פסק - דין פסק דין זה, עניינו בדירה שחמקה מאחיזתו של בנק, בעקבות תרגיל עוקץ, שהוביל למחיקתה של משכנתא בלשכת רישום המקרקעין בנצרת. המשכנתא נמחקה באמצעות טופס בקשה מזויף, שהוגש ללשכת הרישום ע"י עורכת דין מעפולה. הבנק, אשר לא זכה לקבל את כספי ההלוואה בחזרה, טוען כי הדירה נשמטה מידיו, עקב רשלנותן של המדינה ושל עורכת הדין. האם חלה על הנתבעות אחריות לפצות את הבנק? זו השאלה העומדת במרכזו של פסק הדין. המצע העובדתי המוסכם התובע - בנק ירושלים בע"מ (להלן: "הבנק") נתן לנתבעים 1,2 הלוואה כספית, לשם מימון רכישת דירה בטבריה (להלן: "הלווים" ו"ההלוואה"). להבטחת החזר ההלוואה, הסכימו הלווים כי תירשם משכנתא על הדירה, ואף חתמו על שטר משכנתא לטובת הבנק. המשכנתא אכן נרשמה, בתאריך 23.4.98, בלשכת רישום המקרקעין בנצרת. לא עברו ימים רבים, והבנק נוכח כי הלווים אינם משלמים את התשלומים החודשיים כסדרם. לפיכך, ביקש הבנק לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד הלווים, לשם מימוש המשכנתא, אך כאשר עיין בנסח הרישום של הדירה בספרי המקרקעין, נדהם להיווכח, כי המשכנתא שנרשמה לטובתו בוטלה, וזכויות הלווים בדירה הועברו לצד שלישי - גב' נדז'דה גובנוב ("הקונה") הבנק ערך בירור נמרץ בלשכת רישום המקרקעין, ממנו עלה, כי המשכנתא שהיתה רשומה לטובתו בוטלה, על יסוד בקשה מזויפת לביטול, שהוגשה באמצעות נתבעת 4 - עו"ד טניה אובניק (להלן: עו"ד אובניק). אין חולק, כי הבקשה לביטול משכנתא שהוגשה ללשכת רישום המקרקעין, אינה חתומה על ידי מי מעובדי הבנק ואינה נושאת חותמת של הבנק. הצדדים אף מסכימים, כי עו"ד שלמה ורסנו, החתום כביכול על אימות חתימת הבנק, כלל אינו רשום בפנקס עורכי הדין בישראל, והוא עו"ד דמיוני לחלוטין (נספח ג' לכתב התביעה). הלווים נמלטו מהארץ, מבלי ששילמו כמובן את חובם לבנק, ולכן ניתן פסק דין בהעדרם. הקונה, שרכשה את הדירה מאותם לווים, נמחקה בשלבים המקדמיים של הדיון מכתב התביעה, לאחר שהבנק שוכנע כי רכשה את הזכויות בדירה בתום לב מהלווים. נותרו, אפוא, המדינה ועו"ד אובניק, אשר נגדן התנהלו ההליכים לגופם. טענות הבנק הבנק טוען, כי נתבעת 3 - לשכת רישום המקרקעין (להלן: "המדינה"), מופקדת מכוח חוק על מרשם המקרקעין, ולכן חלה עליה חובה מיוחדת לפעול בזהירות יתירה ולהקפיד על ניהול תקין של ספרי המקרקעין. הבנק סבור, כי המדינה התרשלה, בכך שביטלה את המשכנתא, למרות שהבקשה לביטול היתה ערוכה בטופס שהזיוף בו בולט לעין - במיוחד לעין מקצועית של רשם המקרקעין, האמון על פי החוק על ניהול ורישום המקרקעין בישראל. בהתייחס לעו"ד טניה אובניק טוען הבנק, כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כעורכת דין, הגישה את הבקשה המזוייפת לביטול משכנתא מבלי לוודא כי מדובר בבקשה אמיתית או לברר, אם הבקשה אכן חתומה בידי נציגי הבנק. טענות המדינה המדינה טוענת, כי גם אם עסקינן בבקשה מזויפת, שבעטייה נמחקה המשכנתא, האחריות לכך אינה מוטלת לפתחה במקרה דנן, ואין בעובדות המקרה כדי לבסס את עוולת הרשלנות כלפיה. לדידה של המדינה, הבנק נושא באחריות מלאה לכל נזק, שגובהו לא הוכח, נוכח התרשלותו ועצימת עין מטעמו, המתבטאות בכך שלא פעל בשקידה ראויה כנגד הלווים עצמם, וכנגד הגורמים אשר רקחו את מזימת הגשת הבקשה המזויפת. טענות עו"ד אובניק עו"ד אובניק טוענת, כי שימשה ככלי להעברת הטופס ללשכת רישום המקרקעין, ותו לא. לדבריה, נפלה קורבן למעשה נוכלות נבזי של הלווים, שגמלה בליבם החלטה לרמות את הבנק ולהביא להסרת המשכנתא, מבלי לפרוע את ההלוואה. לשם כך זייפו הלווים טופס ביטול משכנתא, הנחזה להיות חתום על ידי מורשי חתימה של הבנק ומאושר על ידי עו"ד מטעמו, מסרו באמצעות שליח את הטופס לידיה, וביקשו כי תמסור אותו לפקידי לשכת רישום המקרקעין. עו"ד אובניק גורסת, כי הבנק מבקש ליצור חובת זהירות יש מאין, וכי אין בעובדות המקרה כדי להצביע על התרשלות כלשהי מצידה. על חובת הזהירות המושגית והקונקרטית רבות נאמר ונכתב על חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, שהיא אבן מסד לעוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35, ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח - 1968. המסגרת הנורמטיבית אינה חדשה עמנו, והיא תולדה של פסיקה ענפה, שראשיתה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123, 125. דיוננו יתמקד בשאלות הבאות: א. א. האם הנתבעים או מי מהם חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע? ב. ב. האם הנתבעים או מי מהם התרשלו כלפי התובע? ג. ג. האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען? ד. ד. האם קיים אשם תורם של הבנק? א. א. האם הנתבעים חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית 1. חובת הזהירות המושגית של המדינה חוק המקרקעין, תשכ"ח - 1968 היקנה למדינה, באמצעות לשכות רישום המקרקעין, את השליטה הבלעדית על רישום וניהול מקרקעין במדינת ישראל. הרישום הוא קונסטיטוטיבי (יוצר זכויות), ונועד לשקף בפני כולי עלמא את מצב הזכויות בנכסי דלא-ניידי. ב"כ התובע טוען, כי בנסיבות אלה, אין כל קושי לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית של לשכת הרישום כלפי אזרחי המדינה. ב"כ המדינה פרש יריעת טיעון נרחבת וניסה לשכנעני, כי שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים את הקביעה, שאין להטיל על המדינה אחריות מושגית במקרה דנן. את טיעונו השעין ב"כ המדינה על פסקי דין (למשל, ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129; ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 73) ועל כתבי מלומדים (למשל, א' פורת "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ו), 387). ב"כ המדינה סבור, כי יש להחיל על ענייננו את הלכת לוי, לפיה אין מקום להטיל על המדינה אחריות בגין פעולות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת שלטוני. לדבריו, 'חריג שיקול הדעת' משמעו, כי בענייני שיקול דעת 'חזק' אין מקום לקבוע אחריות בנזיקין בדרך כלל, והמקרה שבפנינו נופל לגדר אותו כלל. הלכת לוי נכונה לעובדותיה, אך עיון מעמיק בה מלמד, כי אין היא מתיימרת לקבוע שהמדינה אינה אחראית בחובת זהירות מושגית כלפי אזרחיה, גם במקרים שבהם מדובר בשיקול דעת 'חזק' . אמנם, הנשיא שמגר קבע, כי לעיתים שיקולי מדיניות תומכים באי הטלת אחריות בנזיקין בגין שיקול דעת שלטוני (פס"ד לוי, ע' 76-82), אך את מסקנתו כי אין להטיל על המדינה אחריות יש לקרוא לאור עובדותיו של המקרה הספציפי, בו נדונה רשלנותו של המפקח על הביטוח. ניתוח של פסק הדין מלמד, כי עסקינן בקביעה של העדר חובת זהירות קונקרטית במקרה זה, ולא בקביעה כללית של העדר אחריות מושגית. למעשה, וכך מציין גם פרופ' א' פורת בחיבורו הנ"ל, עד היום לא נקבע על ידי בית משפט בישראל, כי חובת זהירות מושגית אינה מוטלת על המדינה בתחום זה או אחר. חובת הזהירות המושגית של המדינה נגזרת מן החובה להבטיח מתן שירותים נאותים ע"י משרדי הממשלה ושלוחותיהם, והיא קיימת תמיד. כך, למשל, נקבע כי המשרד לביטחון-פנים חב חובת-זהירות מושגית כלפי נערים, המגויסים כמתנדבים למשמר האזרחי. חובה זו נגזרת מן הסיכון המיוחד הכרוך בהפקדת נשק בידי הנערים ומהיעדר נוהלי בדיקה מספיקים לקביעת כשירותם של המתנדבים להחזיק בנשק הנמסר להם (3379/01 יניב ידיד נ' מ"י, פ"ד נח(1) 196, 201). באופן דומה נקבע, כי חלה על המדינה חובת זהירות מושגית כלפי תושבי רצועת עזה (ע"א 6970/99 אחמד אבו סמרה נ' מ"י, פ"ד נו(6) 185). לא מכבר נקבע לגבי לשכת ההוצאה לפועל, כי גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק, ואין בכך שמדובר ברשות ציבורית, הפועלת מכוח סמכותה הסטטוטורית, כדי לשחררה מחובת הזהירות המושגית (ע"א (חי') 2957/02 בנק הפועלים בע"מ נ' מ"י תק-מח 2003(3)7484) אף אני איני מתכוונת לחדש חידוש עולמי בנושא זה, שכן דעתי היא, כי ראוי אף ראוי לקבוע, כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית כלפי אזרחי המדינה וגופים הנזקקים לשירותיה של לשכת רישום המקרקעין, ועליה לוודא כי משכנתא שנרשמה בספריה לא תמחק ביום אחד בהיר, סתם כך. 2. חובת