פסק דין בפני תביעה שעניינה פיצוי על נזקי ממון ועגמת נפש שנגרמו לתובעים, בני זוג שערכו את טקס כלולותיהם בגן האירועים של הנתבעת, בגין קריסת רשת ההצללה של אזור ההסעדה במהלך האירוע. להלן סקירת העובדות שהוכחו: התובעים הינם בני זוג שנישאו ב-5.6.04 בגן האירועים שהופעל ע"י הנתבעת במתחם מגונן הצמוד לחוף הים במכמורת, בשם "קו המים" (להלן: הגן). הגן היה במועד הרלוונטי אחד מגני האירועים היוקרתיים ביותר באזור השרון, וזכה למוניטין בשוק התחרותי של גני האירועים. (ראו נספח א' לתצהיר התובע, "הכי טובים - מוסף הנבחרים השנתי של מעריב" מאפריל 2004, בו צויין הגן כאחד מגני האירועים המובילים, בו "הנוף לים עוצר נשימה", "הגימור מוקפד" ו"השירות מקצועי"). הגן גבה תעריפים בהתאם - בגין שכירתו לצורך עריכת החתונה, משעות הצהריים עד שעות הלילה, שילמו התובעים מעל 30,000 ₪. התובעים הינם בנים למשפחות מכובדות ואמידות, אשר רצו להעמיד אירוע כלולות ברמה הגבוהה ביותר להנאת בני המשפחה והאורחים, סה"כ כ-340 מוזמנים. הוכח, כי במשך ששה חודשים לפני מועד החתונה, השקיעו התובעים והוריהם זמן ומאמץ ניכרים, כדי לבחור מבין אולמות וגני האירועים את המקום שנראה להם האיכותי וההולם ביותר לציפיותיהם. כן השקיעו התובעים והוריהם מאמצים אינטנסיביים ומחשבה רבה בבחירת שירותי הקייטרינג, העיצוב והפרחים, ההסעדה והבאר, המוסיקה, הביגוד וההזמנות, ויתר השירותים והפרטים הרבים האחרים, החיוניים להפקת האירוע, כולם ברמה הגבוהה ביותר. סך ההוצאות שהושקעו בעריכת האירוע עמד על כ-150,000 ₪. התובעים ביקשו לערוך את החתונה בשעות היום, מהצהריים ואילך, ולנוכח מזג האויר החם של חודש יוני והשמש היוקדת על חוף הים, בגן הפתוח, בשעות אלה, בדקו את אפשרויות ההצללה השונות שהציעה הנתבעת. לגבי אזור ההסעדה, שהוא האזור המרכזי של הגן בו מוצבים 40 השולחנות סביבם סעדו המוזמנים וכן דוכני הקייטרינג, הוצעו לתובעים שתי אפשרויות הצללה: חיפוי ברשת הצללה (בשטח כ-600 מ"ר) מעל כל רחבת ההסעדה, או לחילופין העמדת שמשיות סביב לשולחנות וביניהם. התובעים בחרו באפשרות הראשונה, כפי שעולה מטופס הקמת האירוע (נספח 3 לתצהירי הנתבעת) שמולא בכתב ידה של התובעת. בנוסף, סוכם על רשת הצללה נוספת מעל רחבת הריקודים, וכן 25 שמשיות שיפוזרו באזור קבלת הפנים, החופה, הבריכה ודוכני הקייטרינג. לאור המלצת אשת המכירות של הנתבעת, הגב' סיגל אקל, לפיה פתרון הצללה של שמשיות מעל אזור ההסעדה הינו אסתטי יותר, טרחו התובעים וביקרו במספר אירועים דומים בשבועות שלפני מועד החתונה, כדי לבחון הצללה של רשת לעומת הצללה של שמשיות. לאחר ההשוואה, שבו התובעים והודיעו לנתבעת כי הם עומדים על בחירתם הראשונית ברשת הצללה מעל אזור ההסעדה. הוכח כי ביום האירוע, בשעות הצהריים, נשבה רוח חזקה. רשת ההצללה הגדולה, שנמתחה מעל אזור ההסעדה ונקשרה לעמודים ועצי דקל שמסביבו, התבדרה ברוח, ונוצרו בה שקעים