נפילה מפיגומים באתר בניה

פסק דין

1.     המחלוקת בתמצית:

עניינה של תביעה זו בנזקים אשר נגרמו לתובע, צבעי במקצועו, יליד 27/5/1975, אשר נפל מפיגומים באתר בניה. התאונה אירעה ביום 9.7.97 בעת שהתובע ביצע עבודת צביעה במבנה תעשיה. במהלך עבודתו היה עליו לעבוד בגובה ובעת הצביעה עמד על פיגום אשר הותקן במקום, פיגום נייד, אשר משטח ההליכה שבו היה מורכב בלוחות עץ. בעת שהתובע הלך על הפיגום התמוטט חלק מן הפיגום, אחד הדיקטים אשר היוו את משטח ההליכה, והתובע נפל עמו מגובה של כחמישה וחצי מטרים ונחבל בקרקע.

התובע הועסק כפועל אצל קבלן משנה, צד ג' מס' 3, אחיו של התובע (להלן: "עמאר"), אשר ביצע עבודות צביעה במבנה תעשיה עבור הקבלן אלי ארבע, הנתבע (להלן: "אלי"). על פי הנטען בכתב התביעה, סיפק אלי את הפיגומים עליהם עבד ומהם נפל התובע. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן הצבת הפיגומים וזהות המציב. הנתבעת, חברת הביטוח דולב, הינה חברה לביטוח בע"מ אשר הייתה המבטחת של הנתבע ארבע אלי במועד הרלוונטי לתביעה (להלן: "דולב").

דולב שלחה הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1 (להלן: "מריו לזניק"), אשר לטענת דולב הייתה יזמת הפרויקט במסגרתו עבד התובע, הקבלנית הראשית וכן מבצעת הבניה בפועל. כן נשלחה הודעת צד ג' כנגד המבטחת של דולב, ציון, וכנגד עמאר הווארי, אשר לטענת דולב היה מעבידו של התובע במסגרת עבודתו כקבלן משנה באתר העבודה בו אירעה התאונה. מריו לזניק וציון הן גם הנתבעות 3-4.

הנתבעות 5-6 הינם חברת טל את זמיר עבודות חשמל (להלן: "טל את זמיר") וחברת הביטוח המבטחת אותה (להלן: "מנורה"). טל את זמיר ביצעה באתר עבודות חשמל בתוך הבניין עצמו ואילו התובע היה צריך לבצע עבודות צבע מחוץ לבניין. התובע ומעבידו, עמאר, השתמשו בפיגום, אשר כפי הנראה שייך לטל את זמיר לשם ביצוע עבודות צביעה מחוץ לבנין. התובע נטל את הפיגום שהיה בתוך הבניין ופירק חלקים ממנו על מנת להוציאו אל מחוץ לבניין. השאלה העיקרית שהינה במחלוקת בין הצדדים הינה האם התובע נפל כתוצאה מהרכבה שגויה ובלתי אחראית של הפיגום או שמא הפיגום היה בלתי תקין ובלתי בטיחותי עוד בטרם פירק התובע חלקים ממנו.

2.     טענות הצדדים:

לטענת התובע, יש להטיל את מלוא האחריות לאירוע התאונה על הנתבעים, אלי ודולב, מריו לזניק וציון וכן טל את זמיר ומנורה ולחייבם לפצותו בגין כל נזקיו בעקבות התאונה. התובע טוען כי אלי הוא זה שאמר לצבעים היכן עליהם לעבוד והוא אשר סיפק את הפיגום. עוד טוען התובע כי חברת מריו לזניק הייתה יזמת הפרויקט במסגרתו עבד התובע ובמסגרתו אירעה התאונה וכן הייתה היא הקבלן הראשי ומבצעת הבניה בפועל. לטענת התובע, טל את זמיר הייתה הבעלים/המרכיבה של הפיגום אשר בו אירעה התאונה, ולחילופין היא זו שהעמידה את הפיגום לרשותו של אלי.

התובע טוען כי התאונה ארעה עקב נכס אשר לנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו ונסיבות העניין מתיישבות יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה על ידי הנתבעים מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות כאמור על ידם. על כן, יש להחיל על מקרה זה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהטיל על הנתבעים להוכיח כי לא הייתה התרשלות שיחובו בגינה. בנוסף, טוען התובע כי הנזק אשר נגרם לו נגרם כתוצאה מהפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעים ו/או מי מטעמם (פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה). על כן, טוען התובע, על הנתבעים לפצותו בגין כל הנזקים אשר נגרמו לו עקב הפרת חובות אלו וזאת מבלי שיהא צורך, כלל, להיזקק לשאלת רשלנותם.

