים "נבחרים" מתוך השידורים הנ"ל מתוך מטרה לעודד צפייה בשידורים עצמם, כשהפרומואים שודרו כ-42 פעמים. לטענת התובעים יש בשידור הפרומואים כדי לחזק את דימויו הכוזב של התובע כנוכל ושרלטן ששיטותיו הנלוזות נחשפו ע"י התוכנית. לטענת התובעים, כל פרומו מהווה הוצאת לשון הרע באשר יש בו כדי לחזק את הנאמר לעיל. לטענת התובע, במסגרת הייעוץ שניתן על ידו בנושאי קבלה מעשית אין המדובר במאגיה, כשפים או כל מעשי ניסים למיניהם והתובע לא התיימר להציג עצמו כ"מקובל". התובע טוען כי מעולם לא הציג עצמו כעושה ניסים או כפותר בעיות, אלא אך ורק כמי שנותן ייעוץ בתחום הקבלה המעשית עליו הינו אמון, כאשר התובע מציין כי כל הפונים אליו עשו זאת בהתאם להמלצות שקיבלו מאנשים אחרים שפנו בעבר לקבלת שירותי התובע. לדברי התובע, החל ממסע השידורים הנוכחי הנ"ל אשר הציגו כמי שהוא רמאי ומאחז עיניים המנסה לבצע מעשי כשפים שאין בהם לא כלום, קליניקת הייעוץ שהפעילו התובעים ריקה מפונים, התובע חדל מלהיות מוזמן להרצות, הרצאות שנקבעו לו זה מכבר בוטלו וספר שהוציא לאחר השידורים, עליו עמל במשך כארבע שנים, נקנה במספר העתקים מצומצם. לדברי התובע, שמו הטוב שנבנה משך שנים רבות נפגע וירד לטמיון ומכאן שפרסומם של השידורים והפרומואים מהווים לשון הרע כלפיו כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק). הנתבעים טוענים מנגד כי אין בשידורים השונים (ובכללם בפרומואים) משום לשון הרע. לטענתם, התכנית שבה עסקינן עוסקת בעיתונות טלוויזיונית המסקרת במסגרתה עניינים שבהם לציבור יש עניין. לדבריהם, כל האמור בשידורים הינו אמת והתכנית חושפת את האמת כשירות חשוב לציבור הצופים עקב תלונות רבות שנתקבלו אודות התובע. הנתבעים טוענים כי נתנו לתובע את כל ההזדמנויות האפשריות להשמעת גרסתו ועמדתו והם מכחישים את טענתו של התובע לפיה אמר למי מהם אודות בעיית ההזעה שיש לו בעקבות טיפול תרופתי. הנתבעים טוענים כי התובע הציג עצמו כמי שהוא בעל יכולות רפואיות, מחלק קמיעות וויטמינים למיניהם והוא אינו מסתפק במתן ייעוץ אלא אף משרה בפני האנשים המגיעים אליו את התקווה כי טיפולו יעניק להם את המזור המיוחל. לטענתם, הסכומים שהתובע גובה מוצגים כתרומה לעמותה, כאשר בפועל ביצוע התשלום אינו וולנטרי כפי שנהוג לעשות במקרה של תרומה. לטענת הנתבעים, באם יוחלט כי יש בפרסום האמור משום הוצאת לשון הרע, כהגדרתו בחוק, תעמוד לזכותם הגנת אמת דיברתי כיוון שהפרסום אמיתי ויש בו עניין לציבור, או לחילופין תעמוד לזכותם הגנת תום הלב [שם, סעיפים 15(12) ו- 15(2) לחוק], בין היתר כיוון שהוטלה עליהם חובה חברתית לבצע הפרסום האמור ולא היתה בו כוונת זדון כלשהי. יש לציין, כי הדיון פוצל להכרעה ראשית בשאלת האחריות. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים, צפיתי בקלטות הוידאו ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים שדנו בשלב זה בשאלת פרסום לשון הרע ובאחריות לו בלבד, החלטתי לקבל את התביעה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. כללי: באופן כללי ניתן לומר, שהנתבעים פעלו במקרה זה בצורה חד צדדית, לא מאוזנת, תוך קביעת עמדה כלפי התובע, שמדובר בנוכל ושרלטן והצגתו באור שכזה בצורה מגמתית ולא מאוזנת, תוך ניצול הכוח האדיר של המדיה הטלוויזיונית להצגת עמדה לא מאוזנת זו, תוך זלזול בתובע ובתחום הקבלה והמיסטיקה, עמדה שיתכן ונבעה מחוסר הכרות / חוסר תחקיר מעמיק / חוסר הבנה / חוסר אמונה בתורת הקבלה. כבר בפתיח של התכנית הראשונה, המצביע על "הצהרת הכוונות" של הנתבעים והשקפת עולמם, הבהיר מר אמנון לוי שמדובר ב"עדות שתמחיש כיצד עובדת תעשיית הקבלה, איך מוציאים כספים מאנשים שנקלעו לצרה תוך הבטחה להוציא אותם ממצוקתם בעזרת קמע". כך גם בזמן