וגלים. התובעת ביקשה ממנהל האירוע מטעם הנתבעת, רמי ראובן, למתוח את הרשת ולישרה כדי שלא תפגע במי מהאורחים, והוא עשה כן. בשעה 14:30 לערך, כשהמוזמנים החלו לזרום לגן, בעת שהתובעים ובני משפחתם עמדו באזור קבלת הפנים וקיבלו את פניהם, ניתקה הרשת מאחד או יותר מהעמודים או העצים אליהם היתה קשורה, וחלק גדול ממנה צנח ארצה. הקריסה היתה מעל חלק מהשולחנות הערוכים (להערכת הגב' אקל - 10 שולחנות ניזוקו), ולוותה בניפוץ כלים והריסת סידורי הכלים והפרחים על השולחנות. התובעים ואורחיהם, שעמדו באזור קבלת הפנים הסמוך למקום הנפילה, נחרדו מאד, והתובעים אף נתקפו חרדה ולחץ נפשי, מחשש להריסת מהלך האירוע החגיגי, עליו עמלו רבות, בעודו באיבו. בעקבות קריסת הרשת, החלה התרוצצות רבתי של עובדי הנתבעת, יחד עם עובדי הקייטרינג, אשר החלו לשקם את ההריסות ולהשיב את הסדר על כנו. מנהל האירוע ועובדי הנתבעת החלו בפירוק הרשת הענקית ממקומות קשירתה, וקיפלוה פנימה. לנוכח לחץ הזמנים שנוצר עקב הקריסה, בעוד האורחים זורמים פנימה, נזעקו החתן, אבי החתן, בני משפחה וחברים קרובים לסייע לעובדי הנתבעת בהזזת שמשיות ממקומות אחרים בגן לאזור ההסעדה, ועקב כך נעדרו מאזור קבלת הפנים. במקביל, ערכה אשת המכירות של הגן בירורים בהולים אצל ספקי שמשיות, כדי להזמין בדחיפות שמשיות נוספות להצללת אזור ההסעדה. בפועל, הוזמנו ע"י הנתבעת 25 שמשיות נוספות ממקור חיצוני, והן שונעו לאזור ההסעדה, בנוסף על חלק מ-25 השמשיות שהיו בגן, אשר "נמשכו" מאזורים אחרים של הגן, כמו מתחם קבלת הפנים והבריכה. בסך הכל, למרות הנסיון לפרוס את השמשיות מסביב לשולחנות באופן אופטימלי, אישרה אשת המכירות של הגן, הגב' סיגל אקל, בעדותה כי כדי להצל כראוי 40 שולחנות, נדרשות 80-120 שמשיות, כשבפועל היו במקום 50 שמשיות בלבד. כתוצאה מכך, נותרו חלק מהשולחנות וכן דוכני הקייטרינג שבאזור ההסעדה, כשהם חשופים לשמש היוקדת (ראו תמונה 18 לנספחי תצהיר הנתבעת, בה נראה שולחן קייטרינג חשוף לשמש). השמש היוקדת, ההצללה החלקית של אזור ההסעדה והתחממות המזון המוגש, עקב החשיפה הממושכת לשמש, פגמו בהנאת האורחים, וחלקם עזבו את המקום בשעות מוקדמות מהמתוכנן. תוארו ע"י העדים גם אירועים של התגודדויות ו"מריבות" אורחים בנסיון להניח ידם על השמשיות שהגיעו. אין ספק, כי להוציא האירועים המצערים דלעיל, המשיך האירוע לזרום כמתוכנן, האורחים (ובעיקר הצעירים) רקדו עד שעות הלילה המאוחרות, המוזמנים חגגו וגם החתן והכלה נראים בתמונות ובסרט הוידאו שהופק (ועבר עריכה) שמחים ומאושרים. יחד עם זאת, התרשמתי כי הפער בין הנוחות וההנאה שהתכוונו התובעים והוריהם להעניק לאורחיהם, בעניין ההצללה ואיכות המזון, לבין התוצאה בפועל, היה ניכר, וכי התובעים והוריהם עברו רגעים לא מעטים של בהלה, בכי, מבוכה ולחץ נפשי, דווקא ביום שמחתם החד-פעמי לו ציפו ואליו התכוננו. התובעת-הכלה העידה על פרצי הבכי שחוותה במהלך קבלת הפנים, והגב' אקל העידה בהגינותה על כך שהתובע-החתן פרץ בבכי לאחר קריסת הרשת. עדי התביעה כולם העידו על עגמת הנפש והמבוכה שנגרמו לתובעים ומשפחותיהם עקב השתלשלות האירועים נשוא התביעה, ועדויותיהם היו מהימנות. הנתבעת טענה שתי טענות להגנתה: האחת, כי הרוח החזקה והבלתי צפויה שנשבה ביום האירוע הפכה את הינתקות הרשת לאירוע בלתי נמנע, בבחינת force majore. השניה, כי בקשת התובעת למתוח את הרשת, היתה גורם שתרם להינתקותה. אני דוחה טענות אלה, שבמידה רבה הינן תרתי דסתרי. טענתה הראשונה של הנתבעת היא כי חל בענייננו סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין, השולל את הקשר הסיבתי בין מעשהו או מחדלו של אדם לבין נזק שארע, מקום בו "הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה". לא הובאה ע"י הנתבעת כל עדות מומחה מטאורולוגי, לפיה שרר ביום האירוע מזג אויר יוצא דופן במידה כזו שהיה בו, ולו לכאורה, "כח עליון" שלא ניתן היה לצפותו. גם אם נשבה רוח ערה וחזקה יחסית, אין זה אירוע חריג כשעסקינן בגן אירועים הממוקם ממש בחוף הים. בתצלומים ובסרט נראים משבי רוח ערים, אך לא כאלה שיש בהם משום מאורע אקלימי יוצא דופן, כמו "סערה ביום קיץ". יתר על כן, הנתבעת היתה ערה לתנאי מזג האויר, ועובדיה הבחינו בהתחזקות הרוחות בצהריים, כך שממילא לא מתקיים התנאי כי מדובר במאורע שלא ניתן היה לצפותו מראש. אם אכן היתה זו רוח בלתי רגילה בעוצמתה, היה על הנתבעת לחזק את קישורי הרשת בהתאם לנדרש כדי למנוע הינתקותה. טענות דומות נדחו בפסיקה גם במקרים בהם עוצמת הרוח היתה גבוהה בהרבה מזו שהוכחה בעדויות ובסרט הוידאו בענייננו. בע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה (פ"ד כו(1) 7), נקבע כי רוח במהירות 140 קמ"ש, שגרמה להעפת לוחות אסבסט מגג מבנה, אינה בגדר "מאורע טבעי ובלתי צפוי". זאת, למרות שבאותו מקרה היה מדובר ברוח שיצרה מערבל דמוי טורנדו, תופעה נדירה במקומותינו (ואף גרמה לשבירת עץ אקליפטוס). בית המשפט לא השתכנע כי היה מדובר בתופעה נדירה באופן קיצוני, ואף הביע ספק לגבי אמצעי הזהירות שננקטו, ולכן דחה את הטענה. בע"א 2757/93 שרון נ' או.אר.אס בע"מ (פ"ד מט(2) 781) נדון אירוע, בו גרמה "מכת רוח" במהירות של 40-50 קשר, לנפילה של שער חשמלי כבד שפורק קודם לכן והושען על גדר, וכתוצאה מכך נהרג אחד העובדים. כב' השופט אור עמד על כך שתופעת טבע נדירה משמע, התרחשות שלא ניתן היה לצפותה, ולכן היא שוללת מלכתחילה את הקשר הסיבתי: "כשעולה טענה, לפיה נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של ארוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה"חריגות" של אותו ארוע. דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו. ובענייננו, יש לבחון אם משב הרוח שהביא להפלת השער היה כה נדיר עד שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע את תוצאותיו. מובן, כי מידת הנדירות של תופעת טבע שעל אדם לצפות נגזרת משיקולים משפטיים באשר לגבול האחריות הרצוי". ראו גם ת"א (חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (תק-מח 2004(3) 1365, 1386). שם הועלתה הטענה לתחולת הסעיף לגבי משבי רוח בעוצמה של בין 35-70 קשר, לפי חוות דעת מטאורולוגיות, בהן צויין כי תדירות רוחות בעוצמה כזו היא בערך אחת לשנה. כב' השופט עמית דחה את הטענה וקבע, כי "העולה מן המקובץ, שאכן נשבו רוחות עזות באותו יום, אך לא הוכח כי משבי הרוח העזים, היו נדירים או חורגים מהצפוי". לעניין הטענה השניה, של פניית התובעת בבקשה למתוח את הרשת - התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי פנתה אל מנהל האירוע וביקשה ממנו למתוח את הרשת, שהתבדרה ברוח. ברם, אין בבקשתה זו כדי להטיל עליה כל אחריות או "אשם תורם" להינתקות הרשת, שכן הצד המקצועי-הטכני של חיזוק הרשת ואבטחתה מפני הינתקות היה ונשאר מוטל על שכמי הנתבעת ועובדיה. אם סבר מנהל האירוע, רמי ראובן, כי מתיחת הרשת עלולה לסכן את עמידותה לרוח, היה עליו להסביר זאת לתובעת ולדחות את בקשתה. השערתו של העד בדיעבד, כי יתכן שמתיחת הרשת גרמה או תרמה להינתקותה, אינה מעלה או מורידה כאשר בזמן אמת לא דחה את הבקשה למתיחת הרשת. טענתו, כאילו אמר לתובעת שהדבר אינו רצוי והיא בכל זאת עמדה על כך שהרשת תימתח - לא היתה מהימנה עלי, והתובעת אף לא נחקרה עליה בחקירתה הנגדית.**לבדוק טענת הגנה כבושה הועלתה במפתיע מפי העד רמי ראובן, שהעיד כעד ההגנה האחרון, ונראה כי גרסה זו הפתיעה לא רק את בית המשפט ואת הצד שכנגד אלא גם את באי כוחה של הנתבעת: לראשונה בחקירתו הנגדית, מסר העד גרסה, שמקומה נפקד הן מכתב ההגנה והן מתצהירו, ולפיה ההחלטה להסיר את הרשת לאחר ההינתקות החלקית ולהחליפה בשמשיות היתה של משפחת התובעים, ונמסרה לו באמצעות מנהל הקייטרינג, בעוד שהוא סבר כי ניתן היה להסתפק במתיחת הרשת וחיבורה חזרה לנקודות עיגונה. העד לא יכול היה להצביע על אדם ספציפי ממשפחת החתן או הכלה, שעמד מאחורי החלטה נטענת זו. לאור העלאת הגרסה המפתיעה בשלב כה מאוחר, לא נחקר עליה איש מעדי התביעה - לא החתן והכלה עצמם, ולא אבי החתן או אבי הכלה, שהעידו כעדי תביעה. גם עדת ההגנה, סיגל אקל, שהעידה לפני מר ראובן, לא נשאלה על כך ולא העלתה טענה זו בעדותה, הגם שנכחה וסייעה לעובדי הנתבעת האחרים בעת הסרת הרשת. ממילא, לא ביקשה הנתבעת לזמן כעד מטעמה את מנהל הקייטרינג, שכביכול הוא שהעביר את המסר מאותם "בני משפחה" למר ראובן. מר ראובן אף לא ידע להסביר, מדוע לא מסר את גרסתו זו לבאי כוחה של הנתבעת בעת הכנת התצהיר. בנסיבות אלה, איני יכולה לייחס מהימנות ומשקל כלשהם לגרסה כבושה זו, שהעלאתה בשלב מאוחר זה היא בגדר הרחבת חזית אסורה, בהעדר פלוגתא בעניין זה בכתבי הטענות ובתצהירים. אני קובעת, כי הסרת הרשת נעשתה לפי שיקול דעתם המקצועי של עובדי הנתבעת ו/או כתוצאה מאילוץ טכני שנוצר עקב הינתקותה. רשלנותה של הנתבעת מתבטאת בכמה מישורים: ראשית, חיזוקה הבלתי מספיק של הרשת למקומות עיגונה, לאור תנאי מזג האויר שהיו נהירים לנתבעת ביום האירוע. שנית, ההחלטה להסיר את הרשת כליל, החלטה שאיש ממנהלי הנתבעת ועובדיה לא נטל עליה אחריות, ללא שניתן הסבר לשיקול הדעת המקצועי שהנחה אותם לעשות כן, חרף הפגיעה הגדולה יותר במהלך האירוע (לעומת החלופה של חיבור הרשת בחזרה למקומות עיגונה ויצירת נקודות עיגון נוספות). שלישית, הצבת שמשיות במספר בלתי מספיק ביחס לנדרש להצללת כמות של 40 שולחנות (הוזמנו רק 25 שמשיות לאור ההסעדה, בתוספת ל-25 השמשיות שלפי ההסכם היה על הנתבעת להעמיד בנקודות אחרות כמו החופה, הבריכה, ואולם קבלת הפנים). הגב' אקל, שאישרה בהגינותה כי כדי להצל כראוי 40 שולחנות נדרשות 80-120 שמשיות, לא נתנה כל הסבר לכך שלמרות ידיעתה זו הזמינה רק 25 שמשיות מספק חיצוני. בין אם הסיבה לכך היתה העדר מקור אספקה זמין לשמשיות נוספות, ובין אם היה זה משיקול של חסכון בעלויות - המחדל הוא מחדלה של הנתבעת, שהסירה את רשת ההצללה מבלי לדאוג לכך שיהיו שמשיות במספר מתאים להצללת אזור ההסעדה, בנוסף על השמשיות שהיה עליה להציב במקומות אחרים לפי תנאי ההסכם. לעניין שיעור עגמת הנפש שנגרמה לתובעים והוריהם, טענה נתבעת כי מצפיה בסרט הוידאו של החתונה ניתן לראות את התובעים שמחים, רוקדים וכיו"ב, וכי במשך כל 40 דקות הסרט אין הם נראים מודאגים או עגומים. ברם, המדובר בסרט ערוך שמשקף קטעים נבחרים מחומר הגלם, וברי כי לא הוכנסו אליו החלקים הלא שמחים ו/או המביכים. שוכנעתי, כי אובדן הקלטת המקורית ע"י התובע, שקיבלה מהצלם, נעשה בשוגג. לאור העובדה, כי העובדות המהוות בסיס לפסק הדין, כפי שפורטו לעיל, בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, ובחלקן אושרו גם ע"י עדת ההגנה הגב' אקל, איני סבורה כי נגרם לנתבעת נזק ראייתי מאובדן הקלטת. לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי על הנזק הלא ממוני, בגין אי עמידה בתנאי ההסכם ביחס להצללת אזור ההסעדה, אי אספקת הצללה חלופית מספקת ועגמת הנפש שנגרמה לתובעים עקב רשלנותה, בשלושת מרכיביה, סך של 35,000 ₪. התובעים טענו גם לנזקי ממון, שנבעו מהגדלת צריכת המשקאות האלכוהוליים (בריזרים) ביחס להזמנה המקורית. לטענתם, הדבר נבע מהצמא שפקד את המוזמנים שישבו בשמש הקופחת. ברם, לאור העובדה שמדובר בשתיה אלכוהולית שנועדה לשמח לבב ולא רק לשבור צמאון - לא הוכח במידה מספקת הקשר הסיבתי בין היקף צריכת המשקאות דנן, לבין הישיבה בשמש. לא הוכח גם, כי הצפי לפיו הוזמנה הכמות המקורית של המשקאות, אכן תאם את מאפייני הצריכה המקובלת של המוזמנים, ואת מספרם. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים (אגרות, הקלטה, שכר עדים כפי שנפסק) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ. אירועים (תביעות)חוף היםנישואין / חתונה