להלן פסק דין בנושא פציעה במהלך קורס אומנות לחימה אייקידו: 1. רקע עובדתי א. התובעת, ילידת 12.8.69, רופאה במקצועה, השתתפה החל מחודש יוני 1999 בקורס אומנות לחימה בשם איקידו, שהתקיים אצל הנתבעת 1 המבוטחת ע"י הנתבעת 1 בהדרכת הנתבע 3. ב. לטענת התובעת, ביום 30.8.99 השתתפה באמון גלגולים, במהלכו נחתה בעוצמה ונפגעה בכתפה השמאלית. ג. הצדדים חלוקים הן לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבותיה, אחריות מי מהנתבעים, היחסים בין הנתבעת 1 לנתבע 3 וגובה הנזק. 2. התאונה א. לטענת התובעת השתתפה ביום 30.8.99 באמון גלגולים שכלל גם אימון "גלגול באויר" (להלן: "האמון"). האמון בוצע במקשה אחת כשלתובעת שובצה בת זוג מיומנת וותיקה יותר בלא שניתנה לה הדרכה בכתב (?!) או בעל פה לגבי אופן ביצוע התרגיל ו"בת זוגי ביצעה עלי היטב את התרגיל וכתוצאה הועפתי באויר וניסיתי לבצע את הגלגול, אך בשל חוסר מיומנותי נחתתי בעוצמה על כתפי השמאלית ונגרמה לי הפרדות של עצמות מפרק הכתף" (סעיף 4 לת/1). ב. עדות התובעת הינה אמנם עדות יחידה כמשמעה עפ"י דין והתובעת לא תמיד דייקה בעדותה, אך עצם אירוע התאונה במובן קבלת מכה תוך כדי האמון, אינו יכול להיות שנוי במחלוקת לאור עדותו של המדריך "באותו יום שזה קרה, שאלתי מה קרה היא אמרה שקיבלה מכה, לא ראו כלום ולא בכתה ולא התלוננה על כאב מיוחד. אני זוכר שכאב לה ואמרה שקיבלה מכה, ישבה בצד, הלכה לשתות מים וחזרה". (עמ' 34 לפרוט' ש' 28-30). ג. תאור זה מסביר גם מדוע לא זכרה בת זוגה של התובעת את אירוע התאונה (עמ' 20 לפרוט' ש' 18). ד. בעצם אירוע התאונה אין די, ולצורך הטלת האחריות על הנתבעת יש גם צורך בתיאור נסיבות התאונה. טענות התובעת לגבי אי עמידת הנתבעים בנטל הבאת ראיות ואי העדת עדים, כמפורט בסעיף ד' לסיכומיה חסרת בסיס משפטי כשעליה הנטל "כמוציאה מחברה". ה. לטענת התובעת נמנעו הנתבעים מלהעביר לה שמות משתפי האמון ובכך מנעו ממנה להביא עדים וגרמו לה לנזק ראייתי. ו. 1. התובעת אכן פנתה וביקשה פרטי המשתתפים באמון וביום 5.9.02, בבש"א 2204/02, חייבתי את הנתבעים לפעול כמבוקש. 2. על החלטתי זו הוגשה בר"ע ובהסכמת הצדדים ניתנה החלטה המחייבת הנתבעת 1 לפנות למתאמנים ולקבל הסכמתם למסירת פרטיהם. 3. בישיבת ה-22.12.03 הצהיר ב"כ התובעת על ההחלטה האמורה ודווח כי קיבל מכתב, שאיש מהמשתתפים לא מסכים למסור את שמו ולא יסף. 4. משהסכים ב"כ התובעת לקבלת הבר"ע בדרך הנ"ל ומשקיימה הנתבעת 1 את ההחלטה ברוח ההסכמה וב"כ התובע לא הלין עליה, הוא מנוע מלטעון לנזק ראייתי. 5. קשה שלא להצטרף לתמיהת ב"כ הנתבעים על התמהמהותה של התובעת באיתור שמות העדים הפוטנציאליים לטענתה עד 3.1.02, מועד משלוח השאלון ובה הבקשה לשמות משתתפי האמון, כשכבר ביום 11.7.01 נבדקה ע"י ד"ר קריב לצורך הגשת התביעה וביום 17.10.01 הוגש כבר כתב התביעה. ז. הן הנתבע 3 והן בת זוגה של התובעת לאמון, לא זכרו אופן אירוע התאונה ועל כן לענין זה נותרת עדותה של התובעת עדות יחידה של בעל דין וכאמור בע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי פד"י מו (1) 733, 738: "...ומהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של ניסים, אין לראות פירוט מספיק כמצוות הסעיף 54". 3. האחריות א. למרות האמור לעיל ומבלי להפחית ממשקלם של הנימוקים דלעיל, אך מפאת כבודם של ב"כ בעלי הדין, אתייחס גם לשאלת האחריות, אם אכן בניגוד לדעתי הוכחו טענות התובעת. ב. לא יכול להיות ספק כי הנתבעים, כמדריך ובית ספר, חבים בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת כתלמידה, אך מאידך, נקודת המוצא חייבת להיות בדרך שהתווה כב' הנשיא ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש ואח' פד"י לז (1) 113, בעמ' 126: "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (השופט ויתקון בע"א 333/56, בעמ' 622). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט CARDOZO בפרשת V. STEELECHASE MURHY(AMUSEMENT CO. (1929 כפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73, בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60, בעמ' 286)." (ההדגשה שלי - מ.ש.) . ג. התובעת העידה את מר ראובן מטרני, מנהל ביה"ס למאמנים ומדריכים במכון וינגייט, אשר המציא ממחשב המכון אישור לפיו הנתבע 3 הוסמך בשנת הלימודים תשנ"ז למדריך קאראטה (ת/2) ועל כן טוענת, כי הנתבע 3 חסר כל הסמכה בתחום האיקידו. העד ידע להעיד רק ע"ס המסמך שהמציא וחזר והעיד כי "אני לא יודע מה מאפשרת ההסמכה לקרטה ואם היא כוללת גם איקידו" (עמ' 18 לפרוט' ש' 5, 11-12). די בכך די לשמוט הקרקע מתחת לטענה. ד. לא זו בלבד, אלא שהעד הסביר כי בתקופה הרלבנטית קיבלו אנשים כמו הנתבע 2 הרשאה להעביר קורסים ולבחון המשתתפים, רשימת המשתתפים היתה נשלחת למכון וזה הנפיק התעודות. "אין לי מושג לומר במה רוני בחן, תשאלי אותו. לביה"ס אין נתונים" (עמ' 18 לפרוט' ש' 30). ה. הנתבע 2 העיד כי "אני יכול להצהיר בשבועה כי מר סער השתתף בקורס למדריכי אייקידו וזו הסמכתו. ההסבר היחידי שיכול להיות לי לת/2 הוא טעות סופר... הקורס מאמנים ומדריכים זה קורס שעוסק במטודות הוראה מכשיר מדריכים להעביר את הידע שלהם ואינו עוסק בדיסיפלינה הנקודתית כך שלא לימדתי אותו אייקידו והוא הגיע לקורס וכתנאי לו עם חגורה שחורה." (עמ' 28 לפרוט' ש' 1-2, 16-18). " ההסמכה שלי היא כמאמן אומנויות לחימה ולא קרטה בלבד. זו התעודה שקיבלתי. איני מלמד אייקידו כי אין לי הסמכה פורמלית כמאמן אייקידו. "את גיא אני מכיר עוד מהתקופה ממכון ווינגייט. לא הייתי מורה או מדריך שלו לאייקידו אלא מורה שלו להיות מורה". (עמ' 31 לפרוט' ש' 23-24). ו. החרה אחריו גם הנתבע 3 "אני לא יודע בקרטה כלום. אם הם עשו טעות בווינגייט, אני לא אשם. ...