התקשרות גב' שרה קרה וגב' אורית ג'ומעה לשידור, הופיעה כתובת "לטענתה הונתה ע''י רמי שקלים" ומדובר בטענת הונאה ברורה. אני דוחה את נסיונם של הנתבעים להמעיט מ"הצהרת כוונות" זו של פתיח זה וקובע שהפתיח משקף את מטרת והשקפת הנתבעים הנוקטים, למעשה, עמדה נגד "תעשיית הקבלה" ומשייכים אותה להוצאת כספים מאנשים תוך מעשי נוכלות והונאה והצגת התובע כנוכל המציג עצמו כרופא / כמרפא המפזר קמעות, הבטחות שוא ועושה מעשי הונאה תמורת כסף, וכל שנעשה ע''י הנתבעים אח''כ היה נסיון לבסס השקפה ומטרה זו וזאת, באופן חד צדדי ולא מאוזן. בניגוד לגרסת הנתבעים, לא מדובר רק בדיווח שלהם על העובדות כהוויתן, אלא כאמור, בנסיון להציג את התובע כנוכל תוך זלזול בשיטות הקבלה ובשימוש בקמעות ובפתקים. הנתבעים לא הביאו עדות של מומחה לגבי תורת הקבלה ולא סתרו את עדות התובע לגבי הקבלה המעשית והיותו מומחה בתחום זה, לאחר שהוציא 12 ספרים ומשמש כמרצה בתחום זה אותו למד וחקר. הם גם לא סתרו את עדותו של התובע לגבי השימוש בקמעות, בפתקים אותם יש לשים במים, שבהם נרשמים אותיות ומלים שיש להן משמעות בקבלה, בנסיבות אותן הסביר באריכות בעדותו. הנתבעים מחד, לא מהססים להודות שאין להם ידע והבנה בקבלה, אך דבר זה לא מנע מהם להביע עמדה מזלזלת כנגד שיטות הקבלה, תוך גיחוך וזלזול, לדוגמא בפתק שהתובע מסר למר דדוש שבו מופיעות אותיות ומלים שונות שיש להן משמעות לפי שיטת הקבלה, בעוד מר אמנון לוי מציג אותן בצורה מזלזלת, ביחד עם אמירות של מר דדוש שניתן לעשות בהן "קבלת שבת" וכו'... יש לציין, שלמרות שעדי הנתבעים העידו שהנתבע 1, מר אמנון לוי, הוא "האינסטנציה האחרונה" ו"הפה הסופי" בתכנית ולמרות שיש מחלוקות לגבי אמירות של מר לוי, לגבי טעויות שלו (כמו אמירתו שהתקשרו גם אנשים לדבר בזכותו ושבחו של התובע) ולגבי פרשנות של אמירות שלו מתוך השיחות שנעשו, בחרו הנתבעים שלא להעיד את מר לוי בביהמ''ש וזאת באופן תמוה ולא ברור, עמדה העולה בקנה אחד עם עמדת הכוח והזלזול שהציגו הנתבעים כלפי התובע. אי העדה זו של מר לוי מחלישה את עדות הנתבעים ואת יכולתם להתמודד עם תביעה זו ולהוכיח את המוטל עליהם לגבי ההגנות שהם טוענים להן. בנוסף, הנתבעים לא העידו גם את מר דדוש, אותו אדם שצולם במצלמה נסתרת והופיע באולפן בתכנית הראשונה, שעליו התבססה למעשה טענתם של הנתבעים וגם הנ''ל מחליש את עמדתם. חוסר האיזון בהתנהגות הנתבעים בא לידי ביטוי גם בכך, שלמרות שהם טענו שהתקשרו במהלך שידור התכנית עשרות צופים שבקשו לדבר כנגד התובע, הם העלו לשידור רק שתיים מהן וזאת, כשלא טרחו לדווח לתובע שבשידור יעלו אנשים לדבר נגדו וכן בזמן שהם לא טרחו להעלות לשידור אנשים שהתקשרו לדבר בזכותו של התובע, והיו כאלה, כפי שאמר מר לוי בעצמו בשידור ובתשובות לשאלות וכן כפי שהעידו מר בוסקילה וגב' גבאי שרצו לעלות לשידור לדבר בשבחו של התובע והדבר לא ניתן להם. חוסר האיזון בא לידי ביטוי גם בתשובת מר לוי בשידור לבקשת התובע להעלות לשידור אנשים שידברו בזכותו, מהנמוק של מר לוי, שמדובר באנשים שהתובע נתן את שמותיהם והם יכולים להיות חברים שלו, כשהתברר שלא היתה למעשה כל כוונה של הנתבעים להעלות לשידור אנשים שהתקשרו לדבר בזכות התובע, שכן - לטענת הנתבעים - או שהם לא אמינים כי שמותיהם ניתנו ע''י התובע, או שלא הספיקו לתחקר אותם. הנתבעים לא עמדו בנטל הראיה להוכחת טענותיהם ל"אמת דברתי" והגנות תום הלב. התובע לא הציג עצמו כרופא או כמרפא העושה מעשי נסים, אלא כמי שמנסה לעזור באמצעות תורת הקבלה. הנתבעים לא הוכיחו שהתובע הציג עצמו כרופא / כמרפא. יש לציין, שגם עדות הנתבעים עצמן, גב' שרה קרה וגב' אורית ג'ומעה העידו שהן פנו לתובע כשיטה אלטרנטיבית לרפואה הקונבנציונאלית שלא סייעה להן, בנסיון לפנות