פסק - דין המחלוקת בתביעה פשוטה וממוקדת: האם זכאי התובע לפיצויים בגין ליקויים שנתגלו ברכבו אם לאו. סיפור רכישתו של הרכב מורכב אך מעט יותר, ואלמלא התעקשותם של הנתבעים להוליכו עד לפסק דין סופי, ניתן היה לסיימו בפשרה זה מכבר. רכישת הרכב בתאריך 22.2.02 רכש התובע רכב מסוג טויוטה היילקס שנת יצור 1995, במסגרת מכרז. המכרז פורסם על ידי ממ"ן (נתבעת 1), בשם בעלת הרכב מת"ב (נתבעת 2 וצד ג'). התובע שילם תמורת הרכב סך של 47,385 ₪, כאשר מחיר המחירון שלו היה 63,000 ₪, על פי מחירון השמאי לוי יצחק (ת/4), ובכך קיבל התובע הנחה של 25% לעומת המחיר המלא. במועד הרכישה, לא ניתנה לתובע אפשרות לבדוק את הרכב על ידי מוסך מורשה או מכון בדיקה עצמאי. התובע העיד, כי בדק את הרכב בבדיקה חיצונית בלבד, אשר בעקבותיה נוכח כי המנוע "גמור". פרט לכך לא גילה בבדיקתו ליקויים נוספים, ולכן החליט לרכוש את הרכב (ע' 15). הליקויים בשלדה בשנת 2003 התנהל הליך משפטי אחר, בין התובע לבין חברת טויוטה (ת.ק. 1236/03). מתוך עיון בכתב הגנתה של טויוטה באותו הליך, נודע לתובע כי בשנת 1996, בעת שהרכב היה בשימוש או בבעלות קיבוץ בית ניר, נגרם שבר בשלדה, לאורך הקורה הימנית של הרכב (סעיף 6 לתצהיר התובע). הדבר אושר גם בבדיקה שנערכה לרכב במכון רישוי, ביוזמת התובע, בתאריך 1.7.03 (מוצגים ת/7-9). בעקבות גילוי זה, שלח התובע הודעה לממ"ן על ביטול החוזה ודרישה להשבת התמורה, ששולמה על ידו בגין הרכב. ממ"ן סירבה להשיב לתובע את הסכום ששולם על ידו, ולכן הוגשה התביעה לבית המשפט. כתב התביעה עבר מספר גלגולים ותיקונים, לבקשת ב"כ התובע. בסופו של דבר, התנהלו ההליכים כנגד ממ"ן ומת"ב, ביחד עם ההודעה לצד שלישי, שנשלחה על ידי ממ"ן נגד מת"ב. ב"כ התובע טוענת בסיכומיה, כי רק במסגרת כתב ההגנה שהגישה מת"ב להודעת צד ג' כנגדה, נודע לתובע כי בתקופה שהרכב היה בבעלות מת"ב, אירעו שתי תאונות נוספות לפחות, שקיומן לא נמסר לתובע או לממ"ן ע"י מת"ב. טענות התובע התובע טוען, כי הוצג בפניו מצג שווא ע"י הנתבעות, כי הרכב לא עבר תאונה כלשהי. לדבריו, לו היה יודע את מצב הרכב לאשורו, לא היה מסכים לקנותו כלל. התובע מוסיף וטוען, כי בשלט שהוצב על גבי הרכב נאמר "מצב המנוע לא ידוע". לדבריו, גם אם נכונה טענת הנתבעות, כי בספר המרכז שפורסם על ידי ממ"ן נאמר "מצב הרכב לא ידוע", אין לכך חשיבות שכן היה על הנתבעות לוודא את מצב הרכב טרם מכירתו. התובע גורס, כי הנתבעות הפרו את חובת הגילוי וחובת תום הלב החלה עליהן, בכך שלא הודיעו לו, למצער, כי נגרם שבר לשלדת הרכב, אשר בעקבותיו יש להפחית 20% משוויו, כאמור בחוות דעת השמאי מטעמו, מר משה יחיאל. בנסיבות אלה, עותר התובע לחיובן של הנתבעות, או מי מהן, בתשלום פיצויים בסכום כולל של 73,330 ₪. טענות ממ"ן ממ"ן טוענת, כי טיפלה במכרז למכירת הרכב כשלוחתה של מת"ב ועבורה. לדבריה, די בעובדה שהתובע אינו יודע על מי מהנתבעות חלה חובת הגילוי כלפיו, כדי להכשיל את תביעתו. זאת לאור העקרון, שה אחריות בנזיקין מבוססת על אשם אישי, ולא על אשם מעין קיבוצי. ממ"ן מוסיפה וטוענת, כי לא ידעה דבר אודות מצבו