קיבלתי הסמכה מווינגייט. למדתי בווינגייט קורס של שנה. למדתי פסיכולוגיה, מטודיקה, פיזיולוגיה ועוד, עברנו בחינות". (עמ' 34 לפרוט ש' 18-20). גם הנתבע 3 העיד כי הסמכה לחגורה שחורה באיקידו היתה תנאי לקורס המאמנים ומדריכים בוינגייט. קשה שלא לתמוה מדוע לא מצא לנכון לצרף תעודותיו לתצהיר ומשלא גילה אותם בגילוי מסמכים נאלצתי למנוע הגשתן , אך אין בכך כדי להפחית ממשקלה של העדות הנתמכת בעדות הנתבע 2, ושלא הופרכה ע"י מנהל ביה"ס למאמנים במכון וינגייט, מה עוד שהתובעת נמנעה מלהביא עדות הזמה לעדות הנתבעים. ז. לאור כל האמור לעיל, מקובל עלי כי הנתבע 3 כבעל חגורה שחורה באיקידו הוסמך ע"י הנתבע 2 כמדריך בלבד, וממילא רק במקצוע בו הוסמך ועסק. ח. לא הוכח כל צורך בהשגחה צמודה על התובעת בזמן ביצוע התרגיל. יש טעם לפגם בהסתמכות ב"כ התובעת על עדותו של המומחה מטעם הנתבעים שהעיד "אתה שואל אם כשאני מלמד משהו חדש אני עומד ליד כל תלמיד ומשגיח שהוא מבצע את התרגיל נכון - אמת". (עמ' 23 לפרוט' ש' 30-31), תוך התעלמות מעדותו הברורה והחד משמעית כי "אין כל דמיון בין איקידו לסוס קפיצות (לגביו התייחס לצורך ההשגחה הצמודה - מ.ש.) ואין קשר בין הנחיתה... הרבה יותר מסוכן התעמלות מאיקידו ולכן המאמן נמצא צמוד". (עמ' 23 לפרוט' ש' 24-25, 27-28). ט. עדותו של המומחה לא נסתרה באשר התובעת לא טרחה להביא מומחה מטעמה. י. לא זו בלבד, אלא שהנתבע 3 העיד כי "תלמיד חדש מקבל שיעור פרטי שמסביר לו מה זה המושג אייקידו, איך מתגלגלים, איך נופלים. כאשר השיעור מסתיים, אני ניגש לאותו חניך ושואל אותו איך היה, ואם הוא התגלגל נכון, הוא נכנס לשעור". (עמ' 33 לפרוט' ש' 18-20). " אני מסתובב בין כל התלמידים וכל תלמיד מקבל לפחות פעם ופעמיים עבודה אישית אתו אחד על אחד. חשוב לציין שכל זמן השעור אני נמצא בתוך האולם, אין מצב שאני יוצא מכל סיבה שהיא. אם קורה משהו דחוף, אני מפסיק באותו רגע את השעור. אני חוזר עוד פעם , עבדתי אחד על אחד לפחות פעם בשעור עם כל תלמיד וגם פיקחתי על כולם. התובעת קיבלה ממני שעור פרטי בגלגול מספר פעמים". (עמ' 34 לפרוט' ש' 7-12). גם בת זוגה של התובעת לאמון היתה נחרצת בעדותה כי "הוא תמיד השגיח". יא. בנסיבות אלה, אני קובעת כי הוכח שהנתבע 3 עמד בדרישות הפיקוח הנדרשות להדרכת אייקידו ולאור ההבדל בין תחום זה להתעמלות לא ניתן ללמוד גזירה שווה מהנדרש לאמון התעמלות וממילא גם לא מהפסיקה שדנה בענין. יב. הטענה לאי תקינות המשטח באולם מבוססת אך ורק על עדותה של התובעת כי "למיטב הבנתי המזרון עליו נחתתי היה דק מהדרוש ולכן לא הצליח לבלום בצורה טובה את נפילתי" (סעיף ד(2) לת/1). קביעה זו נמצאת בתחום מומחיות שאין לתובעת ודי בכך כדי לדחות הטענה. יג. לא זו בלבד אלא שהמומחה מטעם הנתבעים, שחוות דעתו כאמור לא נסתרה היה בדעה כי "המזרון בביה"ד הינו איכותי ועשוי מספוג מסוג ריבון בצפיפות של 150 ק"ג למ"ק המותאם לאימון קרב מגע ואומנויות הלחימה נלקחה על ידי דוגמה ובצעתי שקילה לדוגמה זו, אכן זה משקלה. ברצוני לציין כי משטח האמונים וסוג המזרן וכן עוביו (40 מ"מ) זהים למזרן הקיים במרכז האימונים לאמנויות הלחימה במכון וינגייט ובמועדונים אחרים. כמתכנן מתקני ספורט זו גם דרישתי לסוג המזרן. לדוגמא, באולם קרב המגע שתכננתי באשדוד, ברובע סיטי, זה הסוג בו משתמשים" (סעיפים ב-ג לחווה"ד נ/3). יד. בעדותו חזר המומחה והסביר כי "מצע קפיצי זה הרולס רויס של מתקני קרב מגע ואני לא מכיר בארץ פרט לוינגיט. בין 90 ל-95% אין עוד מקומות אחרים ואם אני לא טועה, אז 99%". (עמ' 24 לפרוט' ש' 10-11). טו. גם הנתבע 3 אישר כי "לא יודע מה מרקם המזרון אבל זה מזרון סטנדרטי טוב מאוד. אם הוא לא היה בסדר הייתי אומר לרוני". (עמ' 35 לפרוט' ש' 14-15). טז. גם המתאמנת הנוספת אישרה כי המזרון היה לה רך ונוח. (עמ' 21 לפרוט' ש' 16-17). יז. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח כל פגם במזרון שבאולם האימונים, נהפוך הוא, הוכח כי מדובר במזרן מקובל סטנדרטי וראוי לצרכי אמון איקידו. יח. גם טענת התובעת כי שובצה לה בת זוג לנערה שהיתה מאמנת ותיקה ומיומנת ממנה הופרכה בעדויות בת הזוג עצמה (סעיף 3 לנ/2 ועמ' 20 לפרוט), ועדות הנתבע 3 (בעמ' 35 לפרוט' ש' 3-4 ). יט. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים לא הפרו חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובעת. 4. נזק ושוב שלא לצורך אוסיף רק בקצירת האומר לגבי הנזקים הנטענים. א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. (ההדגשה שלי - מ.ש.). לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". (הדגשה שלי - מ.ש.) (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). ב. באופן יותר מתמוה לא טרחה התובעת להמציא תלושי שכר מלפני ואחרי התאונה ועל כן אין כל בסיס לקביעת הפסדי שכר, שאף קיומם לא הוכח במשך 6 השנים שחלפו מאז התאונה, הן בעבר והן בעתיד. ג. ד"ר מוזס שנתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש והעריך נכותה הצמיתה של התובעת בשעור 5% העיד באופן ברור שאין מדובר בנכות תפקודית "נכון, לא מצאתי דלדול שרירים, לא מצאתי הגבלה בתנועות" (עמ' 8 לפרוט' ש' 23-24). "יש לה כאב מקומי וכדי להרים את הסטטוסקופ זה לא מפריע לה, זה לא היד הדומיננטית שלה, היא לא צריכה לעבוד בבנין. כן, קבעתי נכות רפואית בלבד... לא אמרתי שזו בעיה אקוטית וגם עכשיו אני טוען שזו לא בעיה אקוטית או קשה" (עמ' 9 לפרוט' ש' 5-13). ד. ד"ר מוזס העיד אמנם כי לא היה ממליץ לתובעת להרים משאות כבדים מעל גובה השכמה "עד גובה השכמה היא יכולה להרים אך לא מעל" (עמ' 11 לפרוט' ש' 13-14 ). אך התובעת לא הוכיחה כי הרמה כזו נדרשת ממנה, בין במסגרת עבודתה ובין במסגרת ביתה, ועל כן ממילא אין להגבלה המוגבלת הזו כל נפקות מבחינתה. ה. לאור כל האמור לעיל, גם אם היתה מתקבלת תביעתה של התובעת וכאמור, איני מקבלת, לא היה הפיצוי המגיע לה עולה על פיצוי בגין כאב וסבל בהתחשב בנכות לא תפקודית בשעור 5% בלבד שלא חייבה אשפוז, טיפולים חודרניים וגם אי הכושר בגינה היה פחות מחודש. 5. לאור כל האמור לעיל, נדחית התובענה. התובעת תשלם לנתבעים 1-2 ביחד ולחוד וכן לנתבע 3 הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7500 ₪ בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לאור האמור לעיל, נדחית גם הודעת צד ג'. משמדובר באותם בעלי דין המיוצגים ע"י אותם עורכי-דין, אין צו להוצאות בהודעת צד ג'. אומנות לחימהתאונות ספורטתרבות / אומנות