פסק דין זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי) בת.א. 105919/99 שלפיו התקבלה תביעת נזיקין שהגישה המשיבה בגין תאונה שאירעה לה בבית ספרה, בהיותה קטינה. 1. 1. רקע (א) (א) התאונה נושא התביעה אירעה ביום 27.2.89 עת היתה המערערת תלמידה בבית הספר הממלכתי "מעלה א" באור יהודה (להלן: "בית הספר"). בדרכה לכיתת האם, לאחר שיעור טבע בהוראתה של המערערת 4 (להלן: "המורה"), שיחקה המשיבה במשחק "תופסת" עם חברתה. היא נכנסה בריצה לכיתה, נתקלה בכיסא שעמד בפתח וכתוצאה מכך נהדפה ונפגעה בפניה מאחד השולחנות (להלן: "התאונה"). המערערת נחבלה במצחה, בלסתה ובשיניה. (ב) (ב) לאחר שבגרה, הגישה המשיבה, בשנת 1999, שתי תביעות בגין התאונה. האחת- תביעה נגד חברת הביטוח ענבל בה הגיעו הצדדים לידי פשרה ושולם למשיבה סכום של 48,000 ₪. השניה - התביעה נושא פסק הדין שבערעור. 2. 2. פסק דינו של בית משפט קמא (א) (א) בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבה וקבע כי בנסיבות העניין חלה על המערערות חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הוא הוסיף וקבע כי המערערות הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המשיבה וזאת ממספר טעמים. (ב) (ב) בית משפט קמא קיבל את גרסת המערערות בדבר קיומו של תקנון בטיחות אשר נתלה בשטחי בית הספר והובא לידיעת התלמידים. אף על פי כן נפסק כי לא די באמצעי זה כדי להזהיר את התלמידים מפני הסכנות הצפויות ויש לשנן באוזניהם את הוראות הבטיחות, דבר שלא נעשה. (ג) (ג) טעם נוסף בגינו קבע בית משפט קמא כי המערערות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן נעוץ באופן הפיקוח על מינוי תורנים בכיתות. בית משפט קמא קבע שטענת המשיבה כי נכנסה לכיתה כאשר היתה ריקה מאדם ובלתי מסודרת, כך שהכיסא שבו נתקלה ניצב בפתח ויצר מכשול בפניה, לא נסתרה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערות לא ייחסו חשיבות מספקת לחובתן לדאוג שהכיתה תהיה נקייה ממכשולים ומסודרת והתרכזו בפן החינוכי של מינוי התורנים. המערערות אף לא הקפידו לנעול את דלת הכיתה בזמנים שהכיתה אינה בשימוש. עם זאת, דחה בית משפט קמא את הטענה שביום התאונה לא לוו התלמידים לכיתתם על-ידי המורה. (ד) (ד) בית משפט קמא הוסיף ודן בטענת המערערות בדבר אשמה התורם של המשיבה ופסק כי אין לייחס לה אשם תורם. במועד התאונה היתה המשיבה כבת 9 שנים ולא היה באפשרותה להעריך את הסיכון שבכניסה לכיתה בריצה. זאת ועוד, מיקומו של הכיסא בכניסה לכיתה היה בלתי צפוי, גם עבור אדם בוגר. (ה) (ה) אשר לנכותה של המשיבה קבע בית משפט קמא כי נותרה לה נכות רפואית כוללת בגין התאונה בשיעור של 8%: בגין הפגיעה בשיניים נקבעה נכות של 0.5%; בגין אובדן עצם מכתשית באזור חסר השיניים נקבעה נכות של 2.5% ובגין השבר בלסת נקבעה נכות של 5%. לא נקבעה נכות בגין צלקת במצחה של המשיבה. את נכותה התפקודית של המשיבה העמיד בית משפט קמא על שיעור של 5%, בגין הפגיעה בלסת בלבד. (ו) (ו) לנוכח קביעותיו בפרק הנכות פסק בית משפט קמא