פסק דין המחלוקת המחלוקת בקציר האומר נסובה סביב טענתו של התובע כי הנתבעים 1-3 אחראים לנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מרכישת רכב מזוייף. עיקרי העובדות התובע רכש מהנתבע מס' 1 (להלן : "כרמי") רכב מסוג פולסווגן פאסט שנת ייצור 1994 ובתמורה הועבר לתובע רכב מסוג מאזדה לנטיס שנת ייצור 1997 מ.ר. 29 - 004- 60 (להלן: "הרכב"). כרמי העביר את הבעלות ברכב על שמו של התובע במשרדי רשות הדואר בכרמיאל היא הנתבעת מס' 3 (להלן: "רשות הדואר"). הסתבר, לאחר זמן כי הרכב אשר אותו רכש התובע הינו רכב גנוב. בעקבות מידע זה זומן התובע לחקירה במשטרת ישראל. מהפרטים אשר הובאו בפניי עולה כי בבדיקת מז"פ של המשטרה נמצא כי הרכב הנושא מ.ר. 29 -004 -60 הינו רכב גנוב שהמספר הטבוע על שלדתו הושחז, בעקבות טיפול כימי של חוקרי מז"פ נחשף המס' המקורי של הרכב. בבדיקת המשטרה עלה כי מדובר ברכב נושא מ.ר. שונה לחלוטין 27 - 786 - 55 המופיע במסך המשטרה כי הרכב גנוב מתאריך 13.9.99. בנושא הפלילי נסגר התיק הן כנגד התובע והן כנגד הנתבע ומעורבים אחרים ולפיכך לא נאריך בעניין. בעקבות המידע אשר הגיע לתובע פנה הוא לאפיק המשפטי להעברת הרכב לחזקתו של התובע. בעקבות הליך זה, הגיע לפשרה עם חברת הביטוח אשר בא בנעלי בעל הרכב הגנוב שלפיו התובע רכש מחברת הביטוח את הרכב נשוא התובענה תמורת 25,000 ₪. התובע לא הסתפק בפשרה אשר הגיע עם חברת הביטוח ופנה בתובענה כנגד שלושת הנתבעים כאשר כלפי משרד התחבורה - מדינת ישראל - העלה טענות רשלנות שאלה הן: א. המדינה לא קבעה נהלים וכללים שיש בהם כדי למנוע העברת בעלות חוקית מגנב רכב. ב. המדינה קבעה כללים המחייבים את רשות הדואר - היא הנתבעת מס' 3 לשמור על ייפויי הכוח באמצעותם מבוצעות העברות בעלות בכלי רכב ברשות הדואר. ג. המדינה לא קבעה נהלים המחייבים עו"ד המאשר ייפוי כוח, לשמור העתק מייפוי הכוח כדי לאפשר העברת בעלות ברכב. באשר לטענות כלפי רשות הדואר ניתן לתמצתן באלה המילים: א. רשות הדואר לא שמרה עותק מייפוי הכוח בו השתמש כרמי בעת העברת רישום הבעלות ברכב על שמו. בסניף הדואר אום אל פאחם ביום 31.10.99 ב. רשות הדואר היתה רשלנית במעשיה ולפיכך, חבה חובה כלפי התובע. באשר לטענות כלפי הנתבע מס' 1 - כרמי: א. כרמי ביצע מעשה תרמית כלפיו והציג כלפיו מצגי שווא מאחר וטען כי הוא הבעלים של רכב המאזדה שאינה שלו. הנתבע השתמש ביפוי כוח מזוייף שנחזה להיות חתום על ידי מאהר עודה כדי להעביר את הבעלות ברכב על שמו, וכך יוכל להציג בפני התובע מצג שווא. ב. אין לקבל את טענת הנתבע כי הוא למעשה לא היה הבעלים של רכב המאזדה אלא למעשה ביצע טובה לצדדים השלישיים ורשם את רכב המאזדה על שמו, וכי המשיך לעשות להם טובה והגיע עימם עד לכפר נאחף והציג את עצמו כבעלים של רכב המאזדה ואף חתם על שטר המכר של רכב המאזדה לטובת התובע. העברות בעלות - דקלקטיבית או קונסטיטוטיבית מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל - 1969). מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על-ידי הפסיקה ועל-ידי המחוקק. בית-משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף בעמ' 570 נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלרטיבי" גרידא, ובראשה פסק-הדין בע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח', שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות, ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית-משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ' חסון ואח'. מסכם השופט מצא, בע"א 782/86 הנ"ל, בעמ' 571 בין אותיות השוליים ג-ד: "איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מלתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטייה אפשרית מהלכת ע"א 492/64 יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק גבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד ו-א' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בע"א 634/79 הנ"ל, 'תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?!' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 319. אך בצדו של חיסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות הן למתקשרים בעיסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי-רכב מנועיים". (ראו גם ר' חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי"). גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר. יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילת תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום. מערכת היחסים עם בנק הדואר - משרד התחבורה שנים רבות שלטה ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט בד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ(4) 617, 624 לפיה - "אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין בשל כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה...אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת ביטוח כוללת כזאת של יעילות עובדי המדינה". מאז, שונתה ההלכה ובית המשפט העליון הדגיש את חובתה הציבורית המיוחדת של הרשות הציבורית להפעיל את הסמכויות אשר הוקנו לה בזהירות, שאם לא כן תתחייב בדין (ראה רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נא(4) 464, 476 והאסמכתאות שם [להלן: "פסק דין סהר"]). עם זאת, הבחין בית המשפט העליון בין מקרים שבהם מפעילה הרשות כוחות אשר יש להן מקבילה במישור הפרטי, שאז אין דינה של המדינה שונה מדינו של כל אדם אחר (ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי מח(3) 45, 76 (להלן: "פסק דין לוי"), לבין מקרים שבהם הרשות מפעילה את כוחותיה השלטוניים. בהפעלתה את כוחותיה השלטוניים ניתן להפריד בין פעולה שלטונית אשר אינה טומנת בחובה שיקול דעת ומהווה אך פיקוח של המדינה או רשויותיה (שם, שם וההפניה לאסמכתאות) - שאז אין כל קושי להטיל עליה אחריות, לבין פעולה שלטונית המערבת שימוש בשיקול דעתה של הרשות. בפעולה מהסוג האחרון הרי שאין סטנדרטים ברורים ועל כן הרשות מאזנת בין השקפות פוליטיות, חברתיות או כלכליות מתחרות. ביקורת בית המשפט על איזון זה כמוה כקביעת סטנדרט עבור הרשות קרי, התערבות בשיקול הדעת המסור לה, דבר שיעשה במשנה זהירות (שם, בעמ' 75-82). תקנה 284(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן "תקנות התעבורה") כפי שתוקנה בתיקון התשנ"ו (תחולה מיום 1.1.96) קובעת כי שינוי הבעלות על רכב יעשה בבנק שבו מצוי מסוף מקוון (on line) אל משרד הרישוי (בנק הדואר הינו בנק מקוון שכזה). הוראות התקנה קובעות כי לאחר שהוכח לפקיד בנק הדואר כי אין הגבלה על שינוי הבעלות, ימלאו הצדדים טופס ובו פרטיהם ופרטי הרכב, תשולם אגרה ותבוצע העברת הבעלות באופן מקוון למחשבי המערערת. ברגיל, זוהי הדרך להעברת בעלות ברכב, למעט חריגים המפורטים בסעיף 284א לתקנות התעבורה שאז יש לבצע את ההעברה אצל משרד הרישוי ממש. חובת הזהירות א. האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל מאגר נתונים יחודי לבין ציבור ניזוקים שרכושו נפגע בשל שימוש רשלני של המזיק בסמכותו? אין