לבית המשפט הוגשה תביעת פיצויים בגין תלונת שקר במשטרה. השאלה שעמדה בפני בית המשפט האם תלונתה של הנתבעת היתה תלונת אמת אם לאו. אם ייקבע כי תלונתה של הנתבעת היתה תלונת אמת, כי אז דינה של התובענה להידחות, ואם ייקבע כי תלונתה של הנתבעת אינה אמת, כי אז יש לקבל את התובענה ולקבוע את סכום הפיצוי לו זכאים התובעים. להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין תלונת שקר במשטרה: פסק דין 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי ה"ה פלוני (להלן: "ההורים") ומר פלוני (להלן: "פלוני") כנגד הגב' פלונית (להלן: "הנתבעת"). העובדות הצריכות לענין 2. פלוני יליד 9/9/84 היה מיודד עם הנתבעת שהינה בת גילו, למדה עימו באותו בית ספר ואף עבדה עמו בסניף הבורגר-קינג השכונתי במקום מגוריהם בעיר מודיעין. ביום 27/6/02 הגיעה הנתבעת לבית התובעים, ונכנסה לחדרו של פלוני. "פלוני והנתבעת צפו יחדיו בסרט שהוקרן אותה עת בטלויזיה ותוך כדי כך התקרבו זל"ז וקיימו יחסי מין" (סע' 5 לכתב התביעה). מכתב התביעה עולה כי באותה עת היתה הנתבעת חברתו של פלמוני (להלן: "פלמוני"), ועל מנת "להסביר" לפלמוני את פשר התנהגותה, טענה בפניו כי נאנסה על ידי פלוני. פלמוני שכנע את הנתבעת להגיש תלונה במשטרה כנגד פלוני ובתאריך 3/7/02 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה, וטענה כי נאנסה על ידי פלוני. בו בלילה נעצר פלוני, ולמחרת הובא בפני בית המשפט ומעצרו הוארך למשך שלושה ימים נוספים, אלא שהוא שוחרר בו ביום לאחר שהנתבעת "נשברה... והודתה במשטרה כי שכבה עם פלוני מרצון ולא מאונס, וכי סיפור האונס לא היה ולא נברא והכל בדיה שבדתה הנתבעת" (סע' 11 לכתב התביעה). התובעים טוענים כי מעשיה של הנתבעת מהווים עוולה אזרחית, נזיקית כלפיהם כמפורט בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ח - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), עוולת נגישה על פי סע' 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") והפרת חובה חקוקה על פי סע' 63 לפק' הנזיקין וסעיפים 237, 240, 243 לחוק העונשין, התשל"ז - 1978 (להלן: "חוק העונשין"). התובעים תובעים פיצוי עבור שכ"ט עו"ד "מהתחום הפלילי שנשכר כדי להתגונן בפני הליכי המעצר" (סע' 15 א. לכתב התביעה), "שכר עבודה אבוד בגין הימים בהם לא יכול היה פלוני לעבוד" (סע' 15 ב. לכתב התביעה) ועוגמת נפש. 3. הנתבעת מבהירה בכתב ההגנה כי בשבתה בחדרו של פלוני, הוא החל לגעת בה "באופן אינטימי" (סע' 7 לכתב ההגנה), והיא דרשה ממנו שיפסיק ואף איימה לצעוק, או אז "התובע (פלוני - ד.ג.) סתם את פיה עם ידו ובכֹח הוריד את מכנסי הטרנינג אותם לבשה הנתבעת. התובע דרש בכֹח מהנתבעת לקיים עימו יחסי מין, אחרת יבולע לה..."