פסק דין 1. האם פרסום בעיתון של תמונת התובעת, שצולמה בחוף הים כשפלג גופה העליון חשוף, מהווה פגיעה בפרטיותה ומזכה אותה בפיצוי? זו השאלה המרכזית העולה מתביעתה של התובעת נגד הנתבעים. א. העובדות 2. בחודש מאי 2002 הגיעה התובעת לחוף ים הנמצא דרומית לחוף בית ינאי ורחצה בים כשחלק גופה העליון חשוף. 3. בעת כניסתה אל הים, בעת הרחצה ובעת יציאתה מן המים צולמה התובעת על ידי הנתבע 1 (להלן: "הצלם" או "הנתבע") העובד בשירותה של הנתבעת 2. זו האחרונה מוציאה לאור, בין היתר, מקומון בשם "אמצע נתניה" (להלן: "המקומון") היוצא לאור אחת לשבוע. 4. אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר שהתובעת צולמה על ידי הנתבע פנה הוא אליה ושוחח עימה, אלא שקיימת מחלוקת ביניהם לגבי תוכן השיחה והאם ניתן להסיק ממנה הסכמה או התנגדות של התובעת לצילומים שצולמו ולפרסומם. 5. ביום 10.5.02 התפרסמה במקומון כתבה שכותרתה היתה "חופי הכרך", אשר סקרה חופים שונים ובהם חוף בית ינאי. באחת התמונות בכתבה נראית התובעת בתוך הים, המים מגיעים עד ברכיה ולידה נמצא כלב. פניה של התובעת בתמונה מטושטשות, ופלג גופה העליון חשוף (במ/1 - להלן: "הפרסום הראשון"). ביום 5.7.02 התפרסמה בעיתון כתבה בשם "פארק היורה" שעסקה בבעל מסעדה הנמצאת בחוף בית ינאי ובה שולבה תמונה גדולה (על קרוב לעמוד שלם) בה נראית התובעת יוצאת מן המים כשפלג גופה העליון חשוף והיא נראית רק מגבה (במ/2 - להלן: "הפרסום השני"). ב. טענות התובעת 6. התובעת טוענת כי זוהתה בפרסום הראשון על ידי אנשים רבים, בעיקר משום שכלבתה המופיעה בצילום מוכרת לאנשים רבים, שכן היא נוהגת לקחת אותה לכל מקום. לדבריה, כבר ביום הפרסום הראשון הופנו לעברה במקום עבודתה ובמקומות אחרים הערות מביכות ועוקצות בעקבות הפרסום. כמו כן, ננעצים בה מבטים והיא חשה מושפלת ובזויה. הדברים חזרו על עצמם בעקבות הפרסום השני, כאשר הנתבעים ידעו כבר על תרעומתה על הפרסום הראשון. התמונות גרמו לכך שתיראה זולה ומופקרת בעיני אחרים ואף היה בהן כדי להביא לפגיעה בעבודתה. התובעת טוענת בנוסף כי הצילום היה בגדר הטרדה או התחקות אחריה, כי נלקחה ממנה הבחירה בפני מי לחשוף את גופה, וכי נעשה שימוש בתמונתה לשם רווח. עוד טוענת התובעת כי התמונות פורסמו ללא ידיעתה והסכמתה והן מהוות לשון הרע ופגיעה בפרטיותה. את עילות התביעה היא מבססת על סעיפים 1, 2(1), 2(4), 2(6), 2(10) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ועל סעיפים 1 ו-7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). ג. טענות הנתבעים 7. הנתבעים טוענים בראש ובראשונה כי לא ניתן לזהות את התובעת בתמונות שהתפרסמו, ולכן אין היא יכולה לטעון ללשון הרע או לפגיעה בפרטיותה. כן טוענים הם כי הצילום נעשה ברשות הרבים, כי אין על כך איסור ולא נדרשת כלל הסכמת התובעת לפרסום, ואם נדרשת הסכמה אזי ניתנה הסכמה מכללא, שכן התובעת היתה מודעת היטב לצילום ולא התנגדה לכך, ולכן לא היו גם התחקות או בילוש אחר התובעת. אין ביזוי או השפלה לתובעת, כי היא זו שבחרה לחשוף את גופה ברבים. הם מכחישים גם תרעומת של התובעת אחרי הפרסום הראשון. עוד טוענים הנתבעים כי השימוש בצילום לא היה לשם רווח, שכן לא נועד למטרה מסחרית או פרסומית. הנתבעים טוענים גם להתקיימותן של ההגנות לפי חוק הגנת הפרטיות: תום לב, אי חריגה מהסביר, אי ידיעה על אפשרות הפגיעה בפרטיות והופעת התובעת באקראי בצילומים. לחלופין טענו הם לאשם תורם ולהסתכנות מרצון של התובעת. ד. זיהוי התובעת בתמונה 8. תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה של התובעת בעילת לשון הרע ולפחות בחלק העילות הנסמכות על חוק הגנת הפרטיות הוא כי ניתן לזהותה בתמונותיה שנתפרסמו בעיתון. לעניין זה ר' פסקי דין בנושא לשון הרע שניתן ללמוד מהם גזירה שווה גם לעניין פגיעה בפרטיות עקב פרסום, לפחות לפי העילה שבסעיף 2(4) שבחוק הגנת הפרטיות, כגון: ע"א 68/56 הלן רבינוביץ נ' יצחק מירלין ואח', פ"ד יא 1224 ("אם אי אפשר להכיר את המערערת בתמונה, ממילא לא יכולה להיות שום פגיעה בשמה הטוב בעיני הציבור..." שם, עמ' 1226); ת"א 944/04 (י-ם) ד"ר מיכאל גולדשטיין נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', תק-מח 97(4) 898 ("אם לא ניתן לזהות את התובע בתמונה כיצד יחוש הציבור שנאה, בוז או לעג כלפיו, כתוצאה מהפרסום"). בת.פ. (נצרת) 306/98 מ"י נ' לשם ואח', תק-מח 98(3) 4762 ביקש עיתונאי לאפשר לו לפרסם בעיתון תמונות מתלוננים שהוגשו כראיה בתיק הפלילי ותיארו את מצב המתלוננים לאחר ביצוע העבירה. בית המשפט בחן את ההגנה לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות וקבע כי לדעתו "אם יתפרסמו התמונות כאשר עיניהם של המתלוננים מוסתרות על ידי פס שחור באופן שלא ניתן לזהותם - יבואו לידי סיפוק, ככל האפשר, הן זכותם של המתלוננים להגנה על פרטיות והן זכותו של הציבור לדעת, ככל האפשר, את פרטי המעשה במלואם". 9. באופן רגיל, משמתפרסמת תמונתו של אדם בעיתון ללא זיהויו בשמו, אין צורך לבדוק אם זוהה או לא זוהה על ידי מי מקוראי העיתון על מנת שתקום עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיות. הנחת היסוד היא כי העיתון נקרא על ידי אנשים רבים, ובהם גם כאלה המכירים את מושא התמונה. כך הדבר, כאשר אין כל ספק באפשרות הזיהוי של אותו אדם באמצעות תמונתו, אולם כאשר יש ספק באפשרות הזיהוי יש לדרוש מהמצולם להוכיח כי אכן ניתן לזהותו בתמונה, ולצורך זה עליו להביא ראיות כמקובל. 