פסק - דין כללי 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בקשר לתאונה מיום 27.8.97, שארעה במתקן משחקים לילדים. על העובדות הטענות וההליכים 2. התובע (להלן: "התובע"), יליד 3.5.89, נפגע בתאונה להלן בהיותו כבן 8. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") החזיקה והפעילה, בזמנים הרלוונטים, במתקן שעשועים ומשחקים לילדים, בקניון מלחה בירושלים (להלן: "הקניון"), אשר כונה "שוונג" (להלן: "המתקן"). על פי הנטען, ביקש התובע לשחק במתקן במהלך ביקור, שערך עם אביו, בקניון, ביום 27.8.97. 3. על נסיבות התאונה, עליהן אין ממש חולק, הצהיר התובע בתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן: "... בשלב מסויים עליתי לקומה השניה במתקן שם שהו ילדים בגילים שונים... בקומה זו בחדר אחד נמצאו כדורי ענק גדולי מימדים וגדולים ממני שהיו עשויים מבד כמו מזרון וממולאים במשהו כבד מאוד... מסביב לחדר הכדורים היתה רשת עם חורים גדולים בגודל של 5X5 בערך (להלן: "הרשת" ו"החורים" בהתאמה - מ.ב.), כך שהיד שלי יכלה לעבור דרכם. הילדים רצו שם הלוך ושוב תוך דחיפת הכדורים הענקיים האחד על השני... שיחקנו כך שקפצנו על הכדורים וניסינו להתלות עליהם. בשלב כלשהו כשלא הייתי על כדור הרגשתי לפתע דחיפה חזקה מאחור ע"י אחד הכדורים ועפתי לכיוון הרשת שעטפה את החדר. מהמעוף על הרשת נתפסה השן הקדמית ימינית שלי ברשת." (להלן: "התאונה"). 4. צילום נכון של המתקן, הכדורים והרשת, צורף לתצהיר עדותו הראשית של מר בינוביץ', מבעלי הנתבעת ומנהליה וזה הוסיף בתצהירו, לענייננו, כי הרשת "... יועדה למטרה זו של בלימת ילדים שנדחפים במהלך הרגיל של המשחק לדפנות המתקן" (סעיף 7 לתצהיר). מנהל הנתבעת הדגיש, בתצהירו, לעניין הרשת, כי "... מדובר ברשת גמישה יחסית, שמאפשרת בלימה בטוחה ומונעת קבלת מכה בפתאומיות מן הילד שנדחף או קופץ כלפיה" (סעיף 8, שם) ועוד "... לא מקובל להתקין מזרון על גבי הרשת, שמדרך הטבע ימנע או יפחית לכאורה את גמישות הרשת" (סעיף 9, שם) וסיכם, כי "... תאונה כדוגמת זו שאירעה... לתובע נובעת ממהלך העניינים הרגיל של משחקי ילדים, עם כדורים או בלעדיהם, והיא אינה ניתנת למניעה, אם מעוניינים לתת לילדים לשחק באופן חופשי" (סעיף 10, שם). 5. בחקירתו הודה מנהל הנתבעת, כי "... דחיפה על ידי כדור זה חלק מהמשחק" (עמ' 10 סיפא לפרוט') והדגיש, כי "התאונה עפ"י התרחשותה היתה אירוע יוצא דופן שלא ניתן היה לצפותו" (שם, עמ' 11 רישא). 6. לטענת התובעים, לאחר התאונה, הובהל התובע לרופא שיניים, כשבפיו חסרה שן קדמית וכשהוא סובל מכאבים בשיניו ובלסת העליונה (ת/1). התובע החל בטיפולים שכללו: ניתוח להרחבת העצם, החדרת שתל לשן החסרה והרכבת מבנה וכתר - טיפולים שארכו כשנתיים. 7. בחוות דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה, מצא רופא השיניים, ד"ר שטרנבך, כי נכותו של התובע, בשל הפגיעה בשן, הינה בשיעור של % ¼. המומחה קבע בחוות דעתו תוכנית טיפול עתידית, הדרושה לתובע, בגין התאונה ובכלל זה החלפת המבנה והכתר, אחת לשבע שנים, החלפת השתל, אחת ל- 15 שנה, ניתוח בחניכיים להשגת "תוצאה אסתטית" והכל, כמפורט בחוות הדעת ועל פיה, הוערכו נזקי התובע, נוסף לנזקים הכלליים בסיכומיו, בסך כולל של 154,650 ₪. 