פסק דין פתח דבר 1. התובעת, ילידת 1953, נפגעה ביום 1.6.2000 במהלך רכיבה על סוס. לפי הנטען בכתב התביעה, התובעת השתתפה באירוע חברתי מטעם מקום עבודתה, הנתבעת מס' 3, שהתקיים בחוות הסוסים אותה הפעילה הנתבעת מס' 1 (להלן: "החווה"). 2. המדריכים מטעם החווה העלו את התובעת על הסוס המכונה דיאבלו. לטענת התובעת הייתה זו הפעם הראשונה שבה רכבה על סוס. עוד היא טוענת כי תוך כדי הרכיבה החל הסוס להשתולל, נעמד על רגליו האחוריות עד שהושלכה ארצה. לטענת הנתבעות, שמטה התובעת את אחיזתה ממושכות הסוס ובעת שזה התקדם נפלה ממנו. 3. התובעת הגישה את התביעה כנגד החווה, מבטחת החווה, הנתבעת מס' 2, וכנגד הנתבעת מס' 3, המעביד. התביעה כנגד המעביד נמחקה ללא צו להוצאות (ר' פסק הדין החלקי שניתן על ידי כב' השופט ר' יעקובי ביום 26.5.03). 4. יצויין עוד כי התאונה היא תאונת עבודה והוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי (ר' הצהרת ב"כ התובעת לפרוטוקול מיום 22.4.04). שאלת האחריות 5. כאמור, טענת התובעת הינה שהועלתה על גבי סוס שאמור היה להיות 'שקט ופסטורלי' ובסופו של דבר מצאה את עצמה מושלכת לרצפה לאחר שהסוס התרומם על רגליו. כאמור לעיל, עמדת הנתבעות לגבי האופן בו אירעה התאונה שונה. 6. התובעת טוענת כי החווה התרשלה כלפיה בכך שלא סיפקה אמצעי מיגון מתאימים, לא מסרה הדרכה מתאימה, מסרה סוס בלתי מתאים לרכיבה, ואם עמדת החווה לגבי האופן שבו אירעה התאונה נכונה, לא דאגה במהלך הרכיבה להתריע בפניה על עזיבת מושכות הסוס. 7. על רקע טענות התובעת להתרשלות החווה, יש לבחון את העדויות שנשמעו לגבי ההדרכה שניתנה לתובעת ולחבריה, ההנחיות שנמסרו להם, מספר המדריכים שהיו במקום והאופן שבו אירעה התאונה. המידע שנמסר לתובעת בנוגע לסיכונים הכרוכים ברכיבה על סוסים וההדרכה אותה קיבלה 8. בכתב התביעה נטען על ידי התובעת כי: "התובעת, אשר עד אותו אירוע מעולם לא רכבה על סוס, מילאה אחר הוראות המדריכים ויצאה לדרך למה שהיה אמור להיות טיול איטי ופסטוראלי. אולם באופן פתאומי החל הסוס להשתולל בפראות תחת התובעת בכך שדהר וקפץ ואף נעמד על שתי רגליו האחוריות עד שהושלכה התובעת ארצה בחוזקה רבה..." (סעיפים 10 ו- 11 לכתב התביעה - ההדגשה, אלא אם צוין אחרת, שלי - א.ד.). 9. התובעת תיארה בעדותה כיצד הגיעה לחווה ומה ההסבר שנמסר לה: "היה לנו טיול מטעם החברה, אירוע חברתי וידוע שכולם משתתפים כי זה חוויה. היה הסבר, הבנתי את ההסבר ועשיתי כל מה שנאמר שצריך לעשות. עזרו לי לעלות על הסוס ורכבתי עם כולם" (עמ' 2, ש' 13-15). 10. בהמשך הדברים היא נשאלה מה היו ההוראות שקיבלה והשיבה: "ההוראות שנמסרו לי זה לאחוז את המושכות כל הזמן גם בעת עצירה, שנהיה רגועים ולא נעצבן את הסוס. הייתי רגועה וחמש דקות לפני המקרה המדריך אמר לי שאני רוכבת יפה כאילו רכבתי קודם. הכל היה תקין". (עמ' 3 ש' 1-3). 11. מנהל החווה, אילן פלג, טען כי הדריך בעצמו את התובעת ואת חבריה לעבודה, כי אין להרפות את האחיזה במושכות הסוס. עוד הוא טען כי המליץ לחברי הקבוצה החוששים שלא לעלות על גבי הסוסים אלא להצטרף לטיול ג'יפים. בנוסף הוא טען שהציע לרוכבים לאחז ביד השניה בקרן האוכף כאמצעי בטיחות. 