10. בענייננו טענה התובעת כי כבר ביום הפרסום החלו להישמע הערות מביכות כלפיה בעקבות הפרסום, הן במקום עבודתה והן בחוף הים, וכי זוהתה על ידי בני משפחה ומכרים רבים. לטענתה ניתן היה לזהותה גם מאחר ובתמונה הופיעה כלבתה איתה היא הולכת לכל מקום, כך שהיא מוכרת ברבים. התובעת לא הביאה ראיות לעניין זיהויה בתמונה על ידי אחרים, פרט לעדותה שלה, אולם לאחר עיון מדוקדק בתמונה שבפרסום הראשון, נראה לי כי לא היה צורך בכך. השוואת התמונה שהתפרסמה בעיתון עם התמונה המקורית (תמונה 10 בת/2) מצביעה על כך כי תוי פניה של התובעת קשים לזיהוי גם בתמונה המקורית בשל הזווית בה צולמה והצל המוטל על חלק מפניה. לאחר טשטוש כלשהו של פני התובעת בתמונה בעיתון, אין מבחינים בהבדל ניכר בין התמונה המקורית לבין התמונה שבעיתון. קשה מאד לזהות את התובעת על פי צילומה שלה בלבד, כפי שהתפרסמה בעיתון. עם זאת, כלבתה של התובעת נראית בשתי התמונות, המקורית וזו שבעיתון, באופן ברור ביותר וניתן לזיהוי. בתמונה שהתפרסמה בעיתון מוקדה התמונה בתובעת ובכלבתה באופן שהן נראות קרובות הרבה יותר מאשר בתמונה המקורית, דבר המקל על זיהוי אפשרי של התובעת. העובדה כי מדובר בכלבתה של התובעת עולה באופן ברור מהתמונות האחרות שצולמו ולא התפרסמו (ר' תמונות בת/2) ובהן נראית התובעת ביחד עם כלבתה ובקרבה רבה אליה, ואין לפיכך צורך בהוכחה נוספת בעניין זה. מסקנתי הברורה היא כי אלה המכירים את התובעת וכלבתה יכולים היו לזהותה מהתמונה שבפרסום הראשון, ואין זה מסוג המקרים בהם על המצולם להביא ראיות נוספות לאלה שהובאו בדבר אפשרות זיהויו. 11. לגבי הפרסום השני מדובר בתמונת התובעת שהתפרסמה על פני שטח גדול הרבה יותר (כמעט עמוד שלם) ובה נראית התובעת כשגבה מופנה למצלמה, פניה מוסתרות לחלוטין ובזווית התמונה נראה חלק קטן מכלבתה של התובעת באופן שאיננו מאפשר זיהוי הכלבה. לו היה זה הפרסום היחיד שהיה מתפרסם עם תמונת התובעת הייתי קובע כי לא ניתן לזהות בו את התובעת, אולם מאחר ופרסום זה התפרסם כחודשיים לאחר הפרסום הראשון באותו מקומון ובמסגרת כתבה שנסבה, בין היתר, על החוף שנזכר בכתבה הקודמת, אין זה מופרך להניח כי מי שראה את הפרסום הראשון, יכול היה לסבור בוודאות קרובה למדי כי התובעת היא זו המצולמת בתמונה זו. 12. לפיכך אני קובע כי התובעת ניתנת לזיהוי בשני הפרסומים. ה. חוק הגנת הפרטיות 13. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר מה ייחשב כפגיעה בפרטיות וסעיף 3 מגדיר כי "הסכמה" היא במפורש או מכללא. נעסוק, ראשית, בשאלת ההסכמה, שכן אם ניתנה הסכמה של התובעת לצילום ולפרסום, נשמטת הקרקע תחת התביעה. חלק ראשון: הסכמה 14. הנתבעים לא טענו להסכמה פוזיטיבית של התובעת (ובדין נהגו כך, שכן גם הצלם לא טען להסכמה מעין זו) אלא להסכמה מכללא. לטענתם, התובעת נהגה לרחוץ בעירום בגלוי בחוף פתוח לכל, ידעה כי היא מצולמת והישירה מבט אל המצלמה, אך לא הגיבה ולא מחתה על כך אלא התעלמה מהתנהגות הנתבע, לא פנתה אליו לברר מה בכוונתו לעשות עם התמונות או לדרוש את התשלילים ולפיכך כל התנהגותה הצביעה על הסכמתה לפרסום. גם לאחר שיצאה מן המים והנתבע פנה אליה, לא הסכימה אמנם להמשך הצילומים, אך לא אמרה דבר לגבי הצילומים שכבר צולמו. התובעת לא הביעה גם מחאה לאחר הפרסום הראשון ובכך יש משום הסכמה לפרסום השני. גם לאחר שנעשה הפרסום השני והכתבה הכוללת את תמונתה נתלתה על קיר המסעדה, לא עשתה צעד ממשי להסרת התמונה מקיר המסעדה. 15. התובעת מכחישה הסכמה כלשהי מצידה, גם לא מכללא. לא רק זאת, אלא שהיא טוענת כי הביעה במפורש התנגדות לפרסום התמונות, גם כשדמותה מטושטשת, וזאת לאחר שהצלם שאל אותה לגבי אפשרות זו. 16. בתצהירה טענה התובעת כי הצלם ניגש אליה לאחר שיצאה מן המים, אמר לה שצילם אותה ושעושה כתבה למקומון, ואם לא אכפת לה שיפרסם את תמונתה. משהשיבה שהיא ממש איננה מעוניינת בכך, שכן היא עובדת במקום שאנשים רבים מגיעים אליו, השיב שאין בעיה וכי יפרסם את התמונות תוך טשטוש הפנים, ועל כך אמרה התובעת באופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי אינה מעוניינת שהתמונות יתפרסמו והצלם השיב שהוא מבין ואין בעיות. בתצהירו טען הצלם כי לאחר שהתובעת יצאה מן המים, ניגש אליה ושאל אם יוכל להמשיך ולצלמה מקרוב, ומשנשאל על ידה למה מיועדים הצילומים השיב כי הם מיועדים לכתבה בנושא החופים באזור והיא אמרה כי אינה מעוניינת שימשיך לצלם. הוא הוסיף כי התובעת לא אמרה לו מעולם כי אינה מסכימה לפרסום תמונותיה כשפניה מטושטשים וכי נושא זה לא עלה כלל לדיון. 17. בכל הקשור למחלוקת העובדתית בין הצדדים לגבי תוכן השיחה עם הצלם לאחר יציאת התובעת מהמים, אני סבור כי הדברים נוטים לכיוון גרסתה של התובעת. ראשית, ברור למדי כי אם התובעת לא הסכימה על פי גרסת הצלם כי ימשיך לצלמה, הרי מן הסתם, לא היתה מעוניינת היא בפרסום התמונות שצולמו קודם לכן. הצלם טען כי לא שאל אותה לגבי הסכמה לפרסום, שכן הוא איננו המפרסם אלא המצלם. אף שנכון הדבר כי הצלם איננו מי שמחליט אם ואילו תמונות שצולמו על ידו יפורסמו, הרי הוא בעל אינטרס כי התמונות שצילם יפורסמו, שכן אחרת מדוע צילם אותן? בנוסף, בסעיף 14 לתצהירו התייחס, משום מה, הצלם לנושא פרסום התמונות המטושטשות בלבד, וטען כי הנושא לא עלה לדיון, אך לא טען פוזיטיבית כי נושא הפרסום לכשעצמו לא עלה לדיון, וגם הכחשותיו בחקירתו הנגדית את ההתייחסות לנושא הפרסום בכלל נעשו באופן נרפה ולא משכנע. לכן, אני מקבל את טענת התובעת כי השיחה בין הצדדים נסבה גם על נושא הפרסום. אפילו אמרה התובעת באופן מנומס, כהגדרת הצלם בעדותו, כי "אינה מעוניינת", הרי ניתן היה להבין זאת כאי הסכמה לא רק להמשך הצילומים אלא גם לפרסום התמונות בעיתון. 18. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי היתה הסכמה מכללא של התובעת לפרסום התמונות בעיתון, אלא ניתן לומר אף שהתובעת התנגדה לכך. 19. גם אם לא הייתי קובע זאת, לא הייתי רואה בהתנהגותה של התובעת בחוף הים משום הסכמה מכללא לפרסום. הדברים רחוקים מכך. הימצאות התובעת שם כשחלק גופה העליון חשוף, אין בה עדיין הסכמה לפרסום בעיתון של תמונותיה שצולמו במצב זה. גם אם לא מחתה התובעת נגד הצילום, אין בכך עדיין להעיד על הסכמה לפרסום התמונות בעיתון. לא תמיד ניתן בחוף הים לחשוב על כל משמעויות הצילום ואפשרויות פרסום התמונות, והעדר מחאה לגבי הצילום איננה יכולה להיחשב כהסכמה. 20. גם העדר פעולה מצד התובעת לאחר הפרסום הראשון, איננה יכולה להוות תחליף להסכמה לפרסום השני, כטענת הנתבעים, ואין לראות בה הסכמה מכללא לכך. אמנם, אינני מקבל את טענת התובעת כי התקשרה ביום בו התפרסם הפרסום הראשון אל מערכת העיתון והשאירה הודעה במשיבון. גרסה זו היא גרסה כבושה שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של התובעת ולא הופיעה בכל מקום אחר, אף לא בתצהירה. התובעת לא נקטה כל פעולה. היא סיפרה (ללא עדות תומכת) על פניה לעורך דין שהשיב שאיננו מבין בנושא זה, אך לא על פניה לכל עורך דין אחר, ואפילו מכתב לא נכתב אל העיתון, דהיינו לא בוצעה כל פעולה שהיה בה כדי להביא לידיעת העיתון את טענותיה של התובעת ואת הפגיעה שנפגעה לדבריה (מכתב לעיתון נכתב על ידי ב"כ התובעת רק לאחר הפרסום השני). עם זאת, אין די באמור לעיל כדי להוות הסכמה מכללא לפרסום השני. בארצות הברית נקבע כי עצם הידיעה על הפגיעה בפרטיות, והעדר מחאה על פגיעה זו ייחשבו, במקרים מסויימים להסכמה מכללא לפגיעה בפרטיות (א' הלם, דיני הגנת הפרטיות, מהדורת 2003 עמ' 44 להלן: "דיני הגנת הפרטיות"), אך לבד מכך ששם ההתייחסות היתה להאזנת סתר, הדגש צריך להיות על כך שמדובר ב"מקרים מסויימים", שכן הבחינה תיעשה לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, וכאשר נמסר לתובעת כי התמונות מצולמות בקשר לכתבה האמורה להתפרסם, שעניינה סקירת החופים באזור, והכתבה אכן התפרסמה, לא צפתה היא ולא אמורה היתה לצפות פרסום נוסף של תמונתה בכתבה אחרת. לכן בנסיבות דנן לא ניתן לראות בהעדר הפעולה של התובעת לאחר הפרסום הראשון משום הסכמה מכללא לפרסום השני. 21. לא היתה, אפוא, הסכמה של התובעת למי מן הפרסומים בעיתון, ומשכך, יש לבחון האם היוו פרסומים אלה פגיעה בפרטיותה של התובעת. חלק שני: פגיעה בפרטיות פרק א: סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות 22. סעיף זה קובע כי בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת מהווים פגיעה בפרטיות. בענייננו אין מתקיימים יסודות העוולה שבסעיף הנ"ל. הצילום נעשה בחוף ים פתוח לציבור ולאור יום, ללא כל אלמנט של בילוש או התחקות, כשהתובעת מודעת לצילום ואיננה חשה מוטרדת. פרק ב: סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות 23. סעיף זה קובע כי פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו מהווה פגיעה בפרטיות. 24. יובהר תחילה כי הצילום בוצע בחוף ים הנמצא ברשות הרבים ולא בחוף ים פרטי שהוא רשות היחיד (שם נאסר צילומו של אדם באופן מוחלט - ר' סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות). אמנם, הפסיקה קבעה כי מבחן הבעלות הקניינית איננו המבחן הקובע לצורך הגדרת רשות היחיד, וכי המושג "רשות היחיד" בא להגשים את השמירה על הזכות לפרטיות ללא קשר למיקום הפיזי (דיני הגנת הפרטיות, עמ' 88-89), אך בכל הקשור למיקום בו צולמו תמונות התובעת לא יכול להיות ספק בכך שאין מדובר ב"רשות היחיד". חוף הים בו צולמה התובעת הוא חוף ים שאין בו אמנם שירותי הצלה או שירותים אחרים, אך הגישה אליו חופשית לכל, ואין כל שער או מכשול אחר המונע כניסה אליו. בעת הצילומים היו בחוף אנשים נוספים, דבר המשתקף בתמונות הנוספות שצולמו (ת/2) וגם התובעת אישרה את האמור לעיל (עמ' 10 ש' 8-9; עמ' 16 ש' 10-12). מדובר, אפוא, בחוף ים שאיננו מהווה רשות היחיד. 25. התובעת טענה כי פרסום תמונותיה בעיתון לא רק עלול להשפילה ולבזותה, אלא שהשפלה וביזוי זה נגרמו לה בפועל. הנתבעים טענו כי בנסיבות מקרה זה אין הדבר כך, שכן התובעת היא זו שבחרה לחשוף את גופה בפומבי, ולא רק שביזוי והשפלה לא היו כאן, אלא שאפילו במבוכה לא באה היא. 26. אכן, פרסום צילום העלול להביא אך במבוכה את המצולם, אין בו כדי להקים עוולה של פגיעה בפרטיות. הנוסח של סעיף 2(4) בהצעת חוק הגנת הפרטיות היה: "צילום אדם ברשות הרבים או פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן הצילום או הפרסום עלול להביאו במבוכה". נוסח זה לא התקבל והנוסח המחייב הוא הנוסח הנוכחי, שבו נדרש כי הפרסום עלול להביא להשפלה או לביזוי של המצולם. 27. סעיף זה עורר התנגדות נוכח הקושי הרעיוני להסכים לכך שאדם הנמצא במקום ציבורי זכאי לפרטיות. נשאלת השאלה מדוע ילין המצולם על כך שתמונתו פורסמה ברבים, אם בחר לבצע את ההתנהגות המצולמת בציבור ולא ברשות היחיד. התשובה המיידית לאמור לעיל היא כי לא תמיד שולט האדם על התנהגותו ברשות הרבים, ולעתים מצוי היחיד ברשות הרבים בסיטואציות משפילות ומבזות, בלי שבחר בכך בעצמו, כגון בעת פיגוע טרור, תאונת דרכים או בנסיבות אחרות בהן השליטה אינה בידיו. אך דומה כי לא רק לסיטואציות מהסוג הנזכר לעיל התכוון המחוקק בסעיף 2(4), שכן הסעיף לא סייג ולא הגביל את תחולתו רק לנסיבות בהן הנפגע נעדר שליטה, אלא השתמש במילה "בנסיבות" באופן כללי. ואכן, השאלה מהן הנסיבות בהן פרסום תצלומו של אדם ברשות הרבים עלול להשפילו ולבזותו, היא השאלה אותה יש לבחון והתשובה יכולה להשתנות בכל מקרה ומקרה. הנסיבות אינן מתמצות רק בשאלה האם הפרסום לכשעצמו עלול להשפיל או לבזות את המצולם בעיני האדם הסביר אלא מתייחסות גם לנסיבות בהן בוצע הצילום, לאופן הפרסום, למקום הפרסום ועוד. 28. אינני מקבל את גישת עו"ד א. הלם בספרו דיני הגנת הפרטיות, עמ' 96 לפיה יש לאמץ אמת מידה מחמירה עם המבקשים לתבוע על פי סעיף 2(4) לחוק. הזכות לפרטיות הקבועה אף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7(א) לחוק היסוד) הינה זכות חשובה ומהותית. מולה עומדות זכויות חשובות אחרות כגון: חופש הביטוי, חופש העיתונות וחירות הפרסום, כשעלינו להקפיד שלא להצר את צעדיה של העיתונות ולא לפגוע בהתנהלותה התקינה. אך גם על העיתונות מוטלות חובות לא מועטות ובהן גם החובה שלא לפגוע בזכות לפרטיות. יש למצוא את האיזון המתאים על מנת להביא לתוצאה הרצויה וההולמת ביותר, מבלי לקבוע נקודת איזון שמראש תהא מוטה לטובת או כנגד אחת הזכויות. 29. ענייננו איננו מקרה קל. זו מול זו ניצבות אותן זכויות מתנגשות. יש לבחון, אפוא, בקפידה את נסיבות המקרה ולהגיע להכרעה. 30. התובעת בחרה לחשוף את גופה ברבים, ואין זו הפעם הראשונה שהיא עושה כן. הנתבעים טוענים כי בנסיבות אלה בהן התנהלותה של התובעת בוצעה מרצונה לעיני כל ללא שמץ מבוכה אין התובעת זכאית לאינטימיות ולפרטיות. התובעת טוענת מנגד כי הגיעה לחוף מבודד וכי היא זכאית לבחור בפני מי חושפת היא את גופה, ולא הנתבעים יקבעו זאת שעה שהם מפרסמים את תמונתה במקומון המופץ לציבור קוראים נרחב וגורמים בכך כי רבים ישזפו עיניהם במה שרצתה להצניע לעיני בודדים בלבד. הנתבעים טוענים כי מי שזיהה, אם בכלל, את התובעת הם אלה המודעים לכך שהתובעת חושפת את פלג גופה העליון בחוף הים וכי אין בכך כל השפלה וביזוי. הם מוסיפים וטוענים כי התמונות שפורסמו הן מכובדות ואסתטיות מציגות את התובעת כמשתלבת עם הטבע וכמודל נשי, יותר מאשר דמות מופקרת, ואינן מביאות לכל ביזוי והשפלה. 31. התמונות הן אכן אסתטיות, אף כי הנתבעים הלכו כברת דרך ארוכה מדי בהציגם אותן כמעט כיצירת אומנות. עם זאת, לא די בכך על מנת להביא למסקנה כי אין הן עלולות להביא להשפלה ולביזוי של התובעת. השאלה אם פרסום עלול להיות משפיל או מבזה נקבעת לא לפי תחושת הנפגע אלא לפי מבחן אובייקטיבי "לא קובע מה חושב המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740). תמונות התובעת צולמו כשהיא נמצאת בחוף הים ופלג גופה העליון חשוף. הדברים יכולים להתקבל אצל חלק מהציבור בשוויון נפש או בהערכה, אך קיים ללא ספק חלק בלתי מבוטל מהציבור שיסבור כי מדובר בהתנהגות מתירנית יתר על המידה, ובלתי מכובדת הראויה לכל גנאי. לפיכך, בעיני הקורא הסביר של העיתון יכולה התובעת להצטייר באופן שלילי ובלתי מחמיא בעליל. יש לזכור כי סעיף 2(4) משתמש במינוח "עלול... להשפילו או לבזותו", דהיינו אין צורך בהוכחת השפלה או ביזוי בפועל ודי בכך כי הפרסום עלול להביא לביזוי או השפלה. דומני, כי לא תוכל להיות מחלוקת על כך כי כך אכן הפרסום עלול לגרום לתובעת השפלה וביזוי, עוד בטרם נעסוק בשאלה אם השפלה או ביזוי זה אירעו בפועל. 32. התובעת בחרה אמנם לחשוף את פלג גופה העליון במקום ציבורי בשפת הים, אך חוף הים בו בחרה לעשות כן הינו חוף בלתי מוכרז ומבודד יחסית שלא רבים הם הפוקדים אותו. נכון, אפוא, כי התובעת נחשפה בפני המעטים המצויים בחוף, אך אין לומר, כי בכך הסכימה לחשוף עצמה בפני אלפי או עשרות אלפי אחרים הקוראים את המקומון, הכוללים גם רבים העלולים לגנות את התנהגותה על החוף. להבדיל מחשיפה בחוף ציבורי הומה אדם, שם ניתן אולי להגיע למסקנה אחרת (ור' דברי כב' השופטת שבח, שנאמרו אגב אורחא, ובלי להתייחס לנסיבות ספציפיות כי "בחורה חשופה המשתזפת על חוף הים מצויה ברשות הרבים ומותר לצלמה" - ת.א. (ת"א) 199509/02 מנשה דרוד צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח',תק-של 2004(1), 3130), כאן בחרה התובעת בחוף שקט שאינו הומה אדם, דהיינו ביקשה היא לשמור על פרטיות מסויימת, אף כי לא על פרטיות מלאה. פרסום צילומה באופן המאפשר זיהויה, מפר זכותה לפרטיות זו. 33. הנתבעים טענו כי מי שיכול היה לזהות את התובעת הוא רק מי שיודע על כך כי היא נוהגת להגיע לחוף הים ולהימצא בו כשפלג גופה העליון חשוף, ולכן לא נגרמה לה כל פגיעה. לא אוכל לקבל טענה זו, שכן גם אם נכונה טענת הנתבעים (וכאמור לעיל, סבורני כי יכולים היו לזהותה גם אחרים המכירים אותה ואת כלבתה), עדיין קיימת אפשרות סבירה כי אותם אלה המודעים לנוהגה של התובעת יצביעו על תמונותיה שבעיתון או יאזכרו אותן בפני אלה שאינם מודעים לנוהגה זה של התובעת, ובכך יגדילו את מעגל המודעים לכך. 34. מהטעמים הנזכרים לעיל, אני קובע כי קיימת פגיעה בפרטיות התובעת עקב פרסום תמונותיה, כקבוע בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. פרק ג: סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות 35. סעיף זה קובע כי שימוש בתמונת אדם לשם רווח מהווה פגיעה בפרטיות. הגדרה זו של שימוש בתמונה לשם רווח רחבה יותר מזו שנקבעה קודם לחקיקת חוק הגנת הפרטיות. סעיף 34א לפקודת הנזיקין קבע אז כי "פגיעה בדמותו של אדם היא השימוש ללא הסכמתו בשמו, בכינויו, בתמונתו או בקולו למסחר או לפרסומת מסחרית". 36. לכאורה, ניתן לומר כי כל תמונה המתפרסמת בעיתון הינה שימוש לשם רווח, שכן כמעט כל עיתון מוצא ומופץ למטרה כלכלית שהינה עשיית רווח, וכל ידיעה חדשותית, אינפורמטיבית, או אחרת, כמו גם פרסום תמונות בעיתון נועדו, בין היתר, להגדיל את תפוצת העיתון על מנת להשיג רווחים. 37. עם זאת, פרשנות לפיה סעיף 2(6) הנ"ל יחול על כל תמונה המתפרסמת בעיתון איננה הגיונית. יש לבחון את מטרת פרסום התמונה והאם יש בה מאפיינים מסחריים החורגים מתמונה המתפרסמת במהלכו הרגיל של העיתון למטרות ציבוריות, אינפורמטיביות או חדשותיות. 38. בת.א. (י-ם) 11049/90 דני רופ נ' "און" הנדסה מיזוג אוויר (1973) בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ד (4) 500, 514 ניתחה כב' השופטת פרוקצ'יה את סעיף 2(6) וקבעה כך: "..... תמונתו של האדם, המשקפת את דמותו ותדמיתו, היא מקנייניו הפרטיים של האדם ושייכת לצינעת פרטיותו. מותר לעשות שימוש בה, רק אם הדבר משרת אינטרס ציבורי מיוחד הגובר על אינטרס הפרטיות. ואכן, אין מקריות בכך שהמחוקק בחר להגביל את האיסור על השימוש בתמונה למטרה מסחרית דווקא, שכן השאיר אפשרות פתוחה להשתמש בתמונת אדם למטרות לגיטימיות אחרות הקשורות בחופש ביטוי ומתן מידע לציבור. זאת בהנחה שהתמונה לא הושגה בדרך של צילום האדם בהיותו ברשות היחיד ושאין בפרסומה כדי לבזותו ולהשפילו. בדרך זו מצא המחוקק לאזן בין אינטרס ההגנה על פרטיות היחיד לבין אינטרס הציבור בחופש הביטוי וזרימת המידע החופשי". 39. הכתבה במסגרתה התפרסמה תמונת התובעת היתה כתבה מסוג הכתבות המתפרסמות מעת לעת על חופי הים, איפיונם של חופים שונים, וההווי בהם, ומקובל ונהוג לשבץ בכתבות מעין אלה תמונות שונות שצולמו בחוף הים. לא ניתן לומר כי במקרה זה היתה לעיתון מטרה מסחרית מיוחדת בפרסום תמונת התובעת החורגת מהמטרות הרגילות של מסירת מידע לציבור בעניינים אינפורמטיביים אחרים. אין כאן גם נסיון לקידום מכירת העיתון על דרך של פרסום תמונת שער בעמודו הראשון של המקומון (ור' לעניין זה ת.א. (חיפה) 3931/01 אנג'לה חמאנה נ' טבע הדברים בע"מ, מאגר נבו). 40. לפיכך, לא ניתן לומר כי פרסום תמונות התובעת במקומון היה "לשם רווח", ובמובנו של סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות לא היתה פגיעה בפרטיותה של התובעת. פרק ד: סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות 41. סעיף זה קובע כי פרסום או מסירה של דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) ו(9) לסעיף 2 מהווה פגיעה בפרטיות. 42. מאחר שהתקיימו יסודות העוולה שבסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, כפי שנקבע לעיל, חלים גם יסודות העוולה שבסעיף 2(10) לחוק, אך אין לראות בכך משום תוספת עוולה מעבר למובן הטכני, שכן מטרת סעיף 2(10) היא להטיל את האיסור שבחוק גם על אדם שלא השיג בעצמו דבר על ידי פגיעה בפרטיות, אלא פרסם או מסר לאחר דבר שהושג בניגוד לחוק (ר' דו"ח הועדה להגנה על צנעת הפרט בראשות יצחק כהן, ספר יצחק כהן, הוצאת פפירוס, 1989, עמ' 113). כך, למשל, נועד הסעיף למנוע מכלי תקשורת לפרסם דבר שהושג על ידי אחר בדרך של פגיעה בפרטיות. בענייננו הפגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) כללה פרסום במקומון של תמונות התובעת שצולמו על ידי צלם המועסק בשירותו של העיתון, ולפיכך אין יסודות העוולה של סעיף 2(10) מוסיפים על יסודות העוולה של סעיף 2(4). ו. חוק איסור לשון הרע 43. כזכור, טענה התובעת גם לעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן לשון הרע מוגדרת, בין היתר, כדבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום יכול להיעשות "...בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". מכאן, כי גם תמונה בעיתון מהווה פרסום כהגדרתו בחוק. 44. עולה מכך כי קיימת חפיפה רבה בין העוולה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות לבין עוולה לפי סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, ובמקרים המתאימים ניתן לתבוע בעילה לפי שני החוקים גם יחד. 45. עדיין, יהיו מקרים בהם פרסום תמונה בעיתון יהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות ולא יהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע (ר' ת.א. (חיפה) 10486/02 מזרחי אודי נ' "חב' ידיעות שוקן מקבוצת הארץ" ואח', תק-של 2004(4), 11046 שם התפרסמה במקומון תמונת כדורגלן בחדר ההלבשה כשפלג גופו העליון חשוף ואת פלג גופו התחתון מכסה מגבת באופן חלקי). במקרה אחר נקבעה קביעה הפוכה, לפיה פרסום תמונת התובעת בחצי עירום במקומון מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, אך אינה מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, נוכח הסכמה שניתנה על ידה לצילום ולפרסום (ת.