הזהירות הקונקרטית של המדינה קיומה של חובת זהירות קונקרטית נקבע לפי מבחן הציפיות, בהתייחס לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השאלה היא לא רק אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, אלא אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (פס"ד ועקנין). לשכת רישום המקרקעין היתה מודעת היטב לתופעה של שימוש במסמכים מזויפים, ולנזקים האדירים הנגרמים כתוצאה מכך לבעלי זכויות במקרקעין . תימוכין לכך ניתן למצוא בעדותה של המפקחת על רישום מקרקעין בנצרת, עו"ד פרנקל, שאישרה כי תרמית מעין זו לא היתה הראשונה בה נתקלו עובדי הלשכה ועובדי אגף הרישום: ש. ... בהתייחס ללשכה בנצרת, ולאגף רישום בהסדר המקרקעין באופן כללי יותר זה לא המקרה הראשון שפגשתם זיוף ת. אני מסכימה. (ע' 35 ש' 8). זאת ועוד. ב"כ התובע מציין, כי בין התובע לבין המדינה (לשכת הרישום בנצרת), כבר התנהל דיון בת.א. 511/99, בבית משפט המחוזי בנצרת, אשר הסתיים בפשרה. פסק הדין, שהוגש לתיק ביהמ"ש בתאריך 31.10.04, מלמד כי המסכת העובדתית שם היתה דומה להפליא למקרה שבפני. גם שם הוגשה בקשה מזויפת לביטול משכנתא ונטען, כי פקידי לשכת הרישום התרשלו בקבלת הטופס ובמחיקת משכנתא, שהיתה רשומה לזכות התובע. ההליך הסתיים בפשרה, כך שלא נקבעו מימצאים עובדתיים בפסק הדין, אך ניתן להבין, כי לא בכדי הסכימה המדינה להתפשר באותו מקרה. למרות קיומו של הסכם פשרה בתיק הקודם, טוענת המדינה, כי אין להטיל עליה אחריות כלשהי לנזקיו הנטענים של התובע. ב"כ המדינה מנמק טיעונו באומרו, כי מחיקת המשכנתא שנרשמה לטובת בנק ירושלים, התבצעה לפי הנוהל שהיה קיים באותה עת. לדבריו, הבקשה הוגשה בכתב, על גבי טופס הנחזה כסטנדרטי, שעליו צוינו מלוא הפרטים הנדרשים לצורך ביצוע המחיקה הנדרשת. ב"כ המדינה סבור, תוך הסתמכות על פסקי דין שונים, כי פקידי לשכת הרישום פעלו כדין במקרה דנן ולא נפל רבב בהתנהגותם. מאחר שהתביעה נשענת, רובה ככולה, על פגמים שהתובע מצא בטופס הבקשה המזויף, אין מנוס מבחינת הטענות המתייחסות אליו לגופן. כדי להקל על הבדיקה, ניאות ב"כ המדינה להגיש לתיק בית המשפט, את טופס הבקשה המקורי לביטול רישום משכנתא (שני עותקים) ואת הכריכה המקורית של תיק הבקשה, כפי שנשמרו בלשכת רישום המקרקעין בנצרת. הליקויים בטופס הבקשה לביטול משכנתא עד התביעה, עו"ד ישראל חדד, פירט בסעיף 12 לתצהירו את הליקויים שניתן למצוא, לטענתו, בטופס הבקשה לביטול משכנתא, כדלקמן: 1. הבקשה מודפסת כולה באמצעות מכונת כתיבה, על גבי טופס ריק מנייר כימי, בעוד בקשות מסוג זה מודפסות ע"י הבנק באמצעות מדפסת מחשב, ולא על נייר כימי. 2. ההדפסה הינה חובבנית, לא אחידה, עולה על גבי הקווים בטופס, וככל הנראה לפחות במקום אחד בוצע תיקון מאוחר (במקום בו רשום סכום המשכנתא). 3. ישנה טעות סופר בשם הממשכנת, בשטר המשכנתא המקורי נרשם שמה "זינאידה" ואילו בבקשה המזויפת לביטול נרשם "זנאידה". 4. במקום המיועד לרישום מספר השטר (מצד שמאל) נרשם שטר המשכנתא עצמה, במקום שירשם מספרה המוקצה של הבקשה לביטול משכנתא. 5. מספר שטר המשכנתא עצמו נרשם באופן לקוי, כך שהוא כולל את השנה, שאינה מופיעה בטורף. 6. מספר המשכנתא נרשם בסעיף 1 לבקשה באופן לקוי (005462), שכן מספר שטר המשכנתא הוא 5462/98/2. 7. פרטי הממשכנת גב' זינאידה זבגלוב לא נרשמו בסעיף 1 במלואם, כמקובל, אלא באמצעות גרשיים, בעוד שבנקים ובמיוחד התובע, אינם נוהגים לרשום כך. 8. סכום המשכנתא (165,000 ₪) נרשם בשורה השניה באמצעות גרשיים לכל אחד מהלווים, ולא היא. 9. שגיאה בפירוט החלקים שבבעלות כל אחד מה"ה זבגלוב ("בשלמות" לכל אחד במקום ½). 10. אין חותמת של הבנק ואפילו אין משבצת חילופית, המכילה את שם הבנק המודפס משמאל לחתימות מורשי החתימה. 