12. בעדותו פירט מר פלג את ההדרכה שניתנת: "25 אנשים עומדים מחוץ למכלאה. אני יושב ונותן תדריך פרטני של רכיבה לאנשים שמתחילים. משך התדריך הוא 20 דקות. ... אני מסביר לכל בן אדם שאם יש מישהו שיש לו חששות, פחדים או בעיות גב, או עם סנדלים או בעיות לב או כל בעיה אחרת, נותנים לו את האפשרות לעלות על ג'יפ. ... לאחר שאני מעביר את השיעור, אנו מעבירים שיעור מקצועי איך רוכבים, 15 - 10 אנשים יושבים ואנחנו מסבירים להם. אבל לאחר מכן כל מדריך לוקח בן אדם שואל אם יש איזה בעייה, מותח את הרצועות, מסביר שצריך לרכוב עם מושכה קשורה." (עמ' 20) 13. מעבר להדרכה הכללית ציין מר פלג בעדותו כי הוא עצמו עשה לתובעת הדרכה אישית, קשר לה את המושכות, הסביר לה מהו סוס מאיים, איך לעצור אותו, איך לסובב אותו (עמ' 21 ש' 16-18). מר פלג ציין כי התובעת פחדה בתחילה לעלות על הסוס ואז הוצעה לה האפשרות לנסוע בג'יפ אך היא בחרה בכל זאת לרכב. 14. כאשר נשאל האם הסביר לרוכבים לגבי סוסים מתפרעים או משתוללים הוא השיב כי אין בחווה סוסים כאלה וכי החשש היחיד הוא מתופעה של סוס מאיים: "החשש הגדול שלנו כשאנו רוכבים עם אנשים, זה כמו פלוגה, מחלקה כולם ביחד, אנו מונעים את החיכוך ולמרות הכל כדי שסוס לא יבעט או ינשך, יש דבר כזה סוס מאיים כשרוכב עובר רוכב אחר, אנו מסבירים שכאשר סוס מאיים הוא משכיב את האוזניים אחורה. אתה רואה הכל לפי האוזניים... צריך למשוך את המושכה ואז אתה מכאיב להם בלחץ בפה והם מייד מרגישים שיש מישהו שיושב עליהם. אנו מסבירים את זה לכל אחד מאה פעמים גם ברכיבה. אנו גם מסבירים שקודם כל מפעילים כאב לסוס, בתנועת מלקחיים יש כאב. סוס הולך אחורה צריך להרפות את המושכות." (עמ' 21-22). 15. מר פלג טען כי כל ההסבר הזה ניתן גם לתובעת (עמ' 22, ש' 10). 16. מהעדויות השונות שנשמעו עולה כי אכן ניתן הסבר ממושך לגבי האופן שבו יש לרכב על הסוס וכי ניתן דגש מיוחד לגבי האיסור לעזוב את האחיזה במושכות הסוס. דברים אלו עלו מעדות התובעת ומעדותו של מר פלג וכן אף מעדותה של הגב' זיוה חייט. מספר המדריכים שהיו במקום 17. מנהל החוה העיד כי בעת האירוע היו במקום 4-5 מדריכים, כאשר ה'תקן' הוא מדריך אחד על כל 5 רוכבים (עמ' 20, ש' 1). הוא ידע לציין חלק משמות המדריכים אך עמד על דעתו כי היו חמישה (עמ' 20, ש' 9-12). לא הובאו ראיות מטעם התובעת לסתירת טענת החווה. האופן בו אירעה התאונה 18. המחלוקת המרכזית בעניין האופן בו אירעה התאונה היא בשאלה האם עובר לתאונה שמטה התובעת את אחיזתה במושכות וזאת בניגוד להנחיות שקיבלה. התובעת טענה בעדותה כי היא המשיכה לאחוז במושכות ביד כל הזמן ואז לפתע 'הוא הרים את שתי רגליו הקדמיות והתחיל להשתולל' (עמ' 3, ש' 11-12). 19. ב"כ הנתבעות הקשה על התובעת כיצד נפלה מן הסוס אם החזיקה במושכות אך התובעת השיבה כי אינה זוכרת מה קרה באותה שניה אך היא זוכרת שלא עזבה את המושכות. בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי היא וחבריה לעבודה היו עסוקים בנסיון למצוא 'מטמון': "ש: אז איך נפלת? ת: כי הייתי מרוכזת כדי למצוא את המטמון ולא מה שהסוס הולך לעשות. כשהיינו במדרון הסתכלתי כל הזמן איך הוא מגיב ומה הוא עושה. כשהיינו במדרון הם רצו לשתות אז עצרנו והסוסים שתו. הלכתי לפי ההוראות שהסוס ביקש. ש: אם החזקת במושכות אז איך נפלת? ת: נפלתי כשהוא התחיל להשתולל. עניין של שניה. אני לא יכולה לזכור מה קרה בשנייה, אני יודעת שלא עזבתי את המושכות. ש: כל זה היה כשהסוס עמד? ת: כן. (עמ' 3, ש' 6-22). 20. בתארו את התאונה סיפר מנהל החווה, שכאמור לווה את התובעת ואת חבריה, כי התובעת וחבריה רכבו עד אשר הגיעו לשטח מעובד שבו עצרו הסוסים לאכילה בעוד שרוכביהם קיבלו הסבר. הוא הבהיר כי התובעת פעלה בניגוד להנחיות כאשר שחררה את האחיזה במושכות הסוס: "היא התחילה לדבר פה ושם, נהנתה, הסוס שלה נשאר טיפה מאחור, אז הסוס עשה שני צעדים קדימה כי העדר התחיל ללכת ולא היה לא את המושכות ביד וגם לא את הקרן ולכן היא נפלה. הסוס נשאר לעמוד ולאכול. ש. כמה זמן היא הייתה שם בלי אחיזה במושכות? ת. דקה וחצי, דקה, לא בקטע של שעות, אולי שתי דקות. ש. אתה אומר שדיברה? ת. הייתה מבסוטית. מדברים ברכיבה אחד עם השני. המרחקים הם קצרים. (עמ' 24). 