פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) שליד בימ"ש השלום בחיפה, בראשות כב' השופטת ב. בר-זיו מיום 13.12.01, בתיק ע"נ 216/94, אשר דחתה את ערעורו של המערער בכל הנוגע לפגימות בעמוד השדרה הצווארי והמותני. ב. המערער יליד 1944 שירת שירות חובה בצה"ל בשנים 1963 - 1962, ולאחר מכן שירת כסוהר בבתי הכלא רמלה ושאטה בין 1968 ל1972-. בשנת 1978 גוייס המערער מחדש לשירות בתי הסוהר ושירת בכלא שכם כסוהר, ובשנת 1985 הועבר לשרת כטבח במטבח האסירים. ביום 1.3.93 שוחרר המערער מן השירות בגין בריאות לקויה. המערער טען גם לפגימה של בקע סרעפתי וטחורים מדממים שנדחתה על ידי קצין התגמולים, אך בסוגיה זו נעתרה ועדת הערעורים לפי חוק הנכים לערעור שהונח בפניה וקבעה שפגימה זו נגרמה תוך כדי ועקב שירותו בשב"ס, ואילו ערעורו בכל הנוגע לפגימה בעמוד השדרה נדחה. ג. טענת המערער היתה שעבודתו כסוהר היתה כרוכה בעבודות שמירה בתנאי מזג אויר קשים, נסיעות ארוכות לליווי אסירים, תנאי מתח ולחץ. אשר לעבודתו (מאז 1985) במטבח האסירים טען המערער שבמסגרת עבודתו היה עליו לשאת משאות כבדים של ארגזי מצרכים, לעבוד במטבח רווי עשן וגזים עקב טיגון ובישול, וכן נאלץ להתערב בקטטות בין האסירים כשהוא סופג חבטות בכל חלקי גופו. המערער התבסס על חוות דעתו של האורטופד ד"ר י. גוטפריד מטעמו, ואילו המשיב התבסס על חוות הדעת של פרופ' ו. ביאליק. ד. ועדת הערעורים סברה שלא הוכח כי הפגימות בגבו של המערער נגרמו עקב תנאי שירותו. הוועדה נימקה עמדתה בכך שמן העדויות שהובאו בפניה היא לא התרשמה שתנאי שירותו של המערער היו כרוכים במאמצים פיזיים מיוחדים מעבר למקובל, וכן נימקה הועדה מסקנתה בכך שדרגת השכנוע המוטלת על המערער היתה להראות שקיומו של הקשר הסיבתי מתקבל מאד על הדעת לפי רע"א 187/83 רדושיצקי נגד קצין התגמולים, ל"ז (4) פד"י 361, בעמ' 364. עוד הוסיפה הוועדה שממצאי הרנטגן מעידים על שינויים ניווניים האופיניים לגילו של המערער ונתוניו האישיים, וכבר ביום 4.3.1993 קבעה וועדה רפואית של משרד הבריאות שכאבי הגב נובעים משינויים ניווניים בלבד. הועדה ציינה כי העובדה שחלה החמרה בעוצמת כאבי הגב במהלך השנים איננה מצביעה שהדבר נגרם עקב תנאי השירות, והעובדה שמדובר בשירות בטחון מתמשך אין בה כדי לקבוע שהשירות היה הגורם לפגימה. ה. לכן, דחתה הועדה את הערעור שבפניה בכל הנוגע לפגימה בעמוד השדרה, ועל כך מלין המערער הטוען כי החלטת הועדה בטעות יסודה. לדעת ב"כ המערער התעלמה הועדה מכך שהמערער התגייס בהיותו בריא, ושהפגימות בעמוד השדרה הצווארי והמותני החמירו מחמת שירותו בשב"ס. לדעת ב"כ המערער שגתה הוועדה בהסתמכה על חוות דעתו של פרופ' ביאליק. ב"כ המשיב תומך בפסק הדין, בממצאים ובמסקנות. ו. בישיבת ביהמ"ש מיום 10.7.02 האזנו לטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים ועיינו בפסק דינה של הועדה, בעיקרי הטיעון של שני הצדדים, בתיק הדיון שהתנהל בפני הועדה, לרבות בתיק הרפואי, והגענו למסקנה שאין מקום להתערבותנו בפסק דינה של הועדה. סעיף 34 (א) של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט 1959-, קובע שניתן להגיש ערעור על החלטת ועדת הערעורים בשאלה משפטית בלבד, ואיננו סבורים שמתעוררת בפנינו במקרה זה סוגיה משפטית. השירות ששירת המערער היה בגדר שירות ארוך, וב-ע"א 472/89, קצין התגמולים נגד רוט, מ"ה (5) פד"י, עמ' 203, נקבע: "כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה" (שם, בעמ' 214). ז. הועדה היתה ערה להלכה שנקבעה בענין רע"א 187/83, רדושיצקי נגד קצין התגמולים, ל"ז (4) פד"י, עמ' 361, בעמ' 366, דהיינו, שאין להחמיר עם התובע ודי אם עולה מן ההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, הלכה שגם אומצה בפסה"ד רוט, ל"ז (4) פד"י, בעמ' 215. הועדה לא התרשמה כי תנאי השירות של המערער היו כרוכים במאמצים פיזיים מיוחדים, מעבר למקובל, וכן קבעה שממצאי הרנטגן מעידים על שינויים ניווניים האופיניים לגילו של המערער ונתוניו האישיים. קביעות אלה של הועדה הינן קביעות עובדתיות המבוססות על חמר הראיות שהונח בפני הועדה ואין כל הצדקה עניינית להתערבותנו בקביעות העובדתיות הנ"ל, ומאלה נגזרות המסקנות המשפטיות. לא הוכח איפוא בפני הועדה אירוע חריג בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה (אף לא שרשרת אירועים), לא הוכחו נסיבות מיוחדות בשירותו הצבאי של המערער, גם לא הונחה בפני הועדה תשתית עובדתית או רפואית שיהא בה כדי להוביל למסקנה לפיה מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה. ח. בפני הוועדה היו מונחות שתי חוות דעת רפואיות: זו של ד"ר י. גוטפריד מטעם המערער, וזו של הפרופ' ו. ביאליק מטעם המשיבה. עמדתו של הפרופ' ו. ביאליק היתה, כאמור כבר לעיל, מקובלת על הוועדה. ככלל, רשאית ועדת הערעורים להעדיף אחת מבין חוות הדעת הרפואיות המוגשות לה. לא שוכנענו שנפלה טעות בממצאים או במסקנות שבחוות דעת פרופ' ו. ביאליק שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו. פרופ' ו. ביאליק הגיש, לבקשת קצין התגמולים, חוות דעת ראשונה ביום 16.11.92, וחוות דעת נוספת ביום 25.11.99. בחוות דעתו השניה מציין פרופ' ו. ביאליק שבגיל בו החלו כאבי הגב אצל המערער (גיל 44) בהחלט מופיעים שינויים ניווניים בחוליות עמוד השדרה, ואלה גורמים לפגיעה משנית בדיסקים (ולא עיסוקו של החולה). כמו כן סבור פרופ' ו. ביאליק שהרופא מטעם המערער (ד"ר י. גוטפריד ) מתעלם מגורם עודף המשקל. עוד כותב פרופ' ו. ביאליק בסיפא של חוות דעתו: "באמצעי הדמיה, שינויים ניווניים התואמים את גילו וממצא של פגיעה בדיסקים בין חוליתיים מותניים וצוואריים". כזכור, הסביר פרופ' ו. ביאליק, בעמ' 2 של חוות דעתו, ששינויים ניווניים בחוליות עמוד השדרה גורמים לפגיעה משנית בדיסקים (ולא עיסוקו של החולה). ט. אם לסכם את כל האמור לעיל: לא הונחה בפני ועדת הערעורים תשתית ראייתית להוכחת תנאי שירות המצביעים על מאמצים פיזיים מיוחדים מעבר למקובל, גם לא הוכח שמתקבל מאד על הדעת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה. הקביעות הרפואיות שבחוות דעת פרופ' ו. ביאליק מצדיקות מסקנה לפיה כאבי הגב מהם סובל המערער הינם על רקע של שינויים ניווניים האופיניים לגילו של המערער ונתוניו האישים (עודף משקל). כאמור, רשאית היתה הועדה להעדיף את חוות הדעת של פרופ' ו. ביאליק על פני חוות הדעת האחרת (של ד"ר י. גוטפריד מטעם המערער). לא שוכנענו שנפלה במסקנותיה של ועדת הערערים טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו בפסק דינה, ומשכך, אין מנוס מלהורות על דחיית הערעור, וכך אנו מחליטים. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. בית סוהר / כלארפואהמאסרשב"ס (שירות בתי הסוהר)