החלטה המבקש מס' 1 (להלן: "המבקש") הורשע בשנת 1976 ברציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל ונידון למאסר עולם. 8 שנים לאחר שהחל לרצות את עונש המאסר שהושת עליו, שוחרר המבקש מהכלא, תוך שהוא ממשיך לטעון לחפותו. מאז הרשעתו, הגיש ארבע בקשות למשפט חוזר בטענה כי הוא חף מפשע והורשע בגין רצח שלא ביצע. שלושת הבקשות הראשונות נדחו על ידי בית המשפט העליון. בקשתו הרביעית לקיום משפט חוזר נדונה לפני כב' השופטת דורנר, שהורתה ביום 14.3.2002 לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, על קיום משפט חוזר למבקש, בבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: "ההחלטה"). בבית המשפט המחוזי בנצרת הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום מטעמים של "חוסר עניין לציבור, עקב חלוף הזמן". שופטי בית המשפט החליטו ביום 11.12.2002 לזכות את המבקש, זיכוי "אילם", ללא שמיעת הראיות לגופן. ביום 16.6.2003 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת לקבל את הבקשה לתשלום פיצויים מכוח סמכותו לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") אותה הגיש מבקש. ביום 15.7.2004 הגישו המבקשים כתב תביעה בעילה של נזקי גוף לבית משפט זה. עתה מונחת לפני בקשת המבקשים להורות כי הכרעת כב' השופטת דורנר בהחלטה, והממצאים העובדתיים אותם קבעה כב' השופטת דורנר בהחלטתה, יחד עם בטלותו של ההליך המקורי בעניינו של המבקש, די בהם כדי לקבוע את אחריותם של המשיבים לפיצוי המבקשים, בהתאם לעילות שפורטו במסגרת התביעה הנזיקית. טענות המבקשים: סירוב המדינה לניהול משפט חוזר לגופו וזיכויו, מקבעים, כך לטענת המבקש, כעובדות את קביעותיה של השופטת דורנר באשר לממצאים העובדתיים ויש לראות בהם הודאת בעל דין. טוענים המבקשים כי לאור הממצאים הנוגעים להליך שנוהל והפגמים שנפלו בו כפי שעולה על הפגמים שהתגלו במהלך השנים מאז הרשעתו של המבקש, מתקיימים יסודות עובדתיים לקיומן של עוולות בנזיקין ומכאן עולה אחריותה של המדינה לנזק הנתבע על ידי המבקשים. המבקשים טוענים כי יש לראות בממצאי כב' השופטת דורנר השתק פלוגתא וזאת ממספר טעמים. האחד, כי נקבע שהממצאים הפוזיטיביים גרמו לעיוות דין, והצדיקו את ביטול הרשעתו של מבקש. הדבר מהווה ראיה ומבסס את אחריות המשיבים שמנועים מלכפור בהם או להכחישם. הטעם השני הוא כי לאור הממצאים שנקבעו בהחלטה, קיימת מניעה מלפתוח לדיון מחודש ממצאים אלה, זאת מאחר ולצדדים ניתנה הזדמנות נאותה להשמיע טענותיהם בהליך שהתנהל לפני כב' השופטת דורנר. הטעם השלישי אותו מעלים המבקשים הוא כי הפלוגתאות שהוכרעו על ידי כב' השופטת דורנר בממצאיה היו חיוניים לתוצאה הסופית בדבר עיוות דין שחייבה עריכת משפט חוזר. הטעם הרביעי הוא שמתקיים "כלל ההדדיות", כאשר יש זהות בין בעלי הדין, וזהות באינטרסים של בעלי הדין בשני ההליכים. הטעם החמישי והאחרון בעניין זה הוא כי למעשה המבקש אינו טוען כי זיכויו מהווה השתק פלוגתא אלא שהממצאים שנתגלו בחלוף השנים, יחד עם קביעות כב' השופטת דורנר בהחלטתה, הם שיוצרים את ההשתק כלפי המשיבים בהליך האזרחי והם המגבשים את האחריות הנטענת. המבקשים טוענים כי בניגוד לפרשת מע"צ והתנהגות המדינה שם בסוגיית הפיצויים, בחרה המדינה במקרה דנן לנהוג אחרת, ומכיוון שמדובר ברשות שלטונית כבעל דין, יש בסיס מוצק לטעון לאפליה בינם לבין נידוני פרשת מע"צ, תוך הפניית בית המשפט להחלטות בעניין זה. טענות המשיבים: שלא במפתיע, המשיבים טוענים, כי ההחלטה למשפט חוזר אינה מהווה קביעה פוזיטיבית בדבר אמיתות עובדתית של הטענות וקביעותיה של כב' השופטת דורנר באשר לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל נגד המבקש, אינן יכולות לחייב בהליך הנוכחי. המבקשים הגישו תביעת נזיקית, ועליהם