לדבר אלטרנטיבי כמו שיטת הקבלה תוך הבנה וידיעה שהתובע לא רופא, ורצון לנסות את הקבלה תוך נסיון להאמין בכל, בתקווה שמשהו יעזור במקום שהרפואה הרגילה לא עזרה ותוך ידיעה שמדובר בטפול קבלי. התובע גם לא אמר לגברת ג'ומעה להתגרש, כפי שניסו להציג בצורה מודגשת בתכנית. השידור השני, שבו התארח התובע באולפן, היה מאופיין ב"חקירה נגדית" קשה שעבר ע''י מר לוי באולפן, כשלא התאפשר לתובע כמעט להשיב ולהגיב, תוך העלאת מטופלות לשידור בלא ידיעת התובע על כך, בזמן שלא זכר אותן ובלא שיכל להתייחס ספציפית לכך. הפרומואים הרבים ששודרו, בהם ישנן אמירות על רקע מוסיקה מתאימה ש"נחשפו שיטותיו של הקבליסט", "איש קבלה ששיטותיו נחשפו" וכן פרומואים בהם שודרו דברי מר דדוש לגבי הכספים וציון "נחשף" ביחד עם פרומואים לגבי סוחרי נשים ומר עמי פלד, מצביעים על כיוון הנתבעים והאופן שבו הם בחרו להציג את התובע כנוכל המנצל לרעה את חטאיהם וסבלם של אנשים לרווח אישי וזאת באופן חד-צדדי ולא מאוזן, תוך התעלמות מכך שמדובר בתורת הקבלה - תורה מיסטית מורכבת ורבת שנים, שיש רבים המאמינים בה ושאנשים פנו אל התובע כמומחה בקבלה, לאחר שנואשו מהרפואה הקונבנציונאלית ותוך הפגנת זלזול לשיטת הקבלה ולקמעות ולפתקים שנתנו עפ''י שיטה זו (לא הובאה, כאמור, עדות שהם לא נעשו לפי שיטת הקבלה). מותר לאנשים לא להאמין בשיטת הקבלה, כפי שהם יכולים לא להאמין באסטרולוגיה, במגדת עתידות, בקריאה בקלפים, בקריאה בקפה, בברכתו של רב כזה או אחר וכו'... אך אין מקום לזלזול בשיטות אלו ובכך שאנשים פונים אליהן ובוחרים לעתים להאמין בשיטות אלו, לעתים על רקע מצוקתם ונסיונם לתפוס שביב של תקוה במקום שלא זכו לפתרון קונבנציונאלי ואין כל רע בכך, בזמן שאותם אנשים לא מציגים עצמם כרופאים או בעלי כוחות מאגיים. במקרה דנן התובע לא הציג עצמו ככזה, לא הציג עצמו כרופא אלא כאיש קבלה המנסה לעזור כמיטב יכולתו בדרך שלו ומי שפונה אליו יודע שזוהי הדרך - דרך הקבלה. יש לציין גם, שאינני נכנס לנושא הכספי ונושא העמותה והיחס בינה לבין הישיבה ואינני מכריע בנושא זה, נושא שנמצא עדיין בבדיקה וחקירה על ידי רשם העמותות, נושא שיכול לבוא לידי ביטוי יותר בחלק של הנזק הכספי הנטען (שכן, לכאורה, לפי דברי התובע הכסף הולך בעיקרו לישיבה ולא לעמותה). לא ניתן להתעלם מכך, שבעניין זה קיימים חשדות, סימני שאלה וספקות לגבי פעולתם של התובעים, אך בשלב זה ניתן לומר שלא הוכח ע''י הנתבעים שמדובר בנוכל שעושה את הכל לרווח אישי שלו, כשבכל מקרה לא הוכח בפני שהתובע הציג עצמו כרופא וניצל לרעה את חולשותיהם וסבלם של האנשים הפונים אליו לרווח אישי. הנתבעים יכלו להציג את התובע ואת החשדות נגדו בצורה יותר מאוזנת, תוך התמקדות בחלק הכספי בלבד ויחסיו עם העמותה / הישיבה, אך הם בחרו להציג את התובע באור שלילי לחלוטין, כנוכל, תוך זלזול בשיטת הקבלה ובתובע כמייצגה ובכך הם שגו, כשהם לא לקחו בחשבון בצורה מספקת את הכח הרב שיש להם כמדיה טלוויזיונית ואת ההשלכות שיש לחוסר האיזון וחוסר הפרופורציות בהם הציגו את התובע, באור שלילי ביותר. תורת הקבלה מסובכת מאד ודורשת לימוד והעמקה. במקרה דנן שגו הנתבעים בכך שפנו לתחום זה בלא להעמיק בו מספיק, בלא לחקרו מספיק כדי להבינו ותוך נקיטת עמדה חד צדדית, כוחנית, לא מאוזנת, שנבעה לטעמי בין היתר מנקודת המבט והמוצא שיצאו הנתבעים כנגד שיטת הקבלה ומנקודת מוצא הכופרת במה שאחרים מאמינים. הנתבעים השתמשו בכח הרב שבידם בזהירות לא מספיקה, בלא בדיקה, אי דיוק, אי איזון ואי גילוי אחריות מספקת. נקודת המוצא של הנתבעים הינה כפירה במה שאחרים מאמינים, תוך נקיטת עמדה מזלזלת ומגמתית שמדובר בנוכל, נקודת מוצא היוצאת כנגד התובע ושיטת הקבלה, בלא להעמיק בתורת הקבלה ובלא להבין שזה מה