למשיבה פיצוי בגין נזקיה: סכום של 8,352 ₪ בעבור החזר הוצאות רפואיות בעבר; כפל פיצוי על פי הפלת"ד בגין כאב וסבל; סכום של 2,000 ₪ הוצאות עבור עזרת הזולת; סכום של 1,000 ₪ הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד וסכום השווה ל 18,300$ עבור הוצאות רפואיות לעתיד. הפיצוי בגין ראש נזק אחרון זה נפסק בהתבסס על בחירתה של המשיבה בטיפול על פי החלופה הראשונה שבחוות דעתו של ד"ר הורוביץ, המומחה מטעמה. על פי חלופה זו זכאית המשיבה לפיצוי בגין עלות השתלת עצם בסך השווה ל- 5,700$ ולתשלום בגין החלפת שני כתרים כל שמונה שנים בסכום השווה ל- 12,600$. בית משפט קמא דחה את תביעתה של המשיבה לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד משקבע כי לא הוכח כי כושר השתכרותה בפועל נפגע עקב התאונה. 3. 3. טענות המערערות (א) (א) המערערות משיגות על פסק דינו של בית משפט קמא הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. (ב) (ב) בשאלת האחריות טוענות המערערות כי יישום הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין חובת הזהירות הקונקרטית כלפי ילדים מביא למסקנה כי לא הוכחה רשלנותן. לטענתן, אירעה התאונה בסיום שיעור, במעבר מכיתה לכיתה, כאשר התלמידים מלווים בפועל על ידי המורה. פיקוחה של המורה אמור להרתיעם מהתנהגות פרועה. המערערות מוסיפות כי דבר טבעי ושגור הוא שילדים רצים ונופלים ואין בנפילה כדי להעיד שהיתה התרשלות שגרמה לה. (ג) (ג) המערערות מוסיפות ומפרטות כי המשיבה לא הציגה כל הוראת חיקוק או הנחיה של משרד החינוך המורות על נעילת הכיתות. היא אף לא הציגה חוות דעת מומחה שרצוי לנעול את הכיתות. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי לא נסתרה טענת המשיבה שהכיתה לא היתה מסודרת כך שניצב כסא בפתחה אשר יצר מכשול. המשיבה עצמה העידה בחקירתה כי הכיתה היתה תמיד מסודרת כך שהכסאות מוחזרים למקומם וקיים שטח פתוח בכניסה לכיתה. היא אף נמנעה מלהביא עדה שהייתה במקום במועד האירוע לחיזוק גרסתה כעדה יחידה. (ד) (ד) המערערות משיגות על שיעור הפיצוי אשר נפסק בגין הוצאות רפואיות בעתיד. לטענתן שגה בית משפט קמא, שקבע את גובה הפיצוי בהתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, ד"ר הורוביץ, אשר איננו מומחה לשיקום והשתלות. כן שגה בית משפט קמא משלא היוון את הסכום שנפסק. (ה) (ה) לטענתן של המערערות נפלה טעות מלפני בית משפט קמא בפוסקו כפל פיצוי בגין עלות ניתוח להשתלת עצם. השתלה זו כבר בוצעה, והפיצוי בגינה נפסק במסגרת הפיצוי בעבור הוצאות רפואיות בעבר. לפיכך לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין השתלה זו בראש הנזק של הוצאות רפואיות לעתיד. 4. 