א. (אשדוד) 2001/95 אן אריאלי נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, תק-של 98(3) 278). כל מקרה ונסיבותיו. 46. בענייננו מתקיימת גם עוולת לשון הרע, שכן משקבעתי כי פרסום תמונות התובעת נעשה בנסיבות העלולות לבזותה ולהשפילה ולכן מהווה פגיעה בפרטיותה, יש לקבוע גם כי מתקיימת עוולה לפי סעיפים 1(1) ו-1(2) לחוק איסור לשון הרע. בשני החוקים הנ"ל אמת המידה אם הפרסום עלול להשפיל או לבזות היא אמת מידה אובייקטיבית, וכפי שנקבע לעניין הגנת הפרטיות כי הפרסום עלול להשפיל או לבזות את התובעת לפי קנה מידה אובייקטיבי ובעיני הקורא הסביר, כך גם לעניין חוק איסור לשון הרע. 47. עדיין, האכסניה ההולמת יותר את הפרסום האמור הינה אכסניית חוק הגנת הפרטיות, שכן אף שתמונות התובעת מהוות חלק מכתבות שהתפרסמו במקומון, הרי בכל הקשור לתובעת עומדות הן בפני עצמן, שכן אין בכתבה או בכיתוב כל התייחסות מילולית לתובעת. כך, בעוד שעל-פי רוב עיקר הפגיעה הינו בתוכן הכתבה המתפרסמת בעיתון, ולעתים יש בתמונה כדי להעצים את הפגיעה הנובעת מהתוכן, ואז המישור העיקרי בו יש לבחון את הדברים הוא מישור לשון הרע, הרי מקום בו התמונה עומדת ברשות עצמה ובאופן עצמאי, חוק הגנת הפרטיות הוא המקום ההולם לבחינה האמורה. מכל מקום, מאחר והגישה הרווחת היא כי תובע אינו יכול להיפרע פעמיים, הן בעילה של לשון הרע והן בעילה של פגיעה בפרטיות (ר' דיני הגנת הפרטיות, עמ' 97 וכן ת.א. (ת"א) 71340/94 משה פרידמן נ' ידיעות אחרונות ואח', עמ' 4 לפסק הדין) וההגנות בשני דברי החקיקה הן דומות, אתייחס בהמשך פסק הדין להגנות לפי חוק הגנת הפרטיות, כשגם הצדדים הקדישו את עיקר סיכומיהם לחוק זה. ז. הגנות חלק ראשון: מעשה של מה בכך 48. ההגנה לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות לא תוכל לחול במקרה זה. הגנת מעשה של מה בכך תחול במקרים בהם הפגיעה היא מזערית, שולית וזניחה ואדם סביר לא היה מטריד עצמו בגינה לבית המשפט (ר' ת.א. (ת"א) 19080/91 ברקוביץ וארואסטי נ' עיתונות מקומית ואח', דינים שלום, כרך יב, 365). הפגיעה בענייננו עקב פרסום תמונותיה של התובעת כשחצי גופה העליון חשוף לא תוכל להיחשב כפגיעה מזערית, וטענת הגנה זו נדחית, אפוא. חלק שני: תום לב 49. סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות הבאות: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות; ... (ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי; הנתבעים נסמכים על שני תתי סעיפים אלה שיש בהם, לדעתם, להקנות להם את הגנת תום הלב. 50. תום הלב מהווה דרישה מקדמית לקיומה של ההגנה, כך שהוא "בבחינת שער שרק אם עוברים דרכו תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות" (ע"פ 5026/97 ג'ק גלעם ואח' נ' מ"י, תק-על 99(2) 1149). קיימת עם זאת חזקה בסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות כי אם הוכיח הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב. לפיכך, אבחן ראשית את הנסיבות הקבועות בסעיפים 18(2)(א) ו-18(2)(ה). 51. האם הנתבעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות? דומני כי קביעתי הקודמת כי התובעת לא רק שלא הסכימה לפרסום, אלא אף התנגדה לכך, מביאה עימה את המסקנה כי הנתבעים ידעו על אפשרות הפגיעה בפרטיותה. גם אם ניתן לסבור כי הנתבעים סברו באמת ובתמים כי התמונה בפרסום הראשון לא תאפשר זיהויה של התובעת בשל טשטוש פניה, המונע אפשרות להבחין בבירור בתווי פניה של התובעת, אזי מאחר שדמותה של כלבתה של התובעת נראית היטב ובבירור בצילום זה, המסקנה האפשרית היחידה היא כי היה על הנתבעים לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות. אילו היו הנתבעים מקדישים מחשבה אחת נוספת לפני פרסום התמונה, היה מתחוור להם כי פרסום תמונת התובעת בצמוד לכלבתה מאפשר את זיהוי התובעת. לפיכך אין מתקיימות הנסיבות הנקובות בסעיף 18(2)(א) לגבי הפרסום הראשון. באשר לפרסום השני נראה לי כי הנסיבות הקבועות בסעיף הנ"ל מתקיימות. קבעתי כי לא ניתן לזהות את התובעת באותו פרסום שני, והזיהוי יכול להתבצע רק מאחר ותמונתה בפרסום הראשון התפרסמה כחודשיים קודם לכן באותו עיתון ובאותו חוף ים. התובעת עצמה לא מחתה בפני העיתון על הפרסום הראשון, והנתבעים לא ידעו על תחושותיה של התובעת ומחאתה (יש לזכור כי התובעת ויתרה על עדותה של עדה שנועדה להוכיח כי בין שני הפרסומים נמסר לנתבע על מחאתה ותחושותיה של התובעת בעקבות הפרסום הראשון - ר' עמ' 29 לפרוטוקול). לא הייתי מרחיק לכת ומצפה, אפוא, מהנתבעים כי, בהעדר מחאה של התובעת לגבי הפרסום הראשון, יקשרו את פרסום התמונה השניה עם היכולת לזהות את התובעת בתמונה שבפרסום הראשון, בעיקר לפי כלבתה המופיעה בו, ולפיכך חלות הנסיבות שבסעיף 18(2)(א) הנ"ל לגבי הפרסום השני ולגביו בלבד. 52. האם דמותה של התובעת הופיעה באקראי בשני הפרסומים? כך טוענים הנתבעים, אך לטענה זו אין כל יסוד. עיון בשתי התמונות שהתפרסמו מגלה כי התובעת היא הדמות המרכזית בתמונות. הצלם והמצלמה מתמקדים בה, ואין ספק גם כי ההתמקדות מקורה בלבושה או ליתר דיוק באי לבושה של התובעת. אני רואה, אפוא, היתממות של הנתבעים בטענתם בסיכומיהם