(סע' 10-8 לכתב ההגנה) ואז "עקב פחדה של הנתבעת (סע' 10 לכתב ההגנה), היא הסכימה לקיים עימו יחסי מין "ובלבד שישים קונדום ויתן לה ללכת אחר כך" (שם). הנתבעת מבהירה כי קיימה עם פלוני יחסי מין, אולם אלו היו "בכֹח, ללא רצונה, ללא הסכמתה החופשית..." (סע' 12 לכתב ההגנה). לדבריה "כמעט מיד לאחר שהתובע הצליח להחדיר את איבר מינו אל איבר מינה של הנתבעת, היא התעשתה והצליחה לדחוף את התובע מעל גופה..." (סע' 13 לכתב ההגנה) ואז "הנתבעת לבשה את בגדיה במהירות, יצאה מבית התובעים, וכל מה שביקשה היה לשכוח מאירוע טראומטי זה" (שם). לדברי הנתבעת, הפיץ עליה פלוני שקרים, או אז, מחשש פן יוודע הדבר לחברה פלמוני, היא סיפרה לו "כל מה שבאמת קרה..." (סע' 20 לכתב ההגנה), ופלמוני "עודד" (שם) אותה לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה כנגד פלוני. הנתבעת אכן הגיעה למשטרה "והגישה תלונת אמת כנגד התובע" (סע' 21). לדבריה, חקירה ראשונה זו "לא היתה מפורטת מאחר והיא ניתנה בשעות הלילה..." (שם). לדברי הנתבעת, היא התבקשה לסור שנית לתחנת המשטרה למחרת היום, ונאמר לה "מפי גורמי החקירה, כי ישנן עדויות סותרות וכי התלונה אודות האינוס בעייתית..." (סע' 22). בסופו של ענין עותרת הנתבעת לדחיית התובענה שהוגשה כנגדה. דיון 4. יובהר כבר עתה שהשאלה העומדת לדיון הינה האם מסרה הנתבעת במשטרה תלונת אמת ביום 4/7/02. עוד יובהר כי בית משפט זה אינו מתיימר לקבוע האם נאנסה הנתבעת אם לאו, והאם היתה הצדקה למעצרו של פלוני בעקבות התלונה שהוגשה על ידי הנתבעת, ודוק: בית המשפט אינו מבקר את פעולות המשטרה שנעשו לאחר הגשת התלונה, וכאמור, השאלה היחידה היא האם תלונתה של הנתבעת היתה תלונת אמת אם לאו. אם ייקבע כי תלונתה של הנתבעת היתה תלונת אמת, כי אז דינה של התובענה להידחות, ואם ייקבע כי תלונתה של הנתבעת אינה אמת, כי אז יש לקבל את התובענה ולקבוע את סכום הפיצוי לו זכאים התובעים. מקריאת תיק המשטרה עולה כי הנתבעת מסרה במשטרה שלוש הודעות. ההודעה הראשונה נגבתה מהנתבעת ביום 3/7/02 בשעה 23:55 (להלן: "ההודעה הראשונה"). בהודעה זו תיארה הנתבעת כיצד הגיעה לביתו של פלוני ביום 27/6/02 בהזמנתו הטלפונית. לדבריה הגיעה הנתבעת לביתו של פלוני "קצת לפני השעה 22:00" (במ/6, עמ' 1 שורות 7-6). הנתבעת המשיכה ותיארה "נכנסנו לחדר שלו והוא סגר את הדלת ולא נעל אותה" (שם, שורות 8-7). הנתבעת סיפרה כי עמדה בחדרו של פלוני והוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אלא שהיא ענתה לו "שיפסיק כי זה לא מתאים" (שם, שורות 10-9), אלא שאז "פלוני דחף אותי על המיטה שלו, והלך לדלת ונעל אותה" (שם, שורות 11-10). הנתבעת טוענת כי "ביקשתי מפלמוני (??) שלא ינעל את הדלת" (שם, שורות 12-11) אולם פלוני "הפעיל סרט" (שם, שורה 12). מדברי הנתבעת עולה כי היא ופלוני ישבו צמודים על מיטתו, באופן ש"הרגל שלו היתה צמודה לרגל שלי, ואז פלוני חיבק אותי וליטף לי את הפנים ונישק אותי בפנים ובשפתיים" (שם, שורות 16-15). בהמשך, לדברי הנתבעת, המשיך פלוני ללטף את ידיה, ועבר לגבה, ביטנה ושדיה. הנתבעת טוענת כי "אמרתי לפלוני שיפסיק כי הוא מגזים..." (עמ' 2 שורה 4) אלא שפלוני לא שעה לדבריה והמשיך ללטפה בחזה "ואני אמרתי לו שיפסיק כי אני אצרח, ואז פלוני שם לי את היד שלו על הפה שלי, והשכיב אותי בכֹח על המיטה למרות שניסיתי לצעוק ולנשוך לו את היד אבל לא הצלחתי, ואז הוא נשכב עלי והחזיק את הרגליים שלי צמודות למיטה עם הרגליים שלו, כדי שלא אזוז, ביד אחת החזיק לי את הפה, והיד