שהפונים לתובע רוצים ומאמינים שהם יזכו למרפא משיטה אלטרנטיבית דוגמת הקבלה, כשהם יודעים שזו השיטה ושמדובר בנקודת מוצא אמונתית שלהם, מתוך אמונה שטיפול אלטרנטיבי זה יעזור להם לאחר שלא הצליח בכך הטפול הקונבנציונאלי. ב. פרסום לשון הרע: סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע הוא כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת הדרכים המצוינות בסעיף ובין היתר לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. אין חולק כי השידורים השונים מהווים "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2(א) לחוק וכי הכתבות הטלוויזיונית והפרומואים יועדו לאדם זולת התובעים, ואף הגיעו לאדם אחר זולתם [סעיף 2(ב)(1) לחוק]. המחלוקת בין הצדדים נסובה על משמעותו של הפרסום - היינו האם טמונה בו לשון הרע כנגד התובעים על-פי סעיף 1 לחוק, אם לאו. שאלה זו הינה פרשנית במהותה. פרשנות הפרסום תעשה על-ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, מבלי להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בדבר משמעות הפרסום [ע"א 28/95 נעם פדרמן נ' יעקב טרנר תק-מח 95(3), 224 עמ' 227; ע"א 466/83 שאה נ' גדליאן פ"ד לט(4) 734, עמ' 740; ע"א 534/65 איהאב נ' איהאב פ"ד כ(2) 269, עמ' 274; ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, עמ' 337]. המבחן שאומץ על-ידי הפסיקה על-מנת לקבוע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי [ר' ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 119, 128; ת.א (חיפה) 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285]. היינו, פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על-ידי האדם הסביר [ר' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293]. מכיוון שכך, הרי שאין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע [ ר' ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7]. כאמור, בעניינינו, בכל שלושת השידורים יש משום פרסום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק שכן הנתבעים הציגו את התובע כמי שעוסק במעשי כישוף ומאגיה, המרמה את ציבור הפונים אליו ומנסה להוציא את כספם במרמה, תוך שהוא מנצל למעשה את חולשתם של הפונים אליו, שהם אנשים חולים הנמצאים לפיכך מלכתחילה בעמדת נחיתות כשהם מנסים למצוא כל דבר שהוא שבו יוכלו להיאחז והוא שיושיעם ממחלתם. הנתבעים הציגו את התובע כמי שמנצל חולשה זו של הפונים אליו, ועל-ידי כך מצליח ל"מכור" להם "שיקויי פלא" וקמעות שאין בהם ולא כלום, וכפי שנאמר ע"י הנתבע 1 בתוכנית ה-1: "... עדות מרתקת שצולמה במצלמה נסתרת של מפגש עם מקובל אחר... שתמחיש איך עובדת תעשיית הקבלה, איך מוציאים כספים מאנשים שנקלעו לצרה תוך הבטחה להוציא אותם ממצוקתם בעזרת קמיע או תפילה...". כל זאת, על-אף שהתובע מעיד על עצמו - וגרסתו לא נסתרה - כי הוא איננו עוסק במעשי כשפים, מאגיה או מעשי ניסים למיניהם ואף כי הוא איננו מתיימר להיות "מקובל", וכי כל פועלו מתבסס על ייעוץ בתחום הקבלה, שזו תחום בו התובע מאמין. גם בפרומואים שקדמו לשידורי התכניות, שמטרתם למשוך את קהל הצופים לצפות בתכניות עצמן יש כדי להוות הוצאת לשון הרע אודות התובע, באשר בפרסום הפרומואים יש כדי להשפיל ולבזות את התובע במשלח ידו כאמור בסעיף 1 לחוק וזאת משום שבפרומואים הציגו הנתבעים את התכניות העתידות להופיע בעניינם של התובעים כמי שיש בהן "סקופ" גדול ביותר, באשר התכניות הצליחו לתפוס נוכל המרמה את מי מבית ישראל הפונה אליו, כשהפרומואים משדרים, למעשה, חלקים נבחרים מהתכניות עצמן, על-מנת לנסות לגרות את הצופה בהם לצפות גם בתכניות עצמן על-מנת שיידע ממי עליו להיזהר, תוך שילוב התובע בין