פסק דין העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים 1. התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו, לפי הנטען, מחמת התרשלות הנתבעת באיתור רכבו, עת שנגנב. העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים הן בתמצית כדלקמן: א. ביום 5.1.1997 הותקנה ברכב התובע מערכת "איתוראן" (ר' "טופס התקנה לרכב", נספח א' לתצהירו של מר עמית לוזון מטעם הנתבעת). ביום 18.3.2004 גילה התובע כי רכבו נעלם (ס' 1 לתצהירו). התובע הודיע על כך לנתבעת, ואולם במוקד לא התקבל אות אזעקה, והרכב לא אותר (ס' 6 לתצהירו של מר לוזון מטעם הנתבעת). כך גם נכשל נסיון האיתור בשטח (ס' 6 סיפא לתצהירו של מר לוזון). ב. התובע קיבל פניה טלפונית, בה נדרש לשלם כופר לשחרור הרכב (ס' 7 לתצהיר התובע; ס' 2 לתצהירו של שרון ז'ורנו, בן התובע). לפי הנטען, התובע שילם לגנבים סך של 25,000 ₪, וזאת בנקודת מפגש שתואמה (ס' 7-9, 17 לתצהיר התובע; ס' 4-6 לתצהירו של שרון ז'ורנו). לאחר התשלום, הרכב הושב לתובע. ג. התובע טען כי הרכב הוחזר במצב קשה (למשל, פרוטוקול ע' 7 ש' 15-28). הוא עתר לחייב את הנתבעת בנזקי הגניבה: סכום הכופר; נזקי הרכב; שכ"ט השמאי ועוגמת נפש. לשיטתו, נזקיו ארעו מחמת התרשלות הנתבעת, שנכשלה באיתור הרכב. התברר לתובע, כך טען, כי המכשיר שהותקן ברכבו הוא "ישן" ועל כן לא שידר כל אות למוקד (ס' 11-13 לתצהירו). ד. הנתבעת השיבה, כי לא התרשלה כלל ועיקר. לשיטתה, ההסכם עם הלקוח אינו מחייבה לתפוס את הרכב, אלא אך להשתדל להשיג תוצאה זו. בפועל, כך נטען, עשתה כל הניתן כדי לאתר את הרכב. הנתבעת טענה כי המערכת שהותקנה ברכב התובע היתה תקינה, וכי על התובע מוטלת החובה לוודא את תקינותה מעת לעת. 2. השאלה העומדת על הפרק היא, אם התרשלה הנתבעת כלפי התובע בכל הקשור לאיתור רכבו בעת שנגנב. בשאלה זו הגיש כל צד ראיותיו. מטעם התובע העידו הוא ובנו (מר שרון ז'ורנו). מטעם הנתבעת העיד מר עמית לוזון, מנהל מרכז בקרה, וכן מר שאולי יעקובי, מומחה מיגון. 3. בפתח הדיון אציין, כי אין מחלוקת של ממש בדבר עצם גניבת הרכב. הנתבעת טענה זאת בסיכומיה, אך בשפה רפה (ר' ס' 11, וע' 10 למעלה). בענין זה, התרשמתי מאמינות התובע, הנתמכת בעדות בנו. אמנם, שניהם בעלי ענין, ואולם עדויותיהם מפורטות ועקביות בנקודות מהותיות. אני נותנת משקל גם לכך שמדובר בהתרחשות לא שגרתית, ואין מקום להנחה כי אנשים מן היישוב ייבדו התרחשות מפורטת כזו מליבם. פנית התובע לנתבעת בזמן אמת, כמו גם הפניה לשמאי מיד לאחר הארוע (והקבלות שהוצגו לתיקון ליקויים) - תומכות בגרסת התביעה. שאלת האחריות 4. מערכת היחסים שבין הצדדים עוגנה בהסכם. ההסכם, בהוראתו הרלבנטית, קובע כדלקמן (נספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעת, ס' 23.1): "היעדר התחייבות לתוצאות - הלקוח מאשר כי הוסבר לו, והוא שקל היטב עובדה זו טרם התקשרותו בהסכם זה, כי פעולתה של מערכת איתוראן תלויה בגורמים רבים שאינם בשליטתה של איתוראן. גורמים אלה כוללים, בין השאר, מגבלות טכניות של כיסוי והפעלה ועניינים הקשורים בפעולתם של גופים שונים שאינם בשליטת החברה כמו בזק … והמשטרה, אשר פעולתם התקינה יכולה להיות חיונית להפעלה מושלמת של מערכת איתוראן. בגלל גורמים אלה ואחרים אין החברה מתחייבת כי השירות יביא לתוצאה הרצויה ללקוח אשר לשמה הוא מתקשר בהסכם זה. במיוחד אין החברה מתחייבת כי המכשיר או המערכת יפעלו בכל מקום או בכל זמן או כי ניתן יהיה לאכן את הרכב בכל מצב שיידרש…". 