השניה שלו הכניס לי מתחת לחולצה, ניסיתי להרביץ לו עם הידיים, הוא עזב לי את הפה והצמיד לי את הידיים מאחורי הגב כדי שאני לא אוציא אותם בזמן שאני שוכבת, ותוך כדי כך הוא איים עלי שאם אני אוציא צליל, הוא ירצח אותי, זה הפחיד אותי באותו רגע, הוא בדרך כלל היה עושה מה שהוא אומר" (במ/6, עמ' 2 שורות 19-6). הנתבעת ממשיכה ומתארת כיצד ליטף פלוני את חלקי גופה השונים ואז "אמרתי לו שיפסיק, ופחדתי לצעוק, ואז הוא ניסה להוריד לי את המכנסיים בשתי הידיים שלו, ואני ניסיתי למשוך אותם חזרה, אז הוא נתן לי מכה על הידיים, ואז ניסיתי להתנגד עם הרגליים, להזיז אותם, ולא הצלחתי..." (במ/6, עמ' 3 שורות 10-5). הנתבעת ממשיכה ומתארת כיצד הוריד פלוני את מכנסיה עד מתחת לברך, הוריד גם את מכנסיו, ואז כששניהם היו בתחתונים "אמרתי לו באוזן שיפסיק, והוא ענה את לא מבינה שאני לא יכול... לא יכול להפסיק כי הוא רוצה אותי... ואז הוא ניסה להוריד לי את התחתונים, ניסיתי למשוך אותם אבל הוא שכב עלי וזה היה מאוד קשה. התחלתי לבכות, אז הוא השתיק אותי והוא שם לי יד על הפה, הוא אמר לי אם לא תשתקי... והוא מלמל משהו שלא שמעתי, אני הייתי בשקט" (שם, שורות 28-18). הנתבעת ממשיכה ומתארת כיצד הצליח פלוני להוריד את תחתוניה למרות התנגדותה, ולאחר מכן הסיר את תחתוניו "ואמר לי לשתוק כי עדיין בכיתי..." (במ/6, עמ' 4, שורות 5-4) ואז לדבריה, היא עצמה את עיניה ו"עברו עוד כמה שניות ואז הרגשתי שהוא נכנס לאיבר המין שלו לתוך שלי" (שם, שורות 8-5). הנתבעת ממשיכה ומתארת כיצד זזה כל הזמן ובעטה בפלוני "ואז הוא קם, אני לא בטוחה אם הוא גמר או לא. וקילל אותי קצת, אמר איזה עצבים, ושאני מטומטמת, ואז התלבש, אמר לי להתלבש ויצא מהחדר וחזר עם קנקן מים ושתי כוסות..." (שם, שורות 24-20) אלא שהנתבעת כבר הספיקה להתלבש, סירבה לשתות, לקחה את ארנקה ומפתחות המכונית "וירדתי למטה" (שם, שורה 28) והלכה למכוניתה. הנתבעת סיפרה ש"בכיתי קצת, לפני שהתחלתי לנסוע נרגעתי כי ידעתי שאני לא יכולה לנסוע שאני בוכה" (במ/6, עמ' 5 שורות 12). לדברי הנתבעת, היא הגיעה לביתה, התקלחה ממושכות, עטפה את תחתוניה בנייר טואלט וזרקה אותם לפח הזבל, למרות שלא היו רטובים (שם, שורות 16-15). למחרת פגשה הנתבעת את פלוני במקום עבודתם המשותף, אולם לדבריה "התעלמנו אחד מהשני" (שם, שורות 27-26). ביום הגשת התלונה, דהיינו ביום 3/7/02 ניגשו אל הנתבעת שני ידידים ואמרו לה שכולם יודעים שהיא "שכבה" עם פלוני (במ/6, עמ' 6 שורות 7-3) ושכדאי לה לספר זאת לחברה פלמוני כדי שלא ישמע זאת מאחרים (שם, שורות 11-9), "ואז הלכתי לפלמוני וסיפרתי לו הכל" (שם, שורות 19-18). מתיאור זה עולה תמונה של אונס ברוטאלי תוך שימוש בכֹח, במכות ובאיומים, ועל כן אין כל פלא שהמשטרה לא השתהתה ועצרה מיד את פלוני, וגבתה את הודעתו בשעה 01:40. בהודעתו הבהיר פלוני כי קיים יחסי מין עם הנתבעת בהסכמתה המלאה, ודחה מכל וכל את גירסתה לגבי האונס. בתאריך 4/7/02 נחקרה הנתבעת פעם נוספת, ומסרה הודעה (להלן: "ההודעה השניה"). בהודעה זו סיפרה הנתבעת כי היא היתה מיודדת עם פלוני, וכי בעבר סעדה עימו במסעדת נאפיס, ולאחר