כי "לא דמותה הספציפית של התובעת היא החשובה, אלא מכלול הדברים העולה ממרכיביה - אשה החשה נינוחה וטבעית על חוף הים - היא והטבע". לא מתקיימות, אפוא, בענייננו הנסיבות הקבועות בסעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות. 53. בכל הקשור לסוגיית תום הלב, הרי משנקבעו הקביעות הנ"ל אין לה משמעות רבה עוד, ואציין רק כי החזקה הקבועה בסעיף 20(א) איננה מתקיימת, שכן הפגיעה בתובעת חרגה מהסביר בנסיבות, וגם העובדה כי התובעת התנגדה לפרסום התמונות שוללת את הגנת תום הלב מהנתבעים, אפילו נאמץ את המבחן הסובייקטיבי הטהור לצורך בדיקת תום הלב, כפי שנקבע על ידי כב' הנשיא ברק בעניין גלעם הנ"ל. לפיכך, גם קיום הנסיבה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות לגבי הפרסום השני, אין בה כדי להקנות לנתבעים את הגנת תום הלב הקבועה בחוק לגבי פרסום זה. חלק שלישי: הסתכנות מרצון 54. הגנה זו הקבועה בפקודת הנזיקין מטילה נטל כבד על המבקש לטעון אותה. כבר נקבע כי לא די להוכיח כי הניזוק ידע על מצב הדברים שגרם לנזק, אלא גם כי הסכים לחשוף עצמו לסיכון לנזק ללא פיצויים. השאלה איננה אם העמיד עצמו מרצון ובפזיזות בסכנת פגיעה, אלא אם הסכים שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על הנתבע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 147). התובעת אמנם חשפה עצמה בחוף הים, אך הנתבעים לא הוכיחו הסכמתה לחשיפה לנזק ללא זכות לקבל פיצוי, ולפיכך טענתם בנושא זה נדחית. חלק רביעי: אשם תורם 55. הנתבעים טוענים כי התובעת בחרה מרצונה החופשי לחשוף את גופה במקום ציבורי הומה אדם ובכך לקחה על עצמה סיכון שאנשים יראו אותה ואף יצלמו אותה. השימוש במלים "מקום ציבורי הומה אדם" הוא מוגזם בעליל לגבי חוף הים בו רחצה התובעת, אך ייתכן ובנסיבות רגילות היה ניתן לראות גם בחשיפה בחוף הציבורי שאיננו הומה אדם אשם תורם מסויים. יחד עם זאת, במקרה זה אין לקבוע קיומו של אשם תורם נוכח ידיעת הנתבעים על התנגדות התובעת לפרסום התמונות, ידיעה המותירה את האשם רובץ לפתחם בלבד. ח. פיצויים 56. קבעתי כי פרסום תמונותיה של התובעת במקומון פגע בפרטיותה והיווה לשון הרע, שכן נעשה בנסיבות העלולות להשפילה ולבזותה. באשר לפיצויים, קיימים שיקולים לא מעטים אותם יש לשקול על מנת לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת בגין עוולות אלה. 57. בסעיף 22(2) לחוק הגנת הפרטיות נקבע כי בבוא בית המשפט לפסוק את הפיצויים, רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בכך שלא התכוון לפגוע. בענייננו, אכן סבור אני כי הנתבעים לא התכוונו לפגוע בתובעת בעצם פרסום תמונותיה. היה עליהם לדעת אמנם כי התמונה עלולה לחשוף את זהותה של התובעת, אך משוכנע אני כי לא היו ערים לכך. אם היו ערים לכך, היו דואגים שלא לפרסם את התמונה, או לפרסם אחרת תחתיה, או לטשטש או לרטש את צילום הכלב שבתמונה, או כל פעולה אחרת שלא תאפשר זיהויה של התובעת. אני מאמין גם לצלם כי סבר שאין הוא נזקק לרשותה של התובעת וכי לדעתו לא ניתן היה לזהותה מהתמונה שהתפרסמה. יש להתחשב באמור לעיל ולהקל עם הנתבעים עקב כך בנושא הפיצוי. 58. יש להתחשב גם בכך כי הגם שמדובר בשני פרסומים, לא היה בפרסום השני כדי להגדיל את תפוצת מכריה או מיודעיה של התובעת הנחשפים לתמונתה. ציינתי לעיל כי לא ניתן לזהות את התובעת מהתמונה שבפרסום השני לכשעצמה, באשר היא מצולמת מגבה, וכי יכולים לזהות אותה רק אלה שזיהו אותה בתמונה שבפרסום הראשון וקישרו בינה לבין התמונה השניה שהתפרסמה. לפרסום השני היה, אפוא, פוטנציאל להאריך את משך החשיפה, אך לא היה בו כדי להגדיל את מעגל הנחשפים לתמונה הרלבנטיים מבחינת התובעת. 59. באשר לפרסום השני יש להביא בחשבון גם את העובדה שהתובעת לא יידעה את הנתבעים בדבר מחאתה לגבי הפרסום הראשון. אילו היתה עושה כן, סביר להניח כי תמונתה הנוספת לא היתה מתפרסמת חודשיים לאחר הפרסום הראשון, והיה נחסך ממנה פרסום זה. 60. למרות שקבעתי כי ניתן לזהות את התובעת בתמונה שבפרסום הראשון ובעקבותיה גם בזו שבפרסום השני, ברור למדי כי כמות המזהים את התובעת בשני הפרסומים פחותה מכמות אלה שהיו מזהים אותה אילו התפרסמה אותה תמונה כשתווי פניה ברורים, שכן הזיהוי הינו בעיקר על ידי מי שמכיר את כלבתה של התובעת, ולא על ידי אחרים המכירים רק את התובעת. 61. גם כאשר קבעתי כי התובעת היתה זכאית לפרטיות מסויימת בחוף הים בו רחצה אין להתעלם מהעובדה כי התובעת איננה נבוכה או מתביישת מפני חשיפת גופה בחוף הים בפני אנשים אחרים. התובעת אישרה שאין זו הפעם הראשונה בה היא מסתובבת בחוף הים ללא חלק עליון, אישרה כי קיימים חברים ספורים המודעים לנוהגה זה ואילו בפני זרים היא בוחרת בפני מי תחשוף גופה ובפני מי לא תעשה כן, ויש לה את הדרכים שלה לצורך זה (עמ' 12-13). היא אישרה גם כי נהגה קודם לפרסום התמונות לרחוץ בעירום מלא, אך זאת רק בחו"ל (עמ' 14). אין מדובר, אפוא, במקרה בו נקלטה התובעת באקראי בעדשת המצלמה, כשהיא בעירום חלקי באופן חד פעמי, אלא היא נוהגת להיחשף באופן זה בחוף הים בהזדמנויות נוספות. היא גם אינה מתביישת בכך, ויש להעריך כי ההשפלה והביזוי העלולים להיגרם עקב פרסום תמונתה אינם כה משמעותיים כמו אלה שהיו נגרמים למי שנחשפה וצולמה באופן זה באקראי ובאופן חד פעמי. 62. יש להתחשב גם בכך שהתובעת לא נקטה בכל צעד ממשי להסרת תמונתה (מהפרסום השני) התלויה במסעדה המצויה באותו חוף ים כחלק מכתבה אודות בעל המסעדה. מעדותה התברר כי למרות שלדבריה מפריע לה מאד שהתמונה שם, לא דרשה היא בכתב להורידה מקיר המסעדה, אלא שלדבריה (ללא תימוכין) פנתה לבעל המסעדה בעל-פה בבקשה מעין זו, והוא לדבריה לא ענה לה אפילו, אלא חייך כמרוצה מכך שיש לו תמונה של בחורה ערומה על הקיר. גם עם עורך הדין לא התייעצה בקשר לכך (עמ' 15-16). לכאורה, תמונת התובעת התלויה במסעדה מהווה נזק מתמשך לתובעת, ואי נקיטת פעולה על ידה בנושא זה יכולה אולי ללמד על כך, כי הנושא אינו כה משמעותי מבחינתה, וכי הנזקים הנטענים על ידה אינם כצעקתה. 