קמפיין בכלי התקשורת - לשון הרע

פסק דין בפניי תביעה בסדר דין מהיר לפיצויים בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -1965 (להלן: "החוק"). התובעת, הינה רשות מקומית. הנתבעת הינה עמותה רשומה העוסקת באיכות הסביבה. טוענת התובעת כי במהלך 07/04 החלה הנתבעת להפיץ בכלי התקשורת במסגרת הקמפיין "מחרבנים לנו את הים" ידיעות המכילות נתונים לא נכונים ונכתב כי "למה תושבי הרצליה שוחים בים של חרא ולא בים צלול? כי עיריית הרצלייה מזרימה 7 מיליון קוב של מי ביוב מדי שנה" (להלן: "הפרסום") ובכך עברה על חוק איסור לשון הרע. כן טענה התובעת כי הנתבעת אף צירפה גרף שתיאר בצורה מניפולטיבית ובלתי נכונה את ניתוח "נתוני הזיהום של החוף הנפרד בשנה האחרונה" (להלן: "הגרף") ובכך יש להטעות את הציבור. התובעת טענה כי הפרסום מוטעה וכי היא מזרימה 5.5 מיליון קוב מי קולחים מטוהרים בהתאם להיתרים שהונפקו לה לצורך הזרמה זו, וכי העובדה כי אינה מזרימה מי ביוב ידועה לנתבעת. כן טענה התובעת כי הייתה החלוצה בהקמת מכון טיהור השפכים בארץ והשקיעה בו ובשדרוגו משאבים רבים ובמכון הטיהור שבשטח שיפוטה מתבצעים תהליך של סינון וטיהור הביוב במערכת טיהור שניוני ובסיומו של ההליך מתקבלים מי קולחים המותרים להשקייה, וכן זרם בוצה אשר מיובש ומעובד לזבל אורגני לשימוש חקלאי. כן הוסיפה התובעת וטענה כי פועלת בהתאם לחוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח - 1988 ומזרימה לים 5.5 מיליון קוב קולחים בלבד וזאת באמצעות צינור שהוקם ממכון הטיהור ומגיע למרחק של 800 מטרים בתוך הים ובעומק של 17 מטר מפני הים, ומיליון קוב נוסף של מי קולחים משמש להשקיית שדות קיבוץ גליל ים. בכל מקרה התובעת לא מזרימה מי ביוב או את הבוצה לים. התובעת טענה כי שיעור של 85% ממי הקולחים אותם מזרימה לים נמצאו באיכות גבוהה שזכתה לשבחים מטעם המשרד לאיכות הסביבה ונציבות המים וטענה כי מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה לשעבר מר רוני קומר שכיום משמש כיועץ הנתבעת יודע מתוקף תפקידו דאז כי התובעת אינה מזרימה מי ביוב לים. התובעת אף צירפה את דוחות הבדיקה של משרד הבריאות לשנת 2003 ולפיהם ב- 98.2% מהמקרים נמצאו חופי התובעת כראויים לרחצה וזוהי ראייה נוספת כי פרסומי הנתבעת היו מוטעים. התובעת טענה כי הנתבעת בהציגה את הגרף הסתמכה על תוצאות דיגום מי "החוף הנפרד" בשישה ימים בלבד מתוך עשרה חודשים וביקשה להציג מצג לפיו לאורך כל התקופה המוצגת בגרף מי הים היו מזוהמים. הנתבעת נמנעה במכוון מלהציג נתונים המראים, כי בימים האחרים באותה תקופה, כמות הקוליפורמים הייתה מזערית. וכן כי הנתבעת הוסיפה קו המחבר בין הנקודות המציינות תאריכי דיגום כך שנראה כאילו לאורך כל התקופה האמורה מי הים זוהמו, בכך טוענת התובעת כי יש מצג כוזב ועיוות של המציאות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי ביום 12/07/04 בעקבות לחץ מצד האזרחים כינסה מסיבת עיתונאים והכריזה על מסע פרסום כנגד מזהמי הים השונים בהרצלייה, שמטרתו ליצור לחץ ציבורי ומשפטי על התובעת להשתמש בפתרונות שבאמצעותם ניתן לצמצם את זיהום מי הים על ידי חיבור מכון הטיהור של הרצליה לשפד"ן, או לחלופין לשדרג את מכון הטיהור. כטענה ראשונית ציינה הנתבעת שהתובעת כרשות מקומית, אינה יכולה כלל לתבוע פיצוי עפ"י החוק. הנתבעת טענה כי התובעת הודתה כי היו מספר פריצות של מי ביוב למי הים בחופיה ומשכך נסגרו חופי הרחצה, והעובדה כי התובעת טוענת כי מזרימה מי קולחין יש בה משום הטעייה שכן מדובר במי ביוב לכל דבר ועניין, והטיהור השניוני הינו טיהור חלקי בלבד ואין בו בכדי למנוע את זיהום הים. וכן כי התובעת חרגה מהכמות שאושרה לה. וכי השבחים אותם מציינת התובעת מתייחסים לשנת 97. לסיום טענה הנתבעת כי מכון הטיהור של התובעת מיושן ואינו מסוגל לקלוט ולטפל כראוי בכמות השפכים המוזרמים אליו, ולכן גולשים מי ביוב ים. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי אין הפרסום הנ"ל נופל בגדר לשון הרע, ובאם כן נופל הוא בגדר לשון הרע הרי שקמות להם ההגנות המנויות בס' 15 (4) ו/או (6) לחוק לשון הרע, ואשר על כן אין להשית עליהם כל פיצוי כספי. כשלעצמי סברתי (וכפי שאף הצעתי לצדדים בדיון ביום 05/01/05, ראה עמ' 3 לפרוטוקול) כי הדרך הנכונה לפתרון הסכסוך הנ"ל יהא בפרסום התנצלות, ע"פ נוסח שיוסכם בין הצדדים, או שיוכרע ע"י ביהמ"ש בהעדר הסכמה על נוסח הפרסום, אך הצעתי כשלה לאור התנגדות התובעת. באין הסכמה אחרת בין בעלי-הדין, ייקוב הדין את ההר. התביעה, כאמור, הוגשה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן פסק דין זה צריך היה להיות מנומק בתמצית בלבד אך לאור חשיבותו הציבורית החלטתי לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי, כהוראת תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון האם בפרסום הנדון היה משום לשון הרע? סע' 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". בהקשר זה מן הראוי להזכיר בקצרה את הכללים שקבעה הפסיקה מה מהווה לשון הרע: כב' השופט לוין בע.א. 464/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ. הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט' (4) 739, 740 קבע כדלהלן: "המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלוני אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום". בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מג' (2) 333 קבע כב' השופט מלץ כדלהלן: "אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מהוא לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים". בע"א 723/74 הארץ נ. חברת החשמל פ"ד לא' (2) 281, בעמ' 302 קבע כב' השופט שמגר כדלהלן: "עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם,מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דווקא קטע בו טמונה לשון הרע, ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו. כי זכותו היא שהדברים ייראו ע"י הערכאה השיפוטית באורם הטבעי. כפי שראה וקרא אותם,לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל". בע"א 723/74 הנ"ל בעמ' 300 נקבע כלל נוסף המתייחס לכללי הפרשנות של פרסום: "כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן ע"פ המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומפרשים את תוכנו... המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות בין השורות". אדגיש שהמבחן לשאלה אם יש או אין במודעה מסוימת משום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, היינו שהקובע הוא לא מה מרגיש הנפגע (התובעת) כי אם כיצד החברה עלולה לקבל את הדברים שבפרסומים. למעשה בית המשפט הוא שקובע מהו המובן שיש לתת לפרסום. ההכרעה בשאלה האם בנסיבות שבפנינו, מהווה הפרסום עבירה או עוולה על חוק איסור לשון הרע, אינה קלה. לא בכדי נאמר "חיים ומוות ביד הלשון", או כדברי הגמרא (במסכת ערכין, דף ט"ו, עמ' ב'): "לשון תליתאי קטיל תליאי". כוחו של הלשון רב עימו לרומם או לדכא עד עפר. בעניינו אין חולק אשר לפרסום הידיעה ולתוכנה. מקבל אני את טענת התובעת כי בנסיבות העניין הגרף שפורסם מגמתי, שכן המרחק בין התאריכים 27/07/03 ועד ליום 25/01/04 זהה למרחק שבין יום 25/01/04 ועד ליום 09/02/04. עוד למדים מהגרף כי הנתבעת בחרה ששה תאריכים לאורך תקופה של כעשרה חודשים, קורא סביר, ובתוכו בית משפט זה, מקריאת הגרף והקווים שנמתחו בין הנקודות מסיק כאילו לאורך כל התקופה מי הים היו