מכן הם הלכו לחוף הים ביוזמתה (במ/7, עמ' 2 שורה 1) ואז החל פלוני ללטפה. הנתבעת ביקשה ממנו להפסיק, ואף קמה וצעדה חזרה אל עבר מכוניתה. לדבריה "הוא בא אחרי ושאל אותי אם אני כועסת, ואז אמרתי לו שלא, אבל שזה לא יקרה עוד פעם". (שם, שורות 6-4) הנתבעת הסיעה את פלוני לביתו ונפרדה ממנו. הנתבעת תיארה מקרה בו נגע פלוני בישבנה בהיותם במקום העבודה (שם, שורות 10-9) והיא עשתה לו "פרצוף כועס" כי היו שם עוד אנשים (שם, שורות 12-9). הנתבעת סיפרה כי יכול להיות שפעם אחת היא "נשענה" על פלוני, ומקרה נוסף בו ישבה על ברכיו, אולם היא "איננה זוכרת" (שם, שורות 25-21) והיא הודתה כי היו מקרים "שפלוני חיבק אותי ואני החזרתי לו חיבוק" (עמ' 3 שורות 2-1). הנתבעת הודתה כי יתכן שהיה בהתנהגותה משום משלוח רמזים לפלוני, אבל לא היתה לה כוונה לבגוד בחברה פלמוני (עמ' 4 שורות 9-5). בהמשך ניסתה הנתבעת להסביר כי לא הגישה תלונה כנגד פלוני מיד עם קרות האירוע נשוא כתב התביעה כי "ריחמתי על פלוני באיזשהוא מקום בגלל שהוא היה ידיד שלו, לא רציתי ללכת ולהגיד שהוא אנס אותי" (עמ' 4 שורות 25-23) והיא הסבירה את הגשת התלונה בכך ש"הכריחו אותי כי כולם ידעו, ואמרו לי שאני אגיד לפלמוני, כי אם לא - הם יגידו" (שם, שורות 27-25). הנתבעת טענה כי סיפרה לידידה חבר (להלן: "חבר") כי "עשיתי את זה, הכוונה לקיום יחסי מין, למרות שלא רציתי, אבל לא סיפרתי לו בדיוק מה היה, רק סיפרתי לו שלא רציתי" (עמ' 5 שורות 22-19). בהמשך הודתה הנתבעת כי הגישה את התלונה כי "פלמוני הכריח אותי" (במ/7 עמ' 6 שורה 14). במהלך הדיון התברר כי הנתבעת לא סיפרה לאף אחד על "האונס" שחוותה כביכול, אף לא לחברתה הטובה או לאמה. הנתבעת המשיכה וטענה כי ניסתה לצעוק אולם פלוני שם לה יד על הפה (עמ' 7 שורות 15-14) אולם בהמשך הודתה כי "לא חשבתי מה אני עושה" (שם, שורה 17), דבר שלא הפריע לה להמשיך ולטעון כי פלוני איים עליה ברצח (שם, שורה 19). בשלב מסוים היתה הנתבעת "מוכנה להודות" (עמ' 8 שורה 13) כי חיבקה בעבר את פלוני והתקרבה אליו, ואף יזמה בילוי משותף בחוף הים ביחידות, אולם לדבריה, בשום שלב לא הסכימה "לשכב" איתו (עמ' 8 שורות 20-13). בו ביום, בשעה 14:30, כשעתיים לאחר מתן ההודעה השניה, נחקרה הנתבעת בפעם השלישית (להלן: "ההודעה השלישית"), ולאחר שהתברר לה כי עדויות ידידיה אינם עולים בקנה אחד עם עדותה, ולאחר שהתבקשה על ידי אמה לספר את האמת, פתחה ואמרה במפתיע "אני רוצה לספר לך עכשיו את האמת" (במ/8 עמ' 1 שורות 2-1). בהודעה זו חזרה הנתבעת על גירסתה על פיה החל פלוני ללטפה בניגוד לרצונה, ואף סתם את פיה עם ידו. הנתבעת ביקשה ממנו לחדול שכן "לא רוצה עכשיו" (שם, שורה 23) "ואז הוא אמר לי אבל אני לא יכול. שאלתי אותו מה אתה לא יכול והוא אמר לי אני (צריך להיות "לא" - ד.