5. לפנינו חוזה להשתדלות גרידא. אין בו התחייבות מוחלטת להשיג תוצאה. אופי זה עולה גם מתוך מהותה של מערכת איתוראן. תפקיד המערכת הוא לספק שירותי איכון. עמד על כך מומחה הנתבעת, מר שאולי יעקובי: "מערכת האיתוראן הינה אמצעי להעברת מידע בזמן אמת מהרכב אל מוקד מאויש. המערכת מורכבת מאזעקה המחוברת אל גלאים המותקנים ברכב וכן מיחידת משדר/מקלט המחוברת אליה. בעת גירוי אחד מהגלאים של מערכת האזעקה, מופעלת האזעקה עצמה ובמקביל מועבר אות אל מוקד חברת האיתור" (ר' ע' 2, פיסקה ראשונה בחוות דעתו). 6. מערכת איתוראן נועדה לספק מידע אודות מיקום הרכב, באופן הצפוי לקדם את תפיסתו הפיסית. מדובר באמצעי עזר שנועד לסיכול גניבה. אך מובן הוא, כי המערכת אינה מבטיחה שהגניבה אמנם תסוכל. היקף חובתה של הנתבעת הובהר גם בסעיף 15.1 לחוזה, כדלקמן: "אם ישודר קוד אזעקה ממכשיר איתוראן וייקלט במערכת איתוראן, תיפעל החברה כדי לנסות לאכן את הרכב במידת האפשר". המשמעות היא, כי החברה אינה מחויבת כלפי לקוחותיה לתפוס את הרכב ולהשיבו ללקוח תמיד ובכל מצב. חובתה היא אך לפעול מתוך השתדלות על מנת להשיג את התוצאה הרצויה (על ההבחנה בין חיוב השתדלות לחיוב תוצאה ר', למשל: ע"א 2887/91 בן ציון גול נ' אליצור אוריעל, תק-על 95 (3) 1174, פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג- כהן). 7. השאלה הנבחנת היא, אם במקרה דנא עמדה הנתבעת בחובת ההשתדלות כלפי התובע. אני סבורה כי התשובה לכך היא בשלילה. הטעם לכך נעוץ במחדל בוטה מצד הנתבעת, אשר לא הודיעה ולא התריעה בפני הלקוח, כי המערכת שהותקנה ברכבו טעונה בדיקה תקופתית ותחזוקה שוטפת. הוכח כי בהעדר כל בדיקה, קיימת הסתברות גבוהה שהעדר שידור מצד המערכת נבע מחמת אי תקינות. ניתוח ראייתי 8. מן הראיות שבפני עולה, כי הנתבעת לא עשתה דבר על מנת לעקוב ולוודא כי מערכת האיתוראן מתפקדת באופן תקין. ההסכם מסר לה כח חוזי, לחייב את הלקוח להביא את רכבו לבדיקה. בסעיף 17.7 להסכם נקבע כדלקמן: "לפי דרישתה של איתוראן יביא הלקוח (או יגרום לכך שהמנוי יביא) את הרכב ואת המכשיר לאיתוראן, למתקין מוסמך, למעבדת שירות, או למקום אחר שתורה לו איתוראן, כדי להחליף את המכשיר, לתקנו, לשפרו או לשנות בו דברים". הנתבעת לא עשתה שימוש בכח שנמסר לה. בנסיבות הענין, אין מדובר אך בזכות -- ברצותה מפעילה וברצותה זונחת. זוהי זכות שבצידה חובה. החובה היא להביא בפני הלקוח את המידע החיוני שיש בידה, בדבר חשיבות הבדיקה התקופתית והמשמעות של העדר תחזוקה. 9. החשיבות שבטיפול תקופתי עולה מתוך עדות מומחה הנתבעת. מר יעקבי ציין, כי המערכת מחייבת "בדיקה ותחזוקה בהתאם, מומלץ אחת לשנתיים לפחות", ו"עדיף אחת לשנה" (פרוטוקול ע' 19 ש' 5-8). בהעדר טיפול שגרתי שוטף, צפויות להווצר בעיות תיפקוד. מר יעקבי פירט בעיות עם "סוללת גיבוי, רכיב גיבוי בשעה שמנתקים מצבר. מערכת שניה - גלאים, עיניות שנראות ברכב, יש לכייל ולכוון" (שם, ש' 10-11). בענין זה היה מר יעקבי נחרץ: "מערכת לא תקינה לא תשדר דבר" (פרוטוקול ע' 21 ש' 6). 