8. הנתבעת ומבטחתה, הנתבעת 2, כפרו בחבותן לפצות את התובע וטענו בעיקר, כי התאונה היתה בלתי צפויה, שכן לא ניתן היה באופן סביר למונעה והוסיפו, כי זו נגרמה בשל פעילות ספורטיבית. לאחר שנסיונות בית המשפט, בתחילה, במותבו הקודם ובהמשך, על ידי מותב זה, לסיים את הסכסוך בפשרה, לא צלחו, בעיקר בשל שאלת האחריות, נקבע המשך הדיון להגשת תצהירי עדות ראשית ולאחריהם הגישו התובעים חוות דעת של מומחה בטיחות, להוכחת טענתם החלופית, כי המתקן לא עמד בתקן הרלוונטי ובהוראות התכנון והבניה ולפיה, מצא המומחה מטעמם, כי התאונה נגרמה "...בשל העדרם של אמצעי הבטיחות הנדרשים על פי תקנים ותקנות ועל פי המלצות של אנשי מקצוע העוסקים בבטיחות" (פרק מסקנות, עמ' 15 לחוות הדעת). 9. לאחר שנחקרו מצהירי הצדדים, האב, התובע, מומחה הבטיחות ורופא השיניים, מצד אחד ומנהל הנתבעת מצד שני, נקבע המשך הדיון לסיכומים ומשאלו הוגשו, הובא בפני התיק למתן פסק דין. השאלה שבמחלוקת 10. הפלוגתא העיקרית בתובענה, עניינה בסוגיית האחריות ובשאלה, האם בנסיבות העניין הפרה הנתבעת את חובתה החקוקה, כלפי התובע ו/או נהגה כלפיו ברשלנות. יש להקדים ולומר, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הרלוונטיות, התרשמתי מעדויות העדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע ועליה לפצותו, בשיעור הנזק שנגרם לו מהתאונה. ודוק - משמצאתי, כי בנסיבות העניין מוטלת חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת והחובה הופרה, אינני נדרש לטענה החלופית בדבר הפרת חובה חקוקה, שעקרה הפרת התקן הרלוונטי והוראות הדין, שלכאורה חלים בנסיבות העניין ועל יסוד חוות הדעת של מומחה הבטיחות, הממצאים על פיו ומסקנותיו שם, שכן על פי העובדות, שאינן שנויות במחלוקת, לעניין נסיבות התאונה, מצאתי כי יש מקום להטיל אחריות על הנתבעות מכוח עוולת הרשלנות. יחד עם זאת יאמר מיד, כי אין בחוות הדעת כדי לבסס, בנסיבות העניין, את הטענה להפרת חובה חקוקה, הן לנוכח כישוריו של "המומחה", בתחום הבטיחות (ובעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעות בסיכומיו, סע' 38-32) והן בשל תוכנה של חוות הדעת, אשר נעדרת תשתית ראיתית מספקת לביסוס הממצאים והמסקנות על פיה. אולם יודגש, כי עמידה בסטנדרט חוקי, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על העדר רשלנות (ע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (3) 141 ; ע"א 595/88 אדרי דניאל נ' לאון חסקל, פ"ד מז (5) 333, 347). מאידך, אינני נזקק לדיון בכלל הראייתי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן שוכנעתי מהראיות שהובאו בפני, כי הנתבעת התרשלה ואחריותה הוכחה במידה הנדרשת. הדיון להלן, יערך, תחילה בשאלת האחריות ולאחריו, בשאלת הנזק והפיצוי המגיע. על האחריות 11. סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין קובעים את יסודותיה של עוולת הרשלנות והם: חובת זהירות, התרשלות וגרימת נזק. סעיף 36 קובע את היסוד הראשון לפיו, האחריות לרשלנות מותנית בכך, כי על המזיק תוטל חובה כלפי הניזוק שלא להתרשל כלפיו. החובה הינה כללית ומוטלת כלפי כל אדם, "... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל". 