ג.) להפסיק, אני נמשך אלייך" (שם, שורות 27-23), אלא שאז הוריד פלוני את תחתוניה והיא "הפסיקה להתנגד" (עמ' 2 שורה 2) "אז אמרתי לו לפחות תשים קונדום. החלטתי שנעשה את זה וזהו. הייתי גם אני מגורה מינית ובגלל שהייתי מגורה מינית החלטתי להפסיק להתנגד ולהסכים ליחסי מין עם פלוני ואז אמרתי לו לפחות תשים קונדום. אז הוא הלך והוציא קונדום מהארון, הוא שם קונדום, ואז, למרות שיכולתי לקום ולצאת כי פלוני קם מעלי אני לא קמתי, כי כבר היינו בסיטואציה מינית ואני הייתי מגורה וגם פלוני, והחלטתי שאני נשארת שם ומקיימת עם פלוני יחסי מין. וזה היה לעצמי. ואז תוך כדי שאני שוכבת על המיטה ופלוני שם קונדום, הוא חזר אלי, עלה מעלי, החדיר את איבר מינו לאיבר המין שלי ואז לאחר כמה דקות כאשר ראיתי שאני לא מצליחה להגיע לסיפוק, וגם הוא לא מצליח להגיע לסיפוק, אז אמרתי לו "די גמרתי, זוז ממני" ואז הוא קם ממני, הזזתי אותו ממני ואז הוא קם, קילל אותי.... ואז התלבשתי ואמרתי לו פלוני תתלבש, ופלוני התלבש והביא קנקן מים עם שתי כוסות. שתיתי קצת מים ואמרתי לו שאני הולכת לפלמוני..." (עמ' 2 שורות 26-3). בהמשך נשאלה הנתבעת מדוע לא סיפרה את האמת, וענתה "כי לא רציתי שאנשים ידעו מזה. כי זה היה כן בהסכמה, אבל בגלל שהוא התחיל ללטף אותי, ואמרתי לו להפסיק ואז הוא המשיך וגירה אותי מינית... החדירה שלו היתה בהסכמה כי הייתי מגורה" (עמ' 3 שורות 9-3). עוד הבהירה הנתבעת כי "אני במשטרה סיפרתי קודם בעדות הקודמת דברים לא נכונים כי פלמוני ישב לצידי עם החוקרת, רציתי שהוא יאמין לי ולכן סיפרתי שהתנגדתי לקיום יחסי המין. אני ביקשתי שפלמוני ישב לצידי כי אם הייתי מספרת לחוקרת את האמת, לא הייתי מסוגלת לשקר לו ולמסור לו שנאנסתי בזמן שזה לא היה ככה" (שם, שורות 28-20). הנתבעת הבהירה כי "פלמוני הוא כל החיים שלי, אין לי אף אחד מלבדו... ולכן לקחתי את מה שהיה עם פלוני והקצנתי אותו לאונס" (שם, שורה 28, עמ' 4 שורות 4-1). בהמשך תיארה הנתבעת כי כאשר סיפרה לפלמוני כי קיימה יחסי מין עם פלוני, פלמוני "התעצבן" "ואז אמרתי לו "הוא אנס אותי" והיה לי מאוד קשה להגיד את המילה "הוא אנס אותי" (שם, שורות 14-1). מחקירת חבריהם של בני הזוג בבית המשפט, התברר כי השמועה שהנתבעת קיימת יחסי מין עם פלוני עשתה לה כנפים, והחברים - כחברים נאמנים של שני בני הזוג, פנו לנתבעת ודרשו ממנה לספר לפלמוני על קיום יחסי המין עם פלוני, שאם לא כן - הם יספרו לו, ונראה כי מכאן החלה ההסתבכות השקרית של הנתבעת. הנתבעת הודתה כי סיפרה לפלמוני על קיום יחסי המין עם פלוני, בלחצם של החברים. נראה כי לא ציפתה לתגובה קיצונית אצל פלמוני, אולם משנוכחה לראות כי פלמוני "מתעצבן" על כי קיימה יחסי מין עם פלוני בהיותה חברתו שלו, החליטה הנתבעת בהחלטה של הרף עין, להיחלץ מהמצוקה אליה הגיעה עם פלמוני, באמירת דבר שקר - בהעלילה על פלוני כי הוא אנס אותה. מכאן ואילך התפתחו העניינים ללא שליטה בלא שהנתבעת תיתן לעצמה דין וחשבון על תוצאותיה העגומות של אמירתה האומללה, והחלה סחרחרת אירועים שגרמה הן לתקיפתו של פלוני על ידי פלמוני שסבר באמת ובתמים כי פלוני אנס את חברתו - הנתבעת, והסתיימה במעצרו של פלוני. זה המקום לציין כי הנתבעת ניסתה להציל את "כבודה האבוד", ולמרות האמור בעדותה השלישית, חזרה במפתיע בבית המשפט על גירסת האונס, אלא שאין לי ספק שפלוני לא אנס את הנתבעת, וההתנהגות הברוטאלית לכאורה המתוארת בהודעה הראשונה ובהודעה השניה, לא היתה ולא נבראה. מדבריו של פלוני ומדבריה של הנתבעת עולה כי בהיות שניהם בחדרו של פלוני, החל פלוני ללטף את הנתבעת. הנני מקבלת את דבריה של הנתבעת על פיהם ביקשה ממנו לחדול מללטפה, והנני רואה בחומרה רבה את העובדה שפלוני לא הפסיק ללטפה למרות בקשתה. זה הרגע לחזור למילות השיר הידוע "כשאת אומרת לא, לְמה את מתכוונת?" והתשובה היא "לא". חד וחלק. הנני מקבלת את דברי הנתבעת כי ביקשה מפלוני לחדול מליטופיו, ופלוני לא שעה לבקשתה והמשיך ללטפה, וכאמור התנהגות זו חמורה מאוד בעיני, אלא מאי? יש הבדל גדול בין ליטופים כנגד רצונה של הנתבעת, לבין תיאור אונס ברוטאלי כפי שתואר מפיה, תיאור אשר לא רק איננו נכון, הוא גם לא הגפלוני, שכן, הכיצד יתכן שהנתבעת צעקה, נשכה, בעטה והתנגדה בכל כוחה, ופלוני כביכול סטר על ידיה ואיים עליה ברצח, ולמרות הכל גרם לנתבעת להיות מגורה על ידי התנהגותו?? כאמור, מדובר בתיאור דרמטי של הפעלת כֹח רב, והתנגדות רבה שהופעלה על ידי הנתבעת. הניתן להאמין לנתבעת ולקבוע כי למרות האלימות הפיזית והמילולית שהופעלה כנגדה לכאורה, היא התגרתה מהתנהגותו של פלוני? הנני סבורה שלא. לא זו אף זו, הנתבעת מסרה תיאור דרמטי מאוד ומפחיד מאוד. הסיטואציה כולה נשמעה מבהילה ומפחידה. האם ניתן להגיע לגירוי מיני בסיטואציה שכזו? לא זו אף זו, בעדותה טוענת הנתבעת כי "הייתי קפואה מבחינת לדבר ולהגיד לא. גם מבחינה פיזית הייתי קפואה... לא באמת הסכמתי, זו היתה הסכמה כאילו" (עמ' 23 לפורטוקול שורות 14-12) ונשאלת השאלה, הכיצד הנתבעת שהיתה "קפואה" פיזית ומילולית, בעטה, השתוללה, וניסתה לנשוך את ידיו של פלוני?? בתצהירה טענה הנתבעת כי זעקה, ואם כך, נשאלת השאלה הכיצד אמו של פלוני, שישבה בסלון במרחק של כ- 4 מ' מדלתו של פלוני, לא שמעה דבר וחצי דבר? התשובה של הנתבעת היא "כשאני אומרת בתצהיר בסעיף 6 שזעקתי, אני מתכוונת שהיה ניסיון לזעוק..." (שם, שורה 19) ובהמשך "אני לא צעקתי כי אני פחדתי..." (שם, שורה 24) וזאת למרות ש"אני ידעתי שאמא שלו בבית..." (שם, שורה 24) וכן "אני ידעתי שאמא של פלוני יושבת בסלון" (שם, שורה 26) וכי "המרחק בין החדר של פלוני לסלון הוא משהו כמו 3 מ' או 4 מ' אולי יותר" (שם, שורה 25), והמסקנה היא, כי אילו באמת ובתמים היה ניטש מאבק כלשהוא בין פלוני לבין הנתבעת, היו הדיו של אותו מאבק קשה ואיום לכאורה, מגיעים לאוזני האֵם שישבה במרחק של מטרים ספורים מחדרו של פלוני, והתוצאה המתבקשת היא שלא היה כל מאבק וכי מדובר היה ביחסי מין שנעשו בהסכמתה המלאה של הנתבעת. הדברים אף עולים מהמשך עדותה של הנתבעת. הנתבעת התבקשה להסביר מדוע לא נמלטה מהחדר בשעה שפלוני קם כדי לקחת קונדום, והרי אין ספק שיכולה היתה לקום, או לכל הפחות לזעוק לעזרה - זעקה שהיתה נשמעת על ידי האֵם שישבה במרחק של מטרים ספורים מחדרו של פלוני, ותשובתה של הנתבעת היתה "לא יכולתי לזוז, הייתי קפואה פסיכולוגית ופיזית..." (עמ' 24 שורות 8-7) וזאת למרות שלדבריה "כשפלוני קם מהמיטה, לא היתה אלימות, והוא גם לא מאיים עליי" (שם, שורה 9). כלומר, המסקנה היא שהנתבעת התגרתה מליטופיו של פלוני, והחליטה לקיים עימו יחסי מין בהסכמה, ממש כפי שמסרה