פסק דין בלהה גילאור, נשיאה [אב"ד] בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק"). בפסק-הדין נדחה ערר שהגיש המערער על החלטת המשיב לדחות את תביעתו להכיר בו כנכה לפי החוק בגין אירועים משנת 1961 ובחלוף כ- 40 שנים רבות מפרוץ המחלה. תביעתו של המערער הוגשה לראשונה ביום 22/6/98 ונדחתה מטעמי התיישנות. המערער ערער על החלטה זו בע"נ 381/98. ביום 24/5/01 נתקבל ערעורו, והדיון הוחזר ע"י ועדת הערר למשיב כדי להכריע בה לגופה. בתביעתו למשיב טען המערער כי אשפוזו בביה"ח לחולי נפש בעכו מיום 24/1/61 עד 24/2/61 (להלן: "האשפוז הראשון") גרם להתפרצות המחלה הביפולרית, ממנה הוא סובל. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר מחלתו של המערער הידועה גם כמאניה דפרסיה, שהיא מחלת נפש מסוג הפרעות מצב רוח שבה מצב רוחו של החולה נע בין מצב של "מאניה", בו הוא מרגיש התעלות, פעלתנות ויצירתיות, וחש כי אינו מוגבל ביכולותיו, לבין מצב של "דפרסיה". המשיב דחה את התביעה בהסתמך על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר בן אפריים מיום 27/4/01 (שהתחילה בחוות הדעת מ-12/2/01), וקבע כי אין קשר בין השירות של המערער לבין מחלתו. בערר על החלטת המשיב הוגשו תצהירי המערער, אשתו ותא"ל (במיל') אורי מנוס, בהם תואר המערער כאדם פעיל, מוביל במנהיגותו, נאה בחיצוניותו והמשבר המהותי בחייו בגין האשפוז הראשון. לערר צורפו חוות דעת של ד"ר זלצמן, פסיכיאטר, מיום 30/8/00 ,9/10/01 ו-12/1/03. בעת הדיון בערר הגיש המשיב חוות דעת נוספת של ד"ר בן אפריים מיום 22/7/02 ומיום 27/2/03. ועדת הערר העדיפה את חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, שתתואר בהמשך. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער יליד 1938, חבר קיבוץ מעיין צבי, התגייס לצה"ל ביום5/11/58 ושוחרר ב-2/5/61 בתום שירותו הסדיר. בטרם גיוסו התקבל לעתודה אקדמאית, לאחר שעבר בהצלחה את בחינות הקבלה (נספח ז' לתיק מוצגי המערער בפני ועדת הערר). המערער ויתר מרצונו על העתודה והתגייס לצה"ל בפרופיל 97. ביום 17/5/59 עבר המערער מבדקי קצונה. זמן קצר לפני כן עבר מבדקי קורס טיס. עמד בהצלחה בשלב הראשון שכלל גם בדיקה פסיכולוגית, כמתואר בנספח ח'1-3 למוצגי העורר, ונפסל מסיבה רפואית (שלא היתה פסיכולוגית או פסיכיאטרית). בפני הועדה הונח גם אישור קופ"ח כללית לפיה לא נמצא תיעוד לייעוץ או טיפול פסיכיאטרי עד שנת 1961. המערער שרת כמסגר תותחי שדה. בתעודת השחרור מצה"ל נרשם שהתנהגותו היתה טובה מאד. סיבת השחרור - תום שירות - ובפרק של הערכת המפקדים נרשם "כשר, חרוץ, ממלא את תפקידו כראוי". ביום 16/5/61, משלא התייצב ליחידת הג"א נודע שהוא מאושפז בביה"ח הממשלתי בעכו. אח"כ שוחרר משירות מילואים עקב מחלת הנפש שלו. על פי התיעוד הרפואי שהונח בפני ועדת הערר, כ- 5 חודשים לפני סוף שירותו הצבאי חש המערער כאבים בברך והופנה למחלקה האורטופדית של ביה"ח רמב"ם, שם נמצא כי הוא סובל ממניסקוס בברך. מנהל המחלקה האורטופדית, פרופ' שטיינר, המליץ על ניתוח אך המערער סרב ולכן טופל ע"י גבס. הגבס הורד כשבוע לפני הגעתו לביה"ח רמב"ם ביום24/1/61 לשם חזר עם נפיחות וכאבים בברך הימנית. בבדיקתו ברמב"ם הוחלט להחזירו לגבס ונשלח חזרה ליחידה עם הזמנה לבדיקה חוזרת לאחר 10 ימים (נספח א' לעיקרי טיעון המשיב). על פי נספח ב' מ-24/1/61, במכתבו של ד"ר רובינוביץ' לביה"ח לחולי נפש בעכו, נרשם כי התנהגותו של המערער היתה בלתי רגילה, סרב לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי, דרש בדיקה פסיכיאטרית. וכלשונו של הרופא: "התמונה לא ברורה אך יש לפחות חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית… אבקשך לקבלו לשם הסתכלות". בהודעה על קבלתו למוסד סגור לחולי נפש, מאותו תאריך (נספח ג' לעיקרי טיעון המשיב) נרשם שהובא ע"י אמבולנס צבאי בליווי חובש, כשהאבחנה המשוערת חשד לסכיזופרניה. באנמנזה מאותו יום (נספח ד') תואר הסכסוך שהיה למערער עם רופאי המחלקה האורטופדית, כשהמערער מאשים אותו ביחס לא הוגן בקשר לטיפול בנזק במיניסקוס, שהרופא סרב לשלוח אותו לבית הבראה, ובמקום זה שלח אותו למנוחה בקיבוץ. המערער לא הרגיש בנוח בקיבוץ שכל החברים עובדים והוא לא, ובביקורת ב-24/1/61 היה מתח רב כי, לדברי המערער, הוא לא סרב לניתוח כפי שאמר הרופא ולא ניתן היה להחזירו ליחידה כפי שהחליט הרופא כשמצב הברך הורע, והוא סבל מכאבים. במהלך האשפוז במחלקה סגורה בבית החולים לחולי נפש בעכו, שנמשך, כאמור, חודש ימים (נספח ה' לעיקרי הטיעון של המשיב), נרשם כדוגמא ביום 26/1/61: "החולה נמצא במצב מתוח, בלתי יציב, מחייך…" ב-27/1/61 נרשם: "מתלונן על מצב נפשי לא יציב, אומר שאינו יודע מה הוא רוצה בכלל, מחייך לעיתים קרובות לעצמו…" ב-28/1/61: "…לא מעוניין לעזוב את המוסד, רוצה טיפול כי הוא מרגיש שיעשה משהו מסוכן". בנספח ח' לעיקרי טיעון המשיב נרשם: "הנבדק מוסר שמהרבה זמן שם לב שבהיותו במצבים בהם היה צריך לעמוד בפני מבחן או בפני משבר או בפני סכנה כלשהי היה מרגיש דפיקות לב מהירות… בהגיעו למחלקה הרגיש מתוח, נבהל מאד מהמקום וממשמעותו, התפרע והתנגד לכל דבר בחושבו שמעונינים ברעתו". ב-9/2/61 בבדיקה קלינית נמצא "מאורגן, מתמצא בזמן, במקום ובתנאים, משתף פעולה, אין סימנים המעידים על פסיכוזה". ביום 22/2/61 (בנספח ח') נרשם: "לאחר התייעצות ודיון על המקרה עם ד"ר פרומקין, שיחה משותפת עם הנבדק, נקבע שהנ"ל אישיות בלתי בשלה, רגילה ליחס מיוחד ופינוק אשר הגיב בפחד… במתח ברגע שנמצא במצב של פרוסטרציה זהה. הוחלט על שחרורו מהמוסד בצירוף חוות דעת וללא המלצה לשינוי כלשהו בסוג בריאותו". יודגש שבמהלך האשפוז הראשון לא קיבל המערער כל טיפול תרופתי. ביום 30/3/61, כחודש ימים בלבד לאחר שחרורו מביה"ח לחולי נפש בעכו, השתולל המערער בבסיס וטען כי עומדת לפרוץ מלחמת עולם, נמצא במצב פסיכוטי סוער עם מחשבות שוא ואושפז בשנית בביה"ח בעכו (להלן: "האשפוז השני"). בגליון החולה מאותו יום (נספח יא' לסיכומי העורר), רשם ד"ר פרומקין את האבחון באשפוז הראשון, את מצבו בעת הקבלה לאשפוז השני באבחנה של סכיזופרניה, מצב קטטוני. בהמשך הועבר, לבקשתו, ישירות לביה"ח לחולי נפש טלביה בירושלים, שם אושפז במאי 1961 ואח"כ מספר פעמים נוספות במהלך השנים. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם האשפוז הראשון היווה את הטריגר להתפרצות המחלה, והאם יש קשר סיבתי בין האשפוז הראשון לבין המחלה. מה היה מצבו הבריאותי של המערער בשנה שלפני האשפוז וכן משמעות התנהגותו במהלך אשפוזו הראשון. הוועדה ביכרה את חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, המומחה מטעם המשיב. בחוות דעתו מתאר תופעות בהתנהגות המערער במרפאה האורטופדית ובמהלך אשפוזו הראשון, התנהגות בלתי רגילה - היה מתוח מאד והזהיר שכל רגע עלול להתפרץ, חזר מספר פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית דחופה. הוא עצמו סיפר כי בשנה האחרונה חל שינוי במצבו. ד"ר בן אפריים בדעה כי יש לראות בהתנהגותו סימנים למחלתו, שהתחילה עוד בתקופה שקדמה לאשפוז. לפי אבחנתו, מדובר בקו שבר שחל בבריאותו הנפשית של המערער לפני אשפוזו הראשון. לדעת הוועדה, ד"ר זלצמן, המומחה מטעם המערער, לא ייחס בחוות דעתו חשיבות מספקת למצבו הנפשי של המערער בשנה שלפני האשפוז הראשון, כפי שהדברים באים לידי ביטוי במסמכים ובדברי המערער עצמו. לדעתי יש לקבל את הערעור. במבט לאחור, ובהנתן מחלת הנפש ממנה סובל המערער, ואם נלך בדרך המלך, ללא חקירת סוגיית הקשר הסיבתי שהיא סוגייה קשה וסבוכה, ניתן לומר, כפי שעשתה הועדה, בהסתמכה על חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, שמחלת הנפש ממנה סובל התובע התחילה חודשים לפני האשפוז הראשון, סימניה המובהקים הופיעו באשפוז הראשון וקביעתה המוכחת באשפוז השני. אלא שיש בקביעה כזו הרבה סימני שאלה. על אלו זכאי המערער להקלה בכל הקשור להוכחת הקשר הסיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה הקונסטיטוציונלית שהיתה טבועה בנפשו, לפי הגישה המקילה של פסיקת ביהמ"ש העליון באשר לחוק התגמולים. עוד בע"א 55/69 קצין התגמולים נ' שפירא, פד"י כ"ג(1) 527, 530, אמר השופט זוסמן: "סיבות ששימשו קשר סיבתי היסטורי עוברות בידי בית המשפט תהליך של צמצום ומיון עד שהן יכולות לעלות לכדי דרגת קשר סיבתי משפטי, ומלאכתו של בית המשפט אינה תמיד מן הקלות. אך בדונו בחוק נכים - כך נראה לי - על בית המשפט לנהוג ברוחב לב, שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד." שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלת נפש קונסטיטוציונלית לבין השירות הצבאי, והאם אמת המידה לבדיקתה היא סוביקטיבית או אוביקטיבית, נדונה בהרחבה בד"נ אז' 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פד"י נו(5) 732, בה תיאר השופט חשין את המבחן להכרה בקשר הסיבתי המורכב משני היסודות האמורים גם יחד, וחוברים להתלקחות מחלה קונסטיטוציונלית. בפסק-הדין בחן השופט חשין את עקרונות הפסיקה הנסבה על נושא הקשר הסיבתי בתביעות נגד קצין התגמולים ומהן עולים ארבעה מבחנים עיקריים: א. על החייל הנטל להוכיח קשר סיבתי בין פגיעה שחייל נפגע בה בעת שירותו לבין השירות (עקב השירות); ב. המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי על פי חוק התגמולים הוא מבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי; ג. שאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל - החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, נתונה למדיניות בית המשפט ותשתנה על פי נסיבות כל מקרה ומקרה. ד. בקביעת קיומה של חבלה או מחלה שפגעו בחייל עקב שירותו, יחול עקרון "הגולגולת הדקה". המקרים הקשים, כפי שתוארו ע"י השופט חשין, הם אלו בהם לא ניתן לומר שמיוחדות והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת, כמו מקרה של מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת בגופו של החייל במהלך השירות הצבאי בלא שכרוכה ביסוד צבאי ואינה אופיינית דווקא לחיי הצבא. דוגמאות בולטות לכך הם: פסק-הדין בע"א 419/58 קצין התגמולים נ' אהרון, פד"י יג 312, שם נבחן עניינו של חייל שנחבל כתוצאה מנסיון להתאבד במהלך שירותו, ורע"א 202/00 נ, פד"י נו(1)649, שם התפרצה מחלת נפש אצל חיילת אשר נאנסה במהלך שרותה הצבאי. בענייננו, צריך לשאול האם האשפוז הראשון היה אירוע חריג ומיוחד שנסיבותיו מצביעות על קשר סיבתי משפטי בין השירות לבין מחלת הנפש ממנה סובל המערער על פי אמות מידה סוביקטיבית ואוביקטיבית, והאם המערער עמד ב-4 המבחנים שתוארו לעיל. במישור האוביקטיבי גם אם אניח שהאשפוז הראשון לא היה "אשפוז כפוי", עדיין צריך לברר, ודווקא בגלל סמיכות המועד של האשפוז השני, מדוע שוחרר המערער מבית החולים עם אבחנה של אישיות בלתי בשלה. ואיך אפשר שכל הסימנים שד"ר בן אפריים מוצא כסימנים של מחלת הנפש שהתפרצה באשפוז השני במלוא עוצמתה, לא נגלו לעיני הרופאים המטפלים ששהו ליד המערער במהלך האשפוז. מניין הסיק ד"ר בן אפריים שהרופאים המטפלים במערער באשפוז הראשון ניסו למנוע מהחייל שלפניהם סטיגמה של חולה נפש וניסו להחזירו למסלול צבאי מתוך תקווה שיחזיק מעמד (חוות דעתו מ-22/7/02). ואם אמנם, לשיטתו, גילה המערער סימנים של דחק נפשי ותופעה של חרדה לקראת התפרצות מצב פסיכוטי, חודשים לפני האשפוז הראשון, כמו במהלך האשפוז, על סמך מה קיוו הרופאים המטפלים בשחרורו מהאשפוז הראשון, כי הוא יכול לחזור ליחידתו, אפילו לא לחופשה בקיבוץ ויותר מכך להחלמה בבית הבראה. אני סבורה שגם ד"ר פרומקין, שרשם את סיכומי האישפוז הראשון והשני, לא כרך בין מחלת הנפש שאובחנה באשפוז השני לבין האשפוז הראשון. סיכום המחלה מ-14/5/61 מהווה ראיה אוביקטיבית בעלת משמעות מירבית להכרה בתביעתו של המערער. בסיכום מחלה זה תאר ד"ר פרומקין, במועד שבו היה המערער מאובחן כחולה במצב קטטוני בסכיזופרניה, את האשפוז הראשון ורשם ב"רחל בתך הקטנה": "... כעבור ימים מספר התאים את עצמו לתנאי המחלקה ולא נתגלו הפרעות מסוג פסיכוטי. הוחזר לצבא ללא שינוי בסוג בריאותו לפי סעיף פסיכיאטרי". דהיינו, גם במועד בו כבר אובחן המערער כסובל ממחלת נפש, לא התייחס ד"ר פרומקין לאשפוז הראשון, ולא לתקופה שלפני האשפוז הראשון, כמהלך הטבעי או ידוע מראש לקראת התפרצות מחלתו, כדעתו של ד"ר בן אפריים. ד"ר זלצמן מתייחס לכך בחוות הדעת שלו, כשהעיקר בהן שהמערער סבל ממצב חרדתי, לא פסיכוטי, בעת האשפוז הראשון, ושנסיבות האשפוז הראשון היו ללא ספק חוויה טראומטית. מסקנתו שהמחלה פרצה בין שני האשפוזים בביה"ח בעכו ולא טרם האשפוז הראשון, והאשפוז הראשון היה טריגר לפריצת המחלה ממנה סובל המערער עד היום. מתווספים לכך קורותיו של המערער בשירות הצה"לי והמבחנים בהם עמד בהצלחה רק חודשים מספר לפני האשפוז הראשון. במישור הסוביקטיבי ושוב במבט לאחור, ניתן לומר שהאשפוז הראשון אפשר היה הכרחי בגלל מצבו הנפשי של המערער. אך העובדה שהמערער השלים עם האשפוז ולא התנגד להמשך שהייתו שם עד ששוחרר, אינה מלמדת על הצורך לאשפזו במשך חודש ימים בבית חולים לחולי נפש של אותם ימים (תחילת שנות ה-60). על פי הרשום במסמכי האשפוז הראשון, אחרי ה-28/1/61 מצבו הנפשי השתפר וכבר ב-9/2/61 נרשם שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. יתכן ובחלוף כ-10 ימים ממועד אשפוזו, ניתן היה לשחררו עם אבחנה דומה לזו בה שוחרר ב-24/2/61 (למרות שההחלטה התקבלה כבר ביום22/2/61). באותה מידה ניתן לומר שמילותיו של המערער באשפוז השני שאושפז לשוא ואינו חולה (נספח י' לסיכומי המשיב), אינן שוללות את טענותיו לגבי האשפוז הראשון ולאור מצבו הפסיכוטי (שאינו שנוי במחלוקת) באשפוז השני, דווקא המשיב לא היה צריך לסמוך על דבריו שם ובמועד בו נאמרו. ד"ר זלצמן היה בדעה כי האשפוז הראשון לא גרם לבדו למחלת המערער, וכלשונו: "אין לדעתי מקום לטעון כי האשפוז, והוא בלבד, גרם למחלה, אך נראה לי סביר לראות בדחק החריף של האשפוז כגורם משמעותי שהוציא את הפוטנציאל לחלות מן הכח אל הפועל". בחוות דעתו מיום 12.1.03 העריך שהרופאים לא התרשלו באשפוז הראשון, אלא לא מצאו עדות למחלת נפש. על כך עונה ד"ר בן אפריים שהרופאים שטיפלו במערער בבי"ח עכו התנהגו כרופאים זהירים, ולא מיהרו לאבחן אותו אלא ביצעו הסתכלות ארוכה. אמנם כך, אך לא מצאתי יסוד לדבריו של ד"ר בן אפריים שהאשפוז השני, אליו הגיע במצב פסיכוטי סוער, אושש את חשדם שהמערער סובל ממחלת נפש. סיכום האשפוז הראשון מלמד באופן חד משמעי על כך שלא היתה אבחנה רפואית לחשש כזה. עולה, איפוא, שעל פי הרשום בסופו של האשפוז הראשון, ובתחילת האשפוז השני, לא נסתרה מסקנתו של ד"ר זלצמן שהאשפוז הראשון היה ארוך, מיותר ובתנאים קשים למדי וגם אם לא היה אשפוז כפוי, היווה את הטריגר לפרוץ מחלתו של המערער. בקביעת הקשר הסיבתי המשפטי, ולאחר שבררתי על פי חוות הדעת של הרופאים והתיעוד הרפואי את המבחן של הקשר הסיבתי העובדתי, ובמעבר למבחן הסיבתי המשפטי, בו מעורבים שאלות של חוק ועובדה, המסקנה היא כי יש קשר סיבתי בין האשפוז הראשון ומחלת הנפש ממנה סובל המערער. נכותו נגרמה עקב שירותו, גם אם המחלה קיננה רדומה בגופו והתפרצה במהלך שירותו הצבאי ולקראת סוף השירות. ב. גילאור, שופטת נשיאה השופט א. שיף: על אף חוות דעתה המלומדת של הנשיאה, ב. גילאור, אילו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים הערעור. לדעתי, אין להתערב בממצאיה של ועדת הערר, שקבעה (בעמ' 28 לפסק הדין) כי: "המערער, בא כוחו וכן המומחה מטעמו מתעלמים מהתופעות הברורות שצוינו ע"י הצוות הסיעודי והרפואי בבית חולים לחולי נפש בעכו בדבר התנהגותו של המערער. הם אף מתעלמים מתלונותיו של המערער בדבר תחושותיו הקשות, מהצורך שלו, כפי שבוטא על ידו, בטיפול פסיכיאטרי, מהחרדות שהציפו אותו לפני האשפוז הראשון ובמהלכו". ועדת הערר קבעה עוד (בעמ' 29 לפסק הדין), וקביעתה מקובלת עלי, כי המומחה מטעם המערער, ד"ר זלצמן: "לא יחס חשיבות מספקת למצבו הנפשי של המערער בשנה שלפני האשפוז הראשון". מן הראוי להביא בהרחבה את פירוט התנהגותו ותחושותיו של המערער במהלך אשפוזו וקודם לאשפוזו. נראה, כי פירוט זה, שיובא להלן, מחזק, חיזוק של ממש, את מסקנת המומחה מטעם המשיבה, ד"ר בן אפרים, לפיה יש לראות במצבו של המערער אותה עת "התחלת מחלתו", שבאה לידי ביטוי ואבחון באשפוזו השני. קדמה לאשפוזו הראשון של המערער "התנהגות מוזרה" שאובחנה ע"י רופא במרפאה האורטופדית בביה"ח רמב"ם. רופא זה ביקש בדיקה פסיכיאטרית [נספח א' לסיכומי המשיב]. באותו יום נבדק המערער ע"י רופא (ככל הנראה פסיכיאטר), שהפנה את המערער לביה"ח הפסיכיאטרי בעכו. במכתב ההפנייה [נספח ב' לסיכומי המשיב] נכתב: "התנהגותו במרפאה היתה בלתי רגילה מאד, סרב לחזור ליחדתו, התפרץ בבכי, דרש בדיקה פסיכיאטרית. אחרי שהגע סרב לשוחח אתי על בעיותיו יותר מאוחר נבדק ע"י ד"ר נוינר ובשיחה אתו היה מתוח מאד, אים שכל רגע הוא אלול להתפרץ, דבר על דברים 'מיוחדים', שמתרידים אותו, הדגיש שלא רוצה להבדק ע"י פסיכאטור צבאי. הדגיש, שלא מוכן לקחת כדורים או לקבל זריקה וחזר מספר פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית דחופה, אחרת אלול להתפרץ. התמונה לא ברורה, אך יש לפחות חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית בהתחשב עם העובדה שהוא כו מתוח ושמאים אין אפשרות להחזרו ליחדתו או למסגרת אחרת ולחן אבקשך לקבלו לשם הסתכלות. קבל בשעה 17:30 פרודורמיל טבל.T" (ההדגשות במכתב זה ובכל המסמכים הבאים הם שלי - א.ש.). בהודעה על קבלת המערער לביה"ח בעכו [נספח ג' לסיכומי המשיב] נאמר, כי האבחנה המשוערת היא "חשד לסקיזופרניה". במסמך תולדות המחלה שנרשם בביה"ח בעכו [נספח ד' לסיכומי המשיב] נאמר, בין השאר, כי: "הנבדק מוסר את דבריו בצורה מאורגנת אך מודיע למפרע כי קשה לו לדבר, ומבקש עד כמה שאפשר לא להטרידו, כי הוא עלול להתפרץ מחדש. לאחר שתיקה של מספר דקות ביקש בכל זאת את הרופא שיבדוק אותו, בדיקה פסיכיאטרית, היות ואם הרופא מחליט לשחררו אין כל בטחון על מה עלול להתרחש". ובהמשך: "בשנה האחרונה חל שינוי נפשי כאילו מבפנים, החל לחשוב על החיים וגורלו, מתקשה להביע את השנוי בבטויים ברורים...". עוד נרשם, כי: "[המערער] חיפש את דר' שטיינר והתפרץ בפניו בבכי ודבר כל מיני מילים בלתי הגיוניות. הוא נפחד מעצמו היות וידע 'שיהיה לו בית משוגעים'". במסמך [נספח ה' לסיכומי המשיב] מביה"ח עכו, המכונה "הסתכלות" מיום 26.1.61, יומיים לאחר האשפוז הראשון, נרשם: "החולה נימצא במצב מתוח, בלתי יציב, מחייך". למחרת, ביום 27.1.61, נכתב באותו דו"ח הסתכלות [נספח ו' לסיכומי המשיב]: "עדין במצב מתוח וחוסר סבלני, מתהלך בחדרי המחלקה הלוך ושוב, מתלונן על מצב נפשי לא יציב, אומר שאינו יודע משהוא רוצה בכלל. מחייך לעתים קרובות לעצמו". ביום 28.1.61, נכתב באותו דו"ח: "נראה במצב מתוח מסתובב בין החולים ולא מתקשר עם אף אחד. נראה מדוכא קיבל ביקור מהוריו ומהחברה שלו ואמר להם שהוא מפחד שהוריו יחלו גם לכן מתחנן שלא ידאגו לו הוא מרגיש בטוב ולא מעונין לעזוב את המוסד רוצה טיפול כי הוא מרגיש שיעשה משהו מסוכן". ביום 9.2.61, באמנזה מפי הנבדק, תוארו נסיבות אשפוזו [נספח ז' לסיכומי המשיב]: "פנה לרופא בדרגה יותר גבוה, אבל הרגיש שהולך להתפרץ, הרגיש בחוסר בטחון ואי יכולת להשתלט על עצמו - אז בקש עזרה". כך נכתב בגליון החולה לקראת שחרורו (העמוד חתוך מלמעלה גם בתיק הרופאי) [נספח ח' לסיכומי המשיב]: "כפרט נוסף על מצבו הנפשי, הנבדק מוסר שמהרבה זמן שם לב שבהיותו במצבים בהם היה צריך לעמוד בפני מבחן, או בפני משבר, או בפני סכנה כלשהי היה מרגיש דפיקות לב מהירות. בהיגיעו למחלקה, בהתחלה הירגיש מתוח, נבהל מאד מהמקום וממשמאותו(!). התפרע והתנגד לכל דבר בחושבו שמעונינים ברעתו. לאט נרגע וכעת מוסר שמרגיש הרבה יותר טוב, חושב שעצביו התחזקו". בהמשך התרשומת, ביום 22.2.61, הגיעו הרופאים למסקנה כי למערער "... אישיות בלתי בשלה, רגילה ליחס מיוחד ופנוק, אשר אינה יכולה לעמוד בפני לחצים ופרוסטרציות חיצוניות, אשר היגיב בפחד (Anxiety) ומתח' ברגע שנמצא במצב של פרוסטרציה זהה", ולכן החליטו לשחררו מהמוסד. לאור התאור דלעיל, סביר היה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים, שקבע בחוות דעתו מיום 21.7.01 (עמ' 3-4), כי: "הפסיכיאטרים ראו לפניהם חייל במתח רב, שהתפרץ במחלקה אורטופדית וביקש עזרת פסיכיאטר, ראה מסמך מספר 6 [נספח ב' לסיכומי המשיב]. הנבדק בבי"ח התנהג באופן שהצדיק את אשפוזו לאור הסכנה שהתפרץ, ותיאורו שחל שינוי במצבו בשנה האחרונה טרם אשפוזו. החשש מהתפתחות מחלת נפש שאומת לבסוף, התגובה הקיצונית של החייל והעובדה ששנה קודם לכן חש שינוי במצבו הנפשי מעידים שמחלתו החלה עוד טרם האשפוז הראשון, והאירוע שהביא לאשפוז היו חלק מהתפתחות מחלתו. הרופאים שטיפלו בנבדק בבי"ח בעכו התנהגו כרופאים זהירים ולא מיהרו לאבחן את הנבדק אלא בצעו הסתכלות ארוכה. אשפוזו הבא ביום 31.3.61 במצב פסיכוטי סוער אכן אושש את חשדם של רופאיו שהנבדק סובל ממחלת נפש". מסקנתו של ד"ר בן אפרים כי חל "קו שבר בבריאותו" של המערער וכי האבחנה הרפואית באשפוז הראשון היתה מוטעית, מוסברת הסבר היטב בחוות דעתו, מיום 22.7.02 (בעמ' 6), כדלקמן: "קביעתו של ד"ר זלצמן שהאשפוז בעכו היה ארוך מדי ומיותר אינה עומדת במבחן המציאות כאשר קוראים את תיאור הרופאים אשר בדקו את הנבדק. מתוארת התנהגות שמחשידה למצב פסיכוטי, חיוכים בלתי תואמים... ד"ר זלצמן בעצמו מתאר שעד לפני האשפוז הראשון היה תפקודו של הנבדק טוב מאוד... ולפתע מופיע קו שבר בהרגשתו, ... הנבדק שהיה מועמד לקורס טיס ועבר בדיקת פסיכולוג מתגלה כאדם המתפרק מול תסכול הנובע מסירוב רופא לשולחו לבית הבראה. הנבדק שעבר בהצלחה בדיקות קבלה לקורס קצינים פתאום מבקש בדיקת פסיכיאטר כי הוא חושש שיתפרץ ואינו יכול לשלוט בעצמו, אותו נבדק מוסר על שינוי בשנה האחרונה במצבו מוסר לצוות בבי"ח שאינו יודע מה הוא רוצה, מסתובב בין חולים ומחיך לעצמו וד"ר זלצמן סבור שאין במידע זה כדי להביא לאשפוזו. התמונה הברורה היא שחל קן [קו] שבר בבריאותו הנפשית של הנבדק שהחל לפני אשפוזו הראשון ושיאו באשפוזו השני" (ההדגשה במקור). בענין האבחנה עמה שוחרר המערער מהאשפוז הראשון, מסביר ד"ר בן אפרים באותה חוות דעת (בעמ' 7), כי החרדה מהווה שלב ראשון בהתפרקות הפסיכוטית: "בהגינותו מציין ד"ר זלצמן שהנבדק סבל מחרדה מציפה. חרדה כזו נמצאת לעתים קרובות לפני פריצת מצב פסיכוטי ומהווה את השלבים הראשונים של ההתפרקות הפסיכוטית. לאור אישיותו המתפקדת והמסתגלת של הנבדק מחד, והמצב בו פרצה חרדה מציפה זו, איני מוצא כל הסבר להתפרצות חרדה כה קשה, כאשר התסכול של החייל היה סירוב לשולחו לבית הבראה, פרט להסבר שחרדה זו היא הסימן הראשון של מחלתו הפסיכוטית אשר תפרוץ באופן ברור יותר חודש מאוחר יותר. חרדה מציפה אינה אבחנה אלא סימפטום, ... כך חרדה מציפה יכולה להופיע ימים וחודשים בטרם יפרוץ ההתקף הפסיכוטי". וכך בהתיחסותו, מיום 27.2.03, לחוות הדעת המשלימה של ד"ר זלצמן, מיום 12.1.03 (סעיף 2): "מדובר בחרדה קיצונית שמהותה לא היתה ברורה לרופאים שטיפלו בנבדק. תופעה של חרדה או סימנים דחק נפשי שאינם פסיכוטיים נפוצים בתקופה הקודמת להתפרצות מצב פסיכוטי. אנו רואים ולא כתופעה נדירה במיוחד בצעירים שמופיעים סימפטומים פסיכיאטרים לא ברורים אשר רק לאחר שבועות חודשים או שנים מתבררת מהותם האמיתית. תופעה זו ידועה בשם פרודרום". ד"ר זלצמן לא הכחיש שחרדה או הפרעת אישיות לא בשלה יתכנו טרם פרוץ המחלה וכי אבחון מחלת המערער מחייבת גלים של דיכאון ומאניה (עמוד 4 לחוות דעתו מיום 30.8.00 ועמוד 3 לחוות דעתו המשלימה מיום 9.10.01), וכי חרדה מציפה יכולה להופיע ימים וחודשים בטרם יפרוץ התקף פסיכוטי (עמוד 3 לחוות דעתו מיום 12.1.03), אולם שלל כי זהו המקרה, מבלי ליתן הסבר לכך כאשר אכן החרדה המציפה הופיעה לפני התקף פסיכוטי. בשל כל המפורט לעיל, נראה, כי פסק דינה של ועדת הערר, שהעדיפה את עדותו של ד"ר בן אפרים על פני עדותו של ד"ר זלצמן, מבוסס על אדנים רפואיים ועובדתיים נכונים שאין מקום להתערב בהם. כאמור, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי דוחה הערעור. א. שיף, שופט השופט י' דר: כחברי השופט שיף, שוכנעתי גם אני כי אשפוזו הראשון של המערער לא היה הגורם למחלתו אלא תוצאתה. הוא אושפז כפועל יוצא מחוייב מהתנהגותו בבדיקה בבית החולים רמב"ם, ומשך אשפוזו נגזר ממצבו במהלך האשפוז. לפיכך, בדין דחתה הועדה את הערעור ואני מצטרף לדעה לפיה דין הערעור בפנינו להדחות. י. דר, שופט הוחלט, על דעת השופטים שיף ודר, כנגד דעתה החולקת של הנשיאה גילאור, לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. התחום הנפשיצבאמאניה דיפרסיהשירות צבאי