כתבה בעיתון ירושלים - לשון הרע

פסק דין 1. תביעה כספית - על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק] - בסך של 150,000 ₪. 2. התביעה מיוסדת על דברי מבקרת העירייה בכתבה "קרובים זה לא פיקניק", שפורסמה בעיתון "ירושלים" ביום 30.11.01. עניינה של הכתבה, בבקשה שהגיש התובע לבית הדין האיזורי לעבודה ליתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על העירייה לאייש את מישׂרת יועץ מבקרת העירייה לתחום ההנדסה. על-פי הכתבה טען התובע, כי נפסל מלשמש בתפקיד בגלל שאחיינו עובד עירייה, וזאת למרות שגם אחיינהּ של המבקרת מועסק בעירייה. 3. אֵלו הם דברי-התגובה של המבקרת שהובאו בּכּתבה, ואשר עליהם יצא קיצפּו של התובע: "ירון שלומי לא קיבל את כתב המינוי מכיוון שהתגלה כלא אמין. יש לציין כי ביקש בעבר צו מניעה בבית הדין האיזורי לעבודה, ונדחה - עובדה המדברת בעד עצמה". בכותרת-המשנה קיבלו הדברים הבלטה: "המבקרת שלומית רובין: שלומי התגלה כלא אמין". 4. אין עוררין על כך, שהצגתו של אדם כ"לא אמין", הריהי בגדר 'לשון הרע' על אודותיו. פירסום הדבר, עלול היה להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע בו במשלח-ידו או במקצועו, ו/או בשאר אופני הפגיעה על-פי סעיפים 1 (1), (2) ו- (3) לחוק. כיוצא בזה, אין עוררין על כך שהתקיים יסוד ה'פירסום' על-פי סעיף 2 לחוק. אלא, שהנתבעים טוענים להגנתם, על 'אמת הפירסום', ועל ה'עניין הציבורי' שבפירסום; קרי, הגנת סעיף 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". 5. לכאורה, צודק התובע. בהחלטת וועדת החריגים לעניין קרובי משפחה מיום 15.2.01 (נספח ב' לתצהיר התובע) נקבע, בין היתר, כך: "הועדה מחליטה שלא לאשר את מועמדותו של הנ"ל לתפקיד, על-אף שקיבלה את הסבריו להצהרתו, כי לא ידע שעליו להצהיר על בן-אחותו שעובד בעירייה - מאחר ועלול להיווצר מצב של ניגוד עניינים בין התפקיד שלו נבחר המועמד לבין התפקיד אותו ממלא בן-אחותו. הועדה סבורה, כי... אופי עבודת הביקורת מחייב להימנע ממצבים העלולים ליצור ניגוד עניינים אפשריים". 6. הנה כי כן - ועל כך קובל התובע מרוֹת - לא אושרה מועמדותו, כלל וכלל לא מפני שנתגלה כ"לא אמין"; מועמדותו לא אושרה בשל החשש מפני ניגוד עניינים. נמצא, לכאורה, כי דברי-התגובה שצוטטו מפיה של המבקרת, אינם אמת. 7. מוסיף ב"כ התובע וטוען על סמך פרוטוקול וועדת החריגים, כי המבקרת עצמה הופיעה לדיון, ולא אמרה דבר וחצי דבר על כך שהתובע "לא אמין" כביכול. כך גם במכתבהּ מיום 29.1.01 של המבקרת (נספח ז' לתצהירהּ), שבו ביקשה את כינוסהּ של וועדת החריגים. אמור מעתה - טוען ב"כ התובע (סעיף 5 לסיכומים) - לאור קביעתה המפורשת של וועדת החריגים מזה, ושתיקתהּ של המבקרת מזה, כי רק החשש מפני ניגוד עניינים גרם לפסילתו. אדרבא, לאחר פסילתו שוחח התובע עם גורמים בעירייה, והובהר לו כי הסיבה היחידה לפסילתו הייתה הקירבה המשפחתית, וכי אין מניעה שיגיש את מועמדותו לכל מישׂרה אחרת בעירייה, ובלבד שלא יהיה חשש לניגוד עניינים. 8. מנגד, טוענת העירייה, כי התובע לא התקבל לעבודה מחמת שתי סיבות: האחת, בעיית ניגוד העניינים; והשנייה, בעיית האמינות (עמוד 2 לסיכומים). מבקרת העירייה טוענת, כי לא צריכה להיות תמימות-דעים בין העירייה לבינה לגבי פסילת מועמדותו של התובע: העירייה פסלה אותו בשל ניגוד עניינים; והמבקרת פסלה אותו בגין חוסר אמינות (סעיף 14 לסיכומים). 9. על-פי נוהל 24.0202 שעניינו בהעסקת קרובי משפחה בעירייה (נספח ו' לתצהיר המבקרת), קיימת וועדת חריגים אשר בסמכותהּ לאשר חריגה מהוראות הנוהל. על-פי סעיף 170 (ה) לפקודת העיריות [נוסח חדש], "ראש העיריה בהסכמת מבקר העיריה ימנה עובדים ללשכת מבקר העיריה...". הפועל היוצא מן האמור, הינו, כי כעיקרון אכן יכול להיווצר מצב שבו יימצא מועמד פלוני כשיר על-ידי העירייה לעבודה בלשכת מבקר העירייה, ואף-על-פי-כן לא ייתקבל; זאת, באין הסכמה של מבקר העירייה. גם יכול להיווצר מצב שבו תדחה העירייה את מועמדותו של פלוני לעבודה בלשכת מבקר העירייה, מטעם אחד; ומבקר העירייה יידחה את מועמדותו מטעם אחר. [במאמר מוסגר אעיר על ציטוט לא נכון של סעיף 170 לפקודת העיריות בסעיף 13 לסיכומי ב"כ המבקרת: "לא ייתקבל עובד לעבודה בלשכת מבקר העירייה, אלא בהסכמתו של מבקר העירייה" (ההדגשה במקור). זו אינה הוראת-החוק. הציטוט השגוי עלול היה לגרום לתקלה]. 10. ב"כ התובע טוען, כי יש לקבל את החלטת וועדת החריגים על כך שמועמדותו של התובע לא אושרה (חרף זכייתו במכרז) בשל חשש מפני ניגוד עניינים, כמשקפת "את האמת לאמיתה באופן מלא וממצה" (סעיף 10 לסיכומים). אני מסכים לגישתו-זו, בגדרי החלטת וועדת החריגים. אך זו אינה חזוּת הכֹּל. וועדת החריגים לא דנה במכלול השיקולים בקשר למועמדותו של פלוני, אלא רק במה שנוגע לקירבת משפחה. עניינו של נוהל 24.0202 - על-פי כותרתו ועל-פי תוכנו - בהעסקת קרובי משפחה. הא ותו לא. סמכותהּ של וועדת החריגים על-פי סעיף 8 לנוהל מתמצה באישור חריגה מהוראות הנוהל האמור בלבד. 11. אדרבא. וועדת החריגים לא הייתה מוסמכת לדון בשאלת אמינותו של התובע. אילו עשתה כן, הייתה חורגת מסמכותהּ [להבדיל מן העניין שבו דנתי בת"א (י-ם) 8000/02 מרדכי (מוטי) אמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח' (דינים-שלום, כרך ל, 217), אשר אליו היפנה ב"כ התובע בסעיפים 15 - 16 לסיכומיו, וכפי שציין ב"כ המבקרת בסעיף 21 לסיכומיו]. במובן זה, אין לבוא בטרוניה על מבקרת העירייהּ שלא אמרה בוועדת החריגים את דעתהּ בדבר חוסר אמינותו של התובע. כאמור, וועדת החריגים ציינה מפורשות בהחלטתהּ, כי "קיבלה את הסבריו [של התובע] להצהרתו, כי לא ידע שעליו להצהיר על בן-אחותו שעובד בעירייה". אך שלא כטענת התובע, אין בקבלת הסבריו בעניין זה משום 'תעודת-יושר' כללית. למשל - מסכים גם התובע - נושא אי-אמירת אמת לגבי מקומות עבודה קודמים שבהם עבד, "זה לא עלה" בוועדה (עמוד 30). 12. לדברי המבקרת, "אני באותו זמן ריחמתי עליו... יכולתי מלכתחילה לומר שהוא בלתי אמין אבל זה היה כתם שהיה הולך איתו לכל מקום. יכול להיות שלא הייתי צריכה לרחם עליו, אבל ריחמתי עליו" (עמודים 7 ו- 8 לפרוטוקול). נמצא, לדברי המבקרת, כי מידת הרחמים הדריכה אותה. גבי דידי, מידת הדין היא הנותנת, גם מבלעדי מידת הרחמים. וועדת החריגים לא הייתה מוסמכת לדון ולהחליט אם לקבל או לדחות את מועמדותו של התובע מחמת אמינותו או חוסר אמינותו. נכונים בהקשר זה דברי המבקרת בחקירתהּ הנגדית, לפיהם, "ועדת החריגים יש לה תפקיד מאד מוגדר. היא לא קובעת אם אדם אמין או לא אמין. היא צריכה לקבוע ניגוד עניינים וקירבת משפחה וזה הכל" (שם); "הנוהל אומר שכשיש קירבת משפחה של מועמד למכרז, יש להביא לוועדת חריגים. הוא היה אז בגדר מועמד ולא קיבל את כתב המינוי, הוא בא לוועדת החריגים. מעבר לזה, כפי שהסברתי, חשבתי שייגרם לתובע פחות נזק אם הוא ייפסל לעבודה אצלי בגלל קרבת המשפחה. הסברתי שריחמתי עליו" (עמוד 19 לפרוטוקול). 13. ב"כ התובע קובל על המבקרת, על כך שבעת הדיון בוועדת החריגים, "כבר באותם ימים אז - קצה נפשה בתובע ומנוי וגמור היה עימה שהוא אינו אמין בעיניה" (סעיף 20 לסיכומים). רק בשל רחמיה על התובע, "היא הציגה את הדברים באורח לא-אמיתי ודאגה לכנס את ועדת החריגים כדי שהוועדה תפסול אותו מטעמים של ניגוד עניינים" (שם). בין אם מאמין התובע בכנות רחמיה של המבקרת עליו, ובין אם לאו, הרי שאין בהתנהלותהּ כדי לגרוע ממהימנותהּ. הייתה הצדקה שלא להשתמש בתחמושת 'כבדה' (חוסר אמינות) שפגיעתה רעה, וחורגת מגבולות הגיזרה (עיריית ירושלים), ולהסתפק בתחמושת 'קלה' (ניגוד עניינים) שפגיעתהּ מצומצמת וממוקדת במישׂרה הנדונה. ראוי להזכיר, כי מבקרת העירייה ישבה בראש וועדת המכרזים אשר קיבלה בתחילה את התובע לעבודה. ללמדנו, שלא הייתה לה דעה קדוּמה שלילית על אודותיו, ואין לכאורה סיבה שלא להאמינהּ, כי חוסר האמינות שנתגלה הוא-הוא הסיבה לפסילתו של התובע, ולא מניע או שיקול זר. 14. טענת המבקרת על חוסר אמינותו של התובע, אינה קלוּטה מן האויר, ולא באה רק בדיעבד כמגן, כדי לבסס את הגנת אמת הפירסום בתובענה דנן. בעדותהּ בבית הדין האזורי לעבודה בבש"א 1410/01, ביום 11.3.01, חודשים ארוכים לפני פירסום הכתבה נשוא התביעה (ביום 30.11.01), אמרה המבקרת, בין היתר, כדברים האלה: "נניח לרגע שהייתי אומרת או קיי, עם קירבת המשפחה הזאת אני סומכת עליו בעיניים עצומות, הוא אדם ישר והגון ואני יכולה לקבלו על אף קירבת המשפחה, ואני סומכת עליו שברגע שתהיה זיקה בין מה שהוא עושה כמבקר לקרוב משפחתו יעצור העניין והוא יפעל כפי שאני מצפה מעובד ביקורת לפעול, נניח. בא העניין הזה של נתב"ג והראה לי שהוא לא אדם אמין, אם הוא לא אמין אני לא צריכה אותו גם אם אין לו קרוב משפחה" (עמוד 12 לפרוטוקול שם; ההדגשה שלי - נ' ס'). הנה כי כן, זוהי עמדתהּ העקבית של המבקרת. [ממילא, דבריו של התובע בתשובתו לשאלה מתי נודע לו שהסיבה לכך שלא קיבל את התפקיד נעוצה בחוסר אמינותו - "ברגע שהגשתי תביעת דיבה" (עמוד 30) - אינם נכונים]. 15. ביטוי לעמדתהּ הנ"ל של המבקרת, ניתן בשיחת טלפון שיזמה ביום 28.1.01 (יום לפני שביקשה לכנס את וועדת החריגים). המבקרת הסבירה (סעיף 15 לתצהירהּ), כי לאחר שהתובע השמיע באוזניה את הערותיו, כי מוטב היה לו להסתיר את דבר קירבת המשפחה, התעורר אצלה ספק לגבי יושרו ומידת התאמתו לעבודה בלשכת מבקר העירייה. לפיכך התקשרה ביום 28.1.01 אל מקום העבודה האחרון שאותו ציין התובע בשאלון האישי - נתב"ג 2000 - ושוחחה עם מי שהיה ממונה שם על התובע. המבקרת כתבה תרשומת בעקבות אותה שיחה (נספח ח' לתצהירהּ). התרשומת אמנם אינה מהווה ראיה לגבי תוכנה, אך היא מעידה על עצם קיומהּ של השיחה ועל רישום שנעשה בעקבותיה [שאלון ת/8 ותשובות המבקרת לשאלות 7.1 - 7.5]. המבקרת ציינה שני דברים אשר נראו בעיניה כאי-אמירת אמת מצידו של התובע (סעיף 15 לתצהירהּ המתוקן). בו ביום - 28.1.01 - התקשרה אל התובע לשאול אותו לפשר העניין. גם על השיחה הזאת, כתבה המבקרת תרשומת (נספח ט' לתצהירהּ), בה ציינה, בין היתר, את שאלתהּ אל התובע על הסתרת המידע מצידו, אשר לדבריה, "זה פוגע באמון". איננו חיים, איפוא, מפיה של המבקרת, רק בדבריה שבעל-פה בדיעבד. בדברים שבכתב, כנ"ל, מלכתחילה, יש תימוכין בגירסתהּ. 16. בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופט אייל אברהמי) סקר בהחלטתו את טענות הצדדים, וכתב, בין היתר, כי לטענת העירייה "על החלטת הועדה שלא לאשר את מועמדותו נוספו טעמים נוספים שעיקרם חוסר אמינות של המבקש המתבטא בין היתר בכך שלא גילה את העובדה שפוטר מנתב"ג 2000 ורשם בטפסי המועמדות כאילו הוא עובד שם עד היום. לא זו אף זו אף לאחר שהודה בקיום קרבה משפחתית לעובד עירייה - האחיין אמר למבקרת ולגב' רפואה לטענתן: "חבל שאמרתי זאת" ואף הגדיל ואמר "חבל שגילתי, השמות שלנו שונים, הייתם מגלים זאת בעוד כשנה". הדברים האחרונים מעלים, לטענת המבקרת, ספקות באשר ליושרו של המבקש והתאמתו לעבוד בלשכת מבקר העיריה. אף מטעם זה יש כיום מקום להמנע מהעסקתו לאור האמון הרב הנדרש לתפקיד נשוא המכרז" (עמוד 2, פיסקה 5). נמצא, כי המבקרת, כמו גם העירייה, אכן ראו בשעתו גם בחוסר אמינותו של התובע, משום טעם שלא לאשר את מועמדותו. 17. יתר על כן. דומני, כי בעת הדיון בוועדת החריגים, כבר הבין התובע כי לבד מנושא ניגוד העניינים, אמינותו נפגמה. כך אמר בשעתו בבית הדין האיזורי לעבודה: "רציתי להופיע בפני ועדת חריגים להסביר להם את האמינות שלי כפי שאני מסביר פה, למה לא הצהרתי על מקום העבודה האחרון שלי" (עמוד 4 לפרוטוקול בבש"א 1410/01 מיום 11.3.01, נספח א' לתצהיר הנתבע 3, הכּתב אסף כרמל). דעתי נוטה לכך שיש בדברים הללו יותר משמץ של הודאת בעל-דין. מפיו של התובע-עצמו למדנו לדעת, כי חש בעת ההיא (בפני וועדת החריגים) צורך ליתן הסבר בנושא אמינותו; לא רק בנושא ניגוד העניינים הקשור בעבודת בן-אחותו בעירייה, אשר עליה לא הצהיר. ללמדנו, כי העריך, או ידע, כי עלול היה להיפסל מחמת חוסר אמינות. שם, בבית הדין האיזורי, הרחיק התובע את עדותו, ולהבדיל, בתובענה דנן, הכחיש מכל וכל שידע כי מייחסים לו חוסר אמינות. התובע נשאל כאן: "זה נכון שאתה ידעת שהסיבה שלא קיבלת את התפקיד נעוצה בחוסר אמינותך?" תשובתו: "בוודאי שלא מדובר בחוסר אמינות... שום שמץ של פסיק של קצה שמדובר באי אמינות". ושוב נשאל: "מתי נודע לך שמדובר בחוסר אמינות?" ותשובתו: ברגע שהגשתי תביעת דיבה" (עמוד 30). הדברים אינם מתיישבים עם דבריו של התובע 3 שנים קודם לכן בבית הדין האיזורי לעבודה על רצונו להפיג את החששות לגבי אמינותו בפני וועדת החריגים. דומני, כי ראוי לבכּר את דבריו הראשונים של התובע, על-פני האחרונים. 18. לא לי, בגדרי התובענה דנן, להעביר תחת שבט הביקורת את עמדתן של העירייה ושל המבקרת לגופו של עניין. ראוי עם זאת לציין, כי בית הדין האזורי לעבודה בּיכּר שם את עמדתן, דחה את בקשתו של התובע, עמד על חוסר האֵמון שנוצר (עמוד 9, פיסקה 16), ואמר דברים על חוסר נקיון כּפיים מצידו של התובע: "המבקש לא גילה מלכתחילה כי הוא אינו עובד בנתב"ג 2000, הוא לא רשם זאת אף בטופס המכרז. נהפוך הוא בטופס המכרז רשם בתבחין שמתייחס למועד העבודה כי הוא עובד בנתב"ג 2000 "עד בכלל". ברור שמדובר בתשובה שאינה נכונה כאשר הסבריו של המבקש בענין זה אינם מקהים את העובדה שהתשובה אינה אמת ונועדה ליצור רושם מטעה. המבקש גם לא ציין את סיבת סיום עבודתו שם כאשר סיבת הסיום היתה פיטוריו. לא זו אף זו בקורות החיים שמסר לא רשם דבר באשר לסיום עבודתו בנתב"ג 2000 ועל כך שמאז עבד בשני מקומות נוספים..." (שם, פיסקה 18). בית הדין האזורי לעבודה ציין שם גם "דברים בעלמא" שאמר התובע, "ודברים אלה לא עשו רושם מהימן" (עמוד 10, פיסקה 18). 19. ב"כ הצדדים דקדקו בדברי בית הדין האיזורי לעבודה, כל אחד מנקודת מבטו, הגם שיש לקרוא את החלטת בית הדין בהקשרהּ. בהיותהּ החלטת-ביניים, לפי הנושא שנדון בה, כשהתביעה העיקרית שם עודנה תלויה ועומדת, ולאור מיהות הצדדים, גם אין בהחלטת בית הדין משום השתק עילה ולא השתק פלוגתא לענייננו. כך למשל, מדגיש ב"כ התובע בסיכומיו (פיסקאות 22 ו- 27 ופיסקה 3 לסיכומי התשובה), את דברי בית הדין, כי "אין באמור כדי להטיל פגם במבקש" (עמוד 7, פיסקה 14). אך ב"כ התובע איננו מדייק בפרשנותו לדברים הללו, כביכול הם מתייחסים אל התובע, לכל דבר ועניין. למקרא החלטת בית הדין, ברי כי כוונתו שם הינה שככל שמדובר בדחיית מועמדותו של התובע בשל חשש מפני ניגוד עניינים, הרי שבכך אין כדי להטיל פגם אישי בתובע. אין כל חידוש בדבר הזה, שהוא מוּשֹכּל ראשון בסוגיית ניגוד העניינים (יעויין שם). בית הדין (שעיקר דיונו נסב על נושא ניגוד העניינים, ולפי מסקנתו בסוגיה זו, לא צריך היה להרחיב את הדיבור על סוגיות אחרות) לא נתן לתובע 'הכשר' גורף לכל דבר ועניין; והדברים שצוטטו מהחלטת בית הדין בפיסקה 14 לעיל, יוכיחו. 20. כיוצא בזה, גם לגבי החלטת בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט שמואל צור) בבר"ע 1078/02 מיום 25.2.02 (נספח ה' לתצהיר התובע). אכן, כטענת התובע, נאמר בה, בין היתר (בפיסקה 7), כדלקמן: "מן הראוי לציין, כפי שעמד על כך גם בית הדין קמא, שאין בהחלטת המשיבה לפסול את מועמדותו של המבקש לתפקיד כדי להטיל דופי או פגם אישי במבקש, או להמעיט מכישוריו המקצועיים. אדרבה, עצם העובדה שהמבקש נבחר מלכתחילה לתפקיד, עוד בטרם נודע כי אחיינו עובד במחלקת ההנדסה, מעידה על כישוריו ועל התאמתו. המבקש נפסל אך ורק משום שקרובו עובד התחום בו אמור היה המבקש לקיים בקורת ובשל כך שכללי מינהל תקינים מחייבים להימנע ממציאות שכזו". מידת הרלבנטיות של הדברים הללו לענייננו, הינה מוגבלת. אין מדובר בבר"ע על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה הנ"ל בבש"א 1410/01 מיום 20.3.01 (שעליה לא הוגשה בר"ע), אלא על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה בבש"א 3823/01 מיום 24.1.02, החלטה שניתנה חודשיים לאחר פירסום הכתבה נשוא התביעה. לגופו של עניין, דחה בית הדין הארצי לעבודה את הבר"ע, ודומה שהדברים שצוטטו לעיל משולי החלטת בית הדין הארצי, נועדו להפיס את דעתו של התובע, דברים נכוחים כמובן, אך הם באו מתוך אספקלריה של דיון בנושא ניגוד העניינים שהוא אשר עמד על הפרק. נושא חוסר האמינות אשר קיבל את ביטויו גם בהחלטת בית הדין האיזורי בבש"א 1410/01 הנ"ל, לא היה נושא לדיון בבר"ע 1078/02 בבית הדין הארצי. 21. בין העירייה לבין המבקרת נתגלעה מחלוקת, אם כי איננה מעיקרי העניין, ולפי התוצאה שאליה היגעתי, אין לה נפקות ממשית. העירייה טוענת כי מחמת שתי הסיבות הנזכרות - ניגוד עניינים וחוסר אמינות - לא התקבל התובע לעבודה (עמוד 2 לסיכומים); המבקרת טוענת כי מבחינתהּ-שלהּ היה זה אך ורק מחמת חוסר אמינות (סעיפים 14 ו- 19 לסיכומים). ב"כ התובע שאל את המבקרת בחקירתהּ הנגדית: "את מצהירה שאפילו אם וועדת החריגים הייתה מאשרת את המינוי את לא היית מקבלת אותו?" (עמוד 7 לפרוטוקול). תשובתהּ: "נכון. אחרי שהוא התגלה כבלתי אמין... הסיבה שלא התקבל היתה בגלל שהוא היה בלתי אמין... ביני לבין עצמי לא הייתי מקבלת אותו כי הוא התגלה כבלתי אמין" (שם). 22. אני מבכּר את עמדת העירייה, על יסוד השתלשלות העניינים, הפורמליסטיקה, ודברי המבקרת (הנ"ל) עצמה. וועדת החריגים החליטה כפי שהחליטה ביום 15.2.01, לאחר דיון בהשתתפות המבקרת, החלטה שנשלחה אל התובע (נספח ג' לתצהירו) מאת האגף למשאבי אנוש, עם העתק למבקרת. אין ניתן להתייחס להחלטה זו כאיִין וכאפס, כאילו לא הייתה, גם אם באותו זמן בּשלה אצל המבקרת החלטתהּ כי בין אם תחליט הוועדה כך או אחרת, לא ייתקבל התובע לעבודה מחמת חוסר אמינות. החיִיץ שמבקשת המבקרת לשׂים בינה לבין העירייה, בהקשר דנן, הינו מלאכותי. שהרי ראינו - הלכה למעשה - על-פי סעיף 170 (ה) לפקודת העיריות ("ראש העיריה בהסכמת מבקר העיריה ימנה עובדים ללשכת מבקר העיריה"), ועל-פי האופן שבו פעלו העירייה והמבקרת בפועל בעניין דנן, קיומו של שיתוף-פעולה. (יעויין בסעיפים 5 ו- 6 לתצהירהּ של גב' חניתה ארגמן, רכזת המכרזים באגף למשאבי אנוש בעירייה, על הטיפול המיוחד, המשותף, במכרזים לעובדי לשכת מבקר העירייה). מחיצות אשר קיימות ברגיל בין מבקר העיריה לבין העירייה, נשתברו, כי הליך קליטת עובד בלשכת מבקר העיריה, נעשה ביחד. מה לו, למועמד פלוני הפונה אל העירייה בבקשה להתקבל לעבודה, אם סורב על-ידי האגף למשאבי אנוש, על-ידי המבקר, או על-ידי גורם מוסמך אחר. לגבי דידו, חד הם. כך גם לגבי התובע, כך גם לגבי קוראי הכתבה נשוא התביעה; וכך הוא גם גבי דידי. 23. אני קובע, איפוא, כמימצא, כי התובע לא התקבל לעבודה בעירייה, בעטיין של שתי סיבות: (א) ניגוד עניינים (על-פי החלטת וועדת החריגים); (ב) חוסר אמינות (לדעת המבקרת). 24. הנתבעים מונים בסיכומיהם שורה של דברים - פעולות ומחדלים, אמירות ושתיקות - המיוחסים לתובע - מלפני המשפט ותוך כדי ניהולו - כדי ללמדנו על חוסר אמינותו של התובע (עמודים 3 ו- 4 לסיכומי העירייה; סעיפים 28 - 35 לסיכומי המבקרת; סעיפים 15 - 30 לסיכומי "ידיעות תקשורת"; להשקפת-עולמו של התובע ביחס לאמירת אמת, ראו עמודים 4 ו- 5 לפרוטוקול). מצדי לא אדרש לכל אלה, ולא אכתיר את התובע כ"אמין" או כ"לא אמין". אין צורך בכך לשם הכרעה במשפט. פרשנות דברי-התגובה של המבקרת נשוא התביעה - "ירון שלומי לא קיבל את כתב המינוי מכיוון שהתגלה כלא אמין" - צריכה להיעשות, כמובן, על רקע הכתבה כולה (נספח א' לכתב התביעה; יעויין בה). למקרא הדברים במלואם ובהקשרם, עולה שאין מקום לפרשנות מרחיבה, לפיה נתגלה התובע כ"לא אמין" בעיני כֹּל. הפרשנות הנכונה הינה, כי התובע נתגלה ככזה, בעיני העירייה והמבקרת, בהיותם המופקדים על קבלת עובדים ללשכת המבקרת. לפיכך, לצורך בחינת אמיתותו של הפירסום, אין צורך בקביעה אם התובע אמין או לא. יש צורך בקביעה אם בעיני המבקרת ו/או העירייה, נפגמה אמינותו של התובע, ואם הייתה זו סיבה לאי-קבלתו לעבודה. ענייני-שלי מצטמצם, איפוא, לנימוקי העירייה והמבקרת שלא לקבל את התובע לעבודה, לעת הינתנם; ואף זאת, לא על דרך של בחינת הנימוקים לגופם, אלא לשם בחינת התאמתם לדברי-התגובה שצוטטו מפי המבקרת בכתבה. ממילא, גם אין לי כל צורך להידרש לטענות ולראיות על חוסר-אמינות מצידו של התובע, לאחר ההחלטה שלא לקבּלוֹ לעבודה בעירייה. 25. מדברי-התגובה של המבקרת נשוא התביעה, נפקד מקומו של אחד משני הנימוקים לאי-קבלתו של התובע לעבודה בעירייה. לא הוזכרה החלטת וועדת החריגים על ניגוד העניינים. חבל שכך. ראוי היה ליתן תשובה מדוייקת. יתכן שהמבקרת ראתה בעיני רוחהּ את נימוק חוסר האמינות כנימוק העיקרי, והעירייה ראתה את ניגוד העניינים כנימוק העיקרי; יתכן שהסמכויות המשותפות בקשר לקבלת עובדים לעבודה ["ראש העירייה בהסכמת מבקר העירייה ימנה עובדים ללשכת מבקר העירייה", סעיף 170 (ה) לפקודת העיריות] גרמו לתקלה, לחוסר שיתוף-פעולה במקום ששיתוף-הפעולה היה נחוץ; יתכן שריחוק מסויים - כמתחייב מטבע הדברים ומן הסמכויות הסטטוטוריות - בין העירייה לבין המבקרת, הוא אשר גרם לדובר העירייה למסור לאסף כרמל (הנתבע 3, העיתונאי כותב הכתבה) מ"ידיעות תקשורת" את תגובתהּ של המבקרת, מבלי שזו תעבור תחת שבט הביקורת של אגף משאבי אנוש בעירייה; יתכן שטענת התובע שצוטטה בכתבה, נגד העסקת אחיינהּ של המבקרת כעוזר למשנה למנכ"ל העירייה, וכי "הפוסל במומו פוסל", לטענתו, היא אשר 'תרמהּ' לנוסח התשובה של המבקרת, כּעוּסה משהו. יהא הדבר כאשר יהא, תגובת המבקרת אינה מושלמת; היא חסרה. 26. נשאלת, איפוא, השאלה, האם מחמת אותו חסר, לא תעמוד לעירייה ולמבקרת הגנת אמת הפירסום? ראשית, ראוי להזכיר, כי "לצורך הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'" [ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 854; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 564; מובא אצל א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1977), 220]. שנית, ראוי לבחון את דברי-התגובה של המבקרת בהקשרם, על רקע הכתבה כולה. חלק הארי של הכתבה מתאר את בקשתו של התובע ליתן צו מניעה זמני, בקשה שבגידרה טען על המבקרת בלשון קשה "כל הפוסל במומו פוסל" בגלל אחיינהּ המכהן כעוזר למשנה למנכ"ל. דברי המבקרת הובאו בשולי הכתבה, כתגובה לטענה כלפיה, אותה דוחה המבקרת (וכן גם העירייה) מכל וכל. שלישית, בסיפא לסעיף 14 שצוטט לעיל, נקבע, כי - "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". 27. החסר האמור, בנסיבות העניין, איננו אלא "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". פרט לוואי על שום מה? על שום המשמעות המכרעת שיִיחסה המבקרת לחוסר האמינות, עד שגם מבלעדי ניגוד העניינים קרוב לודאי שלא הייתה מסכימה לקבל את התובע לעבודה; ובלעדי הסכמתהּ - איִין. שאין בו פגיעה של ממש על שום מה? על שום שציון הנימוק הנוסף - ניגוד העניינים - אילו נעשה, לא היה בו משום נחמה-פורתא לתובע. לא היה בכך כדי להקהות את רישומו של הנימוק בדבר חוסר אמינותו. 28. אשר לעניין הציבורי שבפירסום (תנאי לתחולתהּ של הגנת אמת הפירסום), טוענת ב"כ העירייה, כי "הליכי קבלת וקליטת עובדים לעבודה בעיריית ירושלים בכלל, ובמחלקת הביקורת בפרט, הם עניין ציבורי חשוב" (עמוד 4 לסיכומי העירייה). באופן כללי ניתן להסכים עם אמירה זו, אך בבואנו לפרוט אותה לפרוטות, נמצא שני קשיים. האחד, אם הליכי קבלת העובדים כמתואר הם ענין ציבורי חשוב, כי אז, מדוע אין פירסום יזום של כל ההליכים הללו, ומדוע נזכרה העיריה לפרסם את הדבר על אודות התובע, רק בתגובה לביקורת שהטיח במבקרת העירייה? הקושי האחר הוא, שגם אם כעיקרון הליכי קבלת עובדים כמתואר, הינם עניין ציבורי חשוב, הרי שלא בכל פרטי ההליכים הללו יש חשיבות ציבורית. בּרי, כי יש לבוֹר את המוץ מתוך התבן. 29. מבקרת העירייה לא נדרשה בסיכומיה לעניין הציבורי שבפירסום דנן, אך מלאכתה נעשתה בידי ב"כ הנתבעים 3 - 5 (פיסקה 36 לסיכומים). נושא הכתבה היה הליך משפטי שנקט בו התובע נגד העירייה בקשר לאיוש מישׂרת יועץ מבקר העירייה לתחום ההנדסה, מישׂרה ציבורית חשובה. באותו עניין כבר התנהל הליך משפטי קודם בין הצדדים. בעקבותיו, היו הדברים לנחלת הכלל, לא מעטים גילו בו עניין, והייתה לו חשיבות לשם ביסוס אמון הציבור בעירייה. היה בפירסום, איפוא, גם בעקבות פעולותיו של התובע, עניין ציבורי. 30. אשר על כן, עומדת לעירייה, למבקרת העירייה, וממילא גם לכּתב, לעורכת ולמו"ל של העיתון "ירושלים", הגנת אמת הפירסום. 31. משהיגעתי למסקנה זו, שוב אינני נזקק לדוּן בפרטוּת בכל שאר ההגנות שהנתבעים טענו להתקיימותן. בקצירת האומר אציין, כי לנתבעים לא עומדת הגנה מן ההגנות ה'מוחלטות' שלפי סעיף 13 לחוק ("פרסומים מותרים"), ולא מהגנות "תום-הלב" שלפי סעיף 15 לחוק. א. הנתבעים 3 - 5 טוענים להגנה מוחלטת, היות והסתמכו על תגובת דובר העירייה [סעיף 13(3) + (11) לחוק]; ולא היא. במקום אחר נימקתי את דעתי, לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 13 (11) לחוק בצימצום: "משום שאם ננקוט בגישה המרחיבה, עשוי עיתונאי (או מפרסם אחר), לצאת ידי חובתו ולזכות בחסינות על כל פירסום של תשובה לשאלה מאת דובר משרד ממשלתי, או פקיד ממשלתי אחר, ונמצאנו למעשה משחררים עיתונאי שכזה מביצוע בדיקה עצמאית, קבלת תגובה מאת הנפגע הפוטנציאלי, ועוד חובות המוטלות על עיתונאי בטרם יעשה את הפירסום" [ת"א (י-ם) 5425/00 אליהו פלבן ואח' נ' אביה סלומון ואח', דינים-שלום כרך כא, 739 בסוף פיסקה 10. בפיסקאות 7 - 11 שם, נדרשתי גם לסעיף 13 (3) וליחסי הגומלין בינו לבין סעיף 13 (11)]. ב. הנתבעים כולם טוענים להגנה מוחלטת, היות ודברי המבקרת שהובאו בכתבה, נאמרו על-ידה גם בהליך שיפוטי, בעדותהּ בתובענה הנ"ל אשר הגיש התובע בבית הדין לעבודה [סעיף 13(5) + (7) לחוק]; ולא היא. אומנם, המבקרת אכן העידה בבש"א 1410/01 הנ"ל, כי "בא העניין הזה של נתב"ג והראה לי שהוא לא אדם אמין, אם הוא לא אמין אני לא צריכה אותו גם אם אין לו קרוב משפחה" (עמוד 12 לפרוטוקול מיום 11.3.01). אך לא על דבריה שם בבית הדין האיזורי היא נתבעת, אלא על דבריה לעיתון "ירושלים", ולפיכך לא חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק. בדבריה אֵלו, אומנם חזרה על דבריה הראשונים שאמרה בבית הדין, ולכך נועדה הגנת סעיף 13 (7), ואולם, תנאי בלעדיו איִין לתחולת סעיף 13 (7) הינו שהפירסום יוּצג כחזרה על מה שפורסם בהליך משפטי על-פי סעיף 13 (5) לחוק. בדברי המבקרת שצוטטו בכתבה נשוא התביעה, לא מצויין כלל - לא במפורש ולא במשתמע - כי הינם חזרה על מה שהעידה בבית הדין [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, (תשנ"ז - 1977) 204]. ממילא, אין מתקיימים אותם צידוקים להגנה המוחלטת על פירסום בהליך שיפוטי [עמדתי עליהם בהרחבה בת"א (י-ם) 7744/00 אילן אשד, עו"ד, נ' יפה דריי, דינים-שלום, כרך יח, 509 בפיסקאות 8 - 15]. ג. העירייה ביקשה עוד בתחילה לנער חוצנה מן התביעה, באשר אינה מגלה עילה נגדה, לטענתה, ומכיוון שאינה אחראית למעשיה ולאמירותיה של מבקרת העירייה. בסעיף 3 לכתב ההגנה נטען, כי לעירייה אין כל מידע "איזה אמירות נאמרו ע"י נתבעת 2, אם נאמרו". אין ממש בטענה זו. דברי המבקרת נשוא התביעה אשר צוטטו בכתבה, לא באו משום מקום. מילה במילה (כמעט) צוטטו הדברים מ"תגובה לעיתונות", מסמך רשמי שבשוליו סמל העירייה וכיתוב "עיריית ירושלים / דובר העיריה", תוך ציון כתובת, מספרי טלפון ופקסימיליה, והכל בעברית, באנגלית ובערבית. המסמך ממוען לכבוד "אסף כרמל - עיתון ירושלים", מאת "חגי אליאס, דובר עיריית ירושלים". לדברי המבקרת, "המסמך הזה מאת חגי אליאס, זה המסמך שהוצא על-ידי דובר העיריה חגי אליאס... את הדברים האלה אמרתי גם לכתב וגם לדובר. אבל המסמך הזה הוא הדברים של דובר העיריה" (עמוד 23). בקיצור, בעירייה ידעו על תגובת המבקרת, התגובה ניתנה (גם) באמצעות דובר העירייה, באופן מוסמך ורשמי. טענת העירייה, כי אינה אחראית להעברת מידע "שלא בידיעתה ואישורה ע"י מי מפקידיה, אם בכלל" [סעיף 7(ב) לכתב ההגנה], אינה יכולה לעמוד. ד. המבקרת טוענת להגנתה עוד, כי דברי-תגובתהּ נשוא התביעה אינם אלא הבעת-דעה בתום-לב על התנהגותו של התובע בקשר לעניין ציבורי [סעיף 15 (4) לחוק]; ולא היא. אין מדובר בהבעת-דעה אלא בציון-עובדה. הסיבה לאי-קבלתו של התובע לעבודה. אין זה עניין ערטילאי, לא השקפה, לא סברה, ולא דעה. זו עובדה. על כך לא חלה ההגנה הנדונה. 32. סוף דבר: בפירסום דברי מבקרת העירייה על כך שהתובע "לא קיבל את כתב המינוי מכיוון שהתגלה כלא אמין", דברים שצוטטו מפיה בכתבה שפורסמה בעיתון "ירושלים", בתגובה לבקשה שהגיש התובע לבית הדין האיזורי לעבודה, אשר בה נכללו טענות על המבקרת, יש משום לשון הרע על אודות התובע. אלא שעומדת לנתבעים הגנת "אמת הפירסום". ודוק: כשלעצמי, אינני קובע האם התובע אמין, אם לאו. אינני נדרש לכך. הגנת "אמת הפירסום" חלה, היות והתובע אכן לא התקבל לעבודה בשל דעתה של מבקרת העירייה עליו, כי איננו אמין. אומנם, דברי המבקרת לא היו מדוייקים. הייתה סיבה נוספת לכך שהתובע לא התקבל לעבודה, והיא, חשש מפני ניגוד עניינים. אלא שמדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", ולכן אין בחוסר-הדיוק כדי לשלול את תחולת ההגנה. בעיקרו של דבר, הפירסום היה נכון, והיה בו "עניין ציבורי". אשר על כן, התביעה נדחית. 33. חרף דחיית התביעה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. המבקרת לא דייקה; העירייה לא דיקדקה; ועיתון "ירושלים" לא דק. על המבקרת היה לציין את שתי הסיבות לאי-קבלתו של התובע לעבודה; על העירייה היה לעמוד על המשמר, ודובר העירייה צריך היה לוודא נכונות התגובה שמסר, גם עם המבקרת וגם עם אגף משאבי אנוש; עיתון "ירושלים" צריך היה לאפשר לתובע להגיב על דברי המבקרת. אומנם, חלק הארי של הכתבה עסק בבקשת התובע בבית הדין האיזורי לעבודה, ודברי המבקרת באו בתגובה לטענותיו של התובע כלפיה. אך חומרת דבריה והחידוש הלכאורי שבהם, ביחס למה שנאמר בכתבה, צריכים היו להניע את עיתון "ירושלים" לבדוק את הדברים עם התובע. אילו כך נהגו הנתבעים, ולוּ גם מקצתם, לא הייתה התביעה באה לעולם. צודק ב"כ התובע בתרעומתו על הגשת "הבהרה מטעם הנתבעת מס' 2", בלי נטילת רשות. מחקתיה. כל צד יישא, איפוא, בהוצאותיו. לשון הרע / הוצאת דיבהירושליםעיתונות