בהודעתה השלישית במשטרה, וכל התיאור הברוטלי שקדם להודעה השלישית לא היה ולא נברא וכל מטרתו היתה לנסות ולהציל את יחסיהם של הנתבעת ופלמוני, יחסים אשר לדברי הנתבעת היו חשובים לה מאוד, אולם מסתבר כי יחסים אלה לא היו חשובים לה עד כדי כך שמנעו ממנה קיום יחסי מין עם פלוני. נראה כי חשיבות היחסים עם פלמוני שיבשה על הנתבעת את דעתה, ובניסיון עלוב להצילם, היא הציגה את פלוני כאנס אכזרי ורוצח פוטנציאלי אשר איים עליה ברצח אם לא תקיים עימו יחסי מין, וכאמור, מדובר בתיאור אונס חולני שאין בו שמץ אמת. בעדותה בבית המשפט, ובסיכומיה, ניסתה הנתבעת להתחכם ולהסביר כי איננה משפטנית ואיננה מודעת להגדרה המשפטית ולהבדל שבין מעשה מגונה ואונס, אלא שאיש אינו מצפה מהנתבעת לדעת את פירושם המשפטי של מונחים אלו. מונחים אלו הינם מסקנות משפטיות הניתנות על סמך צֶבֶר של עובדות. אין ספק כי אילו העובדות שנמסרו על ידי הנתבעת בהודעתה הראשונה והשנייה, היו נכונות, כי אז המסקנה המשפטית היתה כי הנתבעת נאנסה. אלא שצֶבֶר העובדות שנמסר על ידי הנתבעת היה שקרי. פלוני לא כפה עצמו על הנתבעת באיומים פיזיים ומילוליים. פלוני פירש את התנהגותה של הנתבעת כהסכמה, ולא חשב שהיא באמת ובתמים רוצה שהוא יחדול מליטופיו. וזאת יש לזכור, מדובר בשני צעירים בני כ- 18 שנים אשר התנהגותם ושיקול דעתם שונים מאלו של מבוגרים. כפי שציינתי, הנני רואה את המשך הליטופים בניגוד לבקשתה של הנתבעת להפסיקם - בחומרה, והיה על פלוני להפסיק וללטפה ברגע שביקשה זאת. אלא שמכאן ועד מתן תיאור עובדתי של אונס ברוטאלי המלווה במכות ובאיומי רצח - אין דבר וחצי דבר. "פשעו" היחיד של פלוני היה שלא חדל מללטף את הנתבעת כאשר ביקשה זאת ממנו. אלא שנראה שדקות ספורות לאחר שהחל ללטפה, נעתרה לו הנתבעת, ולא רק שהסכימה לקיים עימו יחסי מין, אלא שהחליטה במודע שהיא רוצה בקיומם של יחסי מין אלו. נראה כי רציונלית לא תיכננה הנתבעת לקיים עם פלוני יחסי מין, אלא משהתגרתה מינית, לא השתמשה עוד ברציונל, ופשוט רצתה לקיים עם פלוני יחסי מין, וכאשר אמרה לאחר מכן שלא רצתה לקיים יחסי מין עם פלוני, התכוונה שלא תכננה לקיים עמו יחסי מין, אולם משהתגלגלו העניינים כפי שהתגלגלו, רצתה גם רצתה הנתבעת בקיום יחסי המין, ממש כפי שתיארה בהודעתה השלישית במשטרה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מהתנהגותו של פלוני לאחר מכן. הנתבעת העידה כי לא הגיעה לסיפוק, וגם פלוני לא הגיע לסיפוק, ולמרות שלפני כן התנהג אליה לכאורה בברוטליות ובגסות וכפה עליה לכאורה יחסי מין, הרי שבהיותו בתוכה, ועוד טרם הגיעוֹ לסיפוק, ועל פי בקשתה הוציא את איבר מינו וירד מהמיטה. האם כך מתנהג אדם שאך רגע קודם לכן כפה עצמו לכאורה על הנתבעת? ודאי שלא. והמסקנה היא שיחסי המין היו בהסכמה מלאה, ומשלא הגיעה הנתבעת לסיפוקה, ביקשה מפלוני לרדת מעליה, והוא אכן עשה כן מיד תוך הבעת כעס על כך שלא התירה לו לבוא על סיפוקו. לא זו אף זו, בתום האקט המיני, פלוני יצא מחדרו וחזר עם קנקן מים ושתי כוסות, וכיבד את הנתבעת בכוס מים. בעוד שב- במ/6 (עמ' 4 שורות 28-24) ניתן להבין כי הנתבעת לא שעתה להזמנתו של פלוני