כל קושי להשיב בחיוב על שאלה זו מקום שהמאגר מצוי בפיקוחו ובחזקתו של הגוף השלטוני, והוא למעשה הממונה היחיד על העברות בעלות ברכבים במדינה. (ראה אף ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד מה(4) 604 שם נקבע כי רשות מקומית חבה חובת זהירות כלפי ציבור שפונה אליה לקבל מידע). ב. בעוד ששאלת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו המיוחדות של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין), והשאלה היא האם הבנק או משרד התחבורה - רשות הרישוי יכול וצריך היה לצפות שכתוצאה מפעולתו הרשלנית יגרום לתובע הנזק שנגרם לו בפועל. משרד הרישוי מחזיק במאגר נתונים יחודי ובו פרטי כלי הרכב במדינת ישראל, לרבות מספרי השלדה והמנוע. ככזה, עליו להציג לציבור מידע מהימן ואמין ולנקוט באמצעים סבירים לבל יגרם נזק לציבור אשר מסתמך על מאגר זה. משהעביר משרד הרישוי את הסמכות לביצוע העברות ברכב לבנק מקוון כדוגמאת בנק הדואר, אין משרד הרישוי יכול להתנער מאחריותו שכן הציבור רואה בו ובבנק הדואר מקשה אחת לצורך העברת הבעלות, אשר תעשה רק אם הוכח להנחת דעתה כי אין מגבלה לרישום השינוי (ראה תקנה 283(א) לתקנות התעבורה). ג. התייחסתי בהרחבה לטענה לפיה רישום במאגר ערך דקלרטיבי בלבד (ראו ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פ"ד יט(1) 586, 588; ע"א 461/68 מדינת ישראל נ' בן יקיר, פ"ד כב(2) 985) ואינו יכול לקבוע זכויות קנייניות, כי אין לו שליטה על מספרי השלדה והמנוע (להבדיל ממספר הרישוי הנקבע על ידו) אשר נקבעים ומוטבעים על ידי יצרן הרכב, וכי גם אם היו מועברים הנתונים הנוספים לא היה בכך כדי למנוע את העברת הבעלות - נוכלים היו מוצאים דרך לעקוף גם נתונים אלו על ידי זיופם. סיכומו של דבר, לטענת התבעים 1 ו-3 , מי שמסתמך על המאגר לצורך קביעת בעלות על רכב, למעשה מסתכן מרצון. אין בטענות אלו כדי לגרוע מחובתו משרד הרישוי - בנק הדואר לנקוט באמצעים סבירים אשר יבטיחו כי המידע שעליו נסמך האזרח יהיה מדויק ואמין, במיוחד כאשר הוא עצמו מצא לנכון להכליל פרטים אלו במאגרו שלו. היישום לענייננו לכאורה מהדברים אשר פורטו לעיל היתה התוצאה אשר אמורה להתקבל כי התובע בדין תבע ויכול הוא להפרע משתי הנתבעות העיקריות - מדינת ישראל - רשות הדואר - על פי ההלכות הכלליות. אך לא היא, יפה הגדיר זאת ב"כ המדינה אשר ציין בסיכומיו שלא די בעוולת הרשלנות כי אם יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען. עניינה של הקשר הסיבתי בהכרעה בשאלה האם מחדליו או מעשיו של מעוול לכאורה גרמו לנזק הנטען. עיקר יהוו של התובע באי שמירת יפוי הכוח במאגריו. דילמה היא, האם במקרה זה שמירת יפוי הכוח היתה מביאה לתוצאה אחרת שעה שברור כי במקרה דנן יפוי הכוח היה מזוייף. אומר, כי אם יפוי הכוח עצמו היתה מחלוקת לגביו, באשר לזיופו ניתן היה לראות בכלל המעשה משום נזק ראייתי אשר ניתן לפצות בגינו. אלא שכאן, ברור כי יפוי הכוח עצמו אליבא דכולם היה מזוייף ולפיכך, גם אם היה קיים וגם אם אבד וגם אם לא הותקנו תקנות באשר לדרך הפסקתו הרי קיומו לא היה בו כדי לשנות את המצב כפי שהוא כי הרכב שנרכש הינו רכב מזוייף. מוצא אני חיזוק לדעתי בדברים אלה. "בין כה וכה, נעשה רישום במשרד הרישוי, לא לפני העברת הבעלות, כי אם רק לאחריה, ואין רושמים שם אלא מעשה תם ונשלם (ראה: תקנות 283, 284 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961) ממילא אין פקידי הרישום מזהירים קונים בכוח אלא רושמים קונים בפועל שאם רומו כבר מונח כספם על קרן הצבי. ואין בידי רשות הרישוי להצילו". ע"א 461/68 מדינת ישראל נ' אליעזר בן יקיר ואח' פ"ד כב (2) 985, 987. בנוסף, בסוגיית יפוי הכוח הובא פסק דינו של בית המשפט בתל אביב - ת.