סוחרי נשים לבין מר עמי פלד, בשילוב מוסיקה ואפקטים שלא מותירים ספק לצופה כי מדובר בנוכל. יש לציין ולהדגיש גם שלמעשה מספיק היה ששדור אחד או הפרומואים או חלק מהם בלבד יהוו לשון הרע כדי לקבל תביעה זו, אך לטעמי מדובר במכלול ומסכת שלמה של שידורים ופרומואים שכל כולה מהווה נדבך אחר נדבך בפרסום של לשון הרע שבא להציג את התובע כנוכל וכשרלטן. ג. האם עומדות לנתבעים הגנות עפ"י החוק? הנתבעים טוענים כי עומדות לזכותם הגנות שונות אשר בגינן דין תביעה זו להידחות. הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: טענת ההגנה הראשונה של הנתבעים הינה טענת "אמת דיברתי" המצויה בסעיף 14 לחוק. סעיף 14 לחוק קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. במקרה דנן, לא הוכיחו הנתבעים שהצגת התובע כנוכל ושרלטן הפועל רק לרווח אישי על חשבון מצוקת הפונים אליו לרפוי, הינה אמת. ההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון הינו עובדתי בעיקרו והוא נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע" בהשוואה למציאות העובדתית. היסוד השני נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום, ועניינו בשאלה ערכית בעיקרה המוכרעת ע"י ביהמ"ש בהתאם למדיניותו השיפוטית והיא- האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו למרות לשון הרע שבו. שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ר' א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), 215- 236; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 299). התובע טוען כי בפרסום לא הייתה כל אמת וכי כל מטרתו של הפרסום הייתה רדיפת סנסציה ורייטיניג תוך הכפשת שמם של התובעים ומבלי שניתנה להם במלואה הזכות ההוגנת להתייחס לשלל הטענות הפוגעות שהועלו כנגדם. לטענת הנתבעים, כל שעשו היה להעניק את שירותיהם לקהל הרחב ע"י שידורי התכנית השונים וזאת עשו הנתבעים, לטענתם, באמצעות דיווח של מה שהובא לידיעתם בין בעדויות בע"פ ובין בעדויות מצולמות. הנתבעים טוענים כי העובדות שדווחו על-ידם הן העובדות כהווייתם, ולדבריהם: "וכי יש דרך טובה יותר משידור צילום שצולם במצלמה נסתרת ומעדותו של מי שתוצאות הטיפול לא סייעו בידו" [ר' סעיף 65(3) לכתב ההגנה], כשלדברי הנתבעים ניתנה לתובע האפשרות להתייחס לכל טענה מהטענות שהועלו כנגדו ובכלל זה כנגד התובעת. היסוד הראשון הנדרש בהגנת אמת הפרסום הוא , כאמור לעיל, ש"הדבר שפורסם היה אמת", כשמרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט [א. שנהר, דיני לשון הרע, מעמ' 215; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 857]. לטעמי, נראה כי מבחינה עובדתית הוכיחו התובעים את גירסתם, ולמעשה די בכך כדי לקבל את תביעתם בדבר לשון הרע. מבחינת הגרסה העובדתית, אני מקבל את גרסתו של התובע, כמומחה בקבלה הכותב ספרים, מאמרים ומרצה בתחום, שהתובע אכן לא עוסק במעשי מאגיה וכשפים ולא הייתה לא כל מטרה להציג עצמו כ"מקובל". לא הוכח שמדובר ברמאי המוציא את כספם של הפונים אליו בתחבולות תוך שהוא מנצל את חולשתם ומצוקתם של הפונים אליו. כאמור, פעולות הייעוץ שנתן התובע לאנשים שונים במסגרתה של התובעת שקולות במהותן להליכה למגדת עתידות, קריאה בקפה / בקלפים וכד' ואף להליכה להתייעצות עם רב, שהרי בכל אחד מהאמורים אין המייעץ מבטיח לך כי הנאמר לך במסגרת הייעוץ אכן יתגשם ותכלית הייעוץ הנידון נעשה במסגרתה של האמונה וההאחזות באמונה זאת. אנשים רבים פונים למי מהאמור לעיל לאחר שהם חשים כי איבדו את דרכם והם חשים שהם נזקקים להכוונה מאדם אחר שהם מאמינים שבכוחותיו לכוון אותם לעבר הדרך הנכונה. נקודת המוצא של כל הנ"ל הינה האמונה. אדם שאינו מאמין במי מהאמורים לעיל, לא ימצא עצמו כלל