12. חובת הזהירות המושגית רואה במבחן הציפיות את התשובה לקיום חובת הזהירות ומשיבה לשאלה, האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית משיבה לשאלה, האם בנסיבות המקרה הקונקרטי וביחס לניזוק מסוים קיימת חובת זהירות. באשר לחובת הזהירות המושגית קיימת הבחנה לעניין סוגי המזיקים אליהם משתייך המזיק לבין סוגי הנזקים אליהם משתייך הניזוק והאם קיימים ביניהם יחסי "רעות", לעניין סוג הפעילות שהתרחשה ולעניין סוגי הנזקים שנגרמו לניזוק ובאשר לחובה הקונקרטית ההבחנה הינה לעניין הפעילות המסוימת והנזק הספציפי שנגרם. במסגרת חובת הזהירות המושגית הבחינה מופשטת ועוסקת בקטגוריה של מזיקים, ניזוקים, נזקים ופעולות מזיקות. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, הבחינה נעשית על יסוד עובדות המקרה הנדון, על פי מבחן הציפיות ובנסיבות המקרה הספציפי. 13. כאמור, חובת הזהירות המושגית נקבעת לפי מבחן הציפיות והשאלה, אם אדם סביר צריך היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג זה שנגרם, שכן לא כל נזק שניתן לצפותו כעניין טכני צריך לצפותו כעניין נורמטיבי (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113) (להלן: "עניין ועקנין"). חובת הזהירות מניחה קיום קשר סיבתי ואולם, עניינה בבחינת הצבת גבול וצמצום האחריות והצבת מחסום לנזק שצפוי מההיבט הטכני, כאשר "... נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה" (עניין ועקנין, עמ' 121). שיקולים אלו יקבעו "על פי צורכי החברה המשתנים", שכן עוולת הרשלנות הינה בעלת "רקמה פתוחה". ודוק- "מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם אלא איתור הערכים והאינטרסים הרלוונטיים, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם ושקילתם "במאזני צורכי החברה המשתנים" תוך עימות ואיזון ביניהם, אשר נקודת האיזון משתנה בתקופות היסטוריות שונות ובהתאם לצרכים המשתנים של החברה (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט (1) 113). 14. במקרה שלפנינו, נפגע התובע שעה שעשה שימוש במתקן משחקים לילדים, שהיה בשליטה בלעדית של הנתבעת. במצב דברים זה נדמה, כי לא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, שכן השליטה במתקן מטילה חובת זהירות לטובת אלה המשתמשים בו (ואכן, גם הנתבעות לא חולקות על קיומה - סע' 8 לסיכומיה). לשון אחר, השליטה במתקן היא היוצרת זיקה בין הנתבעת לבין סיכונים שנוצרו במתקן, בתקופה שהמתקן היה בשליטתה (עניין ועקנין לעיל, עמ' 124-125), שכן הפעלת המתקן יוצרת זיקה וקשר שעניינם שליטה ופיקוח על המתקן, בין בעל השליטה - הנתבעת לבין המבקר בה - התובע, "... שליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית" (שם, עמ' 125) "... אכן, דינו של מפעיל בריכה (בענייננו, מפעיל המתקן - מ.ב.) כדין מפעיל בית מרחץ (ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד (1) 157) או מפעיל שליטה על גן ציבורי (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141) או כל אדם אחר, שיש לו שליטה ופיקוח על מקרקעין" (עניין ועקנין, עמ' 125). 15. אף כי קיימת חובת זהירות מושגית, לא תוטל אחריות ברשלנות אלא לאחר שתיבחן השאלה, אם מוטלת על בעל השליטה חובת זהירות קונקרטית - כלפי המבקר. לשון אחר "...עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (שם, שם). 16. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה האם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק ואם כן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות משפטית ראויה, לצפות התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה - טכנית במהותה והשניה - נורמטיבית באופיה. בענייננו, מעלה הנתבעת שתי טענות בקשר לחובת הזהירות הקונקרטית. האחת, שהתרחשות הנזק, קרי: הפגיעה בשן הקדמית של התובע, היתה בלתי צפויה והשניה, כי הסיכון שגרם לנזק הינו מסוג הסיכונים הטבעיים והרגילים לפעילות, במתקן, שאין להטיל בגינם אחריות. לטענות אלה אין בידי להסכים. אשר לטענה הראשונה - יש לזכור שהלכה היא, "...כי לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, "חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו" (ע"א 299/71 עודד מזרחי נ' "מקורות" חברת מים בע"מ, פ"ד כו (2) 248, 251 וכןADVOCATE HUGHES V. LORD (1963) 1 All E.R. 705 ) הצפיות הרלוואנטית "איננה ראיית הנולד המדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" (ד"נ 12/63 מואיס ליאון נ' משולם רינגר, פ"ד יח (4) 701, 712 - השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על- פי תכונותיו העיקריות... "הציפיות צריכה להתיחס לדרך עלילתו ותהליך גרימתו הכללי של סוג הנזק שנגרם (להבדיל מפרטיהם של הללו)" (השופט שמגר בע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג (2) 785, 803). אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה, פ"ד לח (3) 1, 9). 17. מהראיות שהובאו בפני עולה, כי הנתבעת צפתה וחזתה מראש את הסיכונים הצפויים למשתמשים במתקן, בשל טיב הפעילות המתנהלת שם ונערכה לכך מראש, בהתאם, הן לעניין המתקן בכללותו "...הבאנו את המתקינים של החברה שהתקינו את המתקן ושנית, הבאנו מהנדס כדי לבדוק את עבודת ההתקנה" (עמ' 9 לפרוטוקול) והן לעניין הרשת בפרט "... מדובר ברשת גמישה יחסית, שמאפשרת בלימה בטוחה ומונעת קבלת מכה בפתאומית מן הילד שנדחף או קופץ כלפיה" (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת). 18. יתכן שלא ניתן היה לצפות במדויק את התרחשות הנזק ואולם, ניתן היה לצפות שעקב השימוש במתקן ודחיפות הדדיות של המשתמשים בו, במהלך המשחק שם, יהדפו ילדים לרשת ואשר לנוכח מבנה הרשת וצפיפותה, עלולים אברי גוף שונים להיתפס ב"חורים" שם, באשר אלו גדולים יחסית למבנה גוף של ילדים ובשל תפיסתם, לגרום לנזקים לאברי הגוף, שילכדו בגדרם, כפי שאכן קרה, הלכה למעשה, בענייננו ודי בכך, כדי לעמוד במבחן הצפיות. לפיכך, הנני קובע, כי הנתבעת, כאדם סביר, יכולה היתה לצפות, כעניין טכני, בנסיבות המקרה, את התרחשות הנזק, על פי אופיו הכללי ותכונותיו העיקריות. 19. שאלה אחרת היא, האם הנתבעת צריכה היתה לצפות, כעניין נורמטיבי, את התרחשות הנזק ולעניין זה נעבור לדון בסמוך. אכן נכון, "... אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה, פ"ד יב (1) 619 , 622) לכן נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי בגין סיכונים טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת, חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת (עניין ועקנין, עמ' 126). עוד נקבע, כי "...מי שמשתמש במתקני ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" (שם, שם). סיכונים אלה הינם סבירים ויש להכיר בהם. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים אלא רק בגין סיכון בלתי סביר. האם ניתן לומר בענייננו, כי הנזק נגרם בשל סיכון טבעי ורגיל לפעילות במתקן לשון אחר, האם הסיכון שגרם לנזק הינו סיכון בלתי סביר "... אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה..." (שם) אמת, "... אין לך מתקן שאיזה "שלומיאל" אינו עלול להיפגע בו..." (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' אסתר נחמיאס, פ"ד כט (1) 63, 75) ואין להטיל אחריות בגין כל פגיעה, אגב השימוש במתקן, שאחרת נמצא במשטר של אחריות מוחלטת ולא רשלנות. 20. בענייננו, התובע לא נפגע במהלך השימוש הרגיל והטבעי במתקן. אילו התובע היה נחבל במהלך המשחק, בשל דחיפות הדדיות, בלתי מכוונות, ממספר סביר של משתתפים, או נפגע בכל דרך שלומיאלית אחרת, ניתן היה לקבוע, כי הנזק נגרם בשל סיכון סביר - טבעי ורגיל לפעילות במתקן, שכן עסקינן במתקן משחקים שמטבע ברייתו כרוכים בו סיכונים מסוימים, אגב השימוש בו ואין להטיל אחריות בגינו. אולם, בענייננו, התובע נפגע לנוכח מבנה הרשת וצפיפותה ורק בשל החורים שבה, אשר באופן יחסי למבנה הגוף של התובע, הינם גדולים ורחבים. לאחר שהתובע נהדף בעוצמה לעבר הרשת (ולא היה בגמישות הרשת, כשלעצמה, כדי למנוע את הנזק מהסוג שנגרם לתובע), נלכד איבר מאבריו (השן), באחד מהחורים ובדרך זו נגרמה חבלה ונזק של ממש לשן שנלכדה בגדרו. לשון אחר, הסיכון שגרם לנזק נובע מטיב הרשת והחורים שבה, אשר בנסיבות העניין לא התאימה, למתקן שיועד למשחק ילדים, שבמהלכו זה היה אך טבעי וצפוי, כי המשחקים שם יהדפו לדפנות המתקן והרשת שסוככה עליו. 21. בנסיבות אלו, אין לומר, שהסיכון הינו טבעי ורגיל לשימוש במתקן, אלא חריג ומסוכן, שיש להטיל בגינו אחריות ולדרוש, נקיטת אמצעים סבירים להסרתו. זאת ועוד, יש לזכור, כי בעניינם של ילדים נקבעה חובת זהירות מוגברת ומוגדלת (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802; ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש מאיר, פ"ד מו (1) 402) וגם מטעם זה, היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות מחמירים. לפיכך, הנני קובע, על רקע התשתית העובדתית שהובאה בפני, כי היה על הנתבעת לצפות להתרחשות הנזק, לנוכח הדיפת התובע לרשת (שעה שהדיפתם ודחיפתם של המשחקים הינה חלק אינטגרלי מהשימוש במתקן) ובשל החורים שבה, שאיפשרו הילכדות איבר מאברי גופו, היה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע את הסיכון שיצרה. יצוין, כי אחריות הנתבעות איננה קמה בשל העדרם של משגיחים במתקן (וגם בעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעים - סע' 47-39 לסיכומיו), אלא בשל מבנה הרשת וגודל החורים, שבנסיבות העניין לא התאימו לשימוש במתקן. אם כן, מה הם האמצעים הסבירים שניתן היה לנקוט כדי למנוע את התרחשות הנזק אכן, רמת הזהירות הדרושה הינה של האדם הסביר ומשקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון. סבירות הינה מושג נורמטיבי, אובייקטיבי ונקבעת על ידי איתור השיקולים הרלוונטיים ואיזון ראוי ביניהם, על פי משקלם. "... סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (עניין ועקנין, עמ' 131). לכן, השאלה הינה, אם המזיק סטה מרמת התנהגות הנתפסת כראויה בחברה (התרשלות אובייקטיבית). סבירות ההתנהגות הינה תמיד פונקציה של הנסיבות. מקובל, כי הסבירות אינה דורשת נקיטה בכל האמצעים האפשריים להסרת הסיכון הצפוי, אלא את האמצעים הסבירים בלבד, שכן אחריות ברשלנות איננה אחריות מוחלטת, זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק (ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2), 498). תוכנה של הסבירות נקבע על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים הרלוונטיים להכרעה ומטרתו לקבוע את הערך החברתי של התנהגות המזיק. במסגרת איזון האינטרסים יש לקחת בחשבון את האינטרסים של המזיק, הניזוק והציבור. מנקודת מבט של הניזוק יש לבחון את חומרת הפגיעה והסתברות התממשות הנזק, ככל שתוחלת הנזק גבוהה יותר, יש לנקוט ביותר אמצעים לסיכול התממשות הסיכון. מנקודת מבט המזיק יש לבדוק את ההוצאות שנדרש להוציא למניעת הסיכון ועלויות שיידרשו ומנקודת מבט הציבור את החשיבות החברתית. סבירות ההתנהגות היא פועל יוצא של האיזון שנערך ולפיכך אמצעי הזהירות שיידרשו אינם גורם קבוע אלא משתנה על פי הנסיבות, שכן העלויות שיידרשו הן פונקציה של נסיבות של כל עניין ועניין. אמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר ובקיצור, שקלול רמת הסיכון אל מול עלות אמצעי הזהירות (שם, עמ' 510). 22. בפסיקה מצאנו, כי נעשה שימוש ב"נוסחת" השופט לרנד-האנד (Learned Hand) לבחינת התרשלות המזיק בנסיבות כל מקרה ומקרה. "נוסחת האנד" משקללת את שיעור ההסתברות לקרות הנזק (P), שיעורו (L) וההוצאות הנדרשות למניעתו (B), כאשר תוטל אחריות מקום בו שיעור הנזק, בנסיבות העניין עולה על ההוצאות הדרושות למניעתו (PLB) (ע"א 5604/94 לעיל, בעמ' 509). דרך זו מקובלת ומוכרת במשפט האמריקאי (Restatment 2nd Torts, §291) והורתה בגישה הכלכלית למשפט שם וביישום עקרון "ההרתעה היעילה". השימוש ב"נוסחת האנד" מסייע לבחינת סבירות ההתנהגויות והגם שאין בה כדי ליתן פתרון כולל לעניין יסוד ההתרשלות, נעשה בה שימוש תדיר. 23. בענייננו, נדמה כי ניתן היה למנוע את הסיכון באמצעי סביר שעלותו, יחסית לנזק, נמוכה ובדרך של התקנת רשת אחרת, בעלת צפיפות גדולה, באופן שאיננה מאפשרת, בצורה סבירה, תפיסת אברי גוף שונים של ילדים ולמצער, להעדיף דפנות אטומות, גמישות ומרופדות ומשזה לא נעשה, הפרה הנתבעת את חובתה, שכן אמצעים יעילים ופשוטים אלו עשויים היו למנוע את התאונה. אשר על כן, מתקיימים בנסיבות המקרה יסודות עוולת הרשלנות, לעניין קיומה של חובת זהירות קונקרטית ולעניין יסוד ההתרשלות ומכאן, לשאלת הנזק. הנזק כללי: 24. בשל התאונה נתלשה לתובע שן קידמית ונפגעו שיניים נוספות. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית, בתחום רפואת השיניים, של המומחה ד"ר שטרנבך מיום 9.1.2001. המומחה קבע לתובע נכות של % ¼ לצמיתות בגין השן החסרה. ואף המליץ לבצע השתלה מחדש של השן בגיל 18, בסוף תהליך הגדילה ולהחליף את השתל המבנה והכתר. בחקירתו בבית המשפט העיד המומחה לעניין עלויות הטיפולים שידרשו בעתיד כפי שפורט בחוות דעתו והוסיף, כי מדובר בעלויות של מומחים במרפאות פרטיות, כאשר ישנו טווח מחירים ואיכויות שונות. 25. הנתבעים לא צרפו חוות דעת מומחה מטעמם. לטענתם, על התובע היה להקטין את נזקיו על ידי פניה לקבלת טיפול בקופת החולים בה הוא חבר או לפנות לבית הספר לרפואת שיניים בבית החולים הדסה. הדרישה להקטנת הנזק הנטענת על ידי הנתבעים לא נתמכת בראיות. לא צורפו נתונים לגבי עלויות ומחירי טיפולים הנהוגים בקופת החולים ואף לא הובאה עדות מומחה לעניין זה. על המזיק מוטל הנטל להוכיח כי כי הניזוק יכול לקבל את הטיפולים הרפואיים הנדרשים באמצעות קופת החולים, מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד- 1994 (ע"א 2445/03 נתן עזרא שמעון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(3), 2647 ; ת"א (ירושלים) 934/95 ג'אסר רגבי נ' חברת הביטוח הלאומית, תק-מח 98(2), 2199, 2206 ; ובשינויים המחויבים ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה נחום, תק-על 94(1), 1642, 1643 (פסקה 6)) ו/או למצער, באמצעות מקור אחר, זול יותר, מכוח חובת הקטנת הנזק. עניין זה לא הוכח ומלבד טענה בעלמא, בסיכומי הנתבעות לעניין הוצאות בעבר ובעתיד של הטיפולים הנדרשים, לא הובאה כל ראיה לביסוסה. 26. המומחה מטעם התובע פרט בחוות דעתו את הטיפולים והעלויות להם יזדקק התובע בעתיד ובעדותו הוסיף, כי מצב השן החמיר מאז התאונה והתובע נדרש להמשך טיפולים. בעניין זה נקבע, כי "... לגבי הוצאות רפואיות בעתיד אין צורך בהוכחות ודאיות ובהוכחת שיעורן של ההוצאות, ודי בכך שהוכח שהטיפול הרפואי לא תם, ושהמשיבה תזדקק לטיפול רפואי בעתיד" (ע"א 511/83 מדינת ישראל נ' ג'ולייט סעיד, פ"ד מג (3) 774, 782). בעניינינו, הטיפולים הרפואיים והתשלום עבורם נתמכו בחוות מומחה, שלא נסתרה ומשלא הובאו ראיות אחרות לסתור הנני מאמץ את קביעות המומחה, לעניין הטיפולים הרפואיים והעלויות הנדרשים לתובע בעתיד והכל כמפורט להלן. הוצאות בעבר 27. התובע עותר לפסיקת 9,909.83 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה, בגין טיפולים רפואיים שנדרש בגין התאונה, כולל השתלה שיקום הפה. בגין הטיפולים הרפואיים בעבר, הוצגו קבלות. הנתבעים לא הגישו ראיות לסתור. טענתם כללית, לפיה על התובע להקטין את נזקיו על ידי פניה לבחינת עלויות זולות יותר בקופת החולים או בבית הספר לרפואה הדסה, אין בה ממש, מקום בו לא הובאה תשתית ראייתית לביסוסה והכל, בשים לב לחובת הוכחה החלה על הנתבעות ומשטענתן לא הוכחה, הנני מקבל את תביעת התובע לעניין זה, אשר הסכום הנדרש בגדרו מקובל עלי וסביר בנסיבות העניין (ע"א 4986/91 לעיל, עמ' 1643), ובסך של 9,909.83 ₪ ובעיגול 9910 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף, זכאי התובע להוצאותיו, בגין חוות דעת מומחה השיניים, בסך של 2,925 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום עריכת חוות הדעת (9.01.01) ועד התשלום בפועל. מאידך, לא מצאתי מקום לפסוק החזר הוצאות, בעניין מומחה הבטיחות וחוות דעתו, משלא מצאתי כי היה בחוות הדעת כדי לבסס את טענת התובע להפרת חובה חקוקה. הוצאות רפואיות בעתיד 28. התובע עותר לפסיקת סך של 78,150 ₪ בגין טיפולי שיניים לעתיד, נכון למועד עריכת חוות דעת רופא השיניים. המומחה בחוות דעתו וכן בעדותו בבית המשפט העיד כי התובע יזדקק לטיפולי שיניים בעתיד וכבר נזקק לטיפול נוסף מאז הטיפול הראשוני, אותו קיבל בשל החמרה במצב השיניים וגדילתו של התובע והעריך בחוות דעתו את הסכומים הנדרשים עבור הטיפולים העתידיים שיערכו לתובע בגיל 18. גם לעניין זה טוענים הנתבעים כי העלויות שקבע המומחה בחוות דעתו גבוהות מן המקובל אף בשוק הפרטי. ואף גבוהות מעלויות הטיפול שקיבל התובע עד כה וטענו לפיצוי בסכום של 9,950 ₪ בגין טיפולים עתידיים (סע' 14 לסיכומיהן) ואולם, גם כאן בהעדר ראיות בתמיכה, דינה להידחות. 