4. טענות המשיבה (א) (א) המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לקיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרתה על ידי המערערות. (ב) (ב) אשר לאי נעילת הכיתות טוענת המשיבה כי טענות המערערות בענין זה מהוות הרחבת חזית פסולה. לו סברו המערערות כי יש צורך במומחה בטיחות כדי לקבוע האם נעילת הכיתות רצויה, היה עליהן להגיש חוות דעת בנדון או לטעון זאת בערכאה קמא. משלא עשו כן, אין להתיר להן לטעון בעניין זה בערעור. (ג) (ג) המשיבה מוסיפה וטוענת כי טענת המערערת שבית משפט קמא קבע שהתלמידים לוו בפועל על ידי המורה ונמצאו תחת פיקוחה ביום התאונה אינה נכונה. לטענתה, פסק הדין אינו מכיל כל קביעה כאמור. אין רלוונטיות אף לטענה כי נפילת ילדים היא דבר שבשיגרה שכן נפילתה של המשיבה מקורה בחוסר פיקוח והשגחה. (ד) (ד) בתגובה לטענת המערערות כי בית משפט קמא שגה כשהסתמך על עדותה היחידה של המשיבה שהכיתה לא היתה מסודרת ביום התאונה טוענת המשיבה כי גרסתה נמצאה מהימנה ואין מקום להתערב בקביעה זו. יתר על כן, אין מדובר בהימנעות מהבאת עד רלבנטי לחיזוק גרסתה, מפני שהמשיבה העידה כי חברתה למשחק נכנסה לכיתה רק לאחר הנפילה ועל כן לא יכולה היתה לשפוך אור על נסיבות התאונה. ממילא, כך נטען, לא עלה בידי המשיבה לאתר עדה זו, כאשר השליטה על המידע בעניין תיקיהם האישיים של התלמידים נתונה בידי המערערות. (ה) (ה) בשאלת שיעור הפיצוי טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהעדפתו של בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעמה. אם סברו המערערות כי נפלה טעות חשבונית מלפני בית משפט קמא היה עליהן להגיש בקשה לתיקון הטעות לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984. עצם העובדה כי לא עשו כן מלמדת כי לא נפלה כל טעות בפסק הדין. (ו) (ו) לטענת המשיבה, אין בסיס לטענת המערערות שבית משפט קמא פסק כפל פיצוי בגין ניתוח השתלת עצם. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי מדובר בשני טיפולים שונים. (ז) (ז) המשיבה מוסיפה כי בפוסקו את סכום הפיצוי נקט בית משפט קמא במדיניות של קיצוץ מכאן והרחבה משם. אמנם בית משפט קמא לא היוון את הסכום שנפסק בגין החלפת הכתרים אך בד בבד לא פסק פיצוי בגין האפשרות כי יתעורר צורך להחליף את השתלים בעתיד. לפיכך, יש לדחות אף את טענתן זו של המערערות. 5. 5. דיון והכרעה (א) (א) לבחינת שאלת אחריותן של המערערות יש ללכת בדרך שהתוותה זה מכבר בהלכה הפסוקה. יש לבחון האם חלה על המערערות חובת זהירות מושגית והאם היא התגבשה לכלל חובה קונקרטית. תשובה חיובית לשאלות אלו מחייבת לבחון האם יש לראות את המערערות כמי שהפרו חובה זו, הפרה אשר גרמה לנזקה של המשיבה. (ב) (ב) אין מחלוקת כי מורים בבית הספר חבים חובת זהירות מושגית כלפי תלמידי בית הספר וזאת גם שעה שנמצאים הילדים בהפסקה בין השיעורים (ע"א 310/89 אליהו כהן נ' לנטוש מאיר ואח', פ"ד מו(1) 402). המחלוקת בין הצדדים נטושה, אם כן, בשאלת התגבשותה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. המערערות טוענות כי זו לא נתגבשה הואיל וריצה ונפילה של ילדים הם ככל התנהגות שובבה האופיינית לגילם. (ג) (ג) בעניין זה סבורים אנו כי הדין עם המשיבה. גורם המשובה במעשיהם של ילדים, הוא אחד הגורמים היוצרים את חובת הזהירות המושגית שחבים מורים לתלמידיהם. "מכאן אף המשקל היתר שיש