10. המערכת דנא הותקנה בשנת 1997 ומאז לא נבדקה מעולם (ר' עדותו של מר לוזון, פרוטוקול ע' 21 ש' 18-19. בתצהירו ציין (ס' 3): "בדיקה שערכתי העלתה כי בסבירות גבוהה לא בוצעה על ידי הלקוח החל מיום רכישת והתקנת המערכת בדיקת תקינות. לאור האמור יתכן כי המערכת המיגון על רכיביה לא היתה תקינה באופן שאפשר הלכה למעשה את גניבת הרכב מבלי שנתקבלה התראה אצל מרכז הבקרה. יחד עם זאת, אין כל וודאות כי מערכת האיתוראן לא היתה תקינה ופעילה במועד הארוע וזאת בין היתר לאור העובדה כי נתקבלה התראה מהרכב בתאריך 18.2.04". 11. מר לוזון הודה, כי הנתבעת אינה מקיימת שגרה של פניות ללקוח, במטרה להתריע בפניו כי המערכת טעונה תחזוקה (פרוטוקול ע' 22 ש' 16-17). בענין זה נעשו שתי פניות בלבד: האחת במסגרת חשבונית מס שנשלחה ללקוח בשלהי שנת 2000, והשניה במסגרת "דיוור ישיר" ממרס 2003 (פרוטוקול ע' 22 ש' 12-15; ע' 25 ש' 20-22). אין צורך לאמר, כי פניות ספורות ואקראיות מעין אלה, הנעשות בפערי זמן משמעותיים, אינן מספקות כלל ועיקר. ודאי כך הוא, מקום בו נדרשת בדיקה תקופתית שוטפת וסדירה, אחת לשנתיים לכל הפחות. 12. עיון בפניות עצמן מלמד, כי אין בהן כל אמירה מפורשת, המעמידה את הלקוח בדבר הצורך בבדיקת המערכת ובדבר חשיבות הבדיקה. כל מה שצוין בחשבונית הוא: "בתום שנת האחריות הנך זכאי לבדיקת מערכת האיתוראן חינם. לחידוש האחריות:..." (נספח ה' לתצהיר מר לוזון). אמירה כללית זו אינה מפנה את תשומת לב הלקוח בדבר הצורך בבדיקה תקופתית, ואין בה ולו רמז אודות חשיבות הבדיקה. 13. גם ב"דיוור הישיר" לא יצאה הנתבעת ידי חובתה. ההודעה עסקה בעניני שיווק גרידא. המלצת הבדיקה הובלעה בה ולא זכתה להבלטה. בפתח ההודעה ברכה הנתבעת את לקוחותיה בברכת "חג שבועות שמח", והזמינה אותם "להנות ממגוון היתרונות של החברה המובילה בישראל לאיתור, מיגון ותקשורת לרכב". לאחר מכן תוארה "חבילת הטבות אטרקטיביות של הנאה תרבות ופנאי" המוצעת ללקוח. רק בעמוד השני מופיעה התיחסות לבדיקת המערכת, וגם זאת לצד "ריבועים" זועקים לעין, בהם מודגשים ומובלטים אחוזי ההצלחה של החברה באיתור כלי רכב. אין צורך לאמר, כי דף פרסום מעין זה, המהלל ומשבח את יכולות החברה, צפוי להתקבל כ"פרסומת" גרידא. אין בו דבר המדגיש בפני הלקוח, כי הבדיקה התקופתית היא חיונית, וכי בהעדרה עלולה המערכת שלא לתפקד. 14. זאת ועוד: באותו "דיוור ישיר" צוין: "כמו כל מערכת אלקטרונית, גם מערכת האיתוראן נדרשת לעיתים לבדיקה ולתחזוקה". מדוע צוין "לעיתים", אם לשיטת מומחה הנתבעת נדרשת בדיקה תקופתית סדירה, אחת לשנתיים או אף שנה? כך גם אין זה ברור, מדוע הוגבל המסר למערכות שהותקנו "לפני שנתיים או יותר", וכיצד הסתפקה החברה ב"המלצה" גרידא. דרך ההתנסחות בה בחרה הנתבעת הקטינה וגימדה את חשיבות הבדיקה. לא היה בה די כדי להעמיד את הלקוח בפני ההשלכה החמורה שצפויה להתחולל, אם לא תתבצע בדיקה. 15. ויותר מכך: התובע העיד כי לא קיבל את ההודעה (פרוטוקול ע' 14 ש' 1-2). הנתבעת לא יכולה היתה להציג כל אסמכתא לשיגור ההודעה או לקבלתה. הנתבעת כלל לא טרחה לוודא את קבלת ההודעה אצל הלקוח, שהרי מר לוזון הודה: "שלחנו לכל הלקוחות לפי הרשימה, במידה ולקוח שינה כתובת ולא יידע, הדיוור הישיר לא הגיע אליו" (פרוטוקול ע' 23 ש' 21-22). ואולם, שינוי כתובת (גם אם ארע) אינו יכול להזקף לטובת הנתבעת. נוכח חשיבות הבדיקה התקופתית, היה על התובעת להעמיד את הלקוח מראש, כבר בעת כריתת החוזה, על חובתו לבצע טיפולים תקופתיים, ולציין את הסיכון הטמון בהעדר טיפול. 16. הנה כי כן, הנתבעת לא יידעה את הלקוח במפורש בדבר הצורך בטיפול תקופתי, לא הזמינה אותו להביא את רכבו לבדיקה, ולא ציינה בפניו את ההשלכות הצפויות בעקבות העדר טיפול. מקור החבות 17. חובת הנתבעת כלפי הלקוח נגזרת מאופי ההתקשרות ביניהם. ביסוד ההתקשרות עומדת התחייבות הנתבעת ליתן שירות נמשך. אין מדובר באספקת מוצר מתכלה או חד-פעמי, ואף לא במוצר אשר עם אספקתו מתמצית העסקה. התקנת המיגון ברכב מהווה אך שלב מוקדם לקשר ארוך-טווח, אשר במרכזו עומדים שירותי המוקד והאיתור. האזעקה עצמה אינה אלא רכיב בסיסי במערכת. מותר מערכת האיתוראן על פני אזעקה פשוטה נעוץ ביכולתה לאכן את הרכב בעת גניבה. כאשר זוהי מהות ההתקשרות, אין הנתבעת רשאית לגלגל את חובת התחזוקה על הלקוח, ולפטור עצמה בלא כלום (כנטען על ידי מר לוזון - פרוטוקול ע' 23 ש' 26; כן ר' ס' 17 לסיכומיה). כמובן, על הלקוח לגלות ערנות מצידו ולהמנע מהזנחה; ואולם, עצם ערנותו מותנית בכך שהנתבעת יידעה אותו בדבר חיוניות הבדיקה. 18. יש לזכור, כי הנתבעת היא הספק. בידיה הכלים המקצועיים והמידע החיוני הקשור להפעלת המערכת ולתקינותה. לעומתה, הלקוח סובל מנחיתות יחסית, הנובעת מהעדר מידע. נוכח אי-הסימטריה, החברה אינה רשאית להבליע מידע חיוני אודות החשיבות שבטיפול תקופתי. הצנעת המידע מפני הלקוח עלולה לסכל את יעילות העיסקה. הלקוח נקשר בה מתוך הנחה שהמוצר מתאים לייעודו. המידע אודות הצורך בטיפול תקופתי חיוני לרוכש לצורך גיבוש החלטת הרכישה, כמו גם לצורך החלטות עוקבות: כגון חידוש תקופת אחריות, או החלטה לעבור למיגון חלופי. אכן, אופי ההתקשרות מחייב את הנתבעת להתריע בפני הלקוח אודות הפגיעה הצפויה בתיפקוד המערכת, בהעדר טיפול תקופתי. על הנתבעת להציג מידע זה באופן ברור ומפורש, כבר בשלב המו"מ להתקשרות. 19. כענין של מדיניות שיפוטית, מן הראוי להמריץ את היצרן לנקוט באמצעים הסבירים העומדים לרשותו על מנת לפקח על תקינות המערכת שהוא מספק. תקינות המערכת מהווה תנאי שבילתו אין לתקינות השירות. אמנם, הספק אינו יכול לחייב את הרוכש לבצע טיפול כזה או אחר, אך הוא יכול - וחייב - להעמיד את הלקוח במפורש על חשיבות הטיפול. הטעם לחובה זו הוא כפול: ראשית, בין הספק ללקוח קיימים פערי מידע משמעותיים. הטלת אחריות על היצרן תמריצו לשתף את הלקוח במידע החיוני לו לצורך קבלת החלטותיו. שנית, חוזים יש לכבד. כפי שדרשה הנתבעת מן התובע שימלא חלקו בהסכם -- על דרך של תשלום דמי מנוי שוטפים -- כך עליה לכבד את חלקה, ולוודא כי השירות שהיא נותנת איננו עקר. לא למותר לחזור והזכיר, כי מקום בו המערכת אינה תקינה, הופך השירות חסר ערך. 20. סיכומם של דברים: הנתבעת התקשרה בהסכם, בגדרו סיפקה ללקוח מערכת איתוראן. מדובר בהתקשרות בעלת אופי נמשך. בלב השירות עומדת חובת הנתבעת לנסות ולאכן את הרכב, לצורך סיכול גניבה. אין מחלוקת, כי שירות אפקטיבי מותנה בתקינות המערכת. בפועל, הנתבעת לא נקטה באמצעים בסיסיים על מנת לוודא, כי המערכת אמנם מתוחזקת ומטופלת כנדרש. הנתבעת לא מסרה ללקוח את המידע המהותי בדבר הצורך בטיפול תקופתי ואת הסיכון הכרוך בהעדר טיפול. בכך הפרה הנתבעת את התחייבותה החוזית והתרשלה כלפי התובע. 