מזוהמים ומעל לתקן של 400 חיידקים. אי לכך הנני קובע כי יש בפרסום הנ"ל לשון הרע. האם זכאית התובעת לתבוע פיצוי? סבורני כי התובעת זכאית, על אף היותה רשות מקומית לתבוע פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע כפי שכל תאגיד בהיותו "אדם" (עפ"י חוק הפרשנות התשמ"א - 1981) זכאי לכך. אינני רואה מקום להבחנה בין התובעת לכל תאגיד אחר ובאופן עקרוני יש לה עילה וזכות תביעה. גובה הפיצוי התובעת טוענת לנזק באופן כללי, אך לא הביאה כל ראיות לנזק מיוחד שנגרם לה. להערכת בית המשפט, הנזק שנגרם לתובעת עקב הפרסום, אם נגרם נזק כזה, הוא מזערי (ובבחינת "זוטי דברים"). נכון הוא שעוולת לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע כתוצאה ממעשה הפרסום. לכן מכונה עוולה זו עוולת per se (ראה: טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמ' 173 (תשל"ז)). מבחינה היסטורית מילאו דיני הנזיקין פונקציות שונות, ובהן פונקציה תרופתית, פונקציה הרתעתית (או מחנכת) ופונקציה עונשית (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד2(95 ,89; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו3(57 ,48; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז1(538 ,535. תכליות דומות הונחו ביסוד הפיצויים בגין לשון הרע. וכך קובע השופט ד' לוין, בע"א 802/87, נוף נ' אבנרי, פד"י מ"ה(2)493: "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה". שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקה, נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קהלת': "טוב שם משמן טוב'' (פרק ז' פסוק א'). הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד. וברוח דומה ציין השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו (3), 48: "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה גם יחד". הסעיף הרלוונטי לענייננו לקביעת הפיצוי בשל עוולת לשון הרע הינו ס' 7 א'(ב) לחוק, הקובע כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". אך סכומים אלו הם סכומי רשות ועל פי הבנת השופט היושב בדין וכפי הנאמר "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם", וסכומים אלו הם סכומי גג וכפי הנאמר "שלא יעלה על". שאלת גובהו של הפיצוי לו זכאי נפגע מהוצאת לשון הרע תלויה במידה רבה משילובם של מס' מרכיבים. בין היתר, נבחנת התנהגותם של בעלי הדין עובר לדיון המשפטי ובמהלכו, אומדן הנזק שנגרם עם הפרסום, תום ליבם של המפרסמים ועוד. סעיף 19 (4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לפגוע; (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע ולא היו מסויגים.". אך נראה כי שיקולים אלו אינם השיקולים היחידים אשר על השופט להביא במניין שיקוליו וכפי שראינו ברע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח', תק-על 2001(3), 489 ,עמ' 496, מנה כבוד הנשיא ברק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצויים בגין עוולת לשון הרע: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר agravated בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי".(ההדגשות שלי מ.ק.) התובעת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית על כי עקב הפרסום נפגעה כלכלית, וחזקה היא כי אין אדם מונע מביהמ"ש ראיות אשר יכולות לסייע בידו בהוכחת טענותיו. לגבי תפוצת הפרסום, מכיוון שהפרסום נעשה רק במקומונים של איזור התובעת, הינה פרט מהותי אשר יש בו כדי להביא להפחתה ניכרת בסך הפיצויים. נ ב"כ התובעת טען בסיכומיו לעניין העדר תום לב של הנתבעת ולטענתו לא הוכיחה תום לב לפי סעיף 15 לחוק. טיעון זה יש לדחות. "תום הלב" הנבחן בשלב של קביעת הפיצויים אינו זהה לתום הלב הנדרש במסגרת הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק (ראה א. שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 392 ). בענייננו, הודתה הנתבעת באחריותה לפרסום ולפיכך שאלת תום הלב נבחנת בראיה סובייקטיבית. מהנתונים בפני עולה בבירור כי לנתבעת לא הייתה כוונת זדון כלפי התובעת או טינה אישית ובכך יש להתחשב. בבחינת התנהגות הנתבעים יש להביא בחשבון גם את התנהגותם לאחר ביצוע הפרסום ובכלל זה את נכונותם לפרסם מודעת התנצלות וכן התנהגותם בניהול המשפט. לזכותם יש להביא בחשבון את העובדה כי הציעו לתובעת מודעת פרסום התנצלות ע"פ נוסח שיהיה מקובל על שני הצדדים , או בהעדר הסכמה יהיה מקובל על ביהמ"ש. ועוד זאת יש לציין, השתכנעתי כי לא כוונת זדון הייתה לנתבעת. הם לא ביקשו להעליל עלילות, אלא טעות אשר נעשתה בתום לב, היא אשר גרמה לפרסום השגוי. עוד אוסיף כי התנהגות הנתבעת, ונכונותה לפרסם כתבה ובה גרסתה של התובעת במלואה, ממלאת אחר דרישת סעיף 17 לחוק ואף למעלה מכך, ומכפרת, על מחדלה לקבל, מראש, את תגובת התובעת. לעניין זה יפים הדברים המובאים ע"י ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בספרו המפורסם "החפץ חיים" הדן בענייני שמירת הלשון, "הלכות לשון הרע" כלל ד', הלכה י"ב ("מקור חיים"): "ואם עבר וספר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה ... אם חברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו, או שהיצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עונות שבין אדם לחבירו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה, אין מכפר עד שירצה את חברו. על כן צריך לבקש מחילה מחברו על ידי זה, וכשיתפייס וימחול לו לא נשאר עליו, כי אם העון דבין אדם למקום ויעשה כנ"ל..." וב- "באר מים חיים" מפרש בעל ה"חפץ חיים" את מהות בקשת המחילה ומפנה לא"ח בסימן תר"ן בדין עוונות שבין אדם וחברו. בעניין זה פוסק הרמב"ם, (ב"הלכות תשובה" פרק שני, הלכה ט'): ו "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום ... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעין ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה מביא לו שניה ושלישית. לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל לו הוא החוטא". ומן הכלל אל הנסיבות דידן:- בנסיבות שבפנינו, הנתבעת הייתה מוכנה לפרסם התנצלות שתנוסח בהסכמה או ע"י ביהמ"ש והתובעת סירבה לכך. לדידי התנהגות התובעת מצביעה בנסיבות העניין, לא על רצון לקבל תיקון לתקלה שנוצרה אלא על רצון לנקום ולנטור לשמם! ובנסיבות התיק שבפניי והצדדים לתיק כשבצד אחד רשות מקומית שלא הצביעה על נזק כלכלי ממשי כלשהו (לא הוכח למשל שמתרחץ כלשהוא נמנע מהגעה לחוף בתקופה הנדונה ובכל מקרה הכניסה לחופיה של התובעת היא כניסה בחינם ולכן נזק ממון אין כאן) ומצד שני עמותה הדואגת לאיכות הסביבה ולרווחת התושבים בתום לב (לא גוף אופוזיציוני שרוצה "לכבוש" את מועצת העיר ומנסה להשמיץ את פרנסי העיר בדרך שתסייע לתוכנית זו) כשכל פיצוי ממשי יכול לגרום לפגיעה ממשית בפעולותיה למען הקהילה והציבור. עיקר תיקון המעוות לעניין זה, לא חייב שייעשה בכסף דווקא, העיקר הוא בהתנצלות המפורשת, הכנה, ובאופן פרסומה ברבים, הפה שפגע הוא הפה שתקן את הפגיעה ואת העלבון. עודני סבור, כי בהגינות, בידידות, ובלחיצת-יד, ניתן היה ליישר את ההדורים. אך זאת, לפנים משורת הדין. על-פי שורת הדין, ולאחר שלקחתי בחשבון את השיקולים שצויינו לעיל, הנני רואה לנכון לקבל רק 1% מהתביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 500 ₪. החיוב הינו ביחד ולחוד וישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כלי התקשורתלשון הרע / הוצאת דיבה