63. ואכן, התובעת לא הצליחה להוכיח נזקים שנגרמו לה בפועל, וטענותיה נראו לי מוגזמות בעליל. כך, טענה התובעת בתצהירה כי כבר ביום הפרסום נזרקו לעברה הערות מביכות, פוגעות ועוקצות במקום עבודתה במסעדה. לא נאמר על ידי התובעת מי היו מעירי ההערות, וגם לא ברור כיצד קישרו המעירים באזור מקום עבודתה של התובעת את התמונה שהתפרסמה עם התובעת עצמה. האם מכירים הם את כלבתה? מכל מקום, התובעת לא הביאה לעדות איש ממקום עבודתה שיעיד על ההערות הנ"ל. התובעת מספרת על חברים שונים, כשהאחד הראה לה את העיתון בו התפרסמה התמונה, חבר נוסף התייעץ עם עורך דין שיבדוק את המקרה, ובן זוגה נסע עימה לבית אמו להעלים את העיתון. איש מהחברים הנזכרים לעיל לא הובא על ידה לעדות. התובעת מציינת גם כי כל משפחת בן זוגה ראתה את התמונה, אחיו, אחיותיו ואמו שלא הסתכלה עליה כבר כתמול שלשום. איש מהם לא הובא לעדות. התובעת מוסיפה ומציינת כי מאז פרסום התמונות היא שומעת הערות שונות ופוגעות והבעות דעה מכל הסובבים אותה, לרבות בני משפחתה מכרים וחברים. אף כאן לא הובא איש ממעירי ההערות לעדות. התובעת מגדילה עשות ומציינת כי ממעסיקה שמעה כי היו לקוחות שהעירו לו על העסקתה וכי הדבר עלול לפגוע במשלח ידה, שכן היא מגיעה לעתים כשליחה לבתי לקוחות שחלקם לקוחות שומרי מסורת. לא הובאו עם זאת לעדות על ידי התובעת, לא מעסיקה ולא לקוח כלשהו, שיאשרו דברים אלה. 64. עדותה של התובעת היתה עדות יחידה לחלוטין, ואי הבאת עדים נוספים כלשהם על ידה מביאה להחלת הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". 65. בכל הקשור לשאלת הנזק, מצאתי, אפוא, את מהימנותה של התובעת לוקה בחסר ואת הנזקים להם היא טוענת מופרזים ומוגזמים, והדבר יובא בחשבון בפסיקת הפיצויים. 66. מנגד, יש להתחשב בכך כי אין מדובר בידיעה חדשותית דחופה או באירוע מיידי. לא היתה כל בהילות בפרסום, ובידי הנתבעים היה די והותר זמן על מנת לבחון ולהבין את המשמעות האפשרית של פרסום תמונת התובעת, כפי שפורסמה במקומון ולדאוג לבצע את המתחייב על מנת שהפגיעה העלולה להיגרם עקב הפרסום לא תתרחש. 67. לאחר שהתחשבתי בכל האמור לעיל, ובכך שהנזק שנגרם לתובעת איננו משמעותי אלא מינורי יותר, אני מעמיד את סכום הפיצוי לתובעת על סך 25,000 ₪. ט. סיכום 68. הזכות לפרטיות מוכרת כזכות מהותית ונכללת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע בסעיף 7(א) כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" ובהמשך מפרט זכויות נוספות הכלולות בזכות לפרטיות וצנעת הפרט. בע"פ 5026/97 ג'ק גלעם נ' מ"י, תק-על 99(2), 1149, 1153 נאמר כי: "פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו "מבצרו" הקנייני, האישי והנפשי. זכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו" ובהמשך נקבע כי: "חשיבות הזכות לפרטיות, כערך, אינה מוטלת בספק. יחד עם האמור יש והזכות לפרטיות מתנגשת עם זכות אחרת או ערך אחר. במקרה זה יש לבצע איזון בין הזכויות והערכים". 69. משקבעתי כי ניתן לזהות את התובעת בתמונות שנתפרסמו כשחלק גופה העליון חשוף וכי היא לא נתנה הסכמתה לכך, עמדה לדיון השאלה האם נכונותה של התובעת לחשוף את גופה בחוף הרחוק מלהיקרא הומה אדם, שוללת ממנה את הזכות לפרטיות יחסית לפחות בחוף זה, והאם הערכים האחרים כגון חופש הביטוי וחופש העיתונות גוברים במקרה זה על הזכות לפרטיות. מסקנתי היתה כי בנסיבות אלה קיימת עדיפות לזכות לפרטיות, ובהתאם לכך נקבע כי הנתבעים פגעו בפרטיותה של התובעת. עם זאת, בכל הקשור לשאלת הנזק ניתן משקל רב לנסיבות הצילום, להעדר כוונת זדון מצד הנתבעים, ולנזק המועט שנגרם לתובעת שבחרה שלא להביא ראיות שהיו בהישג ידה ואשר יכולות היו לתמוך בטענותיה בנושא הנזק, כל אלה בבחינת נימוקים המקטינים את שיעור הפיצויים בו יחוייבו הנתבעים, כשגם בכך ניתן לראות איזון בין הזכויות המתנגשות. 70. אני מחייב, אפוא, את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת 25,000 ₪ ובנוסף לכך את אגרות המשפט ששולמו על ידה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ובתוספת מע"מ. לגבי הנתבעים 3 ו-4 עיינתי בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית של התובעת ולא מצאתי כל אזכור לנתבעים אלה, לתפקידם ולעילה כלפיהם, ולפיכך התביעה נגד נתבעים אלה נדחית. 71. על מנת שלא לגרום לתובעת נזק נוסף ובהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, אני אוסר על פרסום שמה של התובעת וכל פרט מזהה לגביה שאיננו מצויין בפסק הדין. פסק הדין יוכל להתפרסם, אפוא, כלשונו, אך ללא ציון שמה של התובעת. פיצוייםהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות