לשון הרע באסיפה כללית

פסק דין רקע עובדתי: מונחות בפני שתי תביעות שהגיש התובע נגד הנתבעים לתשלום פיצויים בגין לשון הרע, שפירסם כל אחד מהנתבעים, לטענת התובע, נגד התובע. עניינן של שתי התביעות הוא דברים שנאמרו במהלך אסיפה כללית של חברי עמותת מועדון הספורט אורנית (להלן- העמותה), שהתקיימה ביום 22.7.03 בשעות הערב (להלן - האסיפה הכללית). התובע שימש כיועץ משפטי של העמותה, ובמסגרת תפקידו השתתף באסיפה הכללית. הדיון בשני התיקים אוחד, ובהתאם להחלטתי פוצל הדיון בשני התיקים לדיון בשאלת החבות ולדיון בשאלת הנזק. בתחילה התקיים הדיון בשאלת החבות והצדדים הביאו בפני ראיותיהם לענין זה. עתה מונחת לפתחי ההכרעה בשאלת החבות. ת"א 4859/03: טענות התובע: ביום 4.7.03 פנה הנתבע 1, שהינו חבר בעמותה, לועד העמותה, וביקש להעלות לדיון באסיפה הכללית את המשך העסקתו של התובע כיועץ המשפטי של העמותה. בקשתו של הנתבע 1 בענין זה נענתה בחיוב, והענין צורף לסדר היום של האסיפה הכללית. משהגיעה העת במהלך האסיפה הכללית לדון בהמשך העסקתו של התובע, קיבל הנתבע 1 את רשות הדיבור. הנתבע 1 העלה בדבריו שורה ארוכה של טענות כלפי התובע, כמפורט בסעיף 18 לכתב התביעה. במהלך דבריו של הנתבע 1 ניסה התובע להעיר לו, כי דבריו אינם מדוייקים, וכי יש בדברים משום הטעיה של חברי העמותה. בתגובה התפרץ לעברו הנתבע 1 בצעקות רמות, וצעק לעברו, כי על התובע לאפשר לו לסיים את דבריו על מנת שהנוכחים "יבינו בדיוק מה אתה שווה". בסיום דבריו ביקש הנתבע 1 להעלות להצבעה את הצעתו לפטר את התובע מתפקידו כיועץ המשפטי של העמותה. דבריו של הנתבע 1 עוררו סערה בקרב חברי העמותה, כאשר איש מחברי ועד העמותה לא יצא להגנתו של התובע. התובע ניסה להגיב לדברים שאמר הנתבע 1, אך כל העת הושתק על ידי הנוכחים באסיפה הכללית, ובקושי רב הצליח להגיב רק לשתי טענות שהעלה נגדו הנתבע 1. הצעת הנתבע 1 הועלתה להצבעה, וברוב של 32 חברים נגד 9 חברים הוחלט על הדחתו של התובע מתפקידו כיועץ משפטי של העמותה. לטענת התובע, הדברים שאמר הנתבע 1 באסיפה הכללית מהווים פרסום לשון הרע נגדו, ועל כן יש לחייב את הנתבע 1 לשלם לו פיצויים. טענות הנתבע 1: הנתבע 1 טוען, כי גם אם היה בדברים שאמר באסיפה הכללית משום פרסום לשון הרע נגד התובע, עומדת לו הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), כאשר הדברים שנאמרו הם אמת והיה בפרסומם ענין ציבורי. כמו כן, עומדת לנתבע 1 הגנת תום הלב, הקבועה בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק, כאשר הפרסום נעשה בתום לב ובמערכת היחסים שבין הנתבע 1 לשאר הנוכחים באסיפה, חברי העמותה האחרים, היתה מוטלת על הנתבע 1 החובה לפרסם את הדברים, לשם הגנה על האינטרס של חברי העמותה. הדברים שנאמרו היוו הבעת דעה בנוגע להתנהגותו של התובע בתפקידו כיועץ משפטי של העמותה. הנתבע 1 האמין באמיתות הדברים שאמר, ובטרם אמר את הדברים נקט באמצעים סבירים לשם אימות הפרטים. דיון: בסעיף 15 לחוק נאמר: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;" בסעיף 16 לחוק נאמר: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." על הנתבע להוכיח, איפוא, כי הדברים שנאמרו במקרה זה נאמרו באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. אם יצליח להוכיח זאת, יהנה מהחזקה הקבועה בחוק, שהפרסום נעשה בתום לב. במקרה שכזה, וכל עוד לא יוכיח התובע, כי התקיימו אחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף 16(ב) לחוק, דין התביעה יהיה להידחות. לענין זה נאמר בע"א 184/89, טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, דינים עליון כד 482: " כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. ראה: ע"א 250/69הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, דברי השופט (לימים הנשיא) זוסמן, בעמ' 137ד'-ה'; ד"נ 9/77חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, דברי הנשיא (השופט, כתוארו אז) שמגר, בעמ' 367ו'-ז'; וע"א 670/79, 78/80, 82הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, דברי השופט ש' לוין בעמ' 201ה'-ז')". הפרסום נעשה כלפי הנוכחים באסיפה הכללית, שהנם חברים אחרים בעמותה. במסגרת היחסים שבין חברי העמותה, היתה מוטלת על הנתבע 1 חובה מוסרית וחברתית להביא לידיעת שאר חברי העמותה את העובדות השונות, שנודעו לו, בנוגע לתיפקודו של התובע כיועץ המשפטי של העמותה. המדובר בקבוצת אנשים המאוגדים בעמותה, כאשר העסקתו של יועץ משפטי בלתי ראוי, המנהל את ענייני העמותה באופן כושל, עלולה להביא לפגיעה ברכושה של העמותה ולבזבוז הכספים שלה. כחבר בעמותה, היתה מוטלת על הנתבע 1 להביא את הפרטים לידיעת שאר חברי העמותה על מנת שיוכלו לקבוע את עמדתם בנוגע להמשך העסקתו של התובע על ידי העמותה. לעניין זה מן הראוי להפנות לדבריו של העד מטעם התובע, צביקה גרינברג, שאישר בעדותו בפני, כי הדברים שאמר הנתבע 1 היו בעלי חשיבות ציבורית (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 30.5.05, שורה 21). המדובר בעד המשמש כיו"ר ועד העמותה. בדברים שאמר הנתבע 1 במהלך האסיפה הכללית לא היתה כל חריגה מעבר לסביר בנסיבות העניין. משנקבע, כי שאלת המשך העסקתו של התובע תדון באסיפה הכללית, היה על הנתבע 1, שביקש להביא את הנושא לדיון, להביא את כל טיעוניו ונימוקיו להצעתו, שלא להמשיך להעסיק את התובע, בפני הנוכחים באסיפה הכללית, חברי העמותה, שהיו אמורים להצביע בשאלה זו. אי הבאת מלוא העובדות בפני הנוכחים באסיפה היה מונע קיומה של הצבעה עניינית בנוגע להצעתו של הנתבע 1. הפרסום הופנה לנוכחים באסיפה הכללית, חברי העמותה, כלפיהם היתה לנתבע 1 חובת גילוי ועל האינטרס שלהם ושלו בא להגן בפרסום הדברים. ראה ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) 265-266. לחילופין, הפרסום נעשה במקרה זה בנסיבות המתוארות בסעיף 15(3) לחוק. פרסום הדברים על ידי הנתבע 1 בעת שדיבר בפני הנוכחים באסיפה הכללית נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר. הגנה על נכסיו של אדם היא בגדר "ענין אישי כשר". כאן כוון הפרסום כלפי חברי העמותה, ונעשה מתוך נסיון להגן על נכסיה של העמותה. הנתבע 1 סבר, כי אין התובע ראוי לשמש כיועץ משפטי של העמותה, ותיפקודו עלול לפגוע בנכסי העמותה. לחברי העמותה, שאליהם הופנו הדברים, יש עניין אישי כשר בנכסיה ובענייניה של העמותה. לענין זה ראה ע"א 310/74, שיטרית נ' מזרחי, פד"י ל(1)389, 391. כן ראה ספרו הנ"ל של אורי שנהר, עמ' 295. מן הראוי בעניין זה להפנות להוראותיו של המשפט העברי. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו "חפץ חיים" (כלל י, סעיף א) פוסק, כי מי שראה אדם שעשה עוולה לחברו יכול לספר הדברים לאחרים, אם כתוצאה מפרסום הדברים תהיה תועלת לנפגע או לאחרים שיתרחקו מהמעוול. הנתבע 1 הוכיח, כי התקיימו הן הנסיבות הקבועות בסעיף 15(2) והן אלו הקבועות בסעיף 15(3) לחוק. כמו כן, הוכיח הנתבע 1, כי הדברים שאמר במהלך האסיפה הכללית לא חרגו מהסביר באותן נסיבות. לפיכך חלה החזקה, הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, כי הפרסום נעשה בתום לב. משכך פטור אני מלדון בטענתו הנוספת של הנתבע, כי חלה עליו במקרה זה ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, וכן פטור אני מלדון בטענת "אמת דיברתי", שהעלה הנתבע 1. התובע לא הצליח להוכיח, כי התקיימו במקרה זה הנסיבות האמורות בסעיף 16(ב) לחוק או איזו מהן. התובע לא הוכיח, כי הנתבע 1 לא האמין באמיתות הדברים שאמר. כך גם לא הוכיח התובע, כי הנתבע 1 לא נקט לפני פרסום דבריו באסיפה הכללית באמצעים סבירים לאימות הדברים שפרסם. אין גם כל ספק שהנתבע 1 לא התכוון על ידי הפרסום לפגוע בתובע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים, האינטרסים האישיים הכשרים שלו ושל שאר הנוכחים בנכסי העמותה ובאופן ניהולה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי את המידע שהעביר הנתבע 1 לידיעת הנוכחים באסיפה, קיבל ממר שלומי לנגר, ששימש כיו"ר ועדת ביקורת של העמותה. בכך מודה גם התובע בכתב סיכום טענותיו (כן ראה עדותו של צביקה גרינברג בעמ' 22 לפרוטוקול מיום 30.5.05, שורות 7-8). אין ספק, כי מידע המתקבל ממי שנושא בתפקיד כה חשוב וכה מהותי בעמותה, נחשב למידע ממקור מהימן, שעליו אמורים לסמוך חברי העמותה. די במידע ממקור שכזה על מנת להעלות את הדברים לדיון באסיפה הכללית של העמותה. כל שנעשה על ידי הנתבע 1 הוא העלאת ממצאיה של ועדת הביקורת, כפי שנמסרו לו ע"י יו"ר ועדת הביקורת, לדיון באסיפה הכללית. אילו חפץ בכך, היה התובע יכול להמתין לסיום דבריו של הנתבע 1 ואז להשיב לטענותיו בצורה מסודרת. התובע בחר שלא לעשות כן, אלא קרא קריאות ביניים באמצע דבריו של הנתבע 1 (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 30.5.05, שורה 11), ובכך גרם לסערה בקרב הנוכחים באסיפה. ראה גם עדותו של צביקה גרינברג בענין זה (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 30.5.05, שורות 9-10). משכך נהג התובע, ובהתנהגותו גרם ל"פיצוץ" האסיפה הכללית, אין לו להלין אלא על עצמו. סיכום: משקמה לתובע הגנת תום הלב, דין התביעה נגד הנתבע 1 להידחות. ת"א 4860/03: טענות התובע: במהלך האסיפה הכללית, לאחר שבעקבות דברי הנתבע 1 התלהטו הרוחות, התפרץ הנתבע 2 לעבר שלחן הוועד, חטף את המיקרופון ונטל לעצמו את רשות הדיבור. הנתבע 2 צעק בקולי קולות, כי הוא נוטל על עצמו את האחריות למינוי התובע כיועץ המשפטי של האגודה, דבר שנעשה במהלך כהונתו של הנתבע 2 כיו"ר וועד העמותה. טענות הנתבע 2: מי שהתפרץ היה התובע, ולא הנתבע 2. כל מה שעשה הנתבע 2 היה ליטול על עצמו את האחריות למינויו של התובע כיועץ המשפטי של העמותה. זאת לאור הטענות הקשות שהוטחו נגד התובע ומתוך נסיון להרגיע את הרוחות. דיון: התובע בתצהירו לא ציטט במדויק את הדברים שאמר הנתבע 2, אלא ציין את הדברים בקווים כלליים. לטענת התובע, אמר הנתבע: "כי הוא מקבל על עצמו את האשמה בכך, כי כאשר שימש יו"ר הועד בעבר הוא (הנתבע 2 - נ"ש) היה זה שפנה אלי (התובע - נ"ש) וביקש שאקבל על עצמי את תפקיד היועץ המשפטי, וכי הוא אחראי לכל הנזקים הרבים שגרמתי לעמותה. יתרה מכך, מר שרף אף אסר על חברי הועד לצאת להגנתי ולהכחיש את דבריו של מר אורן" (סעיף 24 לתצהירו של התובע). מאידך העיד הנתבע 2, כי מה שנאמר על ידו היה רק הדברים הבאים: "אני נושא בכל האחריות להבאתו ולמינויו של עו"ד מאיר קטן כיועץ המשפטי של עמותת מועדון הספורט אורנית" (סעיף 11 לתצהיר הנתבע 2). ככל שעולה גם מעדויותיהם של עדים אחרים, גם עדים מטעם התובע, כל שנאמר על ידי הנתבע 2 היתה נטילת אחריות למינויו של התובע כיועץ משפטי של העמותה. זאת כמובן לאור הטענות הקשות שהוטחו בתובע. לפיכך אני מקבל את גירסת הנתבע 2 בעניין זה. בסעיף 1 לחוק נאמר: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". האם לאור הגדרה זו של המחוקק יש לראות בדבריו של הנתבע 2 לשון הרע. בד"נ 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פד"י לב(3)337, 354, נאמר, כי כשבוחנים, האם דברים שנאמרו בכתבת עיתון מהווים לשון הרע, יש לקרוא את הכתבה בשלמותה. כך גם נאמר בע"א 723/74, הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י לא(2)281, 302. כשבאים לבחון דברים שפורסמו ולבדוק האם הם מהווים לשון הרע, יש לבדוק את הדברים על פי מבחן אובייקטיבי, אך הבדיקה תיעשה לאור הקשרם של הדברים. כשמדובר בפרסום בכתב לא ניתן להסתפק במילים המסוימות, שלגביהן טוען התובע, כי הן מהוות לשון הרע. יש לקרוא את הטקסט כולו, את המאמר כולו, את הכתבה כולה, ולבחון את הדברים על פי הקשרם. לענין זה ראה ע"א 723/74 הנ"ל בעמ' 300. כך גם כשמדובר בדברים שנאמרו בעל פה. יש לבחון את הדברים שנאמרו לאור ההקשר והנסיבות בהן הם נאמרו. במקרה דנן, כמפורט לעיל, עוררו דבריו של הנתבע 1 והתפרצויותיו של התובע סערת רוחות בקרב הנוכחים באסיפה הכללית. במהלך סערה זה, כאשר הוטחו בתובע האשמות על ידי הנוכחים באסיפה, נטל הנתבע 2 את רשות הדיבור, ונטל על עצמו את מלוא האחריות למינויו של התובע כיועץ המשפטי של העמותה. בנסיבות אלו ובהקשר בו נאמרו דבריו של הנתבע 2, אין לראות בדברים אלו דברים שפרסומם עלול להשפיל את התובע, לבזותו או לפגוע בו. ההפך הוא הנכון. לאור הטענות שהוטחו כלפי התובע, יש לראות בדבריו של הנתבע 2 נסיון להגן על התובע תוך נטילת אחריות אישית. סיכום: משנקבע, כי דבריו של הנתבע 2 לא היו לשון הרע, דין התביעה נגדו להידחות. סוף דבר: הן התביעה בת"א 4859/03 והן התביעה בת"א 4860/03 נדחות. התובע ישא בהוצאותיו של כל אחד מהנתבעים ובשכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני חברותאסיפה כלליתלשון הרע / הוצאת דיבה