21. כאשר הקשה עליו ב"כ התובעת כיצד התיר לתובעת לשוחח עם אחרים ולהיות במשך 2 דקות ללא המושכות הוא השיב: "ש. אתה אומר ששמת לב שהיא לא שמה לב וראית שעזבה את המושכות, שמת לב שהיא מדברת עם כל מיני, במשך כל הזמן הזה, לא הערת לה, לא הדרכת אותה לא אמרת לה משהו? יתכן שבמשך שתי דקות היא בלי המושכות ואתה לא אומר לה כלום? ת. אני אומר לה תחזיקי את המושכות. ש. אתה רואה שאחת בקבוצה לא מקשיבה לך והיא עלולה לסכן את עצמה ואתה נותן לה שתי דקות לעבור ככה? ת. אני לא נותן שתי דקות ולא כמו שאתה מציג את זה. כל זה דקה וחצי, ברגע שאני רואה אני אומר ואמרתי לה כל הדרך. התעסקתי עם בחור או בחורה אחרת והיא לא שמה לב ונפלה. נאמר כל הזמן שאם היא לא יכולה שתחזיק בקרן. ש. אתה אמרת שאמרת לה הוא סיים לאכול עכשיו קחי את המושכות, אמרת דבר כזה? ת. אמרתי לה בכל הזמן להחזיק את המושכות. כשהוא סיים לאכול יש בלות, חבילות חציר, הסוס שלה לא הוריד את הראש למטה הוא לקח ישר מהבלה. אמרתי לה להחזיק במושכה או בקרן. אחר כך התעסקתי עם אחר שהייתה לו בעייה דומה, לא הספקתי להגיד ג'ק ואז הסוס שלה הלך מטר קדימה והיא הייתה למטה. ... היא נפלה בגלל שהיא לא לקחה את המושכות. ראיתי שהיא לא מחזיקה את המושכות כאשר הייתי ליד מישהי אחרת, אמרתי לה ממרחק של כמה מטרים תחזיקי את המושכות וזה היה כאשר ירדתי מהסוס לעזור למישהי אחרת ואז הסוס שלה התקדם טיפה והיא נפלה. ש. כל זה היה אחרי שתי דקות, כלומר ישבת לידה שתי דקות בלי שהיא מושכת במושכות או הלכת. ת. העצירה היתה לשתי דקות. אנו מטפלים באנשים שיש להם בעיות. מהלקוחה שאני עזרתי לה הבחנתי שהיא לא מחזיקה מושכות...." (עמ' 25-26) 22. בסיכום הדברים ציין מר פלג שהתובעת נפלה כי לא פעלה נכון: "ליבי איתה. פשוט לא פעלה נכון. ברגע שבן אדם מראש הוא לא קם ברכיבה ראשונה והוא מפחד וקצת היסטרי שפתאום אין לה את המושכות ביד והסוס מתחיל ללכת היא נתקפה בפחד ובן אדם מבצע דברים שפשוט מיותרים וזה כואב לי מאוד." (עמ' 27 , ש' 1-3). 23. משתי הגירסאות לגבי האופן שבו התרחשה התאונה, אני מעדיף את גירסתו של מר פלג. אינני מקבל את הטענה כי הסוס השתולל, התפרע או נעמד על רגליו כפי שהתובעת טוענת. הדעת נותנת כי אירוע כזה היה מעורר תשומת לב רבה יותר וניתן היה למצוא עדים שיתארו אותו. העדה היחידה שאת תצהירה הגישה התובעת, לא ראתה את שהתרחש. 24. גירסתו של מר פלג מסתברת יותר ולפיה התובעת שמטה מידיה את מושכות הסוס והייתה עסוקה בשיחה עם חברתה ובשלב מסוים הסוס נע קדימה ואז התובעת נפלה. 25. עוד אני קובע על בסיס הראיות שהובאו בפני כי מנהל החווה, מר אילן פלג, שהיה צמוד לתובעת במהלך הרכיבה עזב אותה והלך לסייע לרוכבת אחרת. בעת שעמד וסייע לרוכבת האחרת הוא הבחין כי התובעת עזבה את המושכות בניגוד להנחיות וישבה כך על הסוס במשך דקה וחצי או שתי דקות מבלי שהוא או מדריך אחר ניגש אליה. לאור פירוט העדויות שלעיל, לא שוכנעתי כי מר פלג התריע בפני התובעת, כפי שטען, על עזיבת המושכות סמוך לפני התאונה אלא רק הדריך אותה באופן כללי כי עליה לאחוז במושכות. טענותיה של התובעת לעניין חבות הנתבעות 26. התובעת טוענת כי יש להעביר את נטל הראיה לנתבעות מכח סעיפים 40 ו- 41 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"). לחילופין היא טוענת, כאמור לעיל, כי הנתבעת מס' 1 התרשלה כלפיה בכך שלא סיפקה אמצעי מיגון מתאימים, לא מסרה הדרכה מתאימה, מסרה סוס בלתי מתאים לרכיבה, ולא דאגה במהלך הרכיבה להתריע בפניה על עזיבת מושכות הסוס. עוד נטען שהחווה הפרה חובה חקוקה. העברת הנטל מכח סעיף 40 לפקודת הנזיקין 27. סעיף 40 לפקודה, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה", קובע, כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה". 