פסק דין 1. התובע הוא אזרח, אשר לטענתו הוכה ללא כל סיבה חוקית על ידי הנתבעים 2-4, שהם שוטרים. הנתבעת 1 (משטרת ישראל), היא מעבידתם של השוטרים ולכן נטען כי היא חבה באחריות שילוחית למעשיהם. בסיכומיה לא חלקה הנתבעת 1 על אחריותה השילוחית. כמו כן, הצדדים לא טענו לגבי חלקו המדוייק של כל נתבע באירוע, למעט לגבי חלקו של הנתבע 2, ואף אני אלך בדרך זו. 2. הרקע העובדתי הינו כדלהלן: ביום 4.5.02 נסע התובע ברכבו יחד עם שני ילדיו, בני שנתיים וארבע, ברחוב זאב חקלאי בירושלים. בהגיעו לאזור מגרש האימונים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ראה לפניו התובע ניידת שעצרה בנתיב התקדמותו. בניידת היו הנתבע 2 (להלן: "אמסלם") והעדה יעל ור, שהיא מתנדבת במשטרת ישראל. התובע צפר לניידת שתתקדם, אך אמסלם סימן לתובע שיעקוף אותו. התובע לא עקף את הניידת משום שלדבריו העקיפה באותו מקום היתה מסוכנת, ומפני שבאותו מקום היה על הכביש קו הפרדה רצוף. במקום זאת, צפר התובע שוב. בתגובה, ירד אמסלם מן הניידת וביקש מהתובע את רשיונותיו. אמסלם נטל את הרשיונות לניידת והחל לרשום לתובע דו"ח. בתגובה שב התובע לרכבו נטל מצלמה, וצילם את זירת האירוע ממספר זויות. ביני לביני, גם הטיח התובע באמסלם כי: "ידאג שהוא ישטוף כלים במשטרה". לטענת אמסלם, הטיח בו התובע עלבונות נוספים והפריע לו לרשום את הדו"ח. לכן, יצא אמסלם מן הניידת והודיע לתובע שהוא מעוכב. לדברי אמסלם, בתגובה להודעת העיכוב החל התובע להקיף את הניידת באופן שעורר בלב אמסלם את החשד שהתובע מנסה לברוח. על כן, רץ אמסלם למכוניתו של התובע כדי להוציא ממנה את מפתחות המנוע. התובע מודה, כי משראה את אמסלם פונה להוציא את המפתחות הוא רץ לרכבו, התיישב בכיסא הנהג וניסה למנוע זאת ממנו. (עמ' 14 ש' 14-20). בתגובה החל אמסלם לאזוק את התובע תוך כדי שהתובע מתנגד לכך, המתנדבת יעל ור שראתה את האירוע ממרחק מה, כיוון שנשארה בניידת, הזמינה תגבורת. כאשר הגיעה התגבורת הוצא התובע מרכבו, הוטל לקרקע ונאזק. התובע הובא לתחנת המשטרה, ושוחרר בערבות בתום מספר שעות. 3. התובע טוען כי במהלך כל האירוע הפעילו כלפיו הנתבעים אלימות שלא לצורך. לעומת זאת, טוענים הנתבעים כי הכח שהופעל נגד התובע היה סביר במסגרת הדרוש לצורך מעצרו, בהתחשב בעובדה שהוא התנגד להתלוות לאמסלם. דיון והכרעה 4. לפניי העידו התובע, אמסלם, המתנדבת יעל ור, ושני אזרחים אשר נכחו באירוע. כמו כן הוגשו כראיות הודעות שונות שמסרו המעורבים בעניין במשטרה ובמח"ש. מהעדויות עולה, כי רוב העובדות כפי שפורטו לעיל אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת העובדתית נוגעת בעיקר לשאלות הבאות: האם היכה התובע את אמסלם בעת שניסה למנוע ממנו להוציא את מפתחות המכונית? והאם הפעילו הנתבעים כח מופרז ובלתי מוצדק בעת שהוציאו את התובע ממכוניתו ואזקו אותו? 5. נקודת המוצא לבחינת האירוע היא, מטבע הדברים, עדותם של העדים האובייקטיביים שנכחו באירוע - מר דואייב ומר דוייטש. לאחר ששמעתי את עדותו של מר דואייב אינני מוכן לסמוך עליה לשם קביעת ממצאים בתביעה שלפניי. דומה שדואייב לא היה זהיר בעדותו ושזר בה עובדות אשר אינן מתיישבות עם הראיות האחרות. כך, למשל, טען דואייב כי השוטרים "שלפו" את התובע ממכוניתו תוך משיכת שערותיו, אך הובהר כי לתובע היה באותה עת שיער קצר מאוד, שלא ניתן לתפוס בו. יתר על כן, גם התובע עצמו אינו טוען כי משכו בשערותיו. דואייב גם הגזים בכמות השוטרים שהיו מעורבים באירוע. 6. לעומת זאת, עדותו של דוייטש היתה שקולה יותר. לדבריו, הוא ראה את התובע מצלם את הניידת ואז: "תוך שניות כל העסק איבד שליטה" (עמ' 1 ש' 18). ובהמשך מפרט העד ומציין כי: "ראיתי שהשוטר מנסה לשלוף אותו מהאוטו, לי הפריע שהיה ילד או שניים מאחור... נראה לי שהשוטר הצמיד לו אזיקים לידו וליד השוטר, אמרתי לשוטר זה מוגזם והוא אמר לי אל תתערב. במקביל הוא הזמין תגבורת והגיעו שתי ניידות וזה לקח מהר, ובלי הרבה חוכמות שלפו אותו והדביקו אותו לרצפה. ... זה התפתח בצורה לא סבירה לטעמי" (עמ' 2 ש' 2-14). מסקנתי מעדותו של דוייטש היא שאכן אמסלם הפעיל שיקול דעת שגוי כאשר התעקש לאזוק את התובע ולהוציאו מרכבו, כאשר ברכב נמצאים שני ילדיו הקטנים של התובע. במצב דברים זה ניתן להבין, גם אם לא להצדיק, את התובע אשר אחז בהגה וסירב לצאת מן המכונית. ויובהר כי לא שוכנעתי שהיתה סכנה אמיתית שהתובע יברח, כיוון שמסמכיו היו מצויים בידיו של אמסלם. על כן, נסיונו של אמסלם להוציא את מפתחות רכבו של התובע לא היה במקומו, ורק גרם להסלמת האירוע. שוכנעתי מעדותו של דוייטש שכאשר הגיעה התגבורת הופעל כלפי התובע כח מוגזם בעת הוצאתו מן הרכב. עדות לכך ניתן למצוא הן בסימנים שנותרו על גופו של התובע לאחר האירוע, כפי שניתן לראותם בתמונות שצורפו לכתב התביעה, והן בדברי דוייטש לפיהם ברגע שהגיעה התגבורת פעלו השוטרים בכח להוצאת התובע מהרכב והפילו אותו לקרקע, מבלי שניסו כלל לדרוש ממנו לצאת מן הרכב לפני הפעלת הכח. ויודגש, לא שוכנעתי כי התובע תקף את השוטרים או התנגד באלימות למעצרו, מלבד אחיזת ההגה של רכבו בחוזקה. מעשה זה של התובע לא הצדיק את האלימות שהופעלה נגדו. כאמור, לטענת אמסלם התובע היכה אותו בעת שניסה למנוע ממנו להוציא את מפתחות הרכב. לא שוכנעתי כי אכן כך היה, כיוון שאין לכך תימוכין בעדותו של דוייטש, אשר ראה את האירוע מתחילתו בעת שצילם התובע את הניידת (עמ' 1 ש' 18). זאת ועוד, העדה יעל ור אמנם תמכה בעדותה לפניי בטענתו זו של אמסלם (עמ' 9 ש' 5-6) אולם עדותה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותה במשטרה (נ/6 ש' 26-27). 7. ראוי לציין, כי בצד התנהגותם הבלתי ראויה של הנתבעים כפי שהיא פורטה לעיל, גם התנהגות התובע תרמה לתוצאה הסופית, בכך שהתובע הטיח באמסלם עלבונות, הפריע לו לרשום את הדו"ח, ובכך שסירב להתלוות לאמסלם לאחר שזה הודיע לו על עיכובו. בקביעת שיעור האשם התורם עלי לבחון את אשמתם של המעוול והניזוק זו מו זו. (ע"א 542/87 קופת אשראי נ. עווד פ"ד מד (1) 422). במקרה שלפניי, אשמו של התובע קטן יותר מזה של אמסלם ויתר הנתבעים. ראשית, אשמו של התובע לא נעוץ במעשים אלימים שעשה, אלא בעלבונות מילוליים והתנגדות פאסיבית לעיכובו. ושנית, ובזה העיקר, ניתן וצריך לצפות משוטר שישכיל למנוע התדרדרות של אירוע מן הסוג הנדון גם אם האזרח המעורב בו אינו נוהג כשורה. משנכשלו אמסלם וחבריו בכך, גדול אשמם מאשמו של התובע. לפיכך, אני מעמיד את אשמו של התובע על שיעור של שליש. 8. אסכם איפוא ואומר כך; מדובר באירוע קטן ושולי שהפך לאירוע אלים, אשר במהלכו הופעל כח נגד התובע והוא נעצר. אמסלם והנתבעים האחרים שגו בכך שהפעילו כח מופרז נגד התובע בהתחשב בנסיבות העניין. עם זאת, גם התובע תרם להסלמת האירוע כמפורט לעיל. לנוכח האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים התרשלו בהפעלת אלימות מוגזמת כאמור, אך מן הראוי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של שליש. 9. ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה כי הנתבעים פטורים מאחריות לאירוע מכח סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [ נוסח חדש], התשכ"ט-1969, אשר זו לשונו: "שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום לב ולמען שלום הציבור...." טענה זו אינה נראית לי. ראשית, אחריותם האזרחית של הנתבעים 2-4 לא נובעת מכך שהם החליטו לעכב או לעצור את התובע שלא כדין, אלא מכך שהם השתמשו בנסיבות העניין בכח מופרז שלא לצורך. ושנית, אינני סבור שהמעצר או העיכוב בוצעו במקרה זה למען "שלום הציבור", כיוון שהתנהגותו של התובע לא סיכנה את שלום הציבור. כמו כן, טענה ב"כ הנתבעים כי גם אם שגה אמסלם בהפעלת שיקול דעתו הרי ששגיאתו זו אינה עולה כדי רשלנות. גם טענה זו אינה נראית לי. כאמור, שוכנעתי כי הופעל באירוע כח מופרז כלפי התובע. התנהגות כזו היא לא בגדר הפעלת שיקול דעת שגוי, אלא היא מהווה עוולה. 10. אשר לנזק; התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני ממשי, אולם אין בכך כדי להוביל מסקנה שאינו זכאי לפיצוי כלשהו. אין ספק שהאירוע נשוא התביעה גרם לתובע נזק לא ממוני שבא לידי ביטוי בכאבים שנגרמו לו, ובעגמת הנפש שנגרמה לו עקב הכאתו. נזק זה הוא בר פיצוי, ועם כל הקושי שבדבר על בית המשפט לאמוד את הפיצוי הראוי. בנסיבות העניין שלפניי ולאחר שעיינתי בפסקי הדין שצרפה ב"כ הנתבעים לסיכומיה, אני מעמיד את הנזק שנגרם לתובע על סך של 12,000 ₪. אשר על כן, לאחר ניכוי של אשם תורם בשעור של שליש על הנתבעים לפצות יחד ולחוד את התובע בסך של 8,000 ₪. כמו כן ישאו הנתבעים, יחד ולחוד, במחצית מהוצאות התובע, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. סכום ההוצאות הוא על הצד הנמוך בהתחשב בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע בכתב התביעה. משטרהפיצוייםשוטר