א. 42904/98 מנחם בוקי הלוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שקבע בעניין אחר כי - "העובדה כי הנתבע לא שמר את טופס יפוי הכוח אין בה כדי לקבוע כי זו עוולה כלפי התובע. לצורך כך יש לבחון את מהותו של טופס זה: אומנם הנתבע מאפשר רישום העברת בעלות ברכב במאגר המידע שלו באמצעות טופס יפויי הכוח, אולם מדובר במסמך שאינו נמנה עם מסמכי הרכב, אלא מסמך המעגן יחסי שליחות בין מייפה הכוח - בעל הרכב או הקונה - לבין נציגו מיופה הכוח. הן המחוקק בפקודת התעבורה, והן מתקין התקנות, בתקנות התעבורה - לא עיגנו בחיקוק כי טופס יפויי הכוח יהווה כאחד ממסמכי הרכב אשר יש לשומרו. זהו מסמך שמקורו מדיני השליחות הכלליים. על כן גם מטעם זה אין לקבוע כי הנתבע עוול כלפי התובע באי שמירת יפויי הכוח. יתר על כן, לא ניתן לומר כי הנתבע, באי שמירת יפויי הכוח, שלל מאת התובע להוכיח את תביעתו, הרי זהותו של המעוול העיקרי, אם לא היחידי בפרשה שעוול כלפי התובע הוא מי אם לא וואזנה אשר הצליח לרמות את התובע לא מעט הודות למחדליו של התובע עצמו". משמע, בדילמה אשר התעוררה בפניי מצאתי לנכון לקבוע כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעים 2-3 ובין התובע אך קשר סיבתי בין חובה זו ובין התוצאה אשר נגרמה כתוצאה מרכישת רכב אשר הינו רכב גנוב ומזוייף, לא קיים, ולפיכך, בנסיבות אלה, הסוגייה אשר עומדת לרועץ לתובע הינה העדר קשר סיבתי כפי שצויין גם בסיכומי ב"כ הנתבעים 2-3, ולפיכך, התביעה נדחית לגביהם. באשר למערכת היחסים עם הנתבע מס' 1 אין צורך להרחיב מילים אלא, די בהפנייה לסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 אשר קובע בזו הלשון: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע על זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד....". סעיף זה די בו ליצירת יריבות כלפי הנתבע מס' 1 - כרמי, שכן שאין חולק גם לדידו כי שימש שלוח, אם כי בשליחות נסתרת של שניים אחרים כלפי התובע, ומשעה שאלה פני הדברים הרי דומני כי לא יהיה חולק שמכירת רכב מזוייף באמצעות יפוי כוח מזוייף יש בו כדי להטיל חובה בוודאי וברמת הרשלנות אם לא למעלה מכך, ברמה של מעשה תרמית והפרת חוזה. לפיכך, בסוגייה זו לא ארחיב יתר על המידה. הנתבע מס' 1 בכל האמור במערכת היחסים בינו ובין התובע חב חבות מלאה של אותם כספים אשר אקבע כי יש לשלם לתובע. הנזק הנזק אשר נגרם לתובע מתואר בסעיפים 24-27 לכתב התביעה. אומר כי רק לאחרונה איפשר בית המשפט שימוש בספרו של לוי יצחק כאינדיקציה באשר למחירו של רכב. במקרה דנן, לא הובאו בפניי ראיות אחרות. למעשה, הצדדים עצמם לא חלקו חלוק ממש על הסכום אותו הציג התובע. עם זאת, אינני יכול לפסוק את הסכומים אשר התובע מציג כסכומים אשר נגרמו לו כהוצאות. נראה לי כי יש לאשר לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 25,000 ₪ אותם שילם לחברת הביטוח. ב. סך של 2,600 ₪ הוצאות משפט. ג. עוגמת נפש סך של 5,000 ₪. כל הסכומים דנן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 22.4.04 ועד ליום התשלום בפועל ויחולו על הנתבע מס' 1. התביעה כנגד נתבעות מס' 2-3 נדחית ללא צו להוצאות לאור האמירות אשר הופיעו בפסק דין זה. באשר לשכ"ט והוצאות בתיק זה, אני פוסק כי נתבע מס' 1 ישא כלפי התובע סך של 2,000 ₪ הוצאות וכן 3,000 ₪ + מע"מ שכ"ט עו"ד אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. רכבזיוףקניית רכב