28. מכאן, שעל התובעת, הטוענת להעברת נטל הראיה, להוכיח כי נתקיימו מספר תנאים מצטברים. הראשון - בעלות החווה על הסוס והשני - היותו של הסוס סוס מועד ושהחווה ידעה או שהיה עליה לדעת כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם לנזק. 29. בענייננו מדובר בסוס מסורס (ר' עמ' 29, ש' 11-12) . לעניין סוס מסורס נקבע כי הוא נחשב שקט ורגוע (ר' ת.א. (מחוזי ת"א) 1088/94 גורודצקי נ' קיבוץ נווה איתן ואח', תק-מח 96(3), 3657 3661, ע"א 2472/90 גיא מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ, פ"ד מו (5) 447; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מ"ו (2) 136, 143-142, ת.א (י"ם) 1161/99 קראוני נ' מגדל (לא פורסם)). 30. כפי שקבעתי לעיל הסוס נע קדימה בתנועה שגרתית ורגילה ולא השתולל ולכן מבחינת הסוס אין מדובר בהתנהגות חריגה. גם אם היה מקום לקבוע כי הסוס השתולל, לא הובאה כל ראיה להשתוללות קודמת שלו או לכך שניסה לעשות זאת בעבר או כל נתון אחר המצביע על כך שאם היה נקלע לאירוע מסוג זה היה מתנהג כפי שנהג. 31. לא מצאתי סיבה להטיל ספק בגירסת מנהל החווה לפיה מדובר בסוסים רגועים שלא השתוללו בעבר ולא הראו כל נטיה כזו. בהקשר זה אעיר כי התובעת טענה כי הסוס מסוכן גם בשל השם שניתן לו, דיאבלו - שטן. לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו. 32. לסיכום, לא התמלאו התנאים להפעלת הכלל הראייתי שבסעיף 40 לפקודת הנזיקין. העברת הנטל מכח סעיף 41 לפקודה 33. סעיף 41 לפקודה שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" קובע כי: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". 34. בכדי להכנס לגדרו של סעיף זה על התובעת להראות כי לא הייתה לה ידיעה על הנסיבות שגרמו למקרה. התובעת כללה בכתב התביעה ובעדותה תיאור מפורט של האופן בו אירעה התאונה לפי טענתה (הסוס השתולל והתרומם על רגליו) וכך נשמט הבסיס להעברת הנטל לפי סעיף זה (ר' ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1) 45, עמ' 61 ואילך). רשלנות הפרת חובת הזהירות 35. אין צורך להרבות במלים בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בעל חוות סוסים המזמין אנשים לרכב עליהם תמורת תשלום וניתן לקבוע כי במקרה שלפנינו מוטלת על החווה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. 36. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות דומות התייחס כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 113, בעמ' 120-121: "ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". 37. בהקשר דומה נכתב על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת הכט) כי: "לאור הסיכון הרב, הכרוך ברכיבה על סוסים, אמנם לא נדרש ביטחון מוחלט בחווה, אך מחובתם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק זה. כך למשל עליהם לדאוג להדרכה נאותה של הרוכבים בטרם יציאתם לרכוב, דאגה לקסדות רכיבה, הצבת שלטים עם הוראות אזהרה ובטיחות, והקפדה כי האמור בהם יקוים הלכה למעשה, וקיומה של ערכת עזרה ראשונה בחווה. נכון הוא, כי מבחינת מדיניות משפטית, נפילת רוכב מסוס הנה סיכון סביר, אשר בגינה לא מוטלת חובת זהירות קונקרטית (פרשת ועקנין, בעמ' 126), אולם, בענייננו אין מדובר בחובת זהירות קונקרטית למנוע את הסיכון הסביר של נפילה מסוס באופן רגיל, אלא בחובה למנוע את הסיכון הבלתי סביר של הנפילה מסוס בשל אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים." (ת.