11. הבנק לעולם נוהג לרשום את שמות מורשי החתימה שלו במלואם, ולא להסתפק באות הראשונה של שמם, כפי שנעשה בבקשה. בהסתמך על הליקויים הללו טוען ב"כ הבנק, כי עובדת היות הבקשה לביטול משכנתא מזויפת עלתה מטופס הבקשה עצמו, ולשכת רישום המקרקעין אמורה היתה להימנע מביטולה על יסוד בקשה מרובת ליקויים שכזו. "הספר האדום" ב"כ המדינה טוען, כי יש לדחות "בשתי ידיים" את טענות התובע כלפי תקינות הטופס. לדבריו, אין לשעות לטענות הללו, כי הן מהוות ניסיון לאיין את האמור בסעיף 1.6.2200 לקובץ נהלי רישום והסדר מקרקעין. הקובץ האמור, המכונה "הספר האדום", משמש כאורים ותומים לעובדי לשכת רישום המקרקעין (ת/5 בתיק מוצגי ביהמ"ש), והוא תולדה של סיכום נהלי עבודה, שהושג בין לשכות הרישום לבין הבנקים. בסעיף 1.6.2200 לקובץ נאמר: "על מנת לפשט השיטה הנהוגה כיום וכדי ליצור אחידות הן בבנקים והן בלשכות הרישום, בכל הנוגע לטיפול במידע המועבר ללשכות בעניין מורשי חתימה בבנקים סוכם עם איגוד הבנקים, כי החל מתאריך 1.1.91 תופעל שיטה חדשה, כמפורט להלן: א. א. בשטר המשכנתא ובבקשה לרישום ביטול משכנתא, בסעיף של 'אימות עורך דין ואימות חתימות' יוסיפו הבנקים הצהרה של עורך הדין, שהחתום הוא מורשה חתימה כדין של הבנק ומסומך לחתום בשמה כל המסמכים הנ"ל. ב. ב. אימות עוה"ד על השטר, במתכונת המוצעת תשחרר את עובדי הלשכות מלהיזקק לרשימות ולאישורים הרבים שבתיקים המכילים דוגמאות חתימה של מורשים מהבנקים השונים. ג. ג. לא יועברו רשימות נוספות של הבנקים לעדכון הרשימות המפורטות בסעיף ב לעיל". הנה כי כן, בהתאם לנוהל העובדה שגובש בשנת 1990 או בסמוך לכך, הופטרו עובדי לשכות הרישום מהצורך לבדוק אם החותם בשם הבנק אכן מורשה לכך, והבנקים חדלו מלעדכן את לשכות הרישום בנוגע לרשימות המורשים לחתום מטעמם. נפסק, כי האחריות בענין זה הועברה אל הבנק באמצעות עורך דין מטעמו, המצהיר שהחותם הוא מורשה חתימה של הבנק ומוסמך לחתום על המסמכים בשמו (ת"א 378/97 זכריה רסטגר נ' יורן קפון עו"ד, לא פורסם, צורף כנספח ב' לסיכומי ב"כ המדינה). ברם, אליה וקוץ בה. להוראות הקובץ אין חיים עצמאיים בעולם המקרקעין. מצטרפות הן לאמור בתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל- 1969, המסדירות את אופן רישומן של עסקאות בלשכת רישום המקרקעין. תקנה 16 מגדירה את תפקידו של רשם המקרקעין, הנדרש לרשום עסקה - לרבות בקשה ביטול משכנתא - שנחתמה בפני עו"ד. התקנה קובעת בסעיפים (ג) ו- (ד): "(ג) נתקבל שטר העסקה, יבדוק הרשם, או מי שהממונה הסמיכו לכך את הבקשה ואת המסמכים שצורפו אליה, ויברר אם העסקה כשרה לרישום ואם הנתונים בפנקסים מאפשרים את רישומה. (ד) נוכח הרשם כי הצדדים זכאים לבצע את העסקה וכי אין מניעה לביצועה ולרישומה יתן הסכמתו לרישום, יאשר את העסקה לרישום, ימסור לעורך - הדין העתק מהשטר והעסקה תרשם בפנקס". ב"כ המדינה סבור, שלא בצדק, כי די בקיומם של התנאים שפורטו בסעיף 1.6.2200 לקובץ, כדי לשחרר את פקידי לשכת הרישום מאחריות לתקלה כלשהי. לטענתו, יש לאמץ את דבריה של המפקחת על רישום מקרקעין, עו"ד פרנקל, שהעידה כי "בהתאם לנוהל העבודה... הופטרו עובדי לשכות הרישום מהצורך לבדוק אם החותם מטעם הבנק אכן מורשה לכך". כבודו של הקובץ במקומו מונח, ודבריה של עו"ד פרנקל נכונים הם, כל עוד אין עסקינן במעשה זיוף. פקידי לשכת הרישום אכן הופטרו על פי הקובץ, מהצורך לוודא אם החותם מטעם הבנק מורשה לכך. כל זאת בתנאי שמדובר בחתימה אותנטית, ולא במעשה רמייה וזיוף. מתי איפוא תקום אחריותם של פקידי לשכת הרישום? התשובה לכך פשוטה: אחריותם קמה כאשר הטופס נחזה על פניו להיות טופס מזויף, וכאשר די בבדיקה פשוטה כדי "לעלות" על הזיוף. רשלנות עובדי לשכת רישום המקרקעין על-פי הדין וההלכה הפסוקה בישראל, אין המדינה זוכה לחסינות מפני תביעות נזיקיות, ודינה כדין כל נתבע (ראה, למשל ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). אלא שעובדת היות הגוף הנתבע רשות ציבורית, נלקחת בחשבון בעיצוב החובה המוטלת עליה. לעיתים מדובר בחובת זהירות מחמירה, למשל, כאשר מדובר בסכנה לחיי-אדם (דברי כב' השופטת דורנר בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, דינים עליון, כרך סח,36). לעיתים מדובר בחובת זהירות רגילה, המוטלת על הרשות, כגון המשטרה, בשל ביצוע רשלני של חובותיה, או בשל מחדלה הרשלני מלבצען (ראה, ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733; ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272; ע"א 5604/94 חמד נ' מ"י, פ"ד נח(2) 498). נבחן, איפוא, אם התקיימו התנאים להטלת אחריות על המדינה במקרה שבפני. מתוך 11 ליקויים, שב"כ הבנק מצא בטופס הבקשה המזויף, מזדקרים לעין שני ליקויים, שגם עין בלתי מקצועית היתה מאתרת מיד - לא כל שכן עינם המנוסה של פקידי לשכת הרישום. הליקוי הראשון, לפי סדר החשיבות, מתבטא בהיעדרה של חותמת הבנק על גבי הבקשה (ליקוי מס' 10). מדובר בפרט הכרחי, המהווה תנאי לקבלת בקשה לביטול משכנתא במשרדי לשכת הרישום, כפי שהעידה המפקחת, עו"ד פרנקל (ע' 40). עו"ד פרנקל אף צירפה לתצהירה דוגמאות של טפסים שונים, שנעשה בהם שימוש על ידי תאגידים בנקאיים. בכולם מופיעה חותמת מודפסת או מוטבעת של הבנק, המבקש את ביטול רישום המשכנתא, לצד שמותיהם וחתימותיהם של נציגי הבנק. במיוחד נכון הדבר לגבי בנק ירושלים (התובע), שעיון בטפסים שלו מלמד, כי יש בהם משבצת עם חותמת מודפסת או מוטבעת של בנק ירושלים מחלקת גביה, ולעיתים גם שמו של הסניף הרלבנטי (נספחים ה/5-ה/16 לתצהירה של עו"ד פרנקל). הליקוי השני הוא בפירוט החלקים שבבעלות כל אחד מה"ה זבגלוב, שם צוין "בשלמות" לכל אחד במקום ½ (ליקוי מס' 9). זוהי טעות היורדת לשורשו של ענין, ולא ניתן לראותה כטעות הדפסה גרידא. בוחן עסקאות מנוסה, מסוג הבוחנים המועסקים בלשכות רישום המקרקעין, אינו אמור לקבל לטיפולו בקשה, שנפלו בה ליקויים מסוג זה. בוחן עסקאות מנוסה אמור לדחות בקשה לביטול משכנתא, הכוללת שני ליקויים כה בולטים, ולדרוש כי הליקויים יתוקנו על ידי מבקש הביטול. ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי פקידות המשמשות כבוחנות עסקאות בלשכת הרישום, בחנו ודחו מספר רב של בקשוות לביטול משכנתא, ביניהן בקשות של התובע שנפלו בהן פגמים. לדבריו, לא היתה כל הצדקה לכך שבוחני העסקאות הסכימו לטפל בבקשה דנא, למרות שנפלו בה ליקויים בולטים. ב"כ המדינה אינו מציע הסבר למחדל זה. חלף זאת הוא מפנה בסיכומיו לדבריה של עו"ד פרנקל, שטענה כי לבוחני העסקאות יש שיקול דעת רחב ו"עצמאות בשטח... הם מקבלים תיק, בוחנים אותו... לפעמים גם החזרת תיק יכולה להיות שרירותית, ולו היו פוני לרשם הוא היה פותר את הבעיה" (ע' 31). אכן, "עצמאות בשטח" דבר מבורך הוא, אך עצמאות אין פירושה עצימת עין או התעלמות. בוחני העסקאות ולאחריהם הרשם, אמורים לבחון את המסמכים המוגשים לטיפולם, במיוחד מסמך מהותי כדוגמת בקשה לביטול משכנתא. במקרה של ספק, עליהם לפנות למפקח על רישום המקרקעין ולבקש את עזרתו, או להחזיר את התיק למבקש הביטול, על מנת שיתקן את הטעויות והשיבושים שנפלו בבקשתו. בשום מקרה, אין הם מוסמכים להתעלם מאותם שיבושים וטעויות, משל אין הם קיימים, ולהשלים את הטיפול בעסקה המבוקשת, ללא כל הסתייגות. בוחני העסקאות ו/או הרשם לא הפעילו את שיקול דעתם כיאות במקרה דנן. אין מדובר בשיקול דעת חזק או רחב, אלא בשיקול דעת חלש. כאשר מדובר בשיקול דעת חלש, נטית בתי המשפט להטיל אחריות על מפעיל שיקול הדעת גדולה יותר מאשר במקרים בהם מדובר בשיקול דעת רחב. (על ההבחנה בין השניים, ראה, למשל, בג"ץ 2196/00 הקאמרטה הישראלית ירושלים נ' שר המדע והספורט, פ"ד נ(4) 807, 814-816; ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 81). ב"כ המדינה טוען, כי להבדיל משיקול הדעת הרחב, הניתן לממונה על מרשם המקרקעין, הרי ששיקול הדעת המסור לרשם המקרקעין מצומצם ביותר, קל וחומר שיקול הדעת המוקנה לבוחן העסקאות, ואין הוא רשאי לסרב לבצע עסקאות על פי נטיות לבו. כתימוכין לכך מובאים דברים מספרו של א' איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין (חלק ראשון) 248- 249 ומהפסיקה, שמהם עולה, כי לא נדרש מן הרשם להכנס לעובי הקורה, אלא תפקידו מתמצה "ברישום טכני של עסקאות המופנות אליו". מבין פסקי הדין, שאליהם הפנה ב"כ המדינה, יפים בעיני הדברים שנאמרו בת"א (נצרת) 621/95 ד"ר מוריס סרוג'י נ' מישיל סרוג'י, תק-מח 2001(3) 11764, 11771, אלא שאיני מסכימה