בסיטואציה שבו הוא נועץ עימם. הנתבעים לא רק התעלמו בשידוריהם מהעובדה כי ישנם אנשים רבים שנזקקו לייעוצו של התובע והיו מרוצים מהייעוץ שקיבלו אלא וחמור מכך, הם התעלמו בשידוריהם מהעובדה כי אלו אשר פנו לתובע, שהיו אנשים חולים או בני משפחותיהם של אנשים חולים, נואשו מהרפואה הקונבנציונלית וביקשו למצוא נקודת אור בה יוכלו להיאחז באמצעות התובע. מדובר בשוק חופשי בו יש מוכר מרצון וקונה מרצון כשמי שאינו מעוניין לקנות אינו מחויב לדבר ואינו מגיע לתובע ומי שמעוניין ב"מרכולתו" של התובע מגיע אליו מרצונו החופשי כשהוא מצויד לכל הפחות במעט אמונה, שכן כפי שנאמר לעיל, אין המדובר ברפואה קונבנציונלית המבטיחה מרפא וודאי (על- אף שגם רפואה קונבנציונלית איננה מבטיחה מרפא וודאי), אלא בטיפול אלטרנטיבי שבמהותו הוא מבוסס על אמונה. בהתאם לכך מעידה גב' אורית ג'ומעה בפרוטוקול מיום 08/12/03 כי ידעה שהתובע איננו רופא אלא ד"ר בקבלה, אולם היא הייתה חולה והיא רצתה לנסות את הקבלה (ר' עמ' 201 לפרוטוקול משורה 18). וכדבריה של העדה: "... רציתי לנסות משהו טבעי, דרך הקבלה. אולי הקבלה הייתה אמורה לעזור לי? לא מנסים? בן אדם שהוא במצוקה נפשית ולא מרגיש טוב לא מנסה? הוא מנסה הכל!". באופן דומה העידה גם הגב' שרה קרה בדיון מיום 10/07/03, לשאלתו של עו"ד לב האם חשבה שהיא פונה לרופא כשפנתה לתובע: "אנחנו הלכנו גם לרופאים הפעם זה היה יעוץ מסוג אחר. אנשים שנמצאים במצוקה פונים גם ליועצים אחרים" (עמ' 111 לפרוטוקול משורה 14). מהעולה מעדותה של אורית ג'ומעה מיום 08/12/03 התרשמתי כי העדה שבחרה ללכת לתובע מתוך מטרה לנסות פן אחר שאולי יהא בו כדי להביא מזור או לכל הפחות הקלה למחלתה, בחרה להעיד כנגדו לא מכיוון שהוא רימה אותה, אלא מכיוון שהוא לא התייחס אליה בצורה נינוחה, אמפתית ושלווה כפי שהיא ציפתה ממנו ולדבריה: "... אבל כשהייתי אצלו נוכחתי לדעת שכמו שהוא מופיע בטלוויזיה זה לא כמו שהוא מופיע במציאות. בטלוויזיה הוא נראה אדם נינוח, אדם נעים, שאפשר לשוחח איתו... אתה רואה שבמציאות זה לא בדיוק אותו בן אדם..." (הפרוטוקול מיום 08/12/03 מעמ' 215). ובהמשך נאמר ע"י העדה כי: "לטענתי, כשבן אדם בא לספר למישהו שרע לו או שהוא לא חש בטוב, אז הוא מצפה שהבן אדם, כשאתה בא ומשלם לו ממיטב כספך, שיתנהג אליך בצורה נינוחה, שיהיה אדם נינוח, שלא ימהר..." (עמ' 216 לפרוטוקול משורה 20). נראה, כי הסתכלותם של הנתבעים על פועלו של התובע, מנקודת ראות שאינה מעמיקה לחקור ולהבין את תורת הקבלה ואת העובדה שיש אנשים שמאמינים בה, המחפשים כל "גלגל הצלה" אפשרי כדי להאחז בו בתקוה ובאמונה לנס לאחר שהם יודעים שהרפואה הקונבנציונאלית לא עזרה להם והם יודעים שלא מדובר ברופא רגיל, היא שגרמה להם להציג את התובע בצורה מבזה, מגמתית ומזלזלת כאשר התובע הוצג כרמאי ונוכל הגובה כספים מאנשים ללא כל צידוק. הנתבעים התעלמו בשידוריהם, באופן ברור ומובהק, מהעובדה שהפונים לתובע עשו זאת מרצונם החופשי ומתוך אמונתם. התעלמות זו של הנתבעים היא שגרמה להצגתו של התובע באופן השלילי האמור, וזאת אף מבלי ליתן לתובע את היכולת להגיב על האמור בצורה הולמת. לטעמי, לא הצליחו הנתבעים להעמיד קו הגנה ראוי שיאשש את טענתם שכל מטרתם הייתה לסייע לציבור על-מנת שזה יוכל למדוד את צעדיו לבל "ייפול בפח" דוגמת זה שטומן לו התובע וזאת, מבלי ליתן פיתחון פה לאנשים שמאמינים בטיפוליו של התובע ורואים בו קצה אור ולו במעומעם. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר בבג"צ UNIVERSAL CITY STUDIOS 806/88 נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2)22, עמ' 33, על-אף שנאמרו שם בעניין קצת שונה: "...