א. (י"ם) 1433/96 מימוני עמרם נ' עיריית ירושלים,(לא פורסם)). 38. כאמור לעיל, מנהל החווה אשר ליווה באופן אישי את התובעת לא התריע בפניה כי עזבה את המושכות והשאיר אותה במצב בו אינה אוחזת במושכות במשך דקה וחצי או שתי דקות. 39. התובעת הייתה רוכבת בלתי מנוסה ועוד מתחילת הרכיבה מצא מנהל החווה לנכון להיות צמוד אליה בשל הפחד שלה מרכיבה על הסוס. השארתה של רוכבת כזו (שנזקקה קודם לכן לליווי צמוד ולעזרה) במצב בו ידיה אינן אוחזות במושכות משך דקה וחצי או שתי דקות הייתה הפרה של חובת הזהירות. 40. אין כוונת הדברים כי על מנהל החווה או אחד המדריכים להיות צמוד לכל אחד מהרוכבים משך כל הזמן. אולם, כאשר נוכח פחדיה של התובעת והקשיים שהתגלו בתחילת הרכיבה (חוסר הנסיון שלה והפחד) הוא מצא לנכון להיות צמוד אליה, השארתה ללא השגחה במשך כדקה וחצי עד שתי דקות, כאשר מנהל החווה מבחין בכך שהיא עזבה את המושכות חייבה נקיטת פעולה כל שהיא מצדו (הגעה מיידית לתובעת, הזעקת אחד המדריכים האחרים או הפניית תשומת לבה לעזיבת המושכות בדרך אחרת). 41. לסיכום, אני קובע כי החווה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת. הקשר הסיבתי 42. הפרת חובת הזהירות, אותה תארתי לעיל, היא שגרמה לנפילת התובעת. פרק הזמן שחלף בין המועד שבו הבחין מנהל החווה בעזיבת המושכות לבין הנפילה היה ארוך יחסית (בין דקה לשתי דקות) ופעולה נמרצת יותר מצדו הייתה יכולה להביא את התובעת לאחוז במושכות או בקרן ולמנוע את הנפילה. לפיכך יש קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובה לבין הנזק. 43. בענייננו קיים הקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם: "קשר סיבתי משפטי נקבע על-ידי תהליך של בחירה בתוך ה- CAUSA SINE QUA NON. אלו צריכות מיון כדי לגלות מתוכן אותם הגורמים, אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות, שכן כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר אירועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות" (ע"א 80 / 145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 146) 44. המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הם מבחן הסיכון, מבחן השכל הישר ומבחן הצפיות: "על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון הכולל את סוג הסכנות המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים בהתנהגות כרשלנית.... ואילו על- פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. ממילא, התנהגות של אחד הגורמים לנזק - ותהא חומרתה אשר תהא - לא תגרום לניתוק הקשר הסיבתי אם המעוול היה חייב לצפותה." (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791) 45. נפילת התובעת לאחר שהושארה ללא השגחה ובלי שמנהל החווה פעל לגרום לכך שהתובעת תאחוז במושכות לאחר עזיבתן במשך דקה וחצי או שתי דקות היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות זו. היא גם התנהגות שהמעוול יכול היה לצפות אותה כתוצאה של אותו מחדל. 46. לפיכך, אני קובע כי החווה התרשלה כלפי התובעת וכי התרשלותה היא שגרמה לנזקי התובעת. הפרת חובה חקוקה 37. התובעת טוענת גם להפרת חובה חקוקה. החובה