עם המסקנה שב"כ המדינה מסיק מהם. בפסק הדין נאמר: "אין זה תפקידו של רשם המקרקעין לנבור לנבכי העסקה... תפקידו על פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל - 1969 הינו טכני גרידא, לבדוק אם כל המסמכים צורפו כנדרש ואם הנתונים בפנקסים תקינים ומשבודק הרשם נתונים טכניים אלו ואינו מוצא על פני הבקשה כל פגם, הרי אין בידיו שיקול דעת, וחובתו היא לאשר העסקה ולרשום אותה". אכן, אין זה תפקידו של הרשם לנבור בנבכי העסקה, או לקבוע שהסכם כלשהו אינו בר-תוקף, כפי שנאמר בספרו של המלומד א' איזנשטיין (ע' 248). ברם, תפקידו של הרשם מחייב אותו בהחלט לבדוק את תקינותה של בקשה המוגשת אליו. תקנות המקרקעין (ניהול ורישום) מסמיכות ואף מחייבות את הרשם לבדוק, אם אין פגם על פני הבקשה. משנמצא פגם, אין הרשם רשאי להמשיך בפעולות הרישום. במקרה שבפני נפלו לפחות שני פגמים משמעותיים בטופס הבקשה, ולכן היה על בוחן העסקאות או על הרשם לחדול מכל מלאכה, ולדרוש כי הפגמים יתוקנו. יש להניח, כי הפגמים לא היו מתוקנים, מאחר שלא היו בידי הזייפנים אמצעים לעשות כן, ובכך היתה מסתיימת הפרשה. ודוק: העובדה שלשכת הרישום בנצרת נפלה קורבן למעשי תרמית קודמים, כפי שאישרה עו"ד פרנקל בעדותה בבית המשפט, חייבה את העוסקים במלאכת הרישום לנהוג בזהירות יתר. בוחני העסקאות והרשם היו צריכים לבדוק כל בקשה בקפידה ראויה, כדי לסכל את תופעת הזיופים שפשתה בלשכתם. למרבה הצער, לא כך אירע במקרה המונח בפני. במקרה דומה נפסק, כי לשכת רישום הייתה יכולה לצפות , כי אי-איתורה של בקשה מזויפת לביטול משכנתא יגרום נזק לבנק הלווה )ע"א (חי') 2957/02 בנק הפועלים בע"מ נ' מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט) - לא פורסם). ב"כ התובע צירף את פסק הדין לסיכומיו וביקש לגזור ממנו גזירה שווה. ב"כ המדינה סבור, כי מדובר בענין שונה, שכן בפסק הדין הנ"ל נאמר מפורשות, כי הנתבעת לא פעלה על פי נוהל קיים, על אף שהיה מקום לבצע חובת זיהוי ובדיקה מוגבלת. לעומת זאת, בענייננו, יש נוהל מוסכם לפיו פועלת לשכת הרישום, ולכן סבור ב"כ המדינה כי מדובר במקרה שונה. כפי שכבר הסברתי, הטענה כי לשכת הרישום פעלה על פי הנוהל, לא תועיל למדינה במקרה דנן. משהוברר, כי לשכת הרישום לא פעלה על פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), מה לי הנוהל והנחיותיו, או הטענה כי קוימו ככתבם וכלשונם? הרשלנות בבדיקת טופס הבקשה המזויף זועקת על פניה. לפיכך, לא תישמע טענת המדינה, כי פעלה על פי הנוהל, לפיו הופטרו עובדי לשכת הרישום מהצורך לבדוק האם החותם מטעם הבנק אכן מורשה לכך. כאשר המסמך אינו תקין על פניו, אין עובדי הלשכה יכולים להסיר מעצמם את האחריות ולטעון, כי חובת הבדיקה הועברה אל הבנק, שכלל לא ידע על קיומו של הטופס המזויף. טענת גורם זר מתערב ואשם תורם של הבנק טענה מעניינת בפי ב"כ המדינה בהקשר זה. לדבריו, לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי, בשל גורם זר מתערב, קרי, הזייפן. במילים אחרות - ב"כ המדינה סבור, כי הגורם לנזק הינו מי שביקש לבטל בעורמה את רישום המשכנתא, ולא הרשם. לחילופין ובנוסף נטען, כי מדובר בשרשרת מחדלים של הבנק, אשר לא מיהר להגיש תביעה נגד הלווים, למרות שחדלו לשלם את החזרי ההלוואה כסדרם, ולא דאג לרשום את המשכנתא לזכותו מבעוד מועד. מחדלים אלה הם הם אשר גרמו, כך לדברי ב"כ המדינה, לנזק הנטען. טענה מעניינת היא, אך היא בבחינת "פסיק רישא ולא ימות?" (בבלי, סוכה לג(ב)), שכן, אלמלא מעשיהם ומחדליהם של עובדי לשכת הרישום, לא היה הזייפן מצליח לבצע את מזימתו. אמנם, הבנק ידע כי הלווים אינם עומדים בתשלומי המשכנתא כסדרם, ולא מיהר לנקוט באמצעים משפטיים נגדם, אך מה לידיעה זו ולעובדה שהמשכנתא נמחקה בלשכת הרישום? אמנם, המשכנתא נרשמה באיחור לטובת הבנק, אך מה לרישום מאוחר זה ולעובדה שהמשכנתא נמחקה על סמך בקשה מזויפת? אמור מעתה, רשלנותם של עובדי לשכת הרישום גרמה במישרין לנזק הנטען, היא ולא אחרת. החל משנת 2003, שונו נהלי העבודה בלשכות רישום המקרקעין, כחלק מהליך הפקת הלקחים בעקבות מקרים רבים של מרמה וזיוף, שאירעו בלשכות הרישום. כיום פועלים עובדי הלשכות על פי נהלים חדשים, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, בנייר מיוחד ועוד. ברם, אנו עוסקים כרגע בתקופה שקדמה לאותם שינויים, ולנהלי העבודה שהיו נהוגים באותה עת. אין כל יסוד לטענת המדינה, כי גורם זר מתערב, או אשם תורם של הבנק הביאו על ראשו של הבנק את הנזק הנטען. מחדליו של הבנק לא גרמו ואף לא תרמו למחיקתה של המשכנתא. אין כאן שרשרת מעשים, אלא מעשה אחד, שראשיתו בזיוף על ידי הזייפן וסופו במחיקת המשכנתא, על ידי עובדי לשכת רישום המקרקעין בנצרת. סיכום ביניים אני קובעת, כי עובדי לשכת רישום המקרקעין בנצרת (המדינה) התרשלו, כאשר מחקו משכנתא, שהיתה רשומה לזכותו של התובע, על סמך בקשה מזויפת שהוגשה ללשכה ע"י עו"ד אובניק. עתה אפנה לדיון ברשלנות המיוחסת לעו"ד אובניק, ולאחר מכן לשאלת חלוקת האחריות בינה לבין המדינה. רשלנותה של עו"ד אובניק סיפור השתלשלות הגשת הבקשה ללשכת הרישום בנצרת, כפי שסופר על ידי עו"ד אובניק, כה תמוה - עד כי אני מתקשה לקבלו כפשוטו. לדבריה, בתאריך 5.8.98 התייצב במשרדה אדם, שהציג עצמו בשם "משה", וביקש ממנה למסור ללשכת המקרקעין בנצרת את טופס ביטול המשכנתא, שכן נודע לו כי היא ממילא נוסעת לשם באותו יום, כדי לטפל בעניינים של לקוחותיה. עו"ד אובניק העידה, כי הסכימה לבקשתו של אותו משה (המכונה בסיכומי בא-כוחה "הנוכל"), רשמה את מספר הטלפון הסלולארי שלו וסיכמה עמו, כי תתקשר אליו עם שובה מהלשכה. לדבריה, מסרה את הטופס בלשכה, ואף ציינה באזני פקידי הלשכה, כי היא איננה עורכת-הדין המטפלת בבקשה. בדיעבד התברר, כך לדבריה, כי פקידי הלשכה רשמו את שמה על כריכת התיק שנפתח בלשכה, כעורכת דין המטפלת בבקשה. עם שובה למשרדה בעפולה, ניסתה עו"ד אובניק ליצור קשר עם "משה", אך ללא הצלחה. לפיכך, שמרה את עותקי הטופס שהגישה במשרדה משך מספר חודשים, מתוך הנחה שאותו "משה" ישוב למשרדה וייטול אותם, ומשנקפו החודשים והנוכל בושש לבוא השמידה הנתבעת טפסים אלה. לימים התברר, כי למרות שהבקשה הייתה נגועה בפגמים שונים, היא עברה תחת שבט ביקורתם של מי מפקידי הלשכה, אשר פעלו לפיה ומחקו את המשכנתא מספרי המקרקעין. ב"כ הנתבעת אינו חולק על הטענה, כי עו"ד אובניק חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי לקוחותיה, ואף כלפי צדדים שלישיים, כפי שנקבע במספר רב של פסקי דין, המתייחסים לחובותיהם של עורכי דין (ראה, למשל, ע"א 37/86 משה לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446; ע"א 2625/02 סילביו נחום עו"ד נ' רחל דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 423). טענתו היא, כי במקרה שבפני אין עו"ד אובניק חבה לבנק חובת זהירות, מאחר שלא שימשה כעו"ד של צד כלשהו, ואף לא ביצעה את הפעולה של ביטול המשכנתא. אין בידי לקבל טענה זו. עו"ד אובניק "מוכרת לטובה" לעובדי הלשכה, ומרבה לפקוד את לשכת הרישום, כפי שהעידה בתצהירה (סעיף 3). המפקחת על הרישום, עו"ד פרנקל, העידה כי להיכרות אישית זו יש משקל, מאחר ש"אי אפשר להתעלם מהגורם האנושי" (ע' 45). שמה של עו"ד אובניק נרשם על גבי הכריכה, כמי שמטפלת בתיק. אם נכונה טענתה של עו"ד אובניק, כי ברישום מוטעה עסקינן, מדוע לא טרחה לתקנו באחד מביקוריה הנוספים בלשכה? מעבר לכך, וזו שאלת השאלות - מדוע לא טרחה עו"ד אובניק לדווח לבנק, או לפקידי לשכת הרישום, כי "משה" ניתק מגע עמה ואין בידה כל אפשרות לאתרו? עו"ד אובניק לא סיפקה הסבר לתמיהות הנלוות להתנהגותה. עו"ד אובניק היתה ללא ספק מודעת לאפשרות, שהמשכנתא תמחק על פי הבקשה, שכן פקידי הלשכה לא החזירו אליה את הבקשה לשם השלמה או תיקונים. למרות זאת, בחרה לתייק את העתקי הבקשה במשרדה, ולאחר זמן אף השמידה אותם - מבלי לדווח לנוגעים בדבר, כי פעלה על סמך פנייתו של אדם שאינו מוכר לה ואותו אדם נגוז מיד לאחר מכן ונעלם. כבר ציינתי לעיל, כי התנהגותה של עו"ד אובניק - עובר להגשת הבקשה ללשכת הרישום ובמיוחד לאחר מכן - תמוהה ובלתי הגיונית בעליל. במקום להתמודד עם תמיהות אלה ואולי אף ליישב אותן, בחר בא-כוחה לטעון בסיכומיו, כי היה על התובע להוכיח, מהם האמצעים הסבירים שעו"ד אובניק נדרשה לנקוט במקרה הנדון. אמנם ב"כ התובע פירט בסיכומיו רשימת מחדלים המיוחסים לעו"ד אובניק, אך בא-כוחה של עו"ד אובניק סבור, כי לא הורם הנטל על ידו, מאחר שלא הוגשה חוו"ד של עורך דין מומחה במקרקעין ולא הוכח, כי היה על הנתבעת לצפות את התנהגותם העבריינית של הנוכלים, כאמור בע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733. אין ממש בטענותיו של ב"כ הנתבעת. לא בציפיות עסקינן, אלא בידיעה ממשית של עו"ד אובניק, כי נפלה קורבן למעשה נוכלות, לאחר שהנוכל נעלם והותיר אותה עם עותק של הבקשה, שהוגשה על ידה ללשכת הרישום. פעולה פשוטה של מסירת מידע, על התעלול שהופעל כלפיה, נדרשה עו"ד אובניק לבצע, אך היא בחרה לשתוק, לתייק את המסמכים במשרדה ולאחר מכן אף להשמיד אותם. מדובר בהתנהגות רשלנית של עו"ד, שהעידה על עצמה כי היא בקיאה בתחום המקרקעין, עוסקת בכך שנים ומבינה, ללא ספק, את המשמעות הכספית הנלווית למחיקתה של משכנתא מספרי הרישום. הסיפור כפי שסופר על ידי עו"ד אובניק עצמה מלמד, כי התרשלה במילוי תפקידה כעורכת דין, והתרשלות זו תרמה באופן ישיר לכך שהמשכנתא נמחקה, סמוך למועד הגשת הבקשה המזויפת על ידה. חלוקת האחריות בין הנתבעים בבואי לפסוק בשאלת חלוקת האחריות, אני לוקחת בחשבון את העובדה, שב"כ התובע לא התייחס לשאלה זו בסיכומיו, ואילו ב"כ הנתבעים מצידם טענו, כי אין להטיל על איש מהם את האחריות למחיקת המשכנתא. עו"ד אובניק אכן יצרה מצג שווא רשלני בפני פקידי הלשכה, ואף לא טרחה לדווח להם לאחר מכן על השתלשלות העניינים, שהיתה ידועה רק לה. אולם, פקידי הלשכה הם אשר פעלו למחיקת המשכנתא, תוך התעלמות משני פגמים מהותיים שנפלו בטופס הבקשה. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי עו"ד אובניק נושאת ב- 25% מהאחריות לנזק, ואילו המדינה נושאת ב-75% הימנו. גובה הנזק ב"כ התובע טוען, כי שיעור חובם של הלווים בהתאם להסכם ההלוואה, נכון למועד הגשת התביעה, עמד ע"ס 238,255 ₪, כמפורט בתצהירו של עו"ד חדד (סעיף 21). התובע דורש, כי הנתבעים יחויבו בתשלום סכום זה, בתוספת ריבית פיגורים הנהוגה בבנק, תוך שהוא מציין, כי איש מהנתבעים לא העלה טענה כלשהי בנוגע לסכום התביעה. ב"כ הנתבעים דווקא התייחסו לשאלת הנזק בסיכומיהם, וסיכומי תשובה מטעם ב"כ התובע אין. ב"כ המדינה טען, כי הבנק לא הרים את נטל ההוכחה, בכל הנוגע לשיעור הנזק הנטען. כך, למשל, לא הוכיח הבנק מהו הסכום שניתן היה לגבות ממכירת הדירה הממושכנת, כאשר ידוע לכל, כי מכירה בהליכי הוצאה לפועל מניבה תשואה נמוכה יותר ממחיר השוק. לדבריו, ע/ת עו"ד חדד נשאל על כך והעיד, כי אין הוא שמאי ואין לו חוו"ד שמאי, "כי אין דירה" (ע' 9). ב"כ של הנתבעת עו"ד אובניק הצטרף לטיעוני ב"כ המדינה בנושא זה. לא מצאתי פגם בעובדה שלא הוגשה חוו"ד שמאי לגבי שווי הדירה. משנמחקה המשכנתא והדירה נמכרה לצד שלישי, הפך נושא השווי לבלתי רלבנטי, ובצדק נמנע הבנק מעיסוק בנושא זה. אין חולק, כי ההלוואה לא הוחזרה וסכומה הנומינלי הוא 165,000 ₪, כמצוין בסעיף 6 לכתב התביעה. איני מקבלת טענתו של התובע, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית פיגורים בגין ההלוואה, שכן הנתבעים לא ערבו לחיובים כלפי הבנק, ואין להטיל עליהם את האחריות לכך, שהחזרי ההלוואה נפסקו בשנת 95 או בסמוך לכך. נוסיף על כך את העובדה, שהתביעה הוגשה רק בשנת 2001, למרות שלא היתה מניעה להגישה קודם לכן, ונגיע למסקנה שאין להטיל על הנתבעים את הנטל הכספי הכרוך בשיהוי זה. אני קובעת, איפוא, כי הנתבעים ישלמו לתובע את סכומה הנומינלי של ההלוואה בסך 165,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.1.01) ועד התשלום בפועל, כמקובל בכל תביעה כספית רגילה. המדינה תישא ב- 75% מהסכום האמור לעיל, ועו"ד אובניק תישא ב- 25% הימנו. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, כאשר המדינה תשלם 75% ועו"ד אובניק תשלם 25% מסכום זה. תרגיל עוקץמקרקעיןמשכנתא