פסק דין 1. סיפור המעשה בצו חיפוש שהוצא לצורך איתור סמים מסוכנים, אשר בוצע בפיצוציה ברח' רינגלבלום 8 בבאר-שבע (להלן: "העסק"), אשר בניהול התובעת, ובמהלכו נגרמו לתובעת הנזקים המפורטים בכתב התביעה. התובעת הגישה כנגד הנתבעת וכנגד 5 נתבעים נוספים (ששלב מאוחר יותר נמחקו), שהם בלשים במשטרת ישראל, תביעה כספית, בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות צו החיפוש שבוצע בעסק ביום 26.08.03 על ידי השוטרים רס"ל ניר שמואל; סמ"ר עופר סידלר; סמ"ר אורן סבג; רס"ר עמנואל אברהם ורס"ר אייל גושן (להלן: "השוטרים"). בכתב התביעה נטען לנזקים בהיקף כולל של 104,729 ₪, עפי הפירוט שלהלן:- א. נזקים למלאי 13,734 ₪ ב. טיפול רפואי 112 ₪ ג. עלות חוות דעת 885 ₪ ד. הקטנת הכנסה 40,000 ₪ ה. הפסדי הכנסה 22,400 ₪ ו. עגמת נפש 30,000 ₪ אין מחלוקת שהחיפוש בוצע עפ"י צו שניתן כדין ע"י שופט וכי בסופו של יום - לא נמצאו סמים בעסקה של התובעת. 2. הנתבעת והשוטרים שביצעו את החיפוש מיוצגים כולם על ידי פרקליטות מחוז דרום, טוענים, בכתב הגנתם, כי צוות הבילוש ביצע את החיפוש בעסק "מבלי לגרום כל נזק לעסקה של התובעת ו/או לטובין בו". 3. בתחילת ישיבת ההוכחות הסכימו בעלי הדין כי חמשת השוטרים, אשר ביצעו את החיפוש - יימחקו מכתב התביעה וככל שתיקבע אחריות כלפי מי מהם - הרי שהנזק ישולם בפועל על ידי הנתבעת - מדינת ישראל. במצבים מסויימים קיימת למדינה חסינות מפני תביעות נזיקין וראה סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, שם נקבע כי:- "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מגונה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". מכאן שהשאלות שבמחלוקת הן שתיים:- האחת - שאלת האחריות, היינו האם צו החיפוש בוצע ברשלנות והשנייה - במידה ותענה השאלה הראשונה - בחיוב, מה שיעור נזקיה של התובעת. 4. לעניין שאלת האחריות - הרי שאומר כבר עתה, כי נחה דעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את היסודות הדרושים לקיומה של רשלנות מצד השוטרים שביצעו את החיפוש. עפ"י מה שהוצג בפני, נראה כי השוטרים שביצעו את החיפוש, פינו את רוב הסחורה שהיתה מונחת על גבי המדפים לרצפת החנות, ואין חולק כי מדובר בעסק קטן מימדים, וכתוצאה מכך - נאלצו לדרוך על חלק מהטובין שהוחזק בעסק לצורך המשך ביצוע הליך החיפוש ובכך גרמו לנזקים. מקובל עלי שלצורך ביצוע הליך חיפוש יסודי - יש לפנות כל מדף ומדף, אך לא מצאתי שהיה צורך בהשלכת הטובין לרצפת העסק, ויתכן ומוטב היה לפנות מדף אחד, ולערוך את החיפוש על ידי העברת הטובין ממדף אחד למדף הפנוי, ולאחר שמתפנה המדף הנוסף, להמשיך בשיטה זו לגבי כל יתר המדפים. גרסתה של התובעת מהימנה בעיני לגבי התרחשות האירועים, ומצאתי לבסס את פסק הדין על פי הטענות שהועלו על ידה, וראה, בין היתר, דבריה בעמ' 16 לפרוטוקול, ישיבת יום 05.12.05:- "אני אומרת שמהרגע שהם נכנסו לחנות, הם הורידו בפראות, הורידו, רמסו, לא עשיתי שום דבר למנוע את זה. מה אני יכולה לעשות? הם עשו את זה ממש לא יפה". השוטרים שביצעו את החיפוש אינם חולקים על כך שפינו את הטובין