שבגין הפרתה נטענת הטענה היא חוק עזר לחוף כרמל (החזקת בעלי חיים) תש"ם - 1979. נוכח מסקנתי לעיל בדבר קיומה של רשלנות מתייתר הצורך להרחיב בעניין זה. עם זאת, לא הוכח כי החווה הפרה את הוראות חוק העזר וגם אם הופרה הוראה זו או אחרת בחוק העזר אין קשר בין ההפרה לבין נפילת התובעת. אשם תורם 47. כאמור לעיל, מסקנתי בהתבסס על הראיות היא כי התובעת נפלה לאחר שעזבה את מושכות הסוס וזאת בניגוד להוראות שקיבלה מהמדריכים. הוראות אלה ניתנו בצורה מפורשת וברורה והתובעת העידה כי קיבלה אותן. 48. עזיבת המושכות מצדה של התובעת והתמקדותה בחיפוש אחר המטמון תרמו לקרות האירוע תרומה משמעותית. 49. בקביעת האשם התורם יש לבחון את מידת האשמה המוסרית של הניזוק לעומת זו של המזיק: "על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי המבחן של "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר..." (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לה (1) 72, 81) 50. השוואת האשמה המוסרית של החווה בכך שנמנעה מלדאוג לכך שהתובעת תאחוז במושכות לזו של התובעת אשר פעלה בניגוד להוראות שקיבלה ועזבה את אחיזתה במושכות מביאה למסקנה כי שיעור האשם התורם אותו יש להטיל על התובעת הוא מחצית (השווה לת"א (מחוזי ת"א) 1099/94 גורודצקי נ' קיבוץ נוה איתן הנ"ל). 51. לפיכך, יחובו הנתבעות מס' 1 ו- 2 ב- 50% מנזקיה של התובעת, כפי שיקבעו בהמשך פסק הדין. מצבה הרפואי של התובעת וחוות הדעת הרפואיות 52. התובעת פונתה לאחר התאונה לבית החולים מרכז הכרמל לאחר שסבלה משבר ופריקת מרפק. היא טופלה בבית החולים בהחזרת המרפק למקום ובביצוע תפירה של הפצעים וכן גובסה. התובעת שוחררה לביתה ביום המחרת, אך הייתה מרותקת למיטתה למשך פרק זמן נוסף. 53. לאחר ששני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם, הם הגיעו להסכמה לפיה ימונה ד"ר רמי מושיוב מומחה רפואי מוסכם בתחום האורטופדי וכי חוות הדעת מטעמם לא יהוו ראיה בתיק. 54. בחוות דעתו קבע ד"ר מושיוב לתובעת 10% נכות בגין הגבלה של 30 מעלות בישור המרפק. עוד הוא קבע כי נכותה הזמנית נמשכה מיום התאונה ועד ליום 15.7.00 (דהיינו כחודש וחצי). בתשובותיו לשאלות ההבהרה התייחס ד"ר מושיוב גם לקיומה של צלקת וקבע כי הנכות לה זכאית התובעת בגין הצלקת היא בשיעור של 1% וזאת בנוסף לנכות האורטופדית. עוד הוא האריך את תקופת הנכות הזמנית עד ליום 1.8.00 (תקופה של חודשיים). רכיבי הנזק השונים נזק לא ממוני 55. בהתחשב באופן שבו אירעה התאונה מחד בנכות שנקבעה, בתקופת ההעדרות (אי כושר למשך כחודשיים ואי נוחות למשך תקופה נוספת), אני פוסק לתובעת בגין הנזק הלא ממוני סכום של 40,000 ש"ח. (סכום זה הוא נכון להיום). הפסד השתכרות בעבר 56. התובעת טענה כי נעדרה מעבודתה בערך חודש וחצי וכי שבה לעבודה ביום 15.7.2000 (בערך). היא טענה כי קיבלה שכר ממקום עבודתה עבור תקופה זו אך השיבה את הסכום שקיבלה לאחר שקיבלה את דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. כפועל יוצא מכך, נטלה ממנה החברה את הסכום ששילמה בחזרה (עמ' 13-14). 57. התובעת הגישה אישור על כך שהשיבה למקום העבודה סכום של 14,582 ₪ ולכן נגרם לה נזק בסכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום החזרת הסכום למעביד. מועד זה לא פורט באישור (ת/ 1). התובעת תהא רשאית להמציא את אישור המעביד לגבי מועד קבלת הסכום בתוך 21 יום. אם לא יומצא האישור ישולם הסכום ללא הפרשי הצמדה וריבית. מעבר לסכום זה לא הוכח קיומו של הפסד בעבר וככל שניתן ללמוד מהתלושים שהוגשו, שכרה של התובעת לא נפגע. אבדן כושר ההשתכרות בעתיד 58. בקביעת הפיצוי ברכיב זה יש לבחון מהו כושר השתכרותה של התובעת והאם כושר ההשתכרות נגרע בשל הנכות שנגרמה לה בתאונה. 59. התובעת העידה כי סובלת מ'כאבים' (עמ' 6, ש' 24 ) וכי המגבלות המפריעות לתפקודה הן ה'הכאבים שיש לי. יש לי הגבלות תנועה שאני לא יכולה לעבוד זמן ממושך עם היד כי זה מביא לכאבים'. (עמ' 6, ש' 26-28). 60. עובר לתאונה עבדה התובעת בחברת בשן מערכות בע"מ, הנתבעת מס' 3, אשר לימים הפכה, לטענת התובעת לחברת MATRIX. תפקידה במקום העבודה היה 'מזכירה בכירה'. היא מאשרת בתצהירה כי חזרה לעבוד בחברה ולמלא את התפקיד אותו מילאה לפני התאונה. 61. התובעת טוענת כי עקב מגבלותיה, קצב העבודה שלה פחת ועמו גם יכולתה לבצע שעות נוספות. עוד היא טוענת כי קידומה בעבודה נעצר. 62. בחקירתה שבה התובעת וטענה כי היא עובדת 'הרבה פחות' מאשר עבדה לפני התאונה. היא טענה גם כי בשל מגבלותיה הוסיפה הנהלת החברה עובד נוסף שיסייע בעבודתה (עמ' 7, ש' 15) . לדבריה העובדת הנוספת מבצעת חלק מהמטלות שלה שכללו נסיעה ל- 400 העובדים שמבצעים את עבודתם אצל לקוחות החברה ולא במטה וכן כי היא מוגבלת בהקלדה (עמ' 7). 63. ניכר היה בדברים כי אמונתה הסובייקטיבית של התובעת לגבי היקף מגבלותיה אינה תואמת את ההערכה האובייקטיבית שיכולה להינתן למגבלות שנקבעו על ידי המומחה הרפואי. כפי שנראה להלן, יש גם חוסר התאמה בין מידת חוסר שביעות הרצון שהתובעת סבורה שקיים מעבודתה לבין גובה שכרה. 64. שכרה של התובעת עמד בעת התאונה על 8,500 ₪ נטו. לטענת התובעת בחצי השנה שלאחר התאונה, פחת שכרה לשכר ממוצע של 7,500 ₪. 65. בניגוד לאמור בתצהיר התובעת, עיון בתלושי השכר שלה מראה כי התנודתיות בשכר איננה נובעת בהכרח מהתאונה. מהטבלה המפורטת להלן ניתן לראות כי חלק גדול מההפרש בממוצע הנטען נובע מחלוקת בונוסים משתנים בחלק מהשנה: חודש שכר ברוטו רכיבים חריגים ינואר 2000 10,907 4,000 - בונוס פברואר 2000 6,909 מרץ 2000 6,988 אפריל 2000 6,504 מאי 2000 6,786 סה"כ 38,094 66. ממוצע שכרה של התובעת עובר לתאונה הוא איפוא 7,619 ₪ בלבד ולא כפי שנטען בתצהיר התובעת. 67. בחודשים שלאחר התאונה היה שכרה של התובעת: חודש-שכר ברוטו-רכיבים חריגים יולי 2000-13,751-6,600 אוגוסט 2000-7,370- ספטמבר 2000-7,544- אוקטובר 2000-7,544- נובמבר 2000-7,544- דצמבר 2000-7,544- סה"כ-51,297- 68. ממוצע שכרה של התובעת בחודשים שלאחר התאונה עומד על 8,549 ₪, כאשר מביאים בחשבון גם את הבונוס. בהיעדר הבונוס לפני התאונה ולאחריה, אנו רואים כי שכרה של התובעת לא ירד כנטען אלא עלה. 69. גם לטענת התובעת לפיה נפגע שכרה במהלך השנים אין ראיות. אמנם הוגשו 3 תלושי שכר לחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2004 מהם עולה לכאורה כי שכרה הממוצע הוא 8,788 ₪ ואולם מדובר בתלושים חלקיים שקשה ללמוד מהם על מגמה כללית. מכל מקום, גם אם יש בפנינו ירידה ריאלית בשכר, המדובר בירידה נמוכה יחסית. 70. בהתחשב בכך שמדובר בנכות אורטופדית בשיעור 10%, יוערך הנזק ברכיב זה בדרך של אמדן גלובאלי. 71. בהערכת הנזק יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים: א. לתובעת מגבלה מסויימת בישור המרפק היכולה להפריע בביצוע חלק מהמטלות המוטלות עליה. ב. התובעת בת 52 ועובדת משך מספר שנים באותו מקום עבודה (למרות שהחברה בה עבדה נרכשה או מוזגה) היא הצליחה לשרוד את השינוי ולהישאר בחברה החדשה ולהשתכר לפחות את השכר אותו השתכרה קודם לכן. ג. אין מדובר בעבודה פיזית קשה ושוחקת ולכן מידת ההשפעה של הנכות על יכולתה של התובעת לבצע את עבודתה היא נמוכה יחסית. ד. תחשיב המבוסס על 10% משכרה לאחר התאונה (כ- 8,550 ₪) עד הגיעה לגיל 65 (מקדם היוון -129.04) מגיע לסכום של 110,329 ₪. 