לשתות מים, הרי שבהודעה השלישית (עמ' 2 שורה 26) אישרה הנתבעת כי שתתה "קצת מים". זה המקום להבהיר כי הנתבעת הותירה בליבו של בית המשפט רושם בלתי אמין בעליל. התרשמתי כי לא רק שהנתבעת איננה דוברת אמת, אלא שמדובר בנתבעת מתוחכמת ואינטליגנטית אשר ניסתה לשווא למצוא הסברים מתוחכמים באשר להתנהגותה ושינוי גרסאותיה, אלא שלא צלחה בכך. מדובר בנתבעת אשר העידה יותר מפעם אחת באשר לחשיבות שהיתה בעיניה לקשר בינה ובין פלמוני, וברור היה כי היא מוכנה לעשות הכל -לרבות לשקר ולטעון כי נאנסה על ידי פלוני - על מנת לשמֵר קשר זה. הנתבעת הצטיירה בעיניי כמי שלוקה קשות בהבנת המציאות, וכאשר המציאות אינה מתאימה לה, היא מתאימה את המציאות לצרכיה, אף אם הדבר כרוך בהעלאת סיפור שקרית, ו/או במחיר הריסת שמם הטוב של פלוני ומשפחתו, תוך גרימת צער ועוגמת נפש אדירים. מאידך, כפי שציינתי, "חטא" פלוני בכך שלא שמע לדברי הנתבעת, והמשיך בליטופיו למרות שביקשה ממנו להפסיק. בענין זה יצויין כי אין זה משנה אם פלוני התרשם שאמירת הלאו של הנתבעת הינה מהפה ולחוץ, וכי למעשה היא חפצה בקיום יחסים עימו. גבר חייב לדעת כי כאשר אישה אומרת "לא" באמירה או בהתנהגות, עליו לחדול על אתר ממעשיו, ולכבד את רצונה של האישה, אלא מאי? בענין אשר בפני לא הוגשה כנגד פלוני תלונה במשטרה על כי המשיך ללטף את הנתבעת כנגד רצונה. התלונה שהוגשה מתארת מעשה אונס קשה, אכזרי וברוטאלי, מלווה באיומים ובמכות, דבר שלא היה ולא נברא. הנתבעת הגישה כנגד פלוני תלונה שקרית, וכתוצאה מתלונה שקרית זו נעצר פלוני, נחקר, והובא לבית משפט לצורך קבלת החלטה בדבר המשך מעצרו. הדברים פורסמו, והיות ומדובר במקום קטן יחסית - העיר מודיעין - הרי שלמרות ששמות המעורבים לא פורסמו בעיתון, כולם ידעו במי מדובר, דבר שללא ספק הסב לפלוני ולהוריו עוגמת נפש וצער גדול. ודוק: אין כל ספק שפלוני לא היה נעצר בגין ליטופים שלא בהסכמה, כאשר מדובר בשני קטינים בגיל זהה על סף בגרות, והעובדה שנעצר, נבעה מהגשת תלונה שקרית הכוללת פרטים ועובדות שלא היו ולא נבראו, תלונה שנבעה מפחדה של הנתבעת כי חברה - פלמוני יעזוב אותה, וחרטתה של הנתבעת על הסכמתה לקיים יחסי מין עם פלוני. 5. לאור האמור, סבורה אני כי פלוני והוריו זכאים לפיצוי. זה המקום לציין כי התובעים עתרו בכתב התביעה לפיצוי עבור שכ"ט עו"ד שנשכר על ידם לטפל בהליכי המעצר, "שכר עבודה אבוד בגין הימים בהם לא יכול היה פלוני לעבוד" ועוגמת נפש. באשר לשכ"ט עו"ד - התובעים לא המציאו אסמכתא או ראייה כלשהיא על עצם ביצוע התשלום או שיעורו, ואשר על כן הנני דוחה את הבקשה לפיצוי בגין ראש נזק זה. באשר לשכר העבודה האבוד - גם לענין זה לא המציאו התובעים אסמכתא כלשהיא, והנני דוחה המבוקש. באשר לעוגמת נפש - ולאור כל האמור, אין ספק כי התובעים זכאים לפיצוי. משכך, הנני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעים ביחד ולחוד בסכום של 30,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מ.ע.מ. כחוק ובצירוף הוצאות אגרה. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום במלא בפועל. משטרהפיצוייםעוולת הנגישה / תלונות שווא