האמיתי של הרכב עובר למכרז, והדבר אף נרשם מפורשות בחוזה המכרז (סעיף 8.2). לדבריה, הטובין הוצעו במכרז "לפי מיטב ידיעת ממ"ן ועל סמך מידע שהעביר מוסר הטובין לממ"ן" (נספחים ב-ה לתצהיר ממ"ן), ולכן האחריות לאי-מסירת המידע המדויק אודות מצב הרכב, אם בכלל, חלה על מת"ב. טענות מת"ב מת"ב טוענת, כי מוטב לה לתביעה לו לא היתה מוגשת כלל, לאור ההלכה שנקבעה לאחרונה בבית המשפט המחוזי, ע"י כב' השופטת שטופמן (בר"ע (ת"א) 13831/04 יניב פז נ' מרכז המכרזים (נירם) - טרם פורסם, צורף כנספח א' לסיכומים). לדבריה, נפסק שם כי במקרה של רכישת רכב באמצעות מכרז, כאשר מחיר הרכב נמוך משמעותית ממחיר המחירון, מגלמת הרכישה את הסיכון שברכישת רכב מיד שניה בדרך של מכרז, ולא ראוי לבצע כפל הפחתות במחיר הרכב, גם אם מתגלים בו ליקויים כדוגמת פגיעה בשלדה. לחילופין טוענת מת"ב, כי הנזק לשלדה אירע בעת שהרכב לא היה בשליטתה, ובכל התקופה בה היה הרכב ברשותה לא נגרם לו כל נזק. מצג שווא והפרת חובת הגילוי עובדות המקרה בענין נירם דומות להפליא לענייננו, ולכן אין תמה שב"כ מת"ב סומך ידיו על האמור בו. גם שם נטען בכתב תביעתם של התובעים, כי הנתבעת (מרכז המכרזים) מכרה להם רכב, שעבר תאונה קשה בשלדה, מבלי להודיע להם על כך. התביעה נדחתה על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, וערעור על פסק דינו נדחה אף הוא, ע"י כב' השופטת שטופמן. עד כאן, הכל טוב ונאה. אלא שנשתכחה כנראה מידיעתו של ב"כ מת"ב, כי דחית התביעה היתה מבוססת על קביעתה של הערכאה הראשונה, כי "משבחר התובע לוותר על זכות הבדיקה, אזי הסתכן מרצון ברכישת הרכב ואין לו אלא להלין על עצמו" (ע' 2). בנוסף נקבע, כי לא עלה בידי התובע שם להוכיח כל נזק (ע' 2 למטה). ככל שההפניה לפסק דין נירם מתייחסת למפרסם המרכז (אצלנו ממ"ן), אני מסכימה עם קביעותיה של כב' השופטת שטופמן. מקובלת עלי אמירתה, המבוססת על ההלכה הפסוקה, כי חובת הגילוי, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), חלה על עובדות שהצד השני ידע או היה עליו לדעת אודותיהן. חובת הגילוי אינה אבסולוטית, וכפי שנקבע בהלכת היסוד המתייחסת לסוגיה זו (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533 ע"י כב' הנשיא שמגר: "לא תיתכן הטעיה במחדל כש"המטעה" אינו ידוע ואף לא היה צריך לדעת עת טעותו של הצד השני... אין להטיל חובת גילוי על צד שאינו ידוע ואף לא צריך לדעת על כך שהצד השני טועה או אינו מודע לפרט מסויים..." בענין נירם נקבע והוסכם, כי מפרסם המכרז אינו אחראי כלפי הזוכה במכרז לתקינות הרכב או טיבו, וכי כלי הרכב נמכרים כמות שהם, על סמך מידע שהובא לידיעת מפרסם המכרז. איש אינו טוען, כי הועבר לממן מידע אודות התאונות השונות, שהרכב היה מעורב בהן, או אודות הפגיעה לשלדה שנגרמה לרכב. ממ"ן דאגה אף לעגן עובדה זו בסעיף 8.2 לחוזה המכרז, שזו לשונו: "כלי הרכב נמכרים במות שהם, במצב בו הם נמצאים. כלי הרכב עשויים להיות משומשים /ואו פגומים. תאור כי הרכב במסמכי המרכז, ובכלל זה תיאור פריטי הממכר, הינו כללי בלבד, לפי מיטב הידיעה שבידי ממן ועל סמך מידע שהועבר