הפגיעה חמורה ברגשות הדת היא אנטי-תזה של הסובלנות ... זו האחרונה נועדה לטיפוחו ולקידומו הפוזיטיבי של הביטוי העצמי האנושי ולא לפגיעה ברגשות ולדיכויים. סובלנות הדדית בין אנשים בעלי השקפות, דעות ואמונות שונות הוא תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית חופשית, ופגיעה חמורה ברגשות איננה מתיישבת עימה". מכל האמור לעיל עולה כי לא מתקיימת במקרה הנידון קורלציה בין פועלם של התובעים כפי שאלו פורסמו בשידורי הנתבעים לבין פועלם של התובעים כפי שהם מתרחשים במציאות העובדתית כהווייתה, ומכאן שהנתבעים לא עמדו באחד מיסודותיו של סעיף 14 לחוק שבלעדיו לא תחול הגנת הסעיף [ר' א. שנהר דיני לשון הרע, מעמ' 215; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 319]. על עקרון דומה עמד גם השופט ברנזון בבג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה פ"ד כ"ד(1) 337, 363 באמרו : "אמת, כל אחד חייב לכבד את רגשות הזולת, לרבות רגשות דת ואמונה, ולהימנע עד כמה שאפשר מלפגוע בהם. זהו צו מוסרי נעלה, שבלעדיו לא ייכונו חיי חברה תקינים ומכובדים. אבל צו זה חל על כולם. כשם שראובן חייב להתחשב ברגשי הדת של שמעון, כך שמעון חייב להתחשב באורח החיים החופשי של ראובן הנובע מהכרתו הפנימית, ואל לו לאחד לנסות לכפות על השני את דעותיו ואמונותיו שלו" (בג"צ 5016/96 - ליאור חורב ו-4 אח' נ' שר התחבורה ו-23 אח' . פ"ד נא(4), 1 ,עמ' 99-100). ד. הגנות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: הגנת סעיף 15(2) לחוק ההגנה המצויה בסעיף 15(2) לחוק גורסת כי תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום כאשר היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. טענת ההגנה המצויה בסעיף זה כוללת 4 מרכיבים מצטברים שבלעדי האחד מהם הגנה זו תישלל: התנאי הראשון שעל המפרסם להראות הינו שהייתה על המפרסם חובה לעשות פרסום. אני סבור, שבמקרה דנן לא מתקיימת הגנה זו, באשר לא היתה חובה על הנתבעת לעשות את הפרסום, בודאי לא את הפרסום כפי שנעשה, משנמצא הפרסום בלתי נכון ולא הוכח שמדובר במעשה תרמית / נוכלות, כשאין להפוך את העיתונות למוקד כח בלתי מרוסן (ע''א 5653/98, פלוס נ' חלוץ ואח', פד"י נה(5) 865). התנאי השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע או את הנאשם לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך ושתוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה, ותנאי זה לא התקיים. ביהמ"ש יקבע כי מרכיב זה התקיים רק אם יימצא "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת (ר' ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ וערעור שכנגד, פ"ד ל(1) 589, 595). בעניינינו, הנתבעים טוענים כי פרסמו את העובדות כפי שהן היו ידועות להם, כשהם אינם נותנים כל ביטוי שהוא לכך שהמדובר בענייני קבלה ואמונה ושלא מדובר ברמיה. משאלו הם פני הדברים אין זה כה ברור שמתקיים "קשר הגיוני" בין חובתו של הנתבע לפרסם, לבין הפרסום המצוי במחלוקת, וחובה כזו לא הוכחה. התנאי הרביעי הינו כי הפרסום נעשה בתום לב. לא היתה חובה על הנתבעים לפרסם את השידורים והפרומואים בצורה מגמתית, חד צדדית ולא נכונה, כפי שעשו, כשלא מדובר, כפי שהנתבעים מנסים להציג את התובע, באדם המציג עצמו כרופא וגורם להפסקת טיפול רפואי ו / או לטיפול רפואי המסכן את הפונים אליו והפניה אליו רק מכוח היותו איש קבלה ונסיונותיהם של הפונים להאחז בכל תקוה שהיא וטפול אלטרנטיבי. הגנת סעיף 15(12) לחוק סעיף 15(12) קובע הגנה לנתבע כאשר "הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלויזיה שלא הוקלט מראש והנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע". הגנה זו חלה על דברים שנאמרו בשידור חי ע''י מי שאינם הנתבעים בלבד, כשמספיקים הפרומואים בלבד להוות לשון הרע, שאינם נכנסים לגדר הגנה זו בהיותם שידורים שלא בשידור חי, מה גם שמדובר בשידורים של הקלטות ושל צילומים שנעשו לא בשידור חי כשהנתבע 1 ידע היטב מה הוא הולך לומר בשידורים בנסיון להציג את התובע כנוכל ולכן לא חלה הגנה זו. ה. החזקה שבסעיף 16 לחוק: סעיף 16(א) לחוק קובע, כי אם הנתבע הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. בענייננו, לא הוכיחו הנתבעים כי עשו את הפרסום באחת הנסיבות בסעיף שבסעיף 15 לחוק ולכן הם אינם נכנסים כלל לגדר סעיף 16(א) לחוק, כשבכל מקרה לא הוכיחו הנתבעים שהפרסום לא חרג מתחום הסביר ואני סבור שבנסיבות תיק זה, הפרסום חרג מתחום הסביר, בהיותו סיקור חד צדדי, לא מדוייק, ללא זכות תגובה הולמת, תוך יצירת דרמטיזציה ונסיון להצגת התובע כנוכל. בנוסף, ולמעלה מן הדין, סעיף 16(ב)(2) לחוק קובע: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא". לטעמי, מתקיים במקרה שבפני גם סעיף זה. בהוראת סעיף 16(ב) לחוק הניח המחוקק, כי הקרבת האינטרס הלגיטימי של הפרט לשמו הטוב לא תהיה בדרך כלל מוצדקת אם המפרסם לא גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע שלא להיות מושמץ ללא הצדקה (ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 602). האמצעים הסבירים שאותם יש לנקוט לצורך בירור האמת בטרם יפורסם דבר לשון הרע משתנים ממקרה למקרה ע"פ הנסיבות, והם נגזרים בין היתר מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם. המידע המשמיץ מגיע אל המפרסם בדרך כלל ממקור כלשהו. כאשר מקור הידיעה אינו מהימן, ההסתמכות עליו בלבד, לא תיחשב כנקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הפרסום (ע"פ 506/89 נעים ואח' נ' רוזן, פ"ד מה(1), 133, 137). קיימת גישה מחמירה עוד יותר שלפיה, גם בהסתמכות על מקור מהימן אין די, וכאשר הפרסום נעשה ע"י עיתונאי עליו לנסות ולאמת המידע עם המקור "המהימן ביותר" (סעיף 5(א) לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות). (ר' א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), 266-273; ת"א (ת"א) 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"מ כג 151, 166; ת"א (ת"א) 2221/66 חתוכה נ' דיסנצ'יק ואח', פ"מ סו 363, 370). בית-המשפט איננו צד בין הניצים אלא עליו לבחון אם קמה חזקת תום-הלב או אם עלה בידי התובע להפריכה ולענין זה עומדות לרשותו אמות-המידה שבחוק. מנוסחו של סעיף 16 (ב) (2) עולה, בין היתר, כי התובע רשאי לנסות ולהוכיח העדרו של תום- הלב על-ידי הבאת ראיה שהמפרסם "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם (הדבר שפורסם) אמת הוא אם לא". אולם בהוראה זו של החוק יש לא רק פתיחת פתח לסתירתה של חזקה, כי מן הלאו גם ניתן ללמוד על ההן. היינו, אם מסתבר שהנתבע אכן עשה מאמצים לבדוק מראש אמיתות טענותיו, הרי אות וסימן הוא שעמד באחד ממבחני תום-הלב, וזה שריר וקיים כל עוד לא נסתר באחת הדרכים האחרות שהותוו בסעיף 16 (ב) לחוק (ע"א 723/74 - הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל . פ"ד לא(2), 281 ,עמ' 312-313). במקרה דנן, אני סבור שהנתבעים ראו את התובע כנוכל, זו היתה השקפתם והם יצאו מנקודת מוצא זו, אותה ניסו להצדיק בצורה לא מספיקה, לא מעמיקה ולא רצינית, תוך אי התעמקות ואף זלזול בנושא הקבלה והשלכה מכך על התובע, ללא מתן תגובה הולמת לתובע, ללא העלאת אנשים שידברו בשבחו, תוך שימוש מופרז ולא מאוזן בכוח הרב של המדיה הטלוויזיונית ותוך אי דיוקים מצד הנתבעים. 3. התוצאה היא, שאני מקבל את התביעה בשאלת האחריות ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על הליך זה בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. לשון הרע / הוצאת דיבה