לחילופין טוען התובע כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותם המלאה והבלעדית של הנתבעים ו/או מי מטעמם, כאשר הורו לתובע לעבוד בגובה כ- 5.5 מטרים באופן בלתי בטיחותי ומסוכן, מבלי שיהא אמצעי בטיחות תקין ומספק על מנת להגן עליו ובאופן שחשף אותו לסכנות חמורות; בכך שלא דאגו לקיומו של פיגום תקין במקום העבודה ולמשטח עבודה תקין ובטיחותי; בכך שנקטו בשיטות עבודה לקויות, מסוכנות ושגויות; גרמו לנפילתו של התובע מגובה 5.5 מטרים ופגיעה קשה בכל גופו אשר הותירה אותו בעל נכות צמיתה; נהגו כפי שמעביד ו/או קבלן ראשי האחראי על אתר בניה ו/או מזמין עבודה ו/או מתקין פיגום סביר ונבון לא היה נוהג בנסיבות העניין; לא פיקחו כראוי על העבודה ולא דאגו לקיומם של נהלי עבודה תקינים ובטיחותיים וכדומה.

בעקבות התאונה התובע פונה לבית החולים זיו בצפת ואושפז במחלקה האורתופדית ונגרמו לו שבר באגן עם חדירה למפרק ירך שמאל; שבר ביד שמאל; חבלות בראש, צוואר, חזה, כתף, מרפק וברך; דם בשתן (המטוריה); וקליטה פתולוגית (במיפוי) בברך שמאל ובעצם השכם השמאלית. לאחר שחרורו מבית החולים היה התובע במעקב רפואי ובטיפולים בעקבות פציעתו.

התובע טוען כי בעקבות התאונה נפגע תפקודו ובשל היותו פועל כפיים טוען התובע כי נגרמו לו בשל התאונה בעבר, נגרמים לו כיום ויגרמו לו בעתיד הפסדי השתכרות ממשיים ופגיעה ניכרת בכושר השתכרותו. לטענתו, נכותו התפקודית הינה גבוהה מנכותו הרפואית וזאת בשל אופי עיסוקו ובשל המקצוע אשר בו עבד עובר לתאונה.

התובע מבקש לפסוק לו נזקים מיוחדים (הפסדי השתכרות בעבר, עזרה בבית בעבר, טיפולים רפואיים ונסיעות לשם קבלתם) ונזקים כלליים (כאב וסבל ואובדן הנאת חיים, הפסדי השתכרות ו/או פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, הוצאות עזרה בבית בעתיד, הפסדי ניידות בעתיד והוצאות שונות).

הנתבע אלי וחברת הביטוח דולב טוענים כי אלי לא היה מעבידו של התובע וגם לא שימש כקבלן ראשי באתר הבניה ולכן אין לו אחריות ישירה כלפי התובע, אין לו אחריות לבטיחות באתר העבודה ודין התביעה נגדו להדחות. כן טוענים הם כי אלי לא היה בעל הפיגום, לא סיפק את הפיגום ולא היה לו כל קשר לנטילת הפיגום, פירוקו, הזזתו, הרכבתו והעמדתו. אלי טוען כי כאשר עמאר ביקש ממנו לעזור לו למצוא פיגום, הציע לו אלי להיכנס לבניין ולבקש פיגום מהקבלנים האחרים שעבדו שם ובכך תמה מעורבותו.

אלי וחברת הביטוח דולב טוענים כי התובע התרשל וגרם לתאונה באשמו הבלעדי ולחילופין התורם, כאשר הרכיב בעצמו, יחד עם עמאר ובפיקוחו את משטח העבודה של הפיגום בצורה רשלנית, החסיר חלק מהדיקטים המרכיבים את משטח העבודה והציב את הפיגום באלכסון, כאשר שניים מגלגליו על המדרכה והשניים האחרים על הכביש. לטענתם, ליאוניד, אחד העובדים, שהיה במקום בעת האירוע, העיר לתובע כי הוא מרכיב את המשטח בצורה לא נכונה, אך התובע התעלם ממנו.

לטענת אלי וחברת הביטוח דולב התביעה הינה מוגזמת ואינה עומדת בשום יחס לנזקים אשר נגרמו בפועל.

הנתבעת דולב שלחה הודעת צד ג', כמפורט לעיל, ובהודעתה המתוקנת טענה כי צד שלישי מס' 2, חברת ציון, ביטחה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את אלי ולא היא, זאת לאור סעיף הרחבה לכיסוי אחריותם של קבלני משנה בפוליסה של ציון למריו לזניק, הקבלן הראשי לפי טענת אלי ודולב.

מריו לזניק וחברת הביטוח ציון מכחישים אחריותם לנזקי התובע וטוענים כי לא היו מעבידיו של התובע, לא קבעו את תנאי העבודה, לא פיקחו על העבודה ולא סיפקו את הכלים לעבודה. לטענתם, לא היתה חברת מריו לזניק הקבלן הראשי, אלא היה זה אלי הקבלן הראשי באתר והוא זה שהתיר את השימוש בפיגום. לחילופין טוענים הם לאשם תורם ניכר מצדו של התובע, אשר גרם ו/או תרם לאירוע התאונה, כאשר פירק והרכיב את הפיגום והתעלם מאזהרות שהושמעו. עוד טוענים הם כי התובע עצמו כלל לא הוכיח כי בפיגום היה פגם להבדיל מאופן הרכבתו על ידי התובע עצמו, שהיה שגוי וגרם לנפילה. לעניין טענתה של הנתבעת דולב לחבותה של ציון כופרים הם בכל חבות מצד ציון לשפות את הנתבעת דולב, המודיעה, בגין קיום "ביטוח כפל".

חברת טל את זמיר טוענת כי נציגה הפנה את תשומת לבו של התובע כי התובע לא התקין את הפיגום על פי הנדרש ועל פי כללי הבטיחות וביקש מהתובע להתקינו כראוי, אך התובע התעלם מעצתו של נציגה והתקינו באופן לא ראוי ולפיכך נפל. לטענת חברת טל את זמיר, הפיגום עצמו היה תקין לחלוטין אך אופן הרכבתו על ידי התובע היה שגוי. התובע לא התקין רצפה לפיגום והתיר בו חללים בהם לא העמיד קורת עץ וכן לא התקין מעקה לפיגום.

עוד טוענות טל את זמיר וחברת הביטוח מנורה כי התובע התקין את הפיגום כאשר שתי רגליו על המדרכה ושתי רגליים מונמכות יותר על גבי הכביש וכך הרחיק את הפיגום מן הקיר על מנת לאפשר עבודה קלה יותר ובכך גרם לחוסר יציבות שלו. כמו כן, טוענת טל את זמיר כי התובע נפל גם בשל כך שלא שם לב לתנאי עבודתו ובמהלך העבודה התבדח וצחק עם חבריו ומבלי לשים לב נפל ל"חלל" שנגרם כתוצאה מאי הצבת הפיגום בצורה תקינה על ידו.

צד ג' 3, הווארי עמאר, מכחיש אחריותו לנזקי התובע וטוען כי הנתבע אלי הוא שקבע את העבודה שהיה על התובע לבצע, את תנאי העבודה של התובע והוא שסיפק לתובע את כלי עבודתו, פיקח על עבודתו של התובע והיה מעבידו. כן טוען עמאר כי אלי הוא שהיה אחראי על הקמת הפיגומים ותקינותם ועל הפיקוח על העבודה, כי מריו לזניק הייתה מבצעת הבניה ועליה מוטלות חבויות הפיקוח והבטיחות באתר. עוד טוען עמאר כי טל את זמיר אחראית לפיגום ממנו נפל התובע ובהשאירה פיגום שאינו תקין באתר חשפה את התובע לסיכון.

3.     סיכום ממצאים עובדתיים:

על פי הראיות והעדויות שהובאו בפני ניתן לקבוע כי הנתבע אלי, קבלן אשר ביצע עבודות בניה באתר, התקשר עם עמאר וביקש ממנו, כדרכו בהתקשרויות קודמות ביניהם, לבצע עבורו עבודות צביעה. עמאר הגיע לאתר לשם ביצוע עבודות הצביעה ביחד עם התובע, אחיו. משהגיעו למקום הבחין עמאר כי לשם ביצוע עבודות הצביעה של הקירות החיצוניים של הבניין הוא יזקק לפיגום. עמאר התקשר לאלי, אשר לא שהה אותה עת באתר הבניה.

לדברי אלי, האמינים עלי, הוא הציע לעמאר להכנס לתוך הבניין ולבקש מאחד הקבלנים שעבד שם לשאול ממנו פיגום. עמאר טוען כי אלי הורה לו להכנס לבניין ולקחת את הפיגום שנמצא שם. בעדותו של עמאר נתגלו סתירות לעניין זהותו של בעל הפיגום. ראשית, אישר עמאר כי לא ידע של מי הפיגום ולא טען כי הפיגום היה בבעלותו או בשליטתו של אלי. מאוחר יותר בעדותו, טען עמאר כי אלי אמר לו שהפיגום שלו ולכן הורה לו לקחת אותו ולעבוד עליו.

לעניין זה מקבל אני את גרסתו של אלי לפיה הציע לעמאר כפתרון לבעייתו לבקש מאחד הקבלנים שנמצאים בתוך הבניין לשאול מהם פיגום, זאת מאחר ואלי לא נמצא במקום ולכן לא יכול היה לספק לעמאר פיגום או להורות לו בדיוק איזה פיגום לקחת. מאחר ועמאר עצמו אישר (למרות שמאוחר יותר בעדותו סתר את עצמו) כי לא ידע אם הפיגום שייך לאלי, הרי שהיה עליו לבקש מבעלי הפיגום להשתמש בו. לא ניתן לקבל את עדותו של כמאל, העובד של אלי, או את עדותו של התובע לעניין תוכן השיחה הטלפונית בין אלי לעמאר בעניין הפיגום משום שלכל היותר היו התובע וכמאל עדים רק לצד אחד של השיחה, הצד של עמאר ולא שמעו את דבריו של אלי מן הצד השני. התובע עצמו העיד כי ראה את עמאר מדבר עם אלי בטלפון, אך לא שמע את השיחה מאחר ולא היה צד לה.

על פי העדויות עולה כי עמאר, התובע וכמאל נכנסו לתוך הבניין ומי מהם נטל פיגום כלשהו שהיה בתוך הבניין, זאת מבלי לשאול את בעל הפיגום (ראה עדותו של כמאל, עמ' 48 לפרוטוקול ש' 8-15; עדותו של התובע, עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 14-15 ובעמ' 75 ש' 3-7, ש' 13-25; וכן עדותו של עמאר, עמ' 84 ש' 12-19). לטענתו של עמאר היו בתוך הבניין יותר מפיגום אחד, אך כמאל, העובד של אלי, סייע לו לבחור את הפיגום שאליו התכוון אלי. לטענת אלי, כמאל אינו מנהל העבודה ולא הוסמך על ידי אלי לבצע פעולות אלה. לא הוכח כי כמאל אכן קיבל מאלי את ההוראה לבחור את הפיגום המסוים שנבחר על ידו וכי כמאל היה מוסמך לסייע לעמאר בנטילת הפיגום או כי היה לו את הידע הדרוש לביצוע פעולות אלה. כמאל עצמו העיד כי הם נטלו את הפיגום מאחר וסבר כי כך הורה אלי לעמאר. כמאל לא העיד כי אלי הורה לו לקחת את הפיגום הספציפי שנלקח או כי ידע שזהו פיגום ששייך לאלי, מעבידו. לא נסתרה טענתו של אלי כי לא היה בבעלותו פיגום כלל וכי החזיק רק בסולמות וחשב כי הסולמות יספיקו לעמאר לשם ביצוע עבודות הצביעה.

עוד עולה מהעדויות כי התובע, עמאר וכמאל פירקו חלקים מהפיגום, לדבריהם רק את המעקה, וזאת כדי להוציאו מהבניין וזאת משום שהפיגום היה גבוה מדי בכדי לעבור דרך דלת הכניסה החוצה לשם ביצוע העבודות שם. לאחר שגררו את הפיגום אל מחוץ לבניין, הרכיב התובע חזרה את החלקים שפורקו מהפיגום. איש לא טרח לבדוק את הפיגום לאחר שהורכב (ראה עדותו של כמאל, עמ' 49 לפרוטוקול ש' 16-17 וכן עדותו של התובע, עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 11-13 ועמ' 76 ש' 12-23). לדברי עמאר, התובע וכמאל בדקו את הפיגום לאחר הרכבתו מחדש, אך לדברי התובע וכמאל לא היה צורך לבדוק את הפיגום.

בחקירתו הראשית התובע העיד כי עבד עם אחיו בעסקי הצביעה מאז שנת 95', מאז שהעסק נפתח. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי עבד כצבעי כבר מזמן היותו בסוף כיתה י"ב. לדבריו, זהו מקצוע משפחתי והתובע למד את המקצוע מאביו ז"ל. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי העבודה שביצע ביום התאונה היא העבודה הרגילה שנהג לעשות וכי היה מנוסה בעבודה על פיגומים. על כן, ניתן לומר כי התובע היה בעל ניסיון וידע בתחום, אשר הועבר לו מאביו.

עוד העיד התובע כי הוא ואחיו, עמאר, הגיעו לאתר הבניה עם כלי העבודה שלהם, דבר המעיד על תפקודו של עמאר כקבלן משנה הדואג לכלי העבודה שלו בעצמו. מסקנה זו גם ניתן להסיק מהחשבונית שהוצאה לאלי מאת עמאר עבור עבודות צביעה שביצע עבורו כקבלן משנה (נ/11). עמאר מאשר בעדותו כי בזמן התאונה עבד כקבלן עצמאי עבור אלי (עמ' 87 לפרוטוקול ש' 9-16). התובע העיד כי לא קיבל תלושי משכורת מאחיו. אציין כבר עתה כי היחסים בין התובע ועמאר, העולים מן העדויות שהוצגו בפני ביהמ"ש, אינם יחסי עובד מעביד רגילים ועל כך אפרט בהמשך.

מן העדויות עולה כי דקות אחדות לאחר שעלה התובע על הפיגום והחל לעבוד, כאשר ניסה בפעם הראשונה לעבור מצדו האחד של הפיגום לצדו השני, דרך התובע על המשטח במקום בו לא היו מספיק קרשים, אחד הקרשים יצא מהמקום והתובע נפל (ראה עדותו של התובע עמ' 53 לפרוטוקול ש' 1-9). לא הוכח כי הפיגום היה לא תקין בטרם פירקו אותו התובע ועמאר.

עוד עולה מן העדויות כי בזירת התאונה נכח עד נוסף, עובד בשם רומן, אשר לטענתו צפה בכל האירוע. התובע, כמאל ועמאר טענו כי לא ראו את רומן וכי לא דיברו עמו, אך כאשר נשאלו מי הזמין את האמבולנס איש לא ידע להגיד מי הזמינו. מאחר שעמאר וכמאל העידו כי לא הם שהזמינו את האמבולנס, הדבר מחזק את טענתו של רומן כי צפה בכל האירוע וכי הזמין את האמבולנס בעצמו. רומן העיד כי עבד בעבודות חשמל בתוך הבניין וראה את עמאר, כמאל והתובע מפרקים את הפיגום וגם את משטח העמידה של הפיגום. הם הוציאו את הפיגום אל מחוץ למבנה. התובע הרכיב את הפיגום המפורק מחדש בעצמו מחוץ למבנה. רומן העיד כי משטח הפיגום הורכב בחזרה בצורה לא תקינה וכי הוא הזהיר את התובע כי המשטח לא הורכב כיאות וכי הוא עלול ליפול. עדותו של רומן לעניין זה אמינה ולא נסתרה בעדות אחרת. כן העיד רומן כי בעת שהתובע צבע את הבניין הוא צחק ודיבר עם האנשים שהיו למטה וכי הפיגום הועמד באלכסון כאשר שניים מגלגליו על המדרכה ושניים מגלגליו על הכביש.

