פסק-דין א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא גרוס, השופטות קובו ורובינשטיין) בע"א 3056/01 מיום 14.7.05, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדת העררים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים), שלא נעתרה לבקשת המבקשת לקבוע לה קצבת נכות. ב. (1) המבקשת, ילידת 1932, עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1939; ב-27.7.99 הגישה תביעה לתגמולים, בשל נזקי בריאות, לרשות המוסמכת שבמשרד האוצר, על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. בקשתה נדחתה ביום 7.11.00, בנימוק שחוק נכי רדיפות הנאצים נועד לפצות מי שהסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10.9.52 (להלן הסכם לוכסנבורג) מנע ממנו את האפשרות להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי בריאות למוסדות גרמניה. כיוון שהסכם לוכסנבורג לא מנע מן המבקשת להגיש תביעתה בגרמניה, אין היא באה בהגדרת "נכה" שבסעיף 1 לחוק, והיא אינה זכאית איפוא לתגמולים על פיו. (2) על החלטה זו הוגש ערר לועדת העררים (השופט לנדמן, עו"ד רמון ופרופ' זהבי). עררה של המבקשת נדחה ביום 10.10.01, בנימוק שעלתה ארצה בשנת 1939 כנתינה גרמנית, ועל כן, כאמור, לא היתה מניעה כי תפנה לרשויות גרמניה בבקשה לפיצוי, ואין היא נכנסת לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים. על החלטה זו עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את ערעורה וקבע, כי מחויבותה של מדינת ישראל לתשלום פיצויים חלה רק לגבי אותה קבוצת ניצולי שואה, שהסכם לוכסנבורג מנע הימנה את האפשרות לתבוע את המוסדות הגרמניים. מכאן הבקשה הנוכחית. ג. (1) טוענת המבקשת, כי החוק הגרמני אשר אינו מאפשר הגשת תביעות חדשות לאחר 1.1.70 - וכך אישרה בפניה גם שגרירות גרמניה בכתובים ב-2001 - מביא לתוצאה קשה וצורמת, וכי העיקרון בבסיס החוק הישראלי הוא כי יש לפצות את הניצולים בגין כאבם, מקום בו ממשלת גרמניה אינה מפצה אותם. לחלופין טוענת המבקשת, כי הואיל ומדובר במקרה יחידני היה על המשיבה להפעיל את שיקול דעתה, וליתן לה פיצוי לפנים משורת הדין. (2) עמדת המשיבה היא כי אין מקום למתן רשות ערעור, שכן אין המקרה דנן נמנה על אלה שבהם תינתן רשות כזאת; חוק נכי רדיפות הנאצים ברור, ועולה ממנו מפורשות כי לא נועד לפצות אנשים, אף מי שסבלו סבל רב, שהיו יכולים לתבוע בעבר את המוסדות הגרמניים, והסכם לוכסנבורג לא מנע זאת מהם. נטען, כי חוק נכי רדיפות הנאצים אינו מעלה כל שאלה פרשנית; ואילו טענות המבקשת, המכוונות נגד החוק הגרמני, אינן יכולות להיות מופנות כלפי המשיבה, שאינה חליף המעוולים באופן שניתן לתבוע אותה כל אימת שתביעה בגרמניה אינה אפשרית. במענה לשאלת בית המשפט, מסרה המשיבה כי אין בידה מידע אם מצא הדין הגרמני פתרון למי שמחלותיהם התגלו לאחר המועד האחרון להגשת התביעות; אך ממידע לא רשמי שנמסר לה עולה, כי במקרים חריגים ונדירים ניתן לחדש תביעות שהוגשו עד 1.1.70 למוסדות הגרמניים על פי הדין הגרמני, אך נדחו מסיבות שונות - אולם לא ניתן להגיש תביעות חדשות. ד. עם כל הצער שבדבר, אין בידי להיעתר למבוקש. הטענות אותן מעלה המבקשת מובנות, אך חורגות מתחום היכולת השיפוטית, ולא בכדי לא צלחה דרכה בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט המחוזי מאותו טעם עצמו. לשונו של המחוקק מפורשת ביותר בהקשר דנא, ומשאין המבקשת באה בגדרה, ובכל הרצון הטוב, אין בידי בית המשפט להטיל על המדינה חבות כספית שהמחוקק לא הטיל, ואדרבה, החריג אותה במפורש. ה. (1) סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים מגדיר "נכה": "אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה". המניעה שאל מולה ניצבת המבקשת בקשר לפניה למוסדות הגרמניים בבקשה לפיצוי אינה בשל הגבלות לפי הסכם לוכסנבורג, אלא בשל גילוי מאוחר של המחלה ממנה היא סובלת, שבא לאחר המועד אשר ממנו ואילך לא אופשרה הגשתן של תביעות בגרמניה. על כן המבקשת באה בגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים, החל על מי שנמנה על קבוצת ניצולי השואה אשר הסכם לוכסנבורג שלל ממנה - כאמור - את האפשרות לתבוע את זכויותיהם בגרמניה ישירות. כאמור, הפניתי שאלה למשיבה בעניין מצוקתם של אנשים מסוגה של המבקשת, והתשובה - למרבה הצער, אף כי לא במשיבה תלוי הקולר - אינה פותחת פתח למבקשת. (2) איני יודע כיצד, אם בכלל, טיפלו החוק והפסיקה בגרמניה בסוגיית האפשרות העתידית לתביעה שם לגבי מי שמחלתם רלבנטית לתקופה הנאצית אך נתגלתה במועד מאוחר. אם לא טופל הדבר, אולי עניין הוא לענות בו אל מול שלטונות גרמניה, אך הדברים חורגים מסמכותו של בית משפט זה. (3) בא כוח המבקשת הפנה לפסק הדין בד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957, פ"ד לה(3) 29, בו ציין הנשיא לנדוי - בפסק דין שהוכרע ברוב דעות - "שחובת המדינה היא לדאוג במלוא המידה לקרבנות של רדיפות הנאצים, ודאגה זו חייבת לעמוד במקום גבוה בסולם העדיפויות" (עמ' 326). דברים אלה כוחם עתה כאז; ואולם, אותה פרשה עסקה בסמכות לפסיקת ריבית והפרשי הצמדה בקשר לתגמולים, קרי, "המעגל הפנימי" הישראלי. שונה הדבר מענייננו, שבו אין הדברים באים בגדרי מעגל זה אלא חורגים הם ממנו ל"מעגל חיצוני", של גרמניה וסמכויותיה שלה. לכן, בכל הרצון הטוב, אין מקום להיקש על פי נסיבותיו הספציפיות של העניין. ו. נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר למבוקש. אין צו להוצאות (שבאת כוח המדינה בהגינותה גם לא ביקשה). קצבת נכותנכותניצולי שואה