לממן, אם הועבר, על ידי הגורמים המוכרים". בנסיבות אלה, ולאור האמור במכרז, לא היתה חובה על ממ"ן לגלות לתובע פרטים שלא היו ידועים לה כלל, ולא הועברו לידיעתה ע"י מת"ב. במיוחד הדברים נכונים, לאור העובדה שממן לא ידעה על כך שהתובע "טועה או אינו מודע לפרט מסויים", כאמור בהלכת שלב. לפיכך אני סבורה, כי דין התביעה להדחות כנגד ממן. שונים הדברים לגבי מת"ב. בענין נירם נקבע מפורשות, כי הועמדו לרשות המציע כל התנאים לבדיקת הרכב, כולל אפשרות לבדיקה במכון מורשה. במקרה שבפני, אין מחלוקת, כי לא ניתנה לתובע אפשרות לבדוק את הרכב במכון מורשה. לתובע ניתנה אפשרות לבצע בדיקה שטחית בלבד בחצרי ממ"ן - בדיקה שאינה יכולה לגלות פגמים בשלדת הרכב. השמאי מטעם התובע, מר משה יחיאל, העיד כי ניתן לבדוק את השלדה רק בבור המיועד לכך, ועדותו לא נסתרה: "הייתי חייב להגיע לבור על מנת להגיע למרכב הרכב התחתון, על מנת לבצע בדיקה פיסית ולגעת ולהסתכל ולצלם" (ע' 6). ב"כ מת"ב מתעלם מקביעתה המפורשת של כב' השופטת שטופמן בענין נירם, כי למערעים שם "ניתנה, איפוא, הזדמנות נאותה ואף הומלץ להם בכל פה, לבדוק את הרכב בטרם הקנייה, והמערער 1 אף נדרש לאשר כי בדק את הרכב, ואין לו כל טענות באשר למצבו המכני..." (ע' 7 לפסק הדין). לית מאן דפליג, כי העובדות בענייננו שונות לחלוטין הן. לא בדיקה ולא אפשרות לבדיקה ניתנו על ידי מת"ב, ואף לא נמסר על ידה מידע אודות התאונות, שבהן היה הרכב מעורב. בנסיבות אלה, ההפניה לפסק דין נירם, תוך אימוץ רגשני של קביעותיו על ידי ב"כ מת"ב, תמוהה, בלשון המעטה. ב"כ מת"ב מוסיף וטוען, כי לא הוכח שמת"ב ידעה או היה עליה לדעת על מצב הרכב. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, לאור העובדה שהרכב היה בחזקת מת"ב ובשימושה במשך 5 שנים, עובר למכירתו לתובע, ובכל אותה תקופה עבר בדיקות תקופתיות וטסטים (ע' 40). אני סבורה, כי היה על מת"ב לדעת כי הרכב עבר פגיעה ממשית בשלדה, וכי הכחשתה בענין זה אינה מתקבלת על הדעת. העובדה שגם התובע לא ידע על פגיעה זו, למרות שהחזיק ברכב שנה וחצי לפני מועד הגשת התביעה, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן חובת הגילוי אינה חלה עליו אלא על מת"ב. זאת ועוד. על פי נספח ו' לחוזה המכרז, היה על מת"ב להודיע לממ"ן אם הרכב עבר תאונה. אין מחלוקת, כי בסעיף זה לא צוין דבר על ידי מת"ב, וכנ"ל לגבי פגמים או תלונות בנוגע לרכב (ע' 39). נציג מת"ב, מר עמירם הר-גיל, הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי הרכב נפגע בשתי תאונות "קטנות" ואישר כי לא הודיע על כך לממ"ן, כי "לא חשבתי שזה יוריד מערך האוטו. אלה תאונות שבדרך כלל לא מודיעים עליהן" (ע' 39). מת"ב בחרה לעשות דין לעצמה, למנוע מממ"ן ומכל המתקשרים בהסכם רכישה באמצעותה, מידע שהיה ברשותה, מתוך מחשבה סובייקטיבית ובלתי מבוססת, שהפגיעות "לא יורידו מערך האוטו". אני קובעת, כי מת"ב פעלה בחוסר תום לב כלפי התובע וממ"ן גם יחד, בכך שמנעה מהם מידע שהיה ברשותה, או שהיה באפשרותה לגלות על נקלה, הן אודות הפגיעה הישנה בשלדת הרכב, והן אודות שתי תאונות נוספות לפחות, שאירעו בתקופה שבה היה הרכב בחזקתה. לפיכך, חלה על מת"ב לבדה האחריות לפצות את התובע על נזקיו. גובה הנזק התובע לא עתר בתביעתו לביטול עסקת המכר ולהשבת מלוא התמורה ששולמה על ידו. חלף זאת, עתר לתשלום פיצויים בסך 12,600 ₪ (20%) בגין ירידת ערך הרכב, עלות תיקון בסך 6,000 ₪, נזק לא ממוני בסך 15,000 ₪, ותשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ב"כ הנתבעות טוענים, כי מדובר בתביעה מוגזמת ובנזקים שלא הוכחו על ידי התובע. באשר לירידת ערך הרכב, הדרישה נתמכת בחוות דעתו של השמאי יחיאל מטעם התובע, שקבע כי מדובר בכ-20% ירידת ערך מסחרית. הנתבעות לא מצאו לנכון להגיש חוו"ד של שמאי מטעמן, ולא עלה בידן לסתור את חוות דעתו של השמאי יחיאל מטעם התובע. ב"כ ממ"ן ומת"ב טוענים, כי המחיר ששילם התובע עבור הרכב נמוך ב-25% (ולא 23% כטענת ב"כ התובע) ממחיר המחירון. לפיכך, גם אם נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 20%, עדיין הרוויח התובע 5% ברכישת הרכב. הטענה אכן מוצדקת, אולם אין מחלוקת, כי הנזק לשלדה לא היה הפגם היחיד ברכב, שכן בדיקתו על ידי התובע עובר למכר גילתה, כי המנוע "גמור" כלשונו, והרכב הוצא ממחסני ממן באמצעות גרר. בנסיבות אלה, אני סבורה, כי ההנחה בשיעור 25% אינה מגלמת את שוויו האמיתי של הרכב בעת רכישתו, וניתן היה לצפות להנחה משמעותית יותר, לו היה נודע כבר אז דבר הפגיעה בשלדת הרכב. אני סבורה, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בשלדה, אך אני מעמידה את הפיצוי על 10% בלבד ולא 20% כקביעת השמאי יחיאל (דהיינו, 5,700 ₪). בעשותי כן, התחשבתי בעובדה, שהפגיעה אירעה בעת שהרכב לא היה בחזקת מת"ב, ויתכן שמידת חומרתה לא היתה ידועה לה. בהתייחס לעלות התיקון בסך 6,000 ₪, מדובר בתיקונים הקשורים לפגיעה בקורת השילדה, כאמור בחוות דעת השמאי יחיאל. השמאי אף קבע, כי עלות התיקון היא 5,060 ₪ בלבד. לאור העובדה, שמצאתי לחייב את מת"ב במחצית מירידת הערך בלבד, אני קובעת כי עליה לשאת גם במחצית עלות התיקון, בסך 2,530 ₪. התובע דורש פיצוי בלתי ממוני, בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, בסך 15,000 ₪. כפי שצוין בתחילת פסק הדין, נאלץ התובע לנהל את ההליך עד תומו, לאחר שהצעות פשרה שהוצעו על ידי נדחו שוב ושוב ע"י ב"כ הנתבעת 2. התמשכות ההליכים שלא לצורך, גרמה עגמת נפש מיותרת לתובע, וראוי לפצותו בשל כך. אני מעמידה את הפיצוי בפרט זה על סך של 5,000 ₪. סוף דבר אני דוחה את התביעה כנגד ממ"ן. בנסיבות אלה, מתייתרת ההודעה לצד שלישי, והיא נדחית על ידי. לאור העובדה, שחלק מהנתונים אודות מצב הרכב נודעו לתובע תוך כדי ניהול התביעה, ולא היה באפשרותו לקבלם קודם לכן, אני קובעת כי אין לחייב את התובע בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לממ"ן. אני מחייבת את מת"ב (הנתבעת 2) בתשלום סך של 13,230 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (18.9.03) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את מת"ב לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. רכבפיצוייםתקלות ברכב