וראוי לייחס לשיקול זה, בהחלתה של החובה על מקרה פרטיקולרי זה או אחר" (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מ"י ואח', פ"ד מז(1) 802, 815) (להלן: "פס"ד מרצלי"). בהקשר הרלוואנטי לענייננו, ריצת ילדים ונפילתם תוך כדי משחק "תופסת", ובכלל זה התקלותם בחפצים העומדים בדרכם, אינה תופעה בלתי מוכרת או בלתי צפויה. בנסיבות העניין, חלה צפיות טכנית, אליה מצטרפת אף חובת צפיות נורמטיבית המטילה על מורי בית הספר את החובה לנקוט אמצעים סבירים למניעת סיכוני בטיחות. (ד) (ד) שאלה אחרת היא האם הופרה חובת הזהירות על ידי המערערים. האמצעים אותם נדרש בית ספר לנקוט למניעת סיכוני בטיחות אינם בלתי מוגבלים והם פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלו (השווה דברי השופט, כתוארו אז, שמגר לעניין מידת הפיקוח הדרושה בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה פ"ד לה(2) 764, 767) (להלן: "עניין דניאלי"). כך למשל הכיתה היא מקום מוגן (יחסית) והסיכוי להפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן (פס"ד מרצלי, שם בעמ' 812), מכך תגזר - בין היתר - היקף חובת הפיקוח המוטלת על המשיבים כאשר בחדר הכיתה עסקינן. אינטרס חשוב אחר אותו יש לשקול הינו השאיפה לאפשר לקטין מידה סבירה של עצמאות וחופש. יש לאזן - ברמת המקרה הקונקרטי על פי נסיבותיו המיוחדות - בין האינטרס של השגחה על תלמידים ומניעת תאונות, האינטרס של עצמאות מבוקרת לקטין, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים. (השווה: דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי, תק-על 96(2) 207, 209-210) (להלן: "פס"ד ארגמן"). (ה) (ה) מן הכלל אל הפרט: כפי שפסקה הערכאה הדיונית, ננקטו על ידי המערערות מספר אמצעי בטיחות. כך, נקבע כי בבית הספר היו קיימות הנחיות בטיחות, שהותקנו במסדרונות בית הספר ובכיתות ואשר נועדו להזהיר את התלמידים מפני הסכנה שבהשתוללות. כמו כן הונהגה תורנות במסגרתה הוטלה על התלמידים האחריות לסידור הכיתה והמורות נהגו לוודא את סידור הכיתה עם כניסתן לשיעור. התלמידים אף לוו במעברם מכיתה לכיתה. (ו) (ו) בהקשר אחרון זה יוער כי לא מצאנו ממש בטענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא לא הכיל קביעה בדבר ליווי התלמידים לכיתה ביום התאונה. בסעיף 22 לפסק הדין קובע בית המשפט מפורשות כי "התובעת (המשיבה) לא עמדה איפוא בנטל ההוכחה, ולא עלה בידה לשכנעני כי ביום קרות התאונה לא לוו התלמידים לכיתתם על ידי נתבע (צ"ל נתבעת) 4 ולכן אינני מקבלת את טענתה בעניין זה". (ז) (ז) בנסיבות המיוחדות של תיק זה סבורים אנו כי לנוכח האמצעים אשר פורטו לעיל, לא הפרו המערערות את חובת הזהירות אשר הוטלה עליהן. ליווי התלמידים בדרכם אל הכיתה יש בו משום מתן מענה לחובת הפיקוח. כפי שנפסק, הפיקוח המתחייב בעת הפסקה אינו פיקוח צמוד דווקא, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, שכן הידיעה בדבר נוכחות המורה יש לה, בדרך כלל השפעה מרסנת (עניין דניאלי, שם בעמ' 767). בית המשפט הוסיף וציין, בצד האמור, כי אין הפיקוח יכול למנוע בדרך כלל מעידה בעת ריצה אם הוא תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות יוצאות דופן. (ח) (ח) דברים אלה יפים גם לעניננו. התלמידים לוו אל הכיתה כמתחייב, אולם לא היה בכך משום מניעה מוחלטת מפני השתובבות התלמידה במשחק "תופסת" והתקלותה בכסא שניצב בפתח הכיתה. (ט) (ט) אכן, עקרונית ניתן היה למנוע המצאות כסא בפתח הכיתה, אם דלתות הכיתות היו ננעלות והיה מתקיים פיקוח צמוד של המורים על כיתות הלימוד, גם בעת ההפסקה, לאחר יציאת התלמידים מן הכיתות. דא עקא, שאין אנו סבורים כי אי נעילת הכיתות מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית, באשר לא מצאנו כי קיימת חובה לנעול הדלתות בעת שהכיתה ריקה מתלמידים. (י) (י) זאת ועוד, מקום שבו הוכח כי בבית הספר הונהגו הסדרי תורנות לסידור הכיתות אין להטיל על המורות חובת פיקוח צמודה כך שתוודאנה בכל רגע נתון כי הכיתה אכן מסודרת. כפי שנפסק בפס"ד ארגמן יש להביא בקביעת מידת הפיקוח את אינטרס העצמאות והחופש של התלמידים: "משמעות הדבר היא כי מקום שסוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי התלמידים יכולים, גם ללא פיקוח, לעשות בבטחה את המוטל עליהם, אין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית להציב עליהם פיקוח צמוד. במקרים כאלה ניתן, וכך אף ראוי, להסתפק בהשגחה פחות הדוקה". (שם, בעמ' 210). (יא) (יא) לנוכח אמת מידה זו, סבורים אנו כי כאשר מוודאות המורות בכניסתן לשיעור שהכיתה מסודרת כיאות, אי אפשר, ואף אין זה רצוי להטיל עליהן חובת פיקוח צמודה על התורנים כך שתהא נוכחות מורה בהפסקות בכל כיתה וכיתה. בנפרד מכך אין זו גזרה שניתן באופן מעשי לעמוד לעמוד בה אף בהיבט הקצאת המשאבים וכוח האדם, על רקע האיזון בין השיקולים הרלבנטיים עליהם עמדנו לעיל. (יב) (יב) בנסיבות אלה, משנמצא כי המערערות לא הפרו את חובת הזהירות, לא היה מקום לחיובן בעוולה של רשלנות. אנו מבטלים אפוא את פסק הדין קמא ודוחים את תביעת המשיבה. (יג) (יג) לסיום נעיר כי אין להקל ראש בחובת מוסדות הלימוד לנקוט אמצעים כדי למנוע סיכוני בטיחות לתלמידים המופקדים למשמרתם. ואולם, כפי המוסבר, אמצעי הבטיחות אינם בלתי מוגבלים והם תוצאה של איזון אינטרסים. בעבר, כבר נדונה בפסיקה השאלה האם אין מקום לקבוע הסדר חקיקתי הקובע אחריות מוחלטת לפגיעות תלמידים בבתי ספר (ע"א 324/77 עבדל חכים מחמד רבי נ' חסין סמרה ו-2 אח', פ"ד לב(2), 445 , 447-448). בעניננו אכן זכתה המשיבה לפיצוי מחברת הביטוח ענבל. לא מצאנו כי יש מקום לזכותה בפיצוי בעוולה של רשלנות, משנמצא כי המערערות לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. (יד) (יד) לנוכח מסקנתנו זו, אין אנו נדרשים לטענותיהן הנוספות של המערערות בעניין גובה הפיצוי אשר נפסק למשיבה. אף על פי כן נאמר כי יש ממש באחדות מטענותיהן של המערערות על פסיקת הפיצויים. 6. 6. סוף דבר הערעור מתקבל. בנסיבות דנן, אין אנו עושים צו להוצאות. דיני חינוךתאונות בבית ספרבית ספר