לרצפת העסק, ואף הודו בכך שנאלצו לדרוך על הטובין שהונחו ברצפת העסק, ולעניין זה, די לי להביא מתוך המסמכים והעדויות, שנשמעו בפני מפי השוטרים, וכדלקמן:- בדו"ח הפעולה שנערך ביום 26.08.03 ע"י השוטר ניר שמואל נרשם, בין היתר:- "... בגלל הצפיפות נאלצנו להניח ממתקים ומזון על הרצפה ולכן תוך כדי החיפוש נגרם קצת נזק למזון...". השוטר אורן סבג טען בפני, במהלך ישיבת יום 09.06.05:- "אם מדובר בכלי שהוא כולל ממתקים אנחנו מוציאים מהמדף כל ממתק בנפרד עד שהמדף ריק. אפשר לומר למעשה שפינינו את הרוב הגדול של המדפים, זה לא פעם ראשונה שאנחנו עושים חיפוש כזה שאנחנו עוברים ממדף למדף ולוקחים כל ממתק בנפרד אז שמים את הממתק על הרצפה או על מדף ריק סמוך... ... נכון שהמדפים היו קודם מלאים. זה נכון שרוב הציוד שהוצא מהמדפים נערם על הרצפה. ... אפשר להגיד שחלק גדול מהרצפה של הפיצוציה היה מלא ממתקים. ...יכול להיות מצב שדרכנו על ממתק אחד או שניים כי הכל היה על הרצפה". בישיבת יום 05.12.05, טען השוטר אורן סבג:- "נכון שהחנות קטנה משהו כמו 3X3 מ'. אין מקום הרבה להסתובב שם בטח לא ל - 4 שוטרים. היינו במקום 5 שוטרים, 4 ואני. מדובר בפיצוציה עמוסה... ... אפשר להגיד שרוב המדפים היו ריקים אחרי שהלכנו והם נשארו ריקים בעקבות החיפוש... חילקנו גזרות בתוך החנות. כל שוטר לקח פינה מסויימת וביצע חיפוש. אמנם מבחינת שטח זה קטן אך זה עמוס במוצרים... ... לשאלת ביהמ"ש מדוע לא ניתן היה לערוך חיפוש יסודי יותר מבלי לזרוק הכל על הרצפה אני אומר שלא כל הדברים נזרקו. הדברים היו על הרצפה. לפי מה שאני יודע וראיתי לא דרכו על המוצרים שהיו ברצפה אבל שוטרים אחרים העידו שהם כן דרכו. אני לא ראיתי...". השוטר ניר שמואל טען בפני, במהלך ישיבת ההוכחות ביום 05.12.05:- "תוך כדי שאנו מורידים לרצפה, יכול להיות שדרכנו על ציוד. אני לא אומר שלא. כי הכל בסופו של דבר היה על הרצפה. לשאלה למה הכל היה על הרצפה ומדוע היה צריך להעביר למדף אחר אני אומר שהמקום הוא מאוד צפוף. אם ביהמ"ש אומר לי שניתן היה לפנות מדף אחד ולהמשיך הלאה, אני אומר שהשתדלנו לפנות לדלפק, וכשהוא התמלא, שמנו למטה על הרצפה שיהיה יותר נוח לבצע את החיפוש... היה צפוף שם, יתכן שכן, אולי דרכנו. לא דרכנו בכוונה וקפצנו על החטיפים...". כאמור מכל המקובץ, ומבלי היסוס, ועפ"י מה שהובא בפני נראה שהחיפוש בוצע על ידי השוטרים בחוסר רגישות, תוך שימוש בכח מעבר לנדרש ויתכן כי באמצעים פשוטים ניתן היה להעביר הטובין ממדף למדף ובכך למנוע את הנזקים המיותרים. מדובר במעשים ונזקים שנגרמו שעל שוטר סביר מוטלת הייתה החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותם. כתוצאה - אני קובע כי יש להשיב לשאלה הראשונה, לעניין האחריות - בחיוב, וחלה על הנתבעת האחריות לפצות התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. 