72. לאור השיקולים המפורטים לעיל אני פוסק לתובעת ברכיב זה סכום של 70,000 ₪. עזרה וסיעוד בעבר 72. התובעת פונתה לאחר התאונה לבית החולים מרכז הכרמל לאחר שסבלה משבר ופריקת מרפק. היא טופלה בבית החולים בהחזרת המרפק למקום ובביצוע תפירה של הפצעים וכן גובסה. התובעת שוחררה לביתה ביום המחרת, אך הייתה מרותקת למיטתה למשך פרק זמן נוסף. 73. בגין תקופת אי הכושר שנמשכה פחות מחודשיים אני פוסק לתובעת סכום של 3,000 ₪ נכון להיום. באשר ליתר התקופה, 58 חודשים, במהלכם נזקקה התובעת לעזרה בהיקף קטן יותר (ר' הפירוט שלהלן) אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 180 ₪ לחודש (בערכי היום) - 10,440 ₪. בקביעת הפיצוי הנחתי כי ביחס לתחילת התקופה יש לפסוק לתובעת סכום גבוה יותר ובהמשך התקופה סכום הפיצוי פוחת באופן הדרגתי. עזרה וסיעוד בעתיד 74. ברכיב עזרת הזולת בעתיד טוענת התובעת כי היא אינה מסוגלת לבצע את עבודות הבית ולכן מעסיקה עוזרת בית למשך שעות ארוכות ואף מזמינה ארוחות 'מבחוץ'. 75. ביחס להיקף מגבלותיה העידה התובעת כי היא יכולה להכניס בגדים למכונת הכביסה (עמ' 10, ש' 29) אך טענה כי אינה שוטפת כלים וכי מספר פעמים שברה צלחות (עמ' 28, ש' 1); היא הודתה כי היא יכולה להחזיק מטאטא (עמ' 11, ש' 4) וכן כי היא מבצעת את הקניות (עמ' 12, ש' 22). 76. היקף העזרה לה נזקקת התובעת לטענתה גבוה מהרבה מזה שאותו ניתן לייחס לתאונה. נראה לי כי נכון לפסוק לתובעת ברכיב זה פיצוי גלובאלי בסכום של 25,000 ₪. 77. בקביעת הסכום הנחתי כי חישוב השתתפות חלקית בעלות העזרה לה נזקקת התובעת בסכום של 100 ₪ לחודש לתוחלת חייה של התובעת (27 שנים) מגיעה לסכום של 22,188 ₪ (מקדם היוון 221.876). ניידות 78. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין הפגיעה בניידותה. טענת התובעת נסמכת על כך שאינה יכולה לנהוג ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית. 79. טענה זו לא הוכחה לא מבחינה רפואית ולא מבחינה עובדתית. לא הוברר על בסיס מה מתקשה התובעת לנהוג ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית. עוד לא הוכח מהו היקף ההוצאה שהוצאה בגין המעבר לתיבת הילוכים אוטומטית, בשים לב לכך שהתובעת ממילא מקבלת רכב ממקום עבודתה. ניכויים 42. יש לנכות מסכום הפיצוי את הסכום שהתובעת קיבלה כמענק נכות בסכום של 39,900 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.12.01 (ר' נ/3). עוד יש לנכות את הגימלה ששולמה בסך של 7,619 ₪ כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.11.00 (ר' נ/2). סיכום 80. לפיכך, אני פוסק לתובעת את הסכומים הבאים: כאב וסבל 40,000 ₪ הפסד השתכרות בעבר 14,582 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בכפוף לאמור בפסק הדין אבדן כושר השתכרות בעתיד 70,000 ₪ עזרה וסיעוד בעבר 13,440 ₪ עזרה וסיעוד בעתיד 25,000 ₪ סה"כ 163,022 ₪ אשם תורם -50% 81,511 ₪) סה"כ 81,511 ₪ ניכויי המל"ל (46,519 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בפסק הדין סה"כ 34,992 ₪ 81. לסכום האמור יתווסף (לאחר השיערוך המתאים לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעבר וניכויי המל"ל כמפורט לעיל) שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מס ערך מוסף. כמו כן ישאו הנתבעות בהוצאות המשפט של התובעת (אגרה ושכר טרחת המומחים). רשלנות