29. לאחר שבחנתי את פירוט העלויות שהובאו בחוות הדעת (סע' 8, שם), הנני פוסק לתובע בגין הטיפולים העתידיים את הסכומים ועל פי הסדר המובא בחוות הדעת, כדלקמן : א. עבור ניתוח חניכיים להשגת תוצאה אסטטית 3,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת חוות הדעת (9.01.01). ב. עבור החלפת שתל מידי 15 שנה (כל פעם 5,750 ₪) כשסכום זה מהוון, היוון כפול, והחל מגיל 18, סך של 12,780 ₪. ג. עבור התקנת כתר חרסינה מידי 7 שנים החל מגיל 18, כשסכום זה מהוון, היוון כפול, סך של 21,164 ₪. ד. עבור ביקורת רפואית כל שנה וחצי (ממוצע) 1,842 ₪. הסכומים המפורטים בסע' ב' - ד', נכונים למועד פסק הדין. לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, לפסוק בגין הוצאות נוספות בשל נסיעות, טיפולים וכו'. נזק לא ממוני - כאב וסבל 30. התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל על סך של 45,000 ₪ כשילוש הסכום הנהוג על פי החוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה אינה פשוטה. נדרשים אנו לתרגם לערכים כספיים את כאבו וסבלו של התובע (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, (מהדורה חמישית), 887 ; ע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, 930-929 ; ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל, פ"ד נה(5) 241, 273 ; ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו (3) 762). מתיאור עובדות המקרה עולה כי התובע סבל כאב בשיניו, דם פרץ מהם והשן הקידמית נעקרה ממקומה התובע סבל מכאבים עזים. אכן מדובר בפגיעה במקום רגיש ועל עקירת שן תוך כדי דחיפה. התובע נזקק לטיפול רפואי מיידי והשתמש במשככי כאבים. לאחר התייעצות עם כירורג מומחה עבר התובע סידרת טיפולים ממושכים שכללו ניתוח להרחבת עצם, החדרת שתל לשן החסרה והרכבת מבנה וכתר על פי עדות המומחה בחוות דעתו לתובע ידרשו טיפולים נוספים בעתיד. הנתבעים טוענים כי לתובע לא נקבעה נכות צמיתה של ממש. כמו כן הטיפולים העתידיים הנדרשים הינם בשן אחת בלבד והטיפול לא אמור להסב כאב. בנסיבות אלו טענו לפיצוי בסך של 10,000 ₪. כיום קיימת מגמה להעלות את רף הפיצוי תחת ראש נזק זה, ולנתק את הקשר שנוצר בשעתו בין הפיצוי שנקבע בחוק הפלת"ד ובין התביעות על פי פקודת הנזיקין "... סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו בשל רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון" (ע"א 389/99 קופ"ח של ההסתדרות כללית נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765) וכן ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, תק-על 93(3), 428). התובע סבל בשל הפגיעה בשן, עבר טיפולים רפואיים ובעתיד יהיה עליו לעבור טיפולים רפואיים נוספים, בנסיבות אלו אני פוסק לו פיצוי של 25,000 ₪ בגין כאב וסבל, כאשר סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה. על הסכום המצטבר הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסך הנ"ל, בצירוף מע"מ וכן תשלום עבור הוצאות משפט הכוללות שכר התיצבות רופא השיניים בסך 877 ₪ ואגרת בית המשפט, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בשים לב לגילו של התובע תומצא לבית המשפט בתוך 7 ימים תוכנית השקעה סבירה של סכום הפיצויים עד הגיעו לבגרות. תאונות בגני שעשועים ופארקיםקטינים