פסק דין 1. התובענה דנן עוסקת בתביעה עפ"י חוק לשון הרע, ובה נתבעו פיצויים בסך של 250,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 2.10.03. 2. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: א. התובע, חשבונאי ויועץ מס מוסמך, שימש כבורר בסכסוך שבין הנתבע וגרושתו, במסגרת הליך משפטי שהתנהל ביניהם בבימ"ש לענייני משפחה בחיפה. ב. הנתבע, הוא סוכן ביטוח במקצועו, ובעל סוכנות ביטוח בשם "ע. בר סוכנות לביטוח בע"מ" בנהריה. ג. מינויו של התובע כבורר נעשה ע"י בימ"ש לענייני משפחה, ופסק הבורר ניתן על ידו בחודש אפריל 2002. ד. במסגרת פסק הבורר חוייב הנתבע לשלם לגרושתו סך של 950,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הבורר בתאריך 8.4.02 (להלן: "פסק הבורר "). ה. לאחר קבלת פסק הבורר הגיש הנתבע בקשה לביטולו בבימ"ש לענייני משפחה בחיפה ונדחה, ובקשת רשות ערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה אודות דחיית בקשתו האמורה לביטול פסק הבורר , נדחה גם הוא. הנתבע הגיש לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אך נדחה גם שם. ו. במקביל להליכים המשפטיים הנ"ל, בהם נקט הנתבע במטרה לבטל את פסק הבורר , נקט הנתבע בפעולות נוספות, אשר הובילו להגשת התביעה הנדונה (להלן: "הפעולות הנוספות"). 3. הפעולות הנוספות שנקט בהן הנתבע הן כדלקמן: א. מכתב ששלח לתובע ביום 27.5.02 בפקסימיליה ובדואר רשום בו כינה אותו "בדאי ושקרן" ו- "אתה נוהג להתמיד ולהמציא כזבים חדשים חדשות לבקרים" (להלן: "מכתב א"). מכתב א' צורף לנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע (ת/1). ב. מכתב ששלח התובע ביום 31.5.02 בפקסימיליה ובדואר רשום, בו כתב אודות התובע - "שקרן הוא שקרן הוא שקרן" ו- "צריך לחשוף את הנוכלות והטמטום שלך" (להלן: "מכתב ב"). מכתב ב' צורף כנספח ה' לת/1. ג. מכתב ששלח התובע ביום 1.10.02 בפקסימיליה ובדואר רשום למר מוטי קינן, מנכ"ל לשכת סוכני הביטוח בישראל, עם העתקים למר יוסי מנור יו"ר לשכת סוכני הביטוח בישראל, ועו"ד ג'ון גבע היועמ"ש של לשכת סוכני הביטוח בישראל. במכתב זה התייחס הנתבע לתובע, וכותרתו היתה "הנדון: שלמה עקרון - בורר או רמאי?". במכתב זה רשם הנתבע כי פסק הבורר "רצופה ומלאה בשקרים עובדתיים. שקרים. לא טעויות מקצועיות אשר גם לא נעדרו ממנה". באותו מכתב גם ציין הנתבע כי הגיש בקשה לביטול פסק הבורר תוך בה האשים במפורש את הנתבע "ברמאות ובשקרים". הוסיף הנתבע באותו מכתב כי לדעתו התובע "אינו ראוי לשמש בשום תפקיד מטעם הלשכה, ואף לא מגיע לו להשתתף כמרצה בפורומים ובכנסים שהלשכה מארגנת" (להלן: "מכתב ג"). מכתב ג' צורף כנספח ו' לת/1. ד. את מכתב ג' שלח הנתבע גם למר זאב וינר, נשיא לשכת העצמאים בישראל (ל.ה.ב.). 4. את ארבע הפעולות המפורטות בסעיף 3 לעיל, אין מחלוקת כי הנתבע ביצע, את הפעולה החמישית, שתפורט בסעיף זה, הנתבע מכחיש. התובע טוען כי הנתבע העביר את מכתב ג' לעתון "פוליסה - פקס - עתון הביטוח והפנסיה" (להלן: "העתון"), אשר ביקש את תגובתו של הנתבע, ותגובתו היתה, עפ"י הנרשם בכתבה, כדלקמן: "שלמה עקרון שהומלץ ע"י הלשכה כבורר עשה עבודה רשלנית בפסק הבוררות שנתן על קביעת שווי ערכה של הסוכנות שבבעלותי". הנתבע מכחיש טענה זו של התובע מכל וכל, ומציין כי לא היה לו כל קשר לפרסום הידיעה בעתון. ההיפך - כתבת העתון פנתה אליו בבקשה לקבל פרטים לידיעה, אך הוא סירב לדבר עמה או להמציא לה מסמכים כלשהם. גם את כותרת המשנה לידיעה, שם מופיע ציטוט לכאורה מפיו, מכחיש הנתבע, ומציין כי מדובר בתרגיל עתונאי שנועד ליצור אמינות לידיעה (ראה סעיף 7 עמ' 12 לנ/1). את הפרסום בעניין נכנה להלן: "הפעולה החמישית", תוך הדגשה כי הנתבע מכחיש את ביצועה. 5. התובע טוען כי חמש הפעולות הנ"ל שעשה הנתבע מהווים הוצאת לשון הרע נגדו, ומכאן תביעתו לפיצויים נגד הנתבע עפ"י חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 6. הנתבע טוען כי עומדות לו אודות הפעולות הנוספות, לרבות הפעולה החמישית במידה ויקבע כי ביצע אותה, הגנות החוק, כפי שיפורט להלן. הכרעה ודיון. לשון הרע. 7. בסיכומיו טוען התובע כי פעולותיו של הנתבע בנדון, המפורטות בסעיפים 3-4 לעיל, עונות על הגדרת סעיף 1(3) לחוק, הקובע לאמור כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - לפגוע באדם במשרתו, אם משרד ציבורי ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". 8. סעיף זה כולל גם הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק (אורי שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו 1967, עמ' 128-129). 9. התובע מציין בתצהירו כי הוא משמש כיועץ מס של לשכת סוכני הביטוח בישראל, ומשמש כבורר מקצועי מאז שנת 1988. הוא ביצע הרבה מאד בוררויות שהופנו אליו ע"י גורמים שונים, בין היתר לשכת סוכני הביטוח, בתי-המשפט, עורכי דין וסוכני ביטוח (סעיפים 1-2 לת/1). פעולותיו של הנתבע כנגדו, מטילים דופי במקצועיותו ובתחום שבו הוא עוסק (יעוץ מס וחשבונאות), ומשכך, כך טוען התובע, מהווים הם לשון הרע עפ"י סעיף 1(3) לחוק. 10. סבורני כי צודק התובע בטיעוניו אלה (המפורטים בסעיף 9), ואין ספק כי פעולותיו של הנתבע מהווים לשון הרע עפ"י סעיף 1(3) לחוק, שכן מטילים הם דופי במקצועיותו כיועץ מס וחשבונאי במהלך הבוררות שניהל, ובפסק הבורר שהוציא תחת ידיו. לטעמי, ניתן לומר כי פעולותיו של הנתבע נועדו גם להשפיל את התובע בעיני האנשים אליהם נשלח מכתב ג', כמו גם קוראי העתון (בהנחה שהתובע יצליח להוכיח כי הנתבע יזם הפרסום או הגיב את התגובה הרשומה בו). משכך, עפ"י סעיף 1(1) לחוק גם מהווה הדבר לשון הרע. 11. כעת נותר לברר שתי שאלות: א. האם היה "פרסום" של הפעולות הנוספות כהגדרת מונח זה בחוק? ב. האם לנתבע עומדות טענות הגנה עפ"י החוק? פרסום. 12. כב' השופטת הדסה אסיף, אשר דנה בתיק זה בישיבות הראשונות, קבעה בהחלטתה מיום 15.4.04, כי בפעולות הנתבע יש משום "פרסום" הפעולות הנוספות. בסיכומיו התובע מתבסס על החלטה זו, עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור, על מנת לטעון באופן החלטתי כי קיים פרסום בפעולות הנוספות. 13. הנתבע מודה כאמור כי שלח את מכתבים א-ג למכותבים המצויינים בהם (בכל הקשור למכתב ג' גם למכותבים "בהעתק"), וכן כי שלח את מכתב ג' גם למר זאב וינר (ראה סעיפים 1-3, וסעיף 9 לנ/1 - תצהיר עדותו הראשית). 14. באשר לפרסום בעתון, מכחיש הנתבע כל קשר לפרסום זה, גם לא לכותרת המופיעה בראש הכתבה. לטענתו, לא היה לו כל חלק בפרסום הידיעה בעתון. ההיפך - כאשר פנתה אליו הכתבת על מנת לקבל פרטים לגבי הידיעה, הוא סירב לדבר עמה ואף להמציא לה מסמכים כלשהם. 15. לכאורה, החלטתה של כב' השופטת אסיף, כי קיים פרסום בפעולות שביצע הנתבע ובהן מודה (היינו למעט הפרסום בעתון), מחייבת את הנתבע בכל הקשור בתובענה זו ולפס"ד זה. אולם, היות וגם אנוכי סבור כך, ארחיב ואנמק את החלטתי. 16. סעיף 2(ב)(1) לחוק לשון הרע קובע כי "רואים כפרסום לשון הרע... אם היתה מיועדת לאדם זולת הנתבע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנתבע". עפ"י הגדרה זו של "פרסום", ניתן לומר כי מכתב ג' מהווה פרסום, שהרי נשלח בפקסימיליה ובדואר רשום, כפי שרשום על גבי המכתב, לה"ה מוטי קינן, יוסי מנור ועו"ד ג'ון גבע. מכתב זה גם נשלח לזאב וינר, כמפורט לעיל. ניתן להניח במידה מספקת של סבירות, כי מכתב זה, שנשלח גם בפקסימיליה וגם בדואר רשום, הגיע לכל המכותבים הנ"ל. בודאות ניתן לומר כי מכתב זה הגיע למר זאב וינר, שכן הוא ביקש את תגובתו של התובע, אשר אף הגיב בפועל, במכתב שנשלח ע"י התובע למר וינר, שהעתקו צורף כנספח ח(1) לת/1 (בנדון ראה גם סעיף 15 לת/1). היינו, מכתב זה עומד בהגדרה של סעיף 2(ב)(1) לחוק אודות פרסום. 17. באשר למכתבים א' ו- ב', מציין הנתבע כי מכתבים אלה אינם מהווים פרסום, כיוון שנשלחו על ידו באופן אישי לתובע, ללא העתקים לאיש. התובע שולל זאת וציין בתצהיר עדותו הראשית כי מכתבים אלה נחשפו לעובדי משרדו (סעיפים 9 ו- 11 לת/1). בחקירתו הנגדית ציין התובע כי מכתבים א' ו- ב' נשלחו למשרדו שברח' תובל 8 ברמת-גן, וכל עובדיו קראו אותם. העובדת שמגיעה בבוקר עוברת על הדואר, לאחר מכן יש את התיוק, ולאחר מכן יש את התגובה שלו לאותם מכתבים. כך שבאופן טבעי כל עובדי משרדו ידעו מזה (עמ' 15 לפרו' ש' 23-28). בחקירתו הנגדית גם פירט התובע שיש לו שלושה עובדים, והוא אף פירט את שמותם, אשר ישבו לסירוגין בשני משרדים שהיו לו באותה עת. הם היו מתחלפים לסירוגין בעבודתם בין שני המשרדים, אולם את המכתבים הנ"ל כל עובדיו קראו (עמ' 15 לפרו' ש' 13-18). 18. בסיכומיו טוען הנתבע כנגד התובע בנקודה זו, כי לא הוכיח שעובדיו קראו את המכתבים א' ו- ב', שכן הוא לא הביא מי מעובדיו שיעיד על עובדה זו. מחדל זה, כך סבור הנתבע, פועל לחובתו. איני מקבל טענתו זו של הנתבע. סעיף 2(ב)(2) לחוק מציין כי "רואים כפרסום לשון הרע... אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". מציין המחבר אורי שנהר בספרו שמוזכר לעיל (עמ' 90), כי סעיף 2(ב)(2) לחוק מטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע. "נראה כי הצדקה להטלת אחריות בגין פרסום בכתב שהיה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע, אף שלא הגיע בפועל לאדם כזה, נמצא בקיומו של חשש ממשי כי דברים שהועלו על הכתב יתפרסמו בסופו של דבר ברבים... על השאלה האם מסמך כתוב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע, ניתן ללמוד מנסיבות ניסוחו, חיבורו והפצתו של המסמך". במקרה דנן האמנתי לתובע כי מכתבים א' ו- ב' הגיעו לעובדי משרדו, כולם או חלקם, והם קראו אותם. די בכך לצורך הכרה כ"פרסום" עפ"י סעיף 2(ב)(1) לחוק. אולם, גם אם אין הדבר כך, הרי מכוחו של סעיף 2(ב)(2) לחוק ניתן לומר כי המכתבים, באופן שנשלחו (גם בפקסימיליה) למשרדו של התובע, עשויים היו להגיע לאדם זולת הנפגע. הרי יש להניח כי לתובע עובדים במשרד, ואין מניעה כי אחד מהם יראה את תוכן המכתב. כמו כן, יש להניח כי לצורך תגובה למכתב, יעזר התובע במי מעובדי משרדו, כפי שאף ציין בחקירתו הנגדית (כמפורט לעיל), ומשכך תוכן המכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע גם אליהם. משכך, יש לראות במכתבים א' ו- ב', כפרסום גם עפ"י סעיף 2(ב)(2) לחוק. 19. כל שנותר לברר לעניין הפרסום הוא את הפעולה החמישית של התובע, היינו הפרסום בעתון. כזכור, מכחיש הנתבע מכל וכל קשר כלשהו לפרסום הכתבה. בחקירתו הנגדית נשאל התובע בנדון וחזר על עמדתו כי לא הוא פנה לעתון. הוסיף וציין הנתבע כי איננו יודע מי שלח לעתון את החומר הרלבנטי. מציין הנתבע כי כתבת העתון פנתה אליו, אך הוא סירב למסור לה כל פרטים, כפי שגם צויין בגוף הכתבה. מוסיף הנתבע גם טיעון לוגי כי "אם הייתי יוזם פניה הייתי מצרף את כל האסמכתאות, אלא שלא רציתי את התערבותם, וזה מופיע בגוף הכתבה" (עמ' 11 לפרו' ש' 9-17). אולם, הנתבע מודה בחקירתו הנגדית כי אמר לכתבת העתון שפנתה אליו, שהתובע עשה עבודה רשלנית בפסק הבוררות, וכי הוא משוכנע בכך עד היום (עמ' 11 לפרו' ש' 18-19). 20. קיימת סתירה בין האמור בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע לבין חקירתו הנגדית, בכל הקשור לפרסום בעתון הנוגע לתגובתו. בתצהיר עדותו הראשית שלל התובע כל קשר לפרסום בעתון, לרבות לתגובה שנרשמה מפיו בכותרת המשנה, על-פיה: "שלמה עקרון שהומלץ ע"י הלשכה כבורר עשה עבודה רשלנית בפסק הבוררות שנתן על קביעת שווי ערכה של הסוכנות שבבעלותי" (הכתבה מהעתון צולמה וצורפה כנספח ז' לת/1). לעומת האמור בתצהיר עדותו הראשית, הרי בחקירתו הנגדית אישר כי הגיב כך לעתון. 21. לטעמי, אמירתו של הנתבע בדברי תגובתו לעתון, מהווים פרסום עפ"י סעיף 2(א) לחוק, ומהווים לשון הרע עפ"י סעיפים 1(1) ו- 1(3) לחוק. משכך, אין צורך להכריע במחלוקת בין הצדדים מי יזם את הפרסום בעתון. די לי, כאמור, בתגובתו של הנתבע לכתבת העתון, אשר מופיעה בכותרת הכתבה, תגובה בה הודה הנתבע בחקירתו הנגדית, המהווה "פרסום" עפ"י סעיף 2(ב)(1) לחוק. בעצם אמירתו זו בע"פ לכתבת העתון, בתגובה לכתבה שתיארה את הסכסוך בינו ובין התובע, עלול היה הנתבע לגרום לפגיעה, בעיני קוראי העתון, במקצועיותו של התובע כחשבונאי ויועץ מס, שעובד בין היתר עם לשכת סוכני הביטוח בישראל. לטעמי, באמירתו זו יש גם בכדי להשפיל את התובע בעיני קוראי העתון. משכך, מהווה תגובתו גם לשון הרע עפ"י סעיף 1(3) ו- 1(1) לחוק. 22. מסקנתנו עד כה היא כי חמש הפעולות המיוחסות לנתבע (לרבות תגובתו לעתון), יש בהן בכדי להוות פרסום ולשון הרע. ראוי להזכיר כי הפסיקה קובעת שהמבחן להתקימות לשון הרע הוא מבחן אוביקטיבי, בו נבחן הפרסום במשקפי האדם הסביר. אין נפקא מינא מה היתה כוונת המפרסם בעת שפירסם את לשון הרע, אלא יש לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפירסום. לעניין זה ראה: ע.א. 1104/00, אפל נ' חסון ואח', פד"י נו (2), 607, 616. ע.א. 466/83, שאהה נ' דרדריאן, פד"י לט (4), 734, 740. במקרה דנן סבורני כי האדם הסביר, וביהמ"ש יכול לשמש לצורך העניין כאדם הסביר, יתן משמעות שלילית בכל הקשור לתובע במקצועו כיועץ מס ו/או חשבונאי, לנוכח הפרסומים בפעולותיו הנוספות של התובע. כמו כן, בפירסומים אלה יש בכדי להשפיל את התובע בעיני האדם הסביר. לכן יש בפעולות נוספות אלה משום לשון הרע. כעת נבדוק האם לתובע עומדות הגנות החוק לפרסומים הנ"ל. הגנות הגנה הנטענות ע"י הנתבע. 23. התובע טוען כי עומדות לו הגנות החוק הבאות: א. טענת הגנת אמת בפרסום, שבסעיף 14 לחוק. ב. הגנת תום הלב שבסעיף 15(3) לחוק. ג. הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק. 24. טענת הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק: טוען הנתבע כי תוכן פרסומיו אודות התובע, כמפורט בחמש הפעולות המיוחסות לו, הוא אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. על כן, עומדת לו הגנת סעיף 14 לחוק הקובעת לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. 25. טענת הגנת תום הלב שבסעיף 15 (3) לחוק: טוען הנתבע כי תוכן פרסומיו אודות התובע, כמפורט בחמש הפעולות המיוחסות לו, באו להגן על עניין אישי כשר שלו. על כן, עומדת לו הגנת סעיף 15(3) לחוק, הקובעת לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב... לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, ושל האדם שאליו הופנה הפרסום, או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". 26. טענת הגנת תום הלב שבסעיף 15 (8) לחוק: טוען הנתבע כי מכתב ג', שנשלח למכותבים בו וגם למר זאב וינר, היה כתלונה לממונים על התובע, או כתלונה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. לכן עומדת לו הגנת סעיף 15(8) לחוק הקובע לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב... הפרסום היה בהגשת תלונה על הנתבע בעניין שבו אדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנתבע, מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנתבע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...". 27. התובע דוחה את כל טענות ההגנה של הנתבע, ומציין כי הפרסום (חמש הפעולות של הנתבע) נעשה בכוונה לפגוע בו. הגנת אמת בפרסום. 28. כאמור, התובע טוען כי תוכן פרסומיו, בחמש פעולותיו, היה אמת, וכי התובע שקרן, רמאי, וביצע עבודה רשלנית בפסק הבורר . אין ספק כי נטל ראייה כבד נטל הנתבע על עצמו, כפי שהוא עצמו ציין זאת בחקירתו הנגדית - "אני טוען שכל מה שכתבתי במכתבים זה אמת. לקחתי על עצמי נטל הוכחה כבד מאד כדי להוכיח שזו אמת ואני אתמודד עם זה" (עמ' 9 לפרו' ש' 20-21). בנדון גם ראוי להזכיר את דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פד"י נב (3), עמ' 1, כי: "בהשוואה להגנת תום הלב, הגנת האמת בפרסום היא בד"כ הגנה מחמירה יותר מנקודת מבטו של המפרסם... הכלל הוא כי נטל הראייה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים ע"י המפרסם כבדה יותר...". 29. נטל הראייה שנטל על עצמו הופך להיות כבד יותר לאור העובדה כי, במסגרת בקשותיו, אשר נדחו, לביטול פסק הבורר , בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, בבר"ע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, ובבר"ע בביהמ"ש העליון, ניסה להטיל דופי בתובע (הוא הבורר ), בהעלאת כמעט אותן טענות, שהעלה גם במסגרת תביעתו זו, על מנת להוכיח את טענתו "אמת דיברתי", אולם טענותיו נדחו. כב' השופטת צילה קינן, מביהמ"ש למשפחה בחיפה, מציינת אודות התובע בפסק דינה, עת דחתה את בקשת ביטול פסק הבורר , כדלקמן: "משנדחו טענותיו של המבקש לביטול הפסק ומששוכנעתי שבהתנהגות הבורר לא נתגלה משוא פנים, חוסר אובייקטיביות, העדפה פסולה או חוסר מיומנות ראויה, על המבקש להתעשת ולהביא דבריו בפני הבורר כפי שנתבקש ולאפשר לבורר להשלים את מלאכתו וכך לאפשר לצדדים לנתק סוף סוף את הקשר הגורדי שלא מתאפשרת הכרתו מזה למעלה מ- 10 שנים... הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית" (עמ' 28 לפרו' שם ש' 22-27 - פסה"ד מיום 4.9.03, צורף כנספח ב' לת/1). כב' השופט י. יעקובי-שווילי, ציין בהחלטתו (צורפה כנספח ב' לסיכומי התובע) אודות התובע כשדחה את הבר"ע על פסק דינה של כב' השופטת קינן, כדלקמן: "אציין שאף אני עיינתי בטענות לעניין משוא הפנים ואף אני סבור שאין בדברי המבקש כדי לבסס טענה זו" (עמ' 7 לפרו' שם ש' 5-6). "על סמך מכתב זה (מכתב שנשלח מגרושתו של הנתבע אל התובע, ובו ביקשה כי יזדרז בכתיבת פסק הבורר , עד לישיבת ביהמ"ש הקרובה, ולמכתב זה גם נתייחס להלן - ח.ש.) משער המבקש תילי תילים של השערות בדבר קשרים בלתי ראויים בין המשיבה לבורר, שיש בהם פגם בהתנהגות הבורר ויסוד לחשש של חוסר אוביקטיביות. סבורני שהטלת דופי זו אינה מבוססת" (עמ' 7 לפרו' ש' 11-13). 30. אמנם אין באמירות הנ"ל של בתיהמ"ש משום השתק פלוגתא בין הצדדים דנן, שכן מקובלת עליי טענת הנתבע בסיכומיו כי, התובע לא היה צד להליכים אלה. כידוע, השתק פלוגתא מתקיים רק כאשר מדובר בין אותם צדדים (ראה בנדון: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 90). אולם, אין ספק כי אמירות אלה של בתיהמ"ש השונים, בדבר התנהגותו של התובע כבורר (התנהגות מקצועית ראויה, ללא חשש לחוסר אוביקטיביות ו/או משוא פנים) מכבידות את נטל הראייה על הנתבע. 31. בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) הנתבע מציין חמישה שקרים אותם הוא מייחס לתובע כדלקמן: א. פרשת שכר הטרחה. ב. פרשת דוחות הפרודוקציה. ג. פרשת המסמכים שלא נמסרו. ד. פרשת הישיבה המסכמת שלא היתה. ה. פרשת היום הקובע - 31.5.93. 32. בסיכומיו הזכיר הנתבע עוד שני שקרים נטענים של התובע כדלקמן: א. כמות העבודה שהשקיע בבוררות. ב. משך זמן הבוררות. 33. נברר טענות אלה אחת לאחת, ונכריע בדבר אמיתות טענות הנתבע. 34. פרשת שכר הטרחה. א. הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, מציין כי בישיבת הבוררות הראשונה נמסר לו ע"י התובע ששכר טרחתו יהיה 2,500 דולר בצירוף מע"מ מכל צד לבוררות. הנתבע שלח לתובע מחצית משכה"ט מראש, על סך של 1,250 דולר בצירוף מע"מ. לתדהמתו, נדרש לשלם עוד 1,608 דולר כשכ"ט נוסף. כששאל את התובע לפשר עובדה זו, נענה ע"י התובע כי יש אצלו חוב של 625 דולר אודות התשלום הראשון. לטענת הנתבע, מדובר בטענה שקרית, שהרי שילם לתובע 1,250 דולר בצירוף מע"מ, אשר היוו את תשלום מחצית סכום שכה"ט של התובע, ובידיו קבלה המעידה על כך. ב. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, מציין כי אכן העביר לו הנתבע את התשלום הראשון על סך של 1,250 דולר, אלא שתשלום זה בוצע לא בשיק אישי של הנתבע אלא בשיק של סוכנות הביטוח שהינה חברה בע"מ. היות וסוכנות הביטוח היא בבעלות משותפת של גרושתו, הוא זיכה כל אחד מהם במחצית מהסכום, ולכן יתרת החוב של הנתבע אליו בגין התשלום הראשון היא 625 דולר. זאת גם הסיבה שהקבלה שהוציא התובע היתה על שם הסוכנות בע"מ, ולא על שמו של הנתבע באופן אישי. בנוסף, לאור העובדה כי הקדיש זמן רב, מעל ומעבר לנדרש ולצפוי, לבוררות האמורה, דרש תשלום נוסף בסך של 1,500 דולר. ג. התובע נחקר בנדון בחקירתו הנגדית וחזר על הסברו הנ"ל (עמ' 14 לפרו' שורות 29-31; עמ' 15 לפרו' שורות 1-8). ד. התובע גם ציין כי הסביר זאת בע"פ לנתבע, ואין זו "המצאתו" מהעת האחרונה, כפי שמנסה לטעון הנתבע (עמ' 15 לפרו' ש' 9-10). ה. בנקודה זו האמנתי אמון מלא לתובע, ובודאי שלא מצאתי כי "אמת דיבר" הנתבע כשציין שהתובע שיקר בנקודה זו. הסברו של התובע הגיוני וסביר, במיוחד כשמונה כבורר לחלוקת הרכוש שבין התובע וגרושתו. לכן דיקדק גם בעת קבלת השיק שנשלח לו ע"י הנתבע לחלק את תמורתו בין התובע לגרושתו, שכן שיק זה היה של הסוכנות בע"מ אשר בבעלות התובע ורעייתו, ולא שיק אישי של הנתבע. 35. פרשת דוחות הפרודוקציה. א. מציין הנתבע בתצהירו כי בפסק הבורר רשם התובע כי בדק בין היתר, את דוחות הפרודוקציה, אולם אלה לא היו ברשותו עת רשם את פסק הבורר , ולכן בנדון שיקר התובע. ב. התובע בתצהירו מציין כדלקמן: 1. דוחות הפרודוקציה מלמדים על סוגי המבוטחים וענפי הביטוח שבסוכנות ביטוח. הם משמשים כביקורת לגובה ההכנסות בסוכנות, וחשיבותם העיקרית היא לצורך בדיקה צולבת ולסוג בדיקה זה בלבד. 2. בדיקה צולבת היא השוואה/בדיקה הנעשית בין הדוחות הכספיים הרגילים של הסוכנות ובין דוחות הפרודוקציה עצמם. האחרונים מהווים אישור ומעין אסמכתא לדוחות הכספיים הרגילים. 3. בנוסף - מאמתים הדוחות את ענפי הביטוח השונים ואת סוג הלקוחות שבסוכנות, כאשר אלה אמורים היו להיות מושווים עם פרופיל החברה שהנתבע התבקש להמציא. מכאן שחשיבותם במהלך הבוררות היתה לצורך בדיקה צולבת בלבד. 4. ניתן היה ללא כל קושי להעריך את שווי הסוכנות של הנתבע וגרושתו גם ללא דוחות הפרודוקציה, ובתנאי שהדוחות הכספיים והנתונים האחרים הם נכונים. 5. במקרה הנדון, תוך כדי דיוני הבוררות, הועלתה ע"י גרושתו של הנתבע ובא-כוחה, הטענה כי הדוחות הכספיים שנערכו ע"י רואה החשבון של הסוכנות דאז אינם נכונים ולא ניתן להתבסס עליהם לצורך הבוררות. עם זאת, מבדיקות וניתוח שהתובע ערך לדוחות הכספיים, הוא הגיע למסקנה מנסיונו (לקורת רוחו ושמחתו של הנתבע), כי אין חשיבות יתרה לקבלת ובחינת דוחות הפרודוקציה מעבר לבדיקת הדוחות הכספיים שנמסרו לו מהצדדים בנסיבות הקיימות, וניתן היה להסתפק גם בנתונים ובדוחות שהיו בידיו. לשון אחרת, לא היה לו כל צורך בדוחות הפרודוקציה עצמה, שכן מהנתונים שנמסרו לו והיו בידיו, ניתן היה ללמוד על דוחות הפרודוקציה גם בהעדרם, שכן הם מהווים נגזרת של המסמכים שהיו בידיו. קרי - הדוחות הכספיים והפרופיל של הסוכנות. ג. התובע חזר על הסבר זה בחקירתו הנגדית וציין כי היו בידיו לטעמו חלופות לדוחות הפרודוקציה (עמ' 13 לפרו' ש' 21-28). ד. כשנשאל התובע מדוע אם כן לא ציין בפסק הבורר כי היו בפניו "חלופות לדוחות הפרודוקציה", אלא רשם "דוחות הפרודוקציה", והשיב - "כשיש לי חלופה לנתונים של דוחות הפרודוקציה, מבחינתי זה כאילו שראיתי את דוחות הפרודוקציה" (עמ' 14 לפרו' ש' 10-11). ה. בנקודה זו מציין הנתבע כי התובע משקר, שהרי לא היו בידיו דוחות הפרודוקציה בעת שרשם את פסק הבורר , אך למרות זאת הוא ציין כי היו בפניו דוחות אלה. ו. לטעמי - אכן לא דייק התובע כשרשם בפסק הבורר שעמדו בפניו דוחות הפרודוקציה. היה עליו לדייק יותר ולרשום כי עמדו בפניו חלופות לדוחות הפרודוקציה, ואף לפרט חלופות אלה. אולם, מקובל עליי תוכן עדותו של התובע, לו גם האמנתי, כי חלופות דוחות הפרודוקציה היוו תחליף נאמן לדוחות הפרודוקציה עצמם. בכל מקרה, רב המרחק בין אי דיוק זה שנקט בו התובע וכל הקשור לרישום "דוחות הפרודוקציה" בפסק הבורר , ובין האשמתו בשקר בנדון. התובע סבר כי המילים "דוחות הפרודוקציה" פירושן נתוני דוחות הפרודוקציה. ככאלה, היו אלה בפניו, ולכן רשם "דוחות הפרודוקציה". כאמור, לא דייק התובע לטעמי במילים אלה, וטוב היה עושה אם היה רושם כי עמדו בפניו "חלופות דוחות הפרודוקציה", אולם אין להאשים את התובע בגין כך בשקר. מדובר באי דיוק בתום לב, שאינה עולה כדי שקר שיצדיק את טענת אמת דיברתי שבסעיף 14 לחוק. ז. משכך ובכל הקשור לדוחות הפרודוקציה, לטעמי לא עומדת לנתבע טענת ההגנה שבסעיף 14 לחוק. 36. פרשת המסמכים שלא נמסרו. א. טוען הנתבע בתצהיר עדותו הראשית, כי בפסק הבורר ציין התובע בסעיף 1.4 כי הנתבע העביר לעיונו מסמכים חלקיים שהתבקש, ועשה ככל יכולתו לדחות קבלת מידע ומסירת חומר, עובדה שחייבה אינספור שעות עבודה שהתפרסה על שנים. ב. מציין הנתבע בתצהירו כי אמירה זו של התובע בפסק הבורר היא שקרית, שכן כל המסמכים אותם ציין התובע בפסק הבורר כאסמכתאות ששימשו אותו (למעט דוחות הפרודוקציה), נמסרו לידיו פיזית ממש, ביום הראשון שפגש אותו בישיבת הבוררות הראשונה. ג. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, אינו מכחיש כי נמסרו מסמכים ע"י הנתבע בישיבת הבוררות הראשונה, אולם לא כל המסמכים שהתבקשו אלא רק חלקם. מציין התובע כי כבר בפגישת הבוררות הראשונה, ועוד בטרם הספיק לבדוק את כל המסמכים שנמסרו לו ע"י הצדדים, ביקש מהנתבע כי יעביר לו את כרטסת הנהח"ש של כל החשבונות התוצרתיים והמאזניים, אולם אלה לא נמסרו לו ע"י הנתבע, ובגין כך אף ניהל איתו שיחות רבות ללא הועיל. ד. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי יש להבחין בין מסמכים שביקש לבין מסמכים שקיבל מהנתבע. "המסמכים שאני ביקשתי ניתנו, רשימת המסמכים הוגשה לפני ישיבה ראשונה, ביקשתי השלמות מהישיבה הראשונה... דאגו להזין אותי בהרבה מסמכים שאינם רלבנטים. מסמכים שהיו רלבנטים נמנעו מלהגיש לי אותם עד לתום תקופת הבוררות כשכתבתי את פסה"ד" (עמ' 16 לפרו' ש' 5-10). ה. כשנשאל התובע בצורה פרטנית יותר, איזה מסמכים ביקש מהנתבע והוא לא מסר לו, השיב: "הצהרת הון ליום 31.5.93 שהיתה חיונית לקבוע את מצב הנכסים הפיננסיים, כרטסת הנהח"ש של שנת 1993 שתכלול את כל החשבונות המאזניים והתוצאתיים, תוך הדגשה מיוחדת לכל החשבונות האישיים של עוזי בר וחברות אחרות במידה והיו, לא התקבלו עד היום. לעומת זה קיבלתי הרבה מאד מסמכים שנגעו למשפטים שהתנהלו" (עמ' 16 לפרו' ש' 11-15). ו. לשאלה אם היו חסרים כ"כ הרבה מסמכים, כיצד הוא הכין את פסק הבורר , השיב התובע: "צריך לעשות אבחנה בין שווי תיק הביטוח לבין הנכסים הפיננסיים. המסמכים שהומצאו לי היו מספיק כדי לקבוע את שווי תיק הביטוח, אך לא היו מספיקים כדי לקבוע את הנכסים הפיננסיים" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 16-18). ז. בחנתי היטב את טענות הצדדים בנדון, והאמנתי אמון מלא בגירסת התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית. ראוי לציין כי התובע נתן את פסק הבורר רק בכל הקשור לשווי תיק הביטוח, שכן סבר שיש בידיו מספיק נתונים ליתן את פסק הבורר בנדון, אך לא נתן את פסק הבורר בכל הקשור לשווי הנכסים הפיננסיים, שכן סבר שאין בידיו מספיק נתונים לקבוע שווי זה, וזאת בין היתר בהעדר מסמכים רלבנטיים, כיוון שלא הועברו לו ע"י הנתבע. אודות פעולתו זו של הנתבע, ציין כב' השופט שווילי בהחלטתו המוזכרת לעיל, כי עצם פעולתו זו של התובע, שבחר שלא ליתן פסק בורר בכל הקשור לשווי הנכסים הפיננסיים, בהעדר מסמכים ו/או נתונים מספיקים, ראויה לשבח (עמ' 7 לפרו' שם ש' 31-32). ח. משכך, אין לומר כי טענתו של התובע בדבר מסמכים שלא נמסרו לו ע"י הנתבע, בשקר יסודה, ועל כן לא עומדת לנתבע בנקודה זו הגנת סעיף 14 לחוק. 37. פרשת הישיבה המסכמת שלא היתה. א. מציין הנתבע בתצהיר עדותו הראשית, כי התובע מציין בסעיף 1.4 לפסק הבורר כי "אפילו הזמנתו לדיון מסכם נדחתה חודשים רבים ולבסוף אף לא טרח להגיע", ואמירה כתובה זו של התובע בשקר יסודה. ב. הנתבע מציין כי מעולם לא קיבל מהתובע הזמנה לדיון מסכם, ומעולם לא הועלתה במהלך הבוררות האמירה "דיון מסכם". ג. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, מציין כי שלח ביום 19.11.01 הזמנה לתובע שכותרתה "דיון בחווה"ד בר נ. בר", ובו הזמין את התובע לדיון בנושא "ביום שלישי או רביעי בשעה 11:30". התובע אף מפנה לנספח י"ד לתצהירו של הנתבע, שם המכתב הזה מופיע. ד. התובע גם מפנה לאותו נספח י"ד לתצהירו של הנתבע, שם רשם הנתבע בכתב ידו כתשובה לתובע, שמדובר בהתראה קצרה מאד, וכן שלח לו מכתב (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע) ביום 13.12.01 ובו ציין כי הוא מוכן להיפגש עמו ביחד עם רואה החשבון שלו במהלך חודש ינואר 2002. ה. בחקירתו הנגדית חזר התובע על גירסתו כי הזמין את הנתבע לישיבה מסכמת באמצעות ההזמנה נספח י"ד לתצהירו של הנתבע. מציין התובע כי אכן לא הופיע על המכתב המילים "דיון מסכם", אולם מבחינתו כשמצויין במכתב "דיון בחווה"ד", הכוונה לדיון מסכם (עמ' 18 לפרו' ש' 18-25). ו. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית, כיצד ציפה שמיום 19.11, שזה יום שני בשבוע, יוכל הנתבע לבוא לישיבה האמורה ביום שלישי (20.11) או יום רביעי (21.11), שהרי מדובר בהתראה קצרה, השיב - כי הוא חתם על המכתב הנ"ל במוצאי שבת, היינו ביום 17.11, וכנראה התאריך על המכתב 19.11 בטעות סופר יסודו. בכל מקרה, היו יכולים הנתבע ורואה החשבון שלו להופיע לישיבה, ולא הופיעו, אלא הנתבע ביקש לדחות אותה בכ- 60 ימים (לחודש ינואר 2002, כעולה מנספח ט"ו לתצהירו). בנדון ראה עמ' 19 לפרו' ש' 1-9. ז. כשאני שוקל שוב את גירסאותיהם של הצדדים בנדון, איני סבור כי יש מקום "להאשים" את התובע בשקר. התובע הזמין את הנתבע לישיבה בנושא של חווה"ד, כשהוא סבור שמדובר בישיבה מסכמת. הנתבע קיבל את ההזמנה אך לא היה יכול להופיע עקב התראה קצרה, וביקש לדחות את הישיבה ב- 60 ימים. לגופו של עניין, הוא לא התייצב לישיבה האמורה, וגם לא ידע, כך הוא סבר, כי מדובר בישיבה מסכמת, שכן כך לא רשום בהזמנה. התובע סבר כי דיון בחווה"ד היא ישיבה מסכמת ולכן כך ציין בפסק הבורר שלו. לטעמי, ומבלי לחוות דעה אם כראוי נהג התובע אם לאו, בכך שנתן את פסק הבורר מבלי להמתין בכל זאת לישיבה בנוכחות הנתבע ורואה החשבון שלו ולו גם בחודש ינואר 2002, לא ניתן לייחס לתובע אמירה שקרית כשסבר שדיון בחווה"ד הוא בגדר ישיבה מסכמת, אליה בסופו של עניין, עפ"י התאריכים הנקובים בנספח י"ד, לא התייצב הנתבע ו/או בא-כוחו. משכך, גם בנקודה זו לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק. 38. פרשת היום הקובע 31.5.93. א. מציין הנתבע כי בישיבת הבוררות השלישית מציין התובע כי הוא יכול להעריך את שווי המוניטין של חברות הביטוח, אך אין ביכולתו לעשות הערכה לגבי יום 31.5.93, שכן חסרים לו מסמכים. אולם, ביום 8.4.02 הצליח ליתן פסק בוררות על אף החסר במסמכים. עובדה זו, כך לטענת הנתבע, מעוררת תמיהות לגבי נקיון כפיו ויושרו של התובע במהלך הבוררות. ב. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, מבחין בין שווי המוניטין ושווי החברות, ובין שווי הנכסים הפיננסיים. בכל הקשור לשווי המוניטין והחברות היו לו את הנתונים והמסמכים, ולכן נתן את פסק הבורר בנושאים אלה נכון ליום 31.5.93. בכל הקשור לשווי הנכסים הפיננסיים, לגביהם לא היו לו מסמכים ונתונים מספיקים ליום 31.5.93, לא הכין פסק בורר. משכך, סבור התובע כי אין ממש בטענת הנתבע כלפיו בנדון. ג. דעתי בנדון כדעת הנתבע, כפי שגם התייחסנו לכך בהרחבה לעיל, ואין בטענותיו של הנתבע בנדון כדי ללמד על פגם ביושרו ונקיון כפיו של התובע, כמו גם שאין בנדון בכדי ללמד על אמירה שקרית כלשהי בנקודה זו מצד התובע. 39. כמות העבודה שהושקעה בבוררות. א. התובע ציין כי השקיע "אין סוף עבודה" בבוררות (סעיף 43 לת/1), וכי נאלץ להשקיע מזמנו ומריצוי "ימים ושעות" (סעיף 39 לת/1), וכי לנתבע וגרושתו נשלחו "זימונים רבים" לישיבות (סעיף 61 לת/1). ב. הנתבע לעומתו מציין כי האמת היא שבפועל התקיימו שלוש ישיבות בוררות בלבד, בהפרשים גדולים. הראשונה בינואר 2000, השניה במאי 2000 והשלישית בספטמבר 2000 (עדותו של התובע עמ' 19 לפרו' ש' 16-17). ג. מכאן סבור הנתבע כי למדים שמדובר בתובע גוזמאי ושקרן. ד. התובע לעומתו מציין כי אכן היו שלוש ישיבות בנוכחות הצדדים, אולם היו עוד עשרות ישיבות צוות אצלו במשרד, אותן לא ציין בתצהירו, כיוון שמדובר בהליך טבעי של עבודת הבורר (עמ' 18 לפרו' ש' 6-13). ה. אני מאמין בנדון לתובע כי יתכן והיו רק שלוש ישיבות בנוכחות הצדדים, אולם לאור כמות החומר והמסמכים שהועברו לו ע"י הצדדים, היה צורך בקיום ישיבות צוות רבות, במהלכן הושקעו שעות רבות של עבודה. זו כנראה הסיבה לאמירותיו של התובע בסעיפים 43 ו- 39 לתצהיר עדותו הראשית. ו. בכל הקשור לסעיף 61 לת/1, שם צויין כי נשלחו לצדדים לבוררות זימונים רבים להגיע לישיבות, על כך לא נשאל התובע בחקירתו הנגדית, ולכן גירסתו זו לא נסתרה. בכל מקרה, מדובר בפרט שולי. ז. מכאן כי גם בנקודה זו לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק. 40. משך זמן הבוררות. א. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי הבוררות התארכה כשלוש שנים. ב. נחקר בנדון התובע חקירה נגדית, וציין שכשהוא אומר "כשלוש שנים" זה יכול להיות גם שנתיים וחצי או פחות (עמ' 13 לפרו' ש' 12). ג. מכך רוצה הנתבע להסיק כי התובע גוזמאי ושקרן (סעיפים 5-6 לסיכומי הנתבע). ד. אין ממש בדבריו אלה של הנתבע. התובע היה זהיר בדבריו, וציין כי הבוררות נמשכה כשלוש שנים. הבהיר זאת התובע בחקירתו הנגדית כי כשציין את משך זמן הבוררות, הוא עשה זאת מתוך זכרון ולא מתוך קריאה בדוקה, ולכן ניסח זאת כך (עמ' 13 לפרו' ש' 18-19). אינני רואה בנוסח זה משום הגזמה או שקר, אלא לכל היותר ניסוח זהיר של התובע בדבר משך התארכות הבוררות. 41. א. מן הראוי גם להתייחס לעוד טענה אחת שהעלה הנתבע כנגד התובע. ב. התובע טוען כי פסק הבורר נשלח לגרושתו של הנתבע בפקסימיליה בשעה 02:00 לפנות בוקר של יום הדיון בתאריך 11.4.02 בבימ"ש לענייני משפחה בחיפה, וזאת כהענות לבקשת גרושתו של הנתבע אשר נשלחה אל התובע במכתב מיום 31.3.02 (נספח י"ג לנ/1). ג. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, לא מכחיש כי גרושתו של הנתבע פנתה אליו טלפונית לזרז את פסק הבורר , ולכן עשה מאמץ לסיימו לפני הדיון ביום 11.4.02. היות והוא מטפל באביו החולה בשעות היום, הוא עושה את עבודתו בעיקר בשעות הלילה, וזו הסיבה ששלח את פסק הבורר בפקסימיליה לגרושתו של הנתבע בשעה 02:00 לפנות בוקר. אולם הוסיף התובע וציין כי שלח את אותו פקס, בהפרש של דקות, גם לנתבע עצמו ולבא-כוחו באותו לילה בהפרש של דקות, כפי שעולה מתדפיס שיחות הטלפון שלו נשוא מספר הפקס, נספח י"ד לתצהירו. ד. בחקירתו הנגדית חזר התובע על הסבר זה, תוך שהוא מציין שאת המכתב נספח י"ג לנ/1 הוא רואה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 17 לפרו' ש' 6-9). בכל מקרה, הוא לא מכחיש כי הגרושה פנתה אליו בשיחה טלפונית לזרז את כתיבת פסק הבורר באופן שינתן לפני הדיון ב- 11.4.02, והוא השתדל להענות לבקשתה. הוא לא רואה שום בעיה בנושא זה, ובודאי שאין בכך משום משוא פנים לטובת גרושתו של הנתבע (עמ' 17 לפרו' ש' 29-31; עמ' 18 לפרו' ש' 1-3). ה. הסבריו אלה של התובע מקובלים עליי, ובודאי שאין בדרך פעולתו זו, כפי שגם תיאר אותה, בכדי ללמד על משוא פנים או העדפת גרושתו של הנתבע על פניו. לטענות אלה של הנתבע, ככל שהסיק אותן מעצם שליחת פסק הבורר בפקסימיליה לגרושתו לפנות בוקר (פסק שגם נשלח לתובע או בא-כוחו באותו ערב בפקסימיליה בהפרש של דקות, כפי שהוכח לי מנספח י"ד לת/1), ו/או מעצם בקשתה לזרז את פסק הבורר , אין כל בסיס. 42. סוף דבר בכל הקשור להגנת סעיף 14 לחוק. העולה מכל האמור לעיל כי לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק. להזכיר - הגנת אמת הפרסום דורשת שני תנאים: תנאי א' - שהפרסום היה אמת. תנאי ב' - עניין ציבורי. במקרה דנן, הנתבע לא עמד בתנאי הראשון, היינו לא הוכיח לי כי הפרסום אודות התובע היה אמת, לכן גם לא דנתי כלל בתנאי השני, ואני דוחה טענת הגנתו זו. הגנת תום הלב שבסעיף 15(3) לחוק. 43. הנתבע מציין בסיכומיו כי עומדת לו הגנה נוספת, היא הגנת סעיף 15(3) לחוק, שכן הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו, שהוא העמידה על זכויותיו המשפטיות במשפט הגירושין מול גרושתו. 44. התובע בסיכומיו שולל הגנה זו של הנתבע ומציין כי אין הדבר כך, אלא הפרסומים היו מכוונים רק למטרה אחת והיא - הבעת דעה אישית על פעולותיו המקצועיות של התובע כבורר, ומתוך ידיעה ברורה כי הפרסום יעורר גלים ויגרום נזק מיידי לשמו של התובע. 45. סעיף 15(3) עוסק בהגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. האינטרס של אדם בשמירה על נכסיו מהווה אינטרס אישי כשר (ראו ספרו של שנהר המוזכר לעיל עמ' 294). האם צודק התובע כי הפרסום נועד לשמירה על זכויותיו המשפטיות במשפט הגירושין נגד גרושתו, שהוא בגדר עניין אישי כשר? התשובה לטעמי היא שלילית. על מנת לשמור על זכויותיו המשפטיות במשפט הגירושין של הנתבע עם גרושתו, ככל שיש פגיעה בהם בפסק הבורר , הרי הדרך הנכונה והנאותה היא להגיש בקשה לביטול פסק הבורר בערכאות המתאימות. בדרך זו נקט הנתבע אך נדחה בשלוש ערכאות כמפורט לעיל. הפרסום הנדון, נשוא חמש פעולותיו הנוספות, לא נועד לשמירה על זכויותיו כאמור, היינו אין הוא בגדר הגנה על עניין אישי כשר, אלא מטרתו אחת ויחידה, לפגוע בתובע. משכך, לא עומדת לתובע הגנת סעיף 15(3) לחוק. 46. בנוסף יש לומר כי הגנת סעיף 15 לחוק לא תעמוד, מקום שהפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16 לחוק). במקרה דנן סבורני כי הפרסום במכתבים ולשונו, כמפורט בהרחבה בסעיף 3 לעיל, חרג מתחום הסביר. מדובר בלשון בוטה, חריפה, שננקטה שלא לצורך, באופן שניתן לומר אודותיה כי חרגה מתחום הסביר. לכן לכאורה גם לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15 בכלל. אולם, היות ודחיתי לגופה את הטענה, גם לא מצאתי לנכון להכריע בטענה הזו באופן החלטי, ונקטתי בלשון "לכאורה". הגנת סעיף 15(8) לחוק. 47. כאמור, טוען הנתבע בסיכומיו כי עומדת לו הגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן מכתב ג' ששלח למכותבים בו (גם למכותבים ב"העתק"), נשלח לממונים על התובע, והם המוסמכים לקבל תלונה לגביו. 48. התובע שולל טענת הגנה זו של הנתבע בסיכומיו ומציין כי המכותבים במכתב, כמו גם מר זאב וינר (אליו גם נשלח המכתב), אינם בגדר "ממונים" על התובע. 49. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם לשכת סוכני הביטוח ממונה על התובע כבורר, והשיב: "אינני מבין את המושג ממונה. אני לא מבין למה אתה מתכוון ממונה, האם על משכורתו, על סדר יומו בעבודתו. אני יודע שהוא פועל בלשכת סוכני הביטוח בנושא המיסוי, ואותו דבר בלשכת אירגוני עצמאיים בל.ה.ב" (עמ' 9 לפרו' ש' 3-6). בהמשך חקירתו הנגדית ציין הנתבע כי איננו יודע אם לשכת סוכני הביטוח או ארגון ל.ה.ב. קובעים את שכר טרחתו של התובע כבורר, והודה כי מי שמינה את התובע כבורר היה ביהמ"ש למשפחה (עמ' 9 לפרו' ש' 6-9). 50. כפי שציינו לעיל הגנת סעיף 15(8) עוסקת בפרסום שהיה בהגשת תלונה על הנפגע לממונה או לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע. האם האנשים אליהם נשלח מכתב ג' (ממלא תפקיד בלשכת סוכני הביטוח, כמפורט בסעיף 3(ג) לעיל, ומר זאב וינר, מיסי ארגון העצמאיים באותה עת) הם בגדר "ממונים" או "רשות מוסמכת" לקבל תלונה על הנפגע אודות התובע בתפקידו כבורר. התשובה באופן החלטי שלילית. הגורמים הנ"ל לא רק שאינם "ממונים" או בגדר "רשות מוסמכת" על עבודתו של התובע כבורר, אלא אסור להם להתערב בעבודתו ו/או בשיקול דעתו כבורר. ניתן לומר כי "הממונה" או "הרשות המוסמכת", על עבודתו של הבורר הוא ביהמ"ש שמינה אותו, וגם אז רשאי הוא להורות על ביטול פסק בורר, רק במסגרת בקשה לביטול פסק בורר כאשר ישנן 10 עילות לביטול פסק בורר (סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). להזכיר, הנתבע נקט בדרך של בקשה לביטול פסק בורר, אך זו נדחתה. 51. מכאן כי לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק. ראוי גם לציין כי דברינו בסעיף 46 לעיל רלבנטים גם לכאן. הנזק. 52. מציין התובע בכתב תביעתו כי הינו חשבונאי ויועץ מס מוסמך, אשר עוסק גם בבוררויות. הפרסום נשוא תובענה זו פגע בשמו הטוב, ועלול להשפיע על עתידו המקצועי. 53. הנתבע בסיכומיו מציין כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כספי כלשהו כתוצאה מהפרסום נשוא תובענה זו. 54. מאידך הנתבע לא מצטער על הפרסומים, וגם לא בחר להתנצל עליהם, אלא ציין בחקירתו הנגדית כי אינו טועה בכל הקשור לתובע, וכי הוא משוכנע עד היום שהתובע עשה עבודה רשלנית בפסק הבוררות והוא אינו מצטער במבט לאחור על מה שעשה (עמ' 11 לפרו' ש' 6-25). 55. לאחר ששקלתי נתונים אלה, כמו שגם שקלתי כי התובע ביקש ממני לפסוק סכום של 250,000 ₪ כפיצוי בנדון, סבורני כדלקמן: א. סבורני כי תוכן הפרסום, כמפורט בסעיפים 3-4 לעיל, השפיל את התובע בעיני האנשים שנחשפו לפרסום, ועלול היה לפגוע במקצועו ובעבודתו כחשבונאי ויועץ מס. ב. לנתבע לא היה כל בסיס לפרסם את הפרסומים הנ"ל, ובפרסומים אלה הוא התכוון לפגוע בתובע. ג. הנתבע אפילו לא בחר להתנצל על הפרסום, וסבור גם כיום כי בדין יסודם. ד. משכך, חל בנדון סעיף 7א(ג) לחוק, וביהמ"ש רשאי לפסוק לנפגע פיצוי עד כפל הסכום המצויין בסעיף קטן (ב) (סך של 50,000 ₪), ללא הוכחת נזק. ה. מן העבר השני, לא הוכיח לי התובע נזק כספי כלשהו, הגם שאין ספק שנזק תדמיתי-ציבורי נגרם לו. ו. לקחתי בחישוב גם את טענת הנתבע בסיכומיו כי מדובר בשני מכתבים שנשלחו לתובע, מכתב שנשלח לגורמים בלשכת סוכני הביטוח ונשיא ל.ה.ב., ולפרסום בעתון סקטוריאלי. היינו - אין מדובר בפרסום כלל ארצי אלא די מוגבל. 56. לאחר ששקלתי את כל אלה סבורני כי סכום פיצוי של 65,000 ₪ יהיה סביר וראוי בנסיבות העניין. סוף דבר. 57. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, סכום פיצוי של 65,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע אודות התובע, כמפורט בתובענה זו. במידה ולא ישולם סכום פיצוי זה במועד הנקוב לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועל ליום התשלום המלא בפועל. 58. הנתבע גם ישא בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 10,000 ₪ ומע"מ כדין. יישוב סכסוכיםבוררלשון הרע / הוצאת דיבה