5. אחר שנבחנה שאלת האחריות - יש לדון עתה בשאלת גובה הנזק. התובעת טוענת, כאמור, לנזקים כדלקמן:- א. נזקים למלאי 13,734 ₪ ב. טיפול רפואי 112 ₪ ג. עלות חוות דעת 885 ₪ ד. הקטנת הכנסה 40,000 ₪ ה. הפסדי הכנסה 22,400 ₪ ו. עגמת נפש 30,000 ₪ התובעת הביאה מטעמה את חוות דעתו של השמאי, נאור גבריאלי, בתמיכה לנזקים שנגרמו לה. השמאי העריך את נזקיה של התובעת בסך כולל של 11,639 ₪ (לא כולל מע"מ), בגין סחורה פגומה אשר לא ניתן לשווק אותה, כאשר נטען בחוות הדעת, כי ההערכה מבוססת על פי רשימת המלאי אשר הוגשה למשרדו. במהלך שמיעת ההוכחות, הוגשה רשימת המלאי, עליה הסתמך השמאי בחוות דעתו, והוברר כי מדובר ברשימה, אשר הוכנה ע"י התובעת בכתב ידה (ראה ת/1). הנתבעת לא הביאה כל חוות דעת מטעמה והסתפקה בחקירה נגדית של שמאי התובעת. 6. לענין הנזקים למלאי הנתבע בתובענה, בסך של 13,734 ₪ - הרי שסכום זה מתבסס על חוות דעתו של השמאי, עפ"י נזקים בסך של 11,639 ₪ ובצירוף מע"מ (בשיעור של 18%). השמאי מטעם התובעת, ביקר בעסק סמוך לאחר האירוע, ולמחרת אף ערך סיור בביתה של התובעת, לצורך בדיקת הטובין שנלקחו לשם. במהלך הבאת הראיות התקשתי לקבל גירסת השמאי במלואה, לגבי כך שלא ניתן היה לשווק את הסחורה שנפגמה, וסברתי שאולי, שלפחות לגבי חלק מהציוד (כדוגמאת מצתים, קלטות וכיוצ"ב) מדובר בטובין שנשרטו או שעטיפתם התקמטה ויתכן וניתן היה למוכרם כטובין סוג ב'. השמאי עמד על גרסתו לפיה בתמונות 7, 8, 9, 10, 11 ו - 12 אשר צורפו לדו"ח השמאי "מדובר ב - 100% מלאי שהתקלקל". בהמשך הדברים, ענה לשאלות ביהמ"ש:- "אני לא אגיד שלא ניתן למכור מוצר מהתמונות לאיזה שהוא סוחר או משהו בסגנון הזה, בסכום סמלי, אבל זה כדי להפטר מהסחורה, אולם לא למשהו שניתן יהא לשווק אותו בצורה נאותה". באותו אופן אף פניתי לתובעת, ושאלתי אותה מה עשתה עם הטובין שנפגמו, ולהפתעתי השיבה התובעת, כי היא החזירה לספקים חלק מהציוד הפגום, וקיבלה זיכוי לצורך רכישת טובין חדשים, וראה עדותה בעמ' 19 לפרוטוקול, ישיבת יום 05.12.05:- "אני אומרת שאם אני זוכרת נכון הזדכיתי על הציוד וקיבלתי סחורה חדשה... ... הסוכנים שמכרו לי סחורה - ביקשתי מהם להזדכות. לא הזדכיתי על סכום מלא, אם אני זוכרת נכון, פחות מ - 50% מערך הסחורה מקבלים וזה מה שעשיתי. הזדכיתי עליהם, הוספתי קצת כסף וחידשתי את המלאי. הרבה מהציוד זרקתי, השלכתי, כי אין מצב להזדכות על זה. אני לא יכולה להגיד איך אפשר להפריד בין הציוד שהזדכיתי עליו לבין הציוד שזרקתי אותו. יש כמה מהסחורה בתמונות, חלק קטן, אני הזדכיתי עליו. יש לי מסמכים בנוגע לזיכויים שקיבלתי. זה בטח בבית בתיק של הקיוסק. לא טרחתי להציג כי לא ידעתי...". לאור ההודאה של התובעת, כי קיבלה זיכוי רק בגין חלק מהטובין, ולאור כך שהתובעת לא טרחה להוכיח את שיעור הזיכוי, ולא טרחה עוד להקטין סכום התובענה בהתאם, הרי שבנסיבות שנוצרו, יש לזקוף עניין זה לחובתה ולכן נראה שיש לצאת מנקודת הנחה שהתובעת זוכתה בגין כל המלאי, ולפי 50% משוויו, ומכאן שנזקיה בגין המלאי עומדים על מחצית מהסכום שנקבע ע"י השמאי ובסך של 5,819.5 ₪ ובמעוגל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית - אני מוצא להעמיד את הפיצוי בגין הנזק למלאי על סך של 6,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. למותר לציין, כי אין לחייב הנתבעת בסכום המע"מ, כאשר לא ברור שהתובעת רכשה טובין נוספים ושילמה את המע"מ בגינם, וגם אם עשתה כן - הרי שסכום המע"מ מוחזר לה סופו של יום כמס תשומות. 7. לענין הטיפול רפואי בסך של 112 ₪ ועגמת הנפש בסך 30,000 ₪ - התרשמתי מעדותה הכנה של התובעת כי פעולת החיפוש גרמה לה מפח נפש משמעותי. התובעת העידה בפני כי בעקבות האירועים נזקקה לטיפול בחדר המיון של ביה"ח, עוד בליל האירוע, תוך שהיא מציינת:- "מדובר באירוע טראומתי בשבילי... לא ישנתי באותו לילה וכמה ימים אחרי... ישבתי כמה שעות הסתכלתי על מה שעשו לי ועל מה שקרה. תוהה למה? יושבת בוכה. הייתי במיון חרדה. ישבתי ולא קמתי". התובעת אף צירפה לתצהיר עדותה הראשית, תעודה המעידה על ביקור בחדר המיון, בה נרשם כי התקבלה למיון בשל חרדה וחולשה כללית. ביהמ"ש העליון כבר הכיר בפגיעה באוטונומיה של הפרט כפגיעה שמצדיקה פיצוי, וראה בענין זה ע"א 1338/97 תנובה נ. תופיק, פ"ד נ"ז (4) 673. כאמור, הנזק שטוענת לו התובעת הוא נזק לא ממוני: תחושת עלבון, סבל, פחד וכעס בעקבות הרס עסקיה ופגיעה בשמה הטוב כמי שחשודה בהחזקת סמים. הנזק הלא ממוני, מאופיין בתחושותיה של התובעת ונזק מסוג זה הוא לכאורה נזק בר-פיצוי. וראה גם ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה, פ"ד נג(526 (4). בעניין זה לא נמסר למטופלת מידע שהיה צריך להימסר לה בהתאם לחוק זכויות החולה, התשנ"ו -1996. וכך קבע בית המשפט: "...הפגיעה באוטונומיה - נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין 21. נחזור למקרה שבפנינו. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא קויימה בנסיבות הענין החובה לקבל את הסכמתה מדעת של המערערת לביופסיה שבוצעה בכתפה. בכך, נפגעה זכותה היסודית של המערערת כאדם לכבוד ולאוטונומיה. האם יש בעובדה זו כדי להקים למערערת זכות לפיצוי, אפילו לא נגרם לה נזק גוף כתוצאה מאי קבלת הסכמתה המודעת? השאלה הראשונה אשר יש להתייחס אליה בהקשר זה היא, האם הנזק הכרוך בפגיעה בכבודה של המערערת ובאוטונומיה שלה הוא "נזק" כמובנו בפקודת הנזיקין. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. המונח "נזק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הגדרה זו היא רחבה, ומתייחסת ל: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח רוחבה הניכר של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(139 ,113 (1). על פי גישה זו, מגנה פקודת הנזיקין גם "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (שם, בעמוד 142). לפיכך, נקבע כי למי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי אשר נבע כתוצאה מנקיטה רשלנית של הליך פלילי מוטעה כנגדו, עומדת זכות לפיצוי בגין פגיעה זו כלפי הרשות התובעת..." (ההדגשה שלי ע.ר.). כל אדם סביר יכול להפגע כתוצאה מכך שמבוצע חיפוש סמים בחצריו - גם אם החיפוש נעשה בדרך המכבדת את המחזיק בנכס. בנסיבות בהן החיפוש מבוצע כהלכתו, הרי שלא חלה חובה על המדינה לפצות בגין עגמת נפש, וזאת לאור החסינות שקמה למדינה מכח סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952. לפיכך, בענייננו, כאשר ביהמ"ש בא לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש - על ביהמ"ש לייחד את הנזק שנגרם רק בעקבות הפעולה הרשלנית שבוצעה ואין מקום לפסוק פיצוי בגין אותו חלק של החיפוש שבוצע כדין. בעת קביעת שיעור הפיצוי בגין עגמת נפש, על בית המשפט לשים לנגד עיניו גם את שיעור הפיצוי שנפסק לתובעת בגין הנזק הממוני (בענייננו סך של 6,000 ש"ח). בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי טענות הצדדים, נראה לי כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הביקור בחדר המיון ועגמת נפש, בסכום כולל של 4,000 ₪. 8. לעניין הטענה בדבר הקטנת הכנסה בסך של 40,000 ש"ח והפסדי ההכנסה הנטענים בסך של 22,400 ₪, אומר כבר עתה שלא מצאתי ממש בסעדים אלו הנתבעים ע"י התובעת וכי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח נזקים אלו. בעניין הקטנת ההכנסה, טוענת התובעת (ראה סעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית), כי כתוצאה מהאירוע "נאלצתי לעזוב את העסק ממנו התקיימתי". לשיטתה של התובעת, כי במהלך התקופה, עד לעזיבת העסק, קטנו הכנסותיה מהעסק בסכום של 10,000 ₪ לחודש, ולכן על הנתבעת לפצותה בסכום של 40,000 ₪ עבור החודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2004. בעניין הפסדי ההכנסה, טוענת התובעת (ראה סעיף 9 עדותה הראשית), כי מחודש ינואר 2004 איננה עובדת לאור סגירת העסק, ועפ"י ייעוץ משפטי שקיבלה, היא זכאית לפיצויים בגובה של שכר מינימום, דהיינו 3,200 ₪ לחודש X 7 חודשים - ובסה"כ 22,400 ₪. כאמור התובעת לא הוכיחה דבר וחצי דבר ככל הנוגע להפסדים אלו. התובעת צירפה לתצהירה דוחות יומיים של הקופה הרושמת שהייתה בעסק, המתייחסים לתקופה שמיום 11.12.03 (כ - 3.5 חודשים לאחר האירוע) ועד ליום 30.01.04, כאשר הכנסות הקופה היומיות נעות בממוצע של כ - 800 עד 1,000 ₪ ביום. לא הוצגה בפני ביהמ"ש ראיה כלשהי לגבי הכנסות העסק לתקופה קודם האירוע הנטען. מעבר לכך, לא ניתן ללמוד על ההכנסות של העסק, מדו"ח הקופה היומי, הואיל ודו"ח זה איננו מביא בחשבון את הוצאות העסק. גם מהעדויות שנשמעו בפני, לא הצלחתי להגיע למסקנה כי התובעת סגרה את העסק בעקבות האירוע, נהפוך הוא - שוכנעתי כי התובעת המשיכה להפעיל את העסק גם לאחר האירוע, ולא היה כל קשר בין סגירת העסק לאירוע הנטען בכתב התביעה, וראה דברי התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול, ישיבת יום 09.06.05:- "הפיצוציה היתה סגורה באותו לילה וגם למחרת, הפיצוציה לא נסגרה בכלל, הצלחנו למכור. לקוח שרצה לקנות מסטיק לאחר יומיים יכול היה לקנות, מה שהיה בחנות ניתן היה למכור. יום למחרת סגרתי את החנות והמשכתי לעבוד כרגיל...". משנתבקשה התובעת להבהיר מדוע לא צירפה ראיות בדבר הכנסות העסק קודם האירוע הנטען, השיבה:- "אני אומרת שלא ידעתי שאני צריכה להוציא את הדוחות". משהוברר כי התובעת חידשה את המלאי בעסק והמשיכה להפעיל את העסק "כרגיל", גם לאחר האירוע - ביקשתי מהתובעת להסביר הכיצד היא מבססת הסעדים בגין הפסדי הכנסה והקטנת הכנסה, השיבה התובעת:- "...הסעיף של הקטנת הכנסה, לא היה לי מה למכור. לא היתה לי יכולת לקנות את הסחורה למחרת שוב ולכן לא יכולתי למכור את הנזקים שהתקלקלו. אני לא יודעת להסביר את הסעיף "הקטנת הכנסה" לסעיף "הפסדי הכנסה"...". כאמור המסקנה המתבקשת מטענותיה של התובעת, כי ההפסדים נובעים מכך שביום שלמחרת פתיחת העסק לאחר האירוע הנטען, התקשתה התובעת לחדש את המלאי שניזוק. ייתכן ויש ממש בטענה זו, אך כאמור אין הוכחה כלשהי לנזק שנגרם בשל כך, ולא מצאתי שהיתה כל מניעה מצד התובעת, לחדש את המלאי מיד ובסמוך לאחר מכן. התובעת אף אישרה בחקירתה הנגדית כי הזדכתה על חלק מהמלאי שניזוק ובאמצעותו רכשה מלאי חדש, ראה עמ' 19 לפרוטוקול, ישיבת יום 05.12.05. המשכתי להקשות ולשאול את התובעת הכיצד היא מבססת את טענותיה לגבי הפסדים אלו ורק בסופו של דבר הודתה התובעת כי:- "התביעה היא בגלל שפגעו בשמי הטוב. לא מעניין אותי שום דבר אחר ולגבי השאר יש דוחות ותצהירים. ביהמ"ש מבקש ממני להבהיר את המילה "כל השאר" אני מבהירה ששמי הטוב ועגמת הנפש שנגרמה לי מעבר לכך אין נזקים נוספים" (ראה עמ' 6 לישיבת יום 09.06.05) - והדברים מדברים בעד עצמם. התרשמתי שהתובעת מעצימה את נזקיה בצורה מלאכותית ומוגזמת ומצאתי אף סתירות בגירסאותיה לעניין הנזקים שנגרמו לה. בתצהיר עדותה הראשית, טענה התובעת, כי מחודש ינואר 2004 "אני לא עובדת לאור סגירת העסק", ואילו בחקירתה הנגדית אישרה שמכרה את העסק רק ב - 20.02.04, וכי עד למועד זה העסק פעל. בסיכומו של דבר, ניתן לומר כי אין בידי ביהמ"ש ראיות כלשהן לכך שהכנסותיה של התובעת קטנו לאחר האירוע בכלל, ובפרט בסכום של 10,000 ₪ לחודש, למעט עדותה היחידה של התובעת שהיא בעלת הדין וכמו כן אין כל הסבר המניח את הדעת מדוע יש לפצות את התובעת למשך 7 חודשים נוספים ובגובה של שכר מינימום, בסך של 3,200 ₪ לחודש, לאחר שכבר קבעתי, שאין קשר בין סגירת העסק לבין האירוע הנטען בתובענה. כאמור, הנזקים שנגרמו לטובין בסך של כ - 6,000 ₪ - אינם משמעותיים עד כדי הצורך לסגור את העסק. כמו כן ניתן להניח שעסק שהכנסותיו מגיעות בממוצע לסך של כ- 800 עד 1,000 ₪ ליום - לא היה קושי אובייקטיבי משמעותי, לפעול על פי עקרון הקטנת הנזק, על ידי חידוש המלאי שניזוק. מכאן יש לקבוע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח שנגרמה לה "הקטנת הכנסה" או "הפסדי ההכנסה". 9. בהערת אגב יצויין, כי עוד קודם לשמיעת ההוכחות סירבה התובעת להצעת בית משפט והתעקשה לנהל את התיק בדרך הרגילה. לאור כך שהתובעת הגישה תביעה מופרזת ומוגזמת שרק חלק מזערי ממנה התקבל (כ- 10%) נחה דעתי שאין מקום לפסוק לזכותה שכר טרחה עו"ד בגין הייצוג המשפטי שניתן לה. 10. בנסיבות העניין ומכל המקובץ נקבע כדלקמן: א. אני מוצא את הנתבעת אחראית לנזקי התובעת. ב. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 ימים מעת קבלת פסק הדין סך סך של 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסוכם כולל של 1,500 ₪ ובסה"כ 11,500 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. אם לא ישולם הסכום האמור, במועד שנקבע, יחולו עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. צו חיפושצווים