רומן העיד כי ראה את התובע דורך על חלל ריק במשטח העמידה ונופל. רומן העיד כי לאחר הנפילה הוא הזמין את האמבולנס. עוד העיד רומן כי כאשר העובדים עבדו על הפיגום הם נהגו לחזק אותו עם ברגים, אך התובע לא עשה זאת. כמו כן, לדבריו, התובע לא הרכיב מחדש את המעקה ועבד על הפיגום ללא מעקה. אציין כי עדותו של רומן נראית לי מהימנה מלבד עדותו לעניין העמדת הפיגום באלכסון, ועל כך אפרט בהמשך.

בסיכומם של דברים הוכח כי התובע הגיע עם אחיו לבצע עבודת צבע לאחר שהוזמנו טלפונית ע"י אלי. הם הגיעו לאתר העבודות לבדם כאשר אלי עצמו כלל לא במקום. כאשר ראו כי עליהם לצבוע קיר בגובה רב החליטו, על דעת עצמם, לקחת פיגום שהיה בתוך הבניין, ככל הנראה פיגום של החשמלאים שעבדו בתוך המבנה. כדי להוציא את הפיגום דרך דלת המבנה, שהייתה נמוכה מהפיגום, הם פרקו את הפיגום בעצמם, בלא שביקשו הדרכה מהחשמלאים וללא אישורם. בהמשך הרכיבו את הפיגום בצורה לא תקינה, ללא המעקה וללא חלק ממשטח הדריכה. הפיגום הוצב על ידי התובע ואחיו בצורה לא נכונה על יד הקיר, כל זאת לאחר שהורכב בצורה שגויה וללא כל החלקים. התובע עלה על הפיגום ובמהלך עבודתו נפל ונפצע.

4.     דיון:

לטענת התובע, הנתבעים אחראים לאירוע התאונה משתי עילות. לטענתו, הנתבעים התרשלו ובנסיבות העניין פועלת לטובתו חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כמו כן, טוען התובע, כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות כאשר לא דאגו לתנאי בטיחות במקום העבודה.

הדבר מעיד על עצמו:
התובע הציג גרסה עובדתית לפיה נפל מהפיגום מאחר ודרך על קרש רופף במשטח הפיגום, בעת ששהה על הפיגום לשם צביעת הבניין מבחוץ. למעשה, אין המדובר במצב בו העובדות הנוגעות לאירוע התאונה אינן ידועות. התובע מציג גרסה עובדתית ולחילופין מבקש לסמוך על כלל "הדבר מעיד על עצמו".

בשאלה זו, הנוגעת לאפשרותו של תובע להציג גרסה עובדתית, ולחלופין לסמוך על כלל "הדבר מעיד על עצמו", אין לקבוע מסמרות, אלא לנהוג, בכל מקרה ומקרה, על-פי צו השכל הישר. ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" - יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". בהקשר זה, יבחן כאמור כל מקרה על-פי נסיבותיו - האם הצגת הגרסה העובדתית על-ידי התובע שמטה את הקרקע מתחת לכלל, אם לאו. ראה:
ע"א 8701/02 איהאב מוצבאח נ' המפקד הצבאי באזור רצועת עזה ואח', פורסם באתר ביהמ"ש העליון ביום 20.2.06;
ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2268.

במקרה זה הציג התובע גרסה עובדתית לפיה קרש שעליו דרך במשטח הפיגום היה רופף ולכן התרומם והתובע נפל מהפיגום כאשר קרשים וצבעים נפלו עליו. עמימות ראייתית, איפוא, לא נותרה. זאת במיוחד לאור העדויות שנשמעו, לפיהן פירק התובע בעזרת עמאר ואדם נוסף את הפיגום, בכדי להוציאו מן הבניין ולאחר מכן הרכיבו מחדש מחוץ לבניין. "אם בסוף המשפט התבררו עד תומן כל העובדות הנוגעות לאחריותו של הנתבע - ואני מדגיש: כל העובדות הנוגעות לאחריותו של הנתבע, ולא רק העובדות ביחס לעצם קרות התאונה - אין עוד מקום לתחולת הסעיף 41...". כלל הדבר מעיד על עצמו מופעל "מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות עלומים גם במהלך המשפט". ראה:
ע"א 8701/02 הנ"ל;
ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229;
ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539.

לאור כל אלה, אין מתקיים בענייננו התנאי הראשון לתחולת סעיף 41 לפקודה. על כן, לא מתקיים בענייננו כלל "הדבר מעיד על עצמו".

השימוש בפיגום והאחריות לאירוע התאונה:
התובע טוען כי אין לייחס לו אחריות לאירוע התאונה מכיוון שלא הוא הרכיב את הפיגום מלכתחילה והוא לא פירק אותו או הרכיב אותו לפני או אחרי עבודתו עליו. מדובר בפיגום שהיה במקום ושימש עובדים אחרים עוד קודם לכן ולתובע ועמאר נאמר לקחת את הפיגום ולהשתמש בו. התובע טוען כי אלי הורה לעמאר, מעבידו של התובע, לקחת את הפיגום שהיה בתוך הבניין ולהשתמש בו. כך העידו גם עמאר וגם כמאל, עובד של אלי. יש לציין כי התובע וכמאל לא שמעו את השיחה בין אלי לעמאר בנוגע לפיגום. כמו כן, ישנה סבירות גבוהה כי עדותו של עמאר לעניין השיחה בינו ובין אלי נגועה באינטרסים ועל כן יש להתייחס אליה בספק. על כן, לא מצאתי כי נסתרה טענתו של אלי לעניין הוראתו לעמאר לגבי הפיגום.

התובע טוען כי לשם הוצאת הפיגום מתוך האולם שבו היה מצוי פירק התובע ו/או עמאר ו/או כמאל שני מעקות של הפיגום ופירוקם של המעקות לא גרם ולא תרם לתאונה באופן כלשהו. גם עמאר וכמאל העידו כי רק המעקה פורק מהפיגום. עד ההגנה, רומן, עובד אשר עבד באותו מועד בתוך הבניין, טען כי ראה את התובע מפרק גם את משטח הפיגום, עליו עומדים ומרכיב אותו בחזרה בצורה שגויה. העד טען כי הזהיר את התובע, אך זה לא התייחס לדבריו. כאמור, עדותו של העד רומן הייתה אמינה עלי.

התובע טוען כי טענת עד ההגנה לפיה הציבו את הפיגום באופן אלכסוני איננה נכונה ואינה הגיונית. העד, רומן, מסר בעדותו כי הפיגום עמד כאשר שני גלגלים עמדו על המדרכה ושניים על הכביש וכן מסר כי הפיגום עמד באלכסון לכיוון הקיר. שתי טענות אלה סותרות זו את זו משום שאם עמד הפיגום עם שני גלגלים על המדרכה, אשר הינה גבוהה יותר מהכביש, הדבר היה גורם לכך שהאלכסון לא יהיה בכיוון הקיר והדבר לא היה תורם לקירוב התובע לקיר. לכן אין הגיון בטענות אלה. התובע, עמאר וכמאל הכחישו את הטענה לפיה הפיגום הוצב באלכסון. על כן, לאור חוסר ההגיון בעדותו של העד רומן לאוניד לעניין הצבתו של הפיגום, לא ניתן לקבל את טענתו כי הפיגום הוצב באלכסון. עם זאת, אמינה עלי טענתו כי היה עד לאירוע וכי הזהיר את התובע ומעבידו כי הפיגום איננו יציב ובטוח בצורה שבה הציבו אותו ובצורה בה הורכב חזרה המשטח. לעד זה אין כל אינטרס בעניין ולכן אין סיבה נראית לעין מדוע ישקר בעניין זה. ייתכן כי הסתירות בעדותו לעניין האלכסון נובעים מקשיי שפה או הבנת השאלות שנשאל, אך לעניין עדותו לאירוע ואזהרתו את התובע ומעבידו אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את גרסתו וכאמור בפרק העובדות אני קובע כי גרסתו אמינה עלי.

אין חולק כי למעבידו של התובע חובת זהירות מושגית כלפי התובע. אינני מקבל את טענתו של המעביד, עמאר, כי בנסיבות המקרה פעל כעובד מטעמו של אלי. מן הראיות בתיק עולה כי עמאר עבד בהזדמנויות שונות כקבלן משנה של אלי ומקרה זה אינו שונה משאר המקרים. מעבידו הישיר של התובע, עמאר, הינו במקרה זה גם אחיו של התובע. יש לציין כי גם לנתבעים חובת זהירות מושגית כלפי עובדים המבצעים עבודה עבורם, גם אם העבודה בוצעה דרך קבלני משנה וגם אם איש מהנתבעים איננו הקבלן הראשי, כפי שטען כל אחד מהם. הנתבעים, כאחראים על ביצוע העבודה באתר אחראים להבטיח את שלומו ובטחונו של כל אדם שהם צופים או צריכים לצפות שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה, בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי.

אין חולק גם כי הוראות הבטיחות בעבודה מטילות אחריות מוחלטת על המעביד. על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח - 1998, מבצע בניה שהינו קבלן ראשי או מזמין אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינה. למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך כלל הוא מיומן בעבודה יותר ממרבית מהעובדים ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך, על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים. ראה:
ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 426, עמ' 431;
ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229.
על כן, ישנה אחריות מושגית של מי שהיה הקבלן הראשי באתר הבניה והיה צורך למנות מנהל עבודה אשר יפקח על תנאי הבטיחות באתר, דבר אשר על פי העדויות שהובאו בפני אכן נעשה. עם זאת, לא אכנס כאן לדיון בשאלת זהותו של הקבלן הראשי והאחראי על הבניה וזאת משום שסבור אני כי התנהגותו של התובע ניתקה את הקשר הסיבתי בין מעשיהם של הנתבעים לבין אירוע התאונה.

על חובת הזהירות הקונקרטית נאמר כבר כי :
"כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק".

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125;
ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 426, עמ' 431.

השאלה העומדת בפנינו היא האם הנתבעים יכולים היו וצריכים היו לצפות את התרחשותו של נזק גוף בנסיבות של ביצוע עבודה כפי שבוצעה באתר. האם הנתבעים חבים חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע?

אני סבור כי התשובה על כך היא בשלילה. הנתבעים לא יכולים היו לצפות כי התובע יעשה בפיגום שימוש כה שגוי ובלתי בטיחותי, יפרקו וירכיבו מחדש ללא קבלת אישור לעשות כן, בצורה שגויה ומסוכנת ואף לא יבדוק את תקינותו לפני עלייתו על הפיגום. בנוסף, במקרה שבפני היה עמאר, מעבידו של התובע, האחראי היחיד, למעשה, מבחינתו של התובע, על עבודתו. עמאר שימש כקבלן משנה ובמסגרת זו כמעבידו של התובע. ממנו אמור היה התובע לקבל את הוראות העבודה, את כלי העבודה וכדומה. במקרה שבפני, אין המדובר בתובע שהוא עובד בלתי מיומן ואשר אינו מודע לסכנות הטמונות בעבודה ולאמצעי הזהירות והבטיחות שיש וניתן לנקוט בהם. כן אין המדובר בעובד אשר הינו כפוף בצורה הרגילה למעבידו. התובע עבד אצל אחיו שהוא המעסיק האחראי לביצוע העבודה באתר וביחד, בלא שהיה להם כל קשר עם מי מהנתבעים, התרשלו וגרמו לתאונה בה נפגע התובע.

פרופסור אנגלרד, בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית מבהיר כי לא ניתן לשקול את אשמו של המעביד כנגד זה של העובד כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מן הסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם (שם, בעמ' 267).

במקרה כזה, הדרך הנכונה היא לבחון את חלקו של העובד בתאונה מנקודת מבט של מידת האוטונומיה שברשלנותו (ביטוי שטבע השופט זילברג בע"א 119/58 מזרחי ואח' נ' פרידמן, פ"ד יג 529 ,530 ד).

בדרך כלל, מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסויים, בעל כישורים מסויימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.
העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד מצומצמות וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החפשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד, ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק.

במקרה שבפני, בשל מערכת היחסים המיוחדת בין התובע ומעבידו, עמאר, שהינם אחים, לא ניתן לומר כי המעביד הוא שהורה לתובע לעבוד בצורה מסוכנת וכי הוא זה שאחראי להדרכתו של התובע ולפיקוח על עבודתו באופן שלא תרבץ סכנה לפתחו. מדובר באחים, אשר ביצעו את פעולת פירוקו, הזזתו והרכבתו מחדש של הפיגום ביחד ובהסכמה ביניהם על ביצוע הפעולות. יתר על כן, התובע הוא זה שיזם את הפעולות וביצען בעצמו. על כן, אין המעביד חב כאן, כפי שמעביד רגיל היה חב כלפי עובדו. המדובר במצב בו העובד, אשר הינו אחיו של המעביד, נטל יוזמה ופעל בעצמו, כפי ששותף היה פועל ולא כפי שעובד היה מתפקד במצב דברים זה. העובד לא היה נתון לפיקוחו ולהוראותיו של המעביד בנסיבות המקרה. על כן, נראה כי רשלנותו של התובע, אשר נטל יוזמה, פירק בעצמו את הפיגום, הזיז אותו, הרכיב אותו חזרה ועלה עליו בעצמו מבלי לבדוק את בטיחותו, היא שגרמה לקרות אירוע התאונה. בעובדות כפי שהוכחו, האחריות לתאונה מוטלת על כתפיו של התובע. במצב מיוחד זה לא הוכיח התובע הקשר הסיבתי בין מעשיהם של מי מהנתבעים או צדדי ג' לבין אירוע התאונה.

בנוסף, לא הוכח כי נפל בפיגום פגם כלשהו פרט לפגם שנגרם בשל פירוקו והרכבתו מחדש על ידי התובע, שכאמור פעל על דעת עצמו, ללא רשות, פירק והרכיב את הפיגום בצורה שגויה ועל אף שהדבר נאמר לו במפורש החליט להסתכן ועבד על הפיגום הנ"ל. על כן, לא ניתן לקבוע כי מי מהנתבעים סיפק לתובע ולמעבידו פיגום שהוא פגום ומסוכן. הפיגום היה בשימושם של העובדים אשר עבדו בתוך הבניין ואיש מהם לא נפגע כתוצאה משימוש בפיגום. עובדה זו מצביעה על כך כי סביר להניח שהפגם נגרם לפיגום בשל פירוקו והרכבתו מחדש בצורה שגויה על ידי התובע.

כן לא הוכח כי התובע ומעבידו, עמאר, נטלו את הפיגום ברשותו של מי מהנתבעים. אמנם עמאר העיד כי התקשר לאלי בקשר לפיגום, אך לא נסתרה טענתו של אלי כי השיב לעמאר שהוא יכול לבקש מאחד הקבלנים שעובדים בשטח להשתמש בפיגום שברשותו. אלי לא סיפק לתובע או למעבידו, עמאר, את הפיגום ועל כן גם איננו אחראי לתקינותו של הפיגום שנבחר ע"י התובע ועמאר, ללא רשות מי מהגורמים בשטח. מהעדויות והראיות שהובאו בפני עולה כי התובע ומעבידו נטלו את הפיגום בלא הודעה מוקדמת למי מטעם הנתבעים, מלבד הודעה לאלי אשר לא שהה באתר באותו זמן וגם איננו בעל הפיגום. כן עולה כי התובע פירק את הפיגום, הרכיב אותו מחדש והשתמש בו מבלי לבדוק האם אכן הוא תקין ובטוח לשימוש, זאת למרות נסיונו המקצועי ומודעותו לסכנה הטמונה בעבודה בגובה, כפי שנעשתה. על כן, סבור אני כי התובע השתמש בפיגום ברשלנות, בחוסר תשומת לב ובצורה מסוכנת ובלתי סבירה ובכך גרם, ברשלנותו ובאשמו בלבד, לאירוע התאונה.

5.     סיכום:

בסיכומו של דבר סבור אני כי התובע הוא שגרם לאירוע התאונה בהתנהגותו הרשלנית וכי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשיהם של מי מהנתבעים או צדדי ג' (למעט אחיו של התובע) לבין אירוע התאונה.

לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בנזקו של התובע. למעלה מן הצורך אציין כי סבור אני כי המומחה הרפואי בתחום האורטופדי שמונה על ידי ביהמ"ש, ד"ר דוד קרת, קבע כי הנכות המשוקללת שנותרה בגין התאונה לתובע הינה בשיעור 9.75% וזאת בעיקר בשל החלמה של התובע מאז בדיקתו על ידי המומחה מטעמו ועד בדיקתו על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה קבע כי נותרה לתובע נכות רפואית קלה בלבד, כאשר ההשפעה על כושר הפעולה הכללי הינה מזערית. נכותו התפקודית של התובע היא כמעט אפסית.

אציין לעניין זה כי סבור אני שבעניין הכנסותיו בעבר לא דייק המערער וטיעוניו בעניין זה לא היו אמינים. כן סבור אני כי התובע לא דייק בטענותיו הן לעניין התקופה בה היה בלתי כשיר לעבוד והן לעניין פגיעתו התפקודית, זאת לאור מסמכים רפואיים שהוגשו על ידי התובע עצמו (ת/1), בהם נקבע עם שחרורו מבית החולים זיו בצפת כי אמנם הוא זקוק לעזרה והשגחה חלקית בהליכה, אך הוא עצמאי. כן כתוב במסמכים אלה כי יש לו פוטנציאל שיקומי גבוה מאחר והוא צעיר ובריא, אך נתגלתה בעיית מוטיבציה.

על כן, בכל מקרה וגם אם הייתי סבור כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי מי מהנתבעים או צדדי ג', אינני סבור כי יש לפצות את התובע בגין נזקים כלליים ולעניין הנזקים המיוחדים שנגרמו לו, הפיצוי שנקבע לו ע"י המל"ל משקף את נזקיו האמיתיים. כאמור, מאחר וסבור אני כי דין התביעה להדחות לא מצאתי צורך להרחיב ולפרט בעניין הנזק.

אשר על כן, לאור הטעמים שפורטו לעיל, אני קובע כי התובע גרם לאירוע התאונה בהתנהגותו הרשלנית ודוחה את תביעתו כנגד כל הנתבעים. מאחר והתביעה נדחית אינני נדרש לדון בהודעות שנשלחו לצדדי ג', שהם גם נתבעים.

אוסיף עוד בשולי פסק דין זה כי התובע נמנע מלתבוע את אחיו, שהוא המעסיק הישיר, שהיה באתר העבודה ויחד עמו היה שותף לפירוק וההרכבה הרשלנית של הפיגום. אח זה צורף, כאמור, כצד ג'. האח, עמאר, שהוא מעסיקו של התובע, הוא היחיד שבנסיבות המקרה אחראי לתאונה, מכוח אחריותו כמעסיק.

מטעמים השמורים עמו, בחר התובע שלא לתבוע את אחיו. לו סברתי כי ניתן ליחס אחריות לתאונה למי מהנתבעים, כי אז הייתי קובע גם כי הנתבעים זכאים לשיפוי על כל סכום שנפסק כנגדם מהאח עמאר, שהוא המעביד בפועל והאחראי, ביחד עם התובע, לתאונה בה נפגע התובע.

בסיכומו של דבר דין התביעה להדחות. אני מחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים (הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד, הנתבעים 3-4 ביחד ולחוד והנתבעים 5-6 ביחד ולחוד) את הוצאותיהם ושכר טרחת עורכי דינם בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ כחוק (בסה"כ 45,000 ₪ + מע"מ). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון