מד חום נשבר - פציעה ביד

פסק דין לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, תלמידה בכיתה ד' - כיתת מחוננים בביה"ס היסודי ממלכתי א.ד. גורדון בחולון. א. העובדות התובעת ילידת 1983. נפגעה ביום 3.1.93 במהלך שיעור טבע, בו התבקשה לערוך ניסוי למדידת חום לעצמים שונים. במסגרת הפעילות הכיתתית חולקו תלמידי הכיתה (בין 25 ל- 30 תלמידים) לזוגות. כל זוג קיבל מד-חום מהמורה. התובעת וחברתה לכיתה, דנה אגסי (להלן:"דנה") ניסו לנעוץ את מד-החום במחק ותוך כדי פעולה זו נשבר מד-החום ופגע בידה הימנית של התובעת (להלן:"האירוע"). בתמיכה לתביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר אגסי, לפיה לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 8% בשל קשיון לא נוח של אצבע 4, תוצאה של חוסר פעולה של המכופף F.D.P.. לטענת התובעת, הנתבעות התרשלו כלפיה בכך שלא פיקחו באופן הולם ומתאים על פעולותיהם של התלמידים ובכך שאפשרו להם לבצע "ניסוי" מסוכן. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות נטען כי יש לדחות את התביעה כלפי הנתבעת 2 על הסף שכן איננה מבטחת את משרדי הממשלה או גופים ממשלתיים ציבוריים אחרים אלא משמשת רק כמנהלת הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה. ביחס לנתבעת 1 נטען כי התובעת לא נשמעה לנהלים ולהנחיות המורה שנכחה בכיתה ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות. לחילופין, יש להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור 100%. הנתבעות הגישו חוות דעתו של ד"ר ז'טלני, לפיה לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 3%. בתחילה הוגשה התביעה גם כלפי העירייה אך בהסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 13.1.05, התביעה נדחתה וכפועל יוצא מכך, גם הודעת צד ג' שהוגשה על ידה. בעיצומה של חקירתו הנגדית של ד"ר אגסי הסכימו הצדדים כי הנכות הרפואית תהיה הנכות הרפואית הממוצעת על פי חוות הדעת שהוגשו מטעמם, היינו נכות בשיעור 5.5% (עמ' 9 ש' 6-4). ב. עדויות התובעת העידה (ת/2) כי במהלך שיעור טבע נכחה מורה מחליפה. נושא השיעור היה חום וטמפרטורה ולצורך כך חולקו התלמידים לזוגות, כל זוג קיבל מד-חום ובעזרתו התבקש למדוד את חומם של עצמים שונים. דנה, בת זוגתה של התובעת לניסוי, ניסתה לנעוץ את מד-החום במחק וכתוצאה מכך נשבר מד-החום וזכוכית שעפה ממנו פגעה באצבע הרביעית של ידה הימנית. כך גם בחקירתה הנגדית (פרוט' מיום 28.12.05, עמ' 12 ש' 9). דנה העידה כי היא והתובעת נעצו ביחד את מד-החום במחק (עמ' 11 ש' 3-2) וכי המטלה הייתה למדוד חום במקומות שונים. לשאלת ביהמ"ש השיבה כי: "היו אופציות למדידת החום, לא אמרו לנו למדוד חום במחק... הייתה הוראה למדוד איפה שאנחנו רוצים, אני לא זוכרת דוגמאות של אנשים אחרים אבל כולם מדדו במקומות "מיוחדים" כמו מתחת לכסא. אני לא זוכרת שהיה מים ומגבת" (ש' 16-14). מטעם הנתבעות העידה בתיה בריל (להלן:"בתיה"), מורה מזה כ- 16 שנה ומורה מחליפה בכיתת התובעת. על פי תצהיר עדותה הראשית (נ/1) נושא מדידת חום הינו חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים המאושרת על ידי משרד החינוך ללימוד בכיתות ד' (צורף חוזר משנת תשנ"ג). לצורך לימודו של הנושא עברה השתלמויות מטעם משרד החינוך, תוך מתן דגש על שמירת בטיחות התלמידים. עם תחילת השיעור, ולאחר בדיקת תקינותם של מדי-החום, הוסבר לתלמידים כיצד להשתמש במד-החום, תוך הפניית תשומת ליבם כי מדובר באביזר שביר ועל כן עליהם לנקוט במשנה זהירות בזמן השימוש בו. התלמידים התבקשו לשער את תוצאות הניסוי ולהציע דרכים שונות להגיע לאותן תוצאות ובדרך זו נלמדה כוונתם, על מנת למנוע או לפסול הצעה אשר יש בה מידה מסוימת של סיכון. באותו שיעור הובאו לכיתה חפצים שונים, כגון קוביות קרח, מים פושרים ומגבות. התלמידים אף הוזהרו כי מי שישבור את מד-החום ייאלץ לשאת בעלותו וזאת כמובן על מנת להרתיעם מלעשות שימוש נמהר ופזיז בו. בחקירתה הנגדית חזרה העדה על כך שהוסבר לתלמידים שמד-חום הוא חפץ שברירי ועדין (עמ' 16 ש' 17-14), אך אישרה כי הילדים הציעו הצעות שונות למדידת חום לעצמים שונים, כמו בתוך בגד או מתחת לכיסא (עמ' 16 ש' 25, עמ' 17 ש' 1). כשנשאלה לגבי הצעות נוספות שהועלו על ידי התלמידים ענתה כי איננה זוכרת ומכל מקום, לא חשבה שילדים יחשבו למדוד חום במחק, במיוחד כשמדובר בכיתת מחוננים. לכשנשאלה העדה האם התלמידים הוזהרו מפורשות שלא לנעוץ את מד-החום במחק השיבה בשלילה. בסיכומיו הפנה ב"כ הנתבעות לכך שישנן מספר גרסאות לקרות האירוע. התובעת טענה כי דנה ניסתה לנעוץ את מד-החום במחק ובמהלך נעיצתו נשבר מד-החום ואילו דנה העידה כי החזיקה ביחד עם התובעת את מד-החום. לא מצאתי לייחס משמעות לשאלה האם התובעת או שמא חברתה דנה נעצו את מד-החום. גם אם ניתן למצוא סתירה כזו או אחרת בעדות התובעת בעניין זה, הסתירה איננה מהותית. האירוע התרחש לפני למעלה מ-10 שנים ולא ראיתי לייחס משמעות להבדלי הניואנסים. ג. דיון 1. חובת זהירות מושגית בבחינת שאלת האחריות המוטלת על הנתבעות ביחסיה עם התובעת נקודת המוצא היא כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה לתלמיד מעצם טיבם של יחסים אלה, כאשר גידרה של חובה זו נגזרת בפסיקה ככזו המאפיינת חובתו של הורה כלפי בנו: "בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לעניין פיקוח" (ע"א 4241/57 עידה נ' ששון פ"ד יא 1100, 1106 ; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל מז(1) 802). חובתו של המורה היא בהשגחה על הקטין מפני פגיעתו של גורם חיצוני, חי או דומם, הן מפני פגיעה של הקטין באחרים והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. הרציו העומד ביסודה של חובה זו מושתת על ההנחה כי קטין לא פיתח את מנגנוני ההגנה והבקרה שבגיר מחזיק בהם. ילדים הינם סקרנים, שובבים, נענים לפיתויים מבלי יכולת להעריך את הסיכון הטמון בהם ועל כן ניתן לצפות כי עלולים הם להיפגע מפני גורם חיצוני או להביא נזק על עצמם ועל זולתם. מעבר לכך, גופו של הקטין חלש והדבר חושף אותו ביתר שאת לפגעי העולם הסובב אותו. ככל שגילו של התלמיד קטן יותר, כך חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיזית ומנגנוני ההגנה שלו בשלים פחות. ברי כי מידת הפיקוח הנדרשת גדלה עם גבור הסיכון הצפוי ועל כן חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר יחוב המורה בין כתלי הכיתה. במקרה והנזק נגרם מחפץ אשר עורר את סקרנותו של הקטין, שומה על ביהמ"ש לבחון את טיבו של החפץ ולשאול את עצמו האם מדובר בחפץ מסוכן. אם החפץ נמצא באחריותו של הנתבע, הרי עליו לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח מראש שלא יאונה לקטין כל רע במקרה ויתפתה לנהוג בחפץ באופן המסכן אותו. ברי כי ככל שנקיטת האמצעים קלה ופשוטה, כן תגבר חובת המורה לנקוט בהם. לעיתים ניתן להסתפק אף באזהרה מילולית, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. לסיכום, ניתן לומר כי יש לקחת בחשבון את גורם המשובה במעשיהם ובמחדליהם של התלמידים והוא אשר יוצר כלפיהם את חובת הזהירות המושגית (ע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח' דינים-עליון כח, 271). 2. חובת זהירות קונקרטית לעניין בדיקתה של הצפיות הטכנית, יש לבחון את עובדות המקרה כאשר הכל מסכימים כי מידת הצפיות הנדרשת איננה ראיית הנולד באופן מדויק על כל פרטיו ותוצאותיו. לענייננו, מדובר בתלמידת כיתה ד', ילדה בת 10, אשר למדה בכיתת מחוננים והתבקשה בזמן שיעור טבע לערוך ניסוי של מדידת חום. על פי גרסת התובעת ודנה, בתיה אפשרה להן למדוד חום של עצמים שונים במסגרת הניסוי. בחקירתה הנגדית אישרה בתיה עובדה זו. מד-חום עשוי מזכוכית, יש בו כספית ועל כן ניתן לומר כי הינו חפץ עדין ומסוכן. התובעת ילדה סקרנית, לא יכלה להעריך את הסיכון הצפוי במעשיה ועל כן, על מנת להגן עליה, הייתה על הנתבעת חובה להסביר באופן בהיר ומפורש את הסכנות הכרוכות בשימוש לא נכון במד-החום. במקרה זה לא ניתן היה להסתפק בהוראה כוללנית אלא מן הראוי שתינתן אזהרה מילולית מפורשת. זאת ועוד; מנסיבות האירוע עולה כי בתיה לא הסתובבה ולא פיקחה כיאות על התלמידים אלא ישבה במקומה והייתה עסוקה עם תלמידים אשר ביקשו למדוד את הטמפרטורה של עצמים שהיו על שולחנה. הנתבעת לא נקטה באמצעים הסבירים הנדרשים אשר אינם כרוכים בעלויות כלשהן על מנת למנוע את האירוע ועל כן, הפרה חובתה כלפי התובעת. נוכח גילה הצעיר של התובעת אין לייחס לה אשם תורם (ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש פ"ד מ(1) 402). 3. קשר סיבתי אני דוחה טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו להעדרו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. בענייננו, כאמור, אין לומר שהאירוע היה בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה. נזקה של התובעת הוא פועל יוצא של הפרת החובה כלפיה. ד. "הדבר מדבר בעד עצמו" התובעת טענה כי חלים יסודות ס' 41 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] אלא שלא הוכחה יסודות העוולה הנטענת שכן התובעת העידה על נסיבות התאונה ועל כן אין לומר כי התקיים התנאי הראשון. ה. הנכות התפקודית נוכח הסכמת הצדדים כי נכותה הרפואית של התובעת תהיה מיצוע הנכויות על פי חוות הדעת שהוגשו מטעמם, נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 5.5%. לאור גילה של התובעת, עברה התעסוקתי, אני סבורה כי שיעור הנכות התפקודית הוא כשיעור הנכות הרפואית ועל כן חישוב הנזקים ייעשה על בסיס נכות תפקודית בשיעור 5.5%. מכאן לשאלת הנזקים. ו. גובה הנזק 1. הפסדי שכר לעבר במועד התאונה התובעת הייתה בת 9.5 שנים. מאז שחרורה מהצבא ועד היום מועסקת התובעת כסוכנת מכירות בכירה בחברת YES ומשתכרת 7,129 ₪ לחודש. התובעת לא הוכיחה כי כתוצאה מהתאונה נגרע שכרה באופן כלשהו, ההיפך הוא הנכון; עוד בטרם גיבשה דרכה המקצועית השתכרה כמעט בגובה השכר הממוצע במשק ועל כן אני דוחה דרישתה לפיצוי בגין הפסדי עבר. 2. הפסדי שכר לעתיד אינני מקבלת טענת ב"כ התובעת בסיכומיו כי הואיל ובבחורה מוכשרת במיוחד עסקינן, מן הראוי לקבוע החל מגיל 28 כבסיס לחישוב את כפל השכר הממוצע במשק. התובעת משתכרת כיום כמעט את השכר הממוצע במשק אך למרות גילה לא החלה בלימודים אקדמאיים ולא הוכח כי פניה ללימודים כאלה. התובעת העידה כי איננה יודעת מה תרצה ללמוד ועל כן אין בפניי ראיה כי הכשרתה העתידית, אם תהיה כזו, תשביח את שכרה מעבר לשכרה כיום. על הקושי בהערכת הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד עמד כב' השופט חשין בלשונו הציורית בפרשת מרצ'לי: "בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה. ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. מוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים." לפיכך, בהתחשב בגילה, שכרה ונכותה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 55,000 ₪. 3. עזרת זולת בעבר ובעתיד על פי עדות התובעת בתצהירה, נסעה עם אימה לטיפולי פיזיוטרפיה (ס' 10). אימה של התובעת העידה (ת/3) כי ידה של התובעת גובסה במשך כשבועיים ולאחר מכן התלוותה אליה במשך מספר חודשים לטיפולי פיזיוטרפיה. כך גם בחקירתה הנגדית (עמ' 14 ש' 30-29, עמ' 15 ש' 2-1). בשל גילה הצעיר של התובעת והיזקקותה הטבעית לליווי אימה לצורך טיפולים, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי לעבר בסך 5,000 ₪. אשר לעתיד, אני סבורה כי נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 5.5% אינה מצדיקה פיצוי. 4. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה אני דוחה דרישת התובעת לפיצוי בפריט נזק זה. הוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות ע"י קופת החולים ומשלא הוכחו בפניי הוצאות מיוחדות מעבר לכך, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. 5. עזרה בלימודים על פי עדות התובעת ואימה נזקקה לסיוע של מורה פרטית בחשבון על מנת להדביק את הפער שנוצר בעקבות האירוע. בחקירתה הנגדית העידה האם כי אין לה קבלות (עמ' 15 ש' 8). עדותה של האם אמינה ומקובלת עליי ולפיכך אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 3,000 ₪ בגין ראש נזק זה. 6. כאב וסבל ביהמ"ש חזר והדגיש כי בגין ראש נזק של "כאב וסבל" אין לפסוק פיצויים לפי אמות המידה של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנות שהוצאו מכוחו, אלא יש לפסוק פיצויים המבטאים את חומרת הפגיעה (ע"א 398/99 קופ"ח נ' דיין נה (1) 765, ע"א 6978/96 עמר נ' קופ"ח כללית נה (1) 920). לתובעת נגרמו כאב וסבל ניכרים אשר חייבו אף ניתוח בהרדמה מלאה ולאחר מכן סדרת טיפולים על מנת לשפר את מצבה. לפיכך ובהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לה, גילה וסבלה ובתוספת ריבית כדין ממועד התאונה ועד היום זכאית התובעת לפיצוי בגין פריט נזק לא ממוני בסך 35,000 ₪. ז. סוף דבר אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2. התובעת לא הוכיחה כי "ענבל" היא חברה לביטוח אשר ביטחה את מדינת ישראל בפוליסה בת תוקף למועד האירוע ואף לא טענה דבר בעניין זה בסיכומיה. לא מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות בגין דחיית התביעה שכן ב"כ הנתבעת 1 ייצג גם את הנתבעת 2, אשר לא זימנה עדים מטעמה. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפסד כושר השתכרות לעתיד - 55,000 ₪. ב. עזרת זולת בעבר - 5,000 ₪. ג. הוצאות בגין עזרה בלימודים - 3,000 ₪. ד. כאב וסבל - 35,000 ₪. סה"כ 98,000 ₪. על הסך הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק. ידיים