21. איני רואה מקום להטיל על התובע אשם תורם. ניתן היה לייחס אשם תורם, לו הוכח כי התובע ידע אך הזניח את הטיפול התקופתי. ואולם, מסקנה אודות "הזנחה" מחייבת ממצא בדבר ידיעת הלקוח, כי עליו לבצע טיפול שגרתי. ואולם, כאמור לעיל, הנתבעת לא הודיעה על צורך בטיפול, לא הזמינה את הלקוח לביקורת, ולא העמידה אותו על חומרת ההשלכה שבאי טיפול. מכיון שמדובר במידע מקצועי, אין לצפות כי התובע ידע על הצורך בטיפול, מבלי שענין זה יובהר לו במפורש (וכיצד ידע מהו ה"טיפול" שעליו לבצע?). הנתבעת היא בעלת המקצוע והמידע, ואילו הלקוח במקרה זה הוא ההדיוט. מחדל הנתבעת שולל, לכן, ממצא של הזנחה מצד התובע. הטיפול בקריאת הלקוח 22. התובע הוסיף, כי הנתבעת התרשלה גם באופן תיפקודה לאחר שדווח לה על הגניבה (ס' 19-29 לסיכומיו). ואולם לא הוכח, כי נפל פגם באופן בו טיפלה בקריאת הלקוח. ב"דו"ח ארוע" נרשם, כי הודעת הלקוח התקבלה בשעה 5:15 (נספח ה' לתצהירו של מר לוזון). הרכב לא אותר באמצעות מערכת איתוראן ("הרכב אינו נקלט"). בשעה 7:20 הוחלט על יציאה לשטח ("אסף פלג יוצא למחלף בן שמן"). התובע קובל, כי "הנתבעת כלל לא תפקדה במהלך למעלה משעתיים למן מועד קבלת ההודעה על קרות הגניבה" (ס' 20 לסיכומיו). ואולם מר לוזון הסביר, כי ההחלטה על שעת היציאה אל השטח מסורה לשיקול דעתו של רכז האזור. ההחלטה נקבעת על פי הערכה בדבר נתיב ושעת ההמלטות. במקרה דנא, ההנחה היתה כי הרכב נמלט בציר בן-שמן, וזאת בשים לב לשכיחות השימוש בו. אשר לשעת היציאה, ההנחה היתה כי אם הרכב טרם הספיק לחצות את קו התפר, הרי שהזמן הנכון לאתרו הוא בשעת שיא התנועה, ובעת שהרכב מנסה להטמע (ר' עדותו של מר לוזון, פרוטוקול ע' 24 ש' 22 עד ע' 25 ש' 14). הסברים אלה נהנים מהגיון ושוללים ממצא של התרשלות. 23. יחד עם זאת יוער, כי לו פעלה המערכת באופן תקין, יש לצפות כי היה מתקבל שידור במוקד הנתבעת בשעת הפריצה ממש. בהעדר שידור, נודע לנתבעת על הגניבה רק במועד בו הודיע התובע (בשעה 5:15). עיכוב זה הקטין בצורה משמעותית את היכולת ללכוד את הרכב בשטח. מר לוזון ציין: "ברור שככל שעובר יותר זמן מגילוי הגניבה, הסיכויים להחזיר את הרכב לבעליו נמוכים" (פרוטוקול ע' 24 ש' 22-23). הנה כי כן, מחדל הנתבעת בוידוא תקינותה של המערכת הקטין בפועל את הסיכוי ללכידתו. סיבתיות 24. במקרה הנדון, האפשרות כי מערכת האיתוראן כלל לא עבדה איננה תיאורטית, אלא ריאלית וממשית. בחוות דעתו פירט המומחה מטעם הנתבעת 5 סיבות אפשריות ל"מצב בו מערכת האיתור לא תעביר מידע את מוקד חברת האיתור" (ע' 2 לחוות הדעת). הראשונה - כי בידי הגנב יימצא שלט משוכפל - מצויה בסבירות "נמוכה ביותר" (פרוטוקול ע' 20 ש' 11-13). האפשרות השניה - גניבה בפרק הזמן הקצר שעד לדריכה אוטומטית - היא "נדירה למדי" (שם, ש' 14-20). לגבי האפשרות השלישית (ביום גניבה) - אין ראיות במקרה דנא (שם, ש' 21-22). האפשרות הרביעית - חבלה במערכת על ידי הגנב - היא השכיחה ביותר (שם, ש' 23-27). האפשרות החמישית שציין המומחה היא, שהמערכת לא היתה תקינה. 25. לשיטת מומחה הנתבעת, קיימת הסתברות של 50% כי המערכת שהותקנה ברכב התובע אמנם לא עבדה (פרוטוקול ע' 19 ש' 15-16; ע' 21 ש' 4). 26. המומחה ציין כי "המערכת הזו שיגרה אל המוקד חודש קודם לכן, זה מהנתונים של איתוראן" (עדות המומחה, ע' 21 ש' 6). על כן לא ניתן לקבוע בבטחון, כי היא לא עבדה כלל. יחד עם זאת, בשים לב לותיקות המערכת (משנת 1997) ולכך שלא בוצעו בו כל טיפולי תחזוקה (הנדרשים אחת לשנתיים, ורצוי כל שנה), מסתברת היא האפשרות, כי המערכת אמנם לא פעלה. 27. הנתבעת טענה, כי ברכב הותקנה "ביטחונית", וזאת בהתבסס על רישום בטופס ההתקנה, נספח א' לתצהירו של מר לוזון (ר' בסיכומיה: ס' ב' ע' 2, ס' 7, ס' 18 פיסקה אחרונה). הנתבעת הציעה, כי הגנב התגבר על המיגון הפיסי, ועל כן יש להניח כי "מערכת האיתור פורקה על ידי הפורצים ללא שהופעלה" (ע' 13 לסיכומיה, למעלה). ואולם, אין תשתית עובדתית למסקנה המוצעת. הטופס מולא בשנת 1997, ואילו הגניבה התרחשה בשנת 2004. התובע לא נשאל ולו שאלה אחת אודות קיום הבטחונית בפועל. אין גם קשר הכרחי בין התגברות על מיגון פיסי לבין התגברות על מערכת איתוראן. 28. כמובן, הגורם הישיר אשר גרם לנזקו של התובע הוא הגנב, ולא חברת איתוראן. הגניבה מהווה את "הסיבה המכרעת לנזק" במובנו של מונח זה בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ואולם, העובדה כי הנזק נגרם מחמת פעולה של גניבה, אינה שוללת את חבות הנתבעת מניה וביה. הלכה היא, כי פעולה מכוונת של אדם אחר, המהווה את הסיבה המכרעת לנזק, אינה משחררת את הרשלן מאחריותו, ובלבד שניתן היה לצפות את הפעולה המכוונת (ר', למשל: ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע ואח', פ"ד נו (1) 822; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד ואח', פ"ד נה (5) 826; ע"א 9212/99 ציון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 906). במקרה הנדון, חברת איתוראן יכולה וצריכה היתה לצפות את פעולת הגניבה ואת האפשרות כי זו תצליח, אם הרכב לא יאותר. מערכת איתוראן נועדה מלכתחילה לתכלית של הפחתת הסיכון לגניבה. נוכח ייעוד המוצר, היה על הנתבעת לצפות כי מערכת בלתי תקינה תפחית את הסיכוי לאיתור הרכב, וממילא תגדיל את הסיכוי להצלחת הגניבה. 29. יחד עם זאת, יש לבחון מהו חלקה של הנתבעת בגרימת הנזק. כמובן, לא ניתן להבטיח בוודאות כי הגניבה היתה נמנעת, אף אם מערכת האיתוראן היתה עובדת כנדרש. יש לזכור, כי הנתבעת הבטיחה ללקוח השתדלות ולא תוצאה. אכן, אף מקום בו המערכת תקינה, יתכן כי הגנב יידע להתגבר עליה ולהצליח בגניבה. 30. מקום בו קיימת אי ודאות בשאלה הסיבתית, אין פירוש הדבר "הכל או לא כלום". ניתן במקרים כאלה לנקוט בדרך של הערכה (השוו: ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', ס' 25-27 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור). בעניננו, מומחה הנתבעת העריך, כי ההסתברות לכך שהמערכת לא שידרה כלל עומדת על 50%. אמנם, מדובר במומחה מצד הנתבעת. יחד עם זאת, המומחה עשה רושם אמין, והתובע לא הציג כל חוות דעת מומחית מטעמו. בנסיבות אלה, אני מעמידה את חלקה של הנתבעת בנזקו של התובע על שיעור של 50%. 31. על רקע מסקנתי בשאלת האחריות, אבחן את טענת הנזק. הנזק 32. הנתבעת עוררה טענה מקדמית, לפיה סעיף 24.3.1 להסכם פוטר אותה מאחריות "לכל נזק", וזאת "גם אם נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של החברה". כך היא אמנם לשונו של החוזה שנכרת עם התובע, ואולם הנתבעת הודתה, כי בית הדין לחוזים אחידים שלל פטור גורף מאחריות. נוסח החוזה שהובא לאישור בית הדין לחוזים אחידים הכיל סייג לפטור: "למעט אם הדבר נגרם מהפרת הסם זה על ידי החברה" (ר' ע' 22 לסיכומי הנתבעת; כן ר' פסק-הדין של בית הדין לחוזים אחידים בירושלים, וע' 2030/01, שצורף לסיכומים, בע' 43). בשים לב למסקנתי בדבר הפרת הסכם על ידי הנתבעת, הרי שהפטור מאחריות אינו חל במקרה הנדון. 33. אשר לטענה בדבר תקרת אחריות - סעיף 24.3.4 להסכם קובע, כי גובה הפיצוי יוגבל ל"סכום ששולם לחברה בפועל על ידי הלקוח באותה שנת שירות עד למועד בו ארע המקרה בגינו הגיש הלקוח לאיתוראן דרישה או תביעה לתשלום בין הנזק". הנתבעת מודה, כי גם הוראה חוזית זו לא עמדה במבחן הביקורת השיפוטית. בית הדין סירב לאשר את התניה המקפחת. הוא הורה על הרמת תקרת האחריות, וכן על חובת הנתבעת לפצות בגין נזקים מסוימים ללא כל הגבלה (כגון בגין אובדן מכשיר האיתור). בית הדין התיר לנתבעת להגיש נוסח מתוקן לאישורו (ר' פסק הדין של בית הדין לחוזים אחידים, ס' 2, ס' 121, ס' 153). בפני בית משפט זה לא הונח החוזה החדש שאושר ולא הוצגו כל ראיות בענין זה. 34. נמצא, כי הנתבעת מודה שהחוזה שנכרת עם התובע הוא חוזה אחיד, וכי התניה המקפחת המופיעה בו לא אושרה על ידי הערכאה המוסמכת. חוזה חדש לא הוצג, ולא הוברר מהו הנוסח שאושר בסופו של דבר (אם אושר). הנתבעת אף לא טענה כי הודיעה לתובע על שינוי החוזה או על נוסח חדש. ממילא לא הניחה בפני בית המשפט את התשתית הנדרשת להכרה בתקרת אחריות. בנסיבות אלה, סלולה בפני התובע הדרך להוכיח את נזקיו בפועל. 35. התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין תשלום הכופר ששולם לגנבים (25,000 ש"ח); נזקים שלפי הנטען נגרמו לרכבו (34,445 ₪); שכ"ט שמאי (3,080 ₪); וכן עוגמת נפש (10,000 ₪). 36. הכופר -- בנסיבות הענין אני רואה בכך נסיון לגיטימי מצד התובע להקטין את נזקו. במיוחד כך הוא, מקום בו מדובר ברכב המשמש את בעליו לפרנסתו. אמנם, תשלום כופר אינו מהלך שגרתי או שכיח, ומטבע הדברים שהוא מעוררת תחושת אי נוחות. יחד עם זאת, אין לקבל כי תשלום כופר מהווה "סיוע לפשע", כטענת הנתבעת (ס' 31, 56 לסיכומיה). התובע איננו הפושע. התובע הוא קרבן הפשע. התובע, המוציא מן הרכב את פרנסתו, ביקש לעשות כל אשר לאל ידו על מנת לשחרר את רכבו. הנתבעת לא הצליחה לסייע לו בכך. מן המפורסמות הוא, כי גם בידי המשטרה אין תמיד כדי לעזור. אף אם הכופר מהווה "הצלחה" של הגניבה, הרי גם הותרת הרכב בידי הגנב, מבלי שנתפס, מהווה "הצלחה" מבחינת הגנב. 37. הנתבעת נאחזה ב"תקנת הציבור" כנימוק לדחית התביעה (ס' 31 לסיכומיה). אני סבורה, כי "תקנת הציבור" דווקא מחייבת את חיוב הנתבעת בנזקי התובע. חיוב זה צפוי ליצור תמריץ חיובי כלפי הנתבעת, ליידע את לקוחותיה בדבר חשיבות הטיפול התקופתי, ולעגן מהלך של זימון הלקוח לטיפול תקופתי קבוע. פעילות כזו צפויה לקדם את תקינות מערכות האיתוראן המותקנות בכלי הרכב. בד בבד, תקטן כמות המקרים בהם המערכת אינה תקינה ואינה אלא אשליה של בטחון. בדרך זו יתקרב המוצר להשגת היעד אשר לשמו נרכש על ידי לקוחות - הפחתת הסיכון לגניבה. 38. בענין סכום הכופר, נחה דעתי כי הסכום הנתבע משקף את הסכום ששולם. אמנם, התובע לא דייק בסכום המשיכה הכספית מן הבנק: מתדפיס התנועות נ/1 עולה, כי הסכום שנמשך הוא רק 17,000 ₪, ולא 20,000 ₪, כנטען. התובע לא ידע להסביר פער זה (ר' עדותו בע' 10 ש' 15-25). מעדות הבן עולה, כי אמנם משכו מהבנק רק 17,000 ₪, אך השלימו לסך של 25,000 ש"ח ממקורותיהם העצמיים. הבן הסביר, כי הוא ואביו לוו מהבנק סך של 20,000 ₪, אך בפועל - "כדי לא להגדיל את המינוס" - המליץ לאביו "לחפש בכיס אם יש לך עוד כמה שקלים" (פרוטוקול ע' 16 ש' 7-11). עדות זו עולה בקנה אחד עם תדפיס התנועות, המשקף הלוואה בסך 20,000 ₪, ומשיכה בסך 17,000 ₪. איני רואה סיבה לפקפק באמינות עדותו של הבן, שהעיד כי ספרו את כספם שוב ושוב בטרם העבירוהו, והגיעו לסך של 25,000 ₪ (פרוטוקול ע' 17 ש' 21-26). 39. סיכומה של נקודה זו: יש להכיר בתשלום כופר בסך של 25,000 ₪ כנזק שנגרם לתובע. הנתבעת תשלם לתובע 50% מסכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו (18.3.2004) ועד לתשלום בפועל. 40. נזקים לרכב -- התובע ויתר על העדת השמאי מטעמו (פרוטוקול ע' 26 ש' 13). בסיכומיו (ס' 15) הפנה לקבלות בגין תיקונים שבוצעו (ת/7, ת/8). התובע העיד, כי לא תיקן את הנזקים בבת-אחת: "כל פעם תיקנתי דברים חיוניים לאט לאט. אין לי תקציב, שילמתי סכום כזה גדול של 25,000 ₪ לגנבים" (פרוטוקול ע' 6 ש' 15-17). התובע תיאר את מצבו הקשה של הרכב עת שקיבלו חזרה (פרוטוקול ע' 7 ש' 15-28). 41. עיינתי בחשבוניות, בתאריכיהן וכן בפירוט המופיע בהן. כמובן, אין מקום לזכות את התובע בחשבוניות שתאריכיהן קודם לגניבה (כגון חשבונית 23425 מיום 12.1.03). כך גם לא הוכח, כי חשבונית 27353 וחשבונית 24586 משקפות תיקונים בעקבות הגניבה, ונראה כי מדובר בטיפולים שוטפים ברכב (החלפת שמן ומסננים). חשבונית 1206 מתעדת רכישת מצבר באוקטובר 2003 - רחוק יחסית מהגניבה ובלי שהוכח הקשר אליה. אוסיף עוד, כי לא ברורה הכפילות ברכישת רדיו-דיסק ומגברים (חשבונית 9215 מיום 31.3.04 עבור מערכת שמע, מגבר, רדיו דיסק, מיקרופונים וממיר; חשבונית 0465 מיום 18.4.04 בגין מגבר+רמקולים; וחשבונית 8240 מיום 4.8.03 בגין רדיו דיסק). 42. סיכום החשבוניות הרלבנטיות (בהפחתת המע"מ המופיע בהן) עומד על סך של 14,489 ₪ (קרן). הנתבעת תשלם 50% מסכום זה, שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. 43. איני רואה מקום לפצות בגין שכ"ט השמאי, אשר לא הגיע להעיד. 44. עוגמת נפש -- אני מקבלת כי התובע סבל עוגמת נפש. הדעת נותנת כי לא יוותר אדיש לגניבת רכבו, מקום בו מדובר ברכב המשמשו לפרנסה. מצב הרכב לאחר שהוחזר, והטרחה הרבה הכרוכה בתיקונים, תורמים אף הם לעוגמת נפש. האפשרות הריאלית כי מערכת האיתוראן כלל לא עבדה פוגעת בלב ציפיתו החוזית הסבירה של הלקוח. בנסיבות אלה, אני מקבלת את הטענה בראש נזק זה ומעמידה את הפיצוי על סך של 5,000 ₪. 45. אמנם, הנתבעת איננה חברת ביטוח. יחד עם זאת, מוטלת עליה החבות, לוודא כי השירות שהיא מספקת הוא אפקטיבי וכי ההתחייבות שנטלה על עצמה כלפי הלקוח - מקוימת. העובדה כי הרכב לא בוטח מפני סיכון גניבה אינה שוללת את אחריותה העצמאית לתקלה שארעה. הנתבעת אף לא טענה כי קיום ביטוח מהווה תנאי להתקשרות עמה. משהוברר כי הנתבעת לא פעלה ליידע את הלקוח בדבר הצורך בבדיקה תקופתית, הרי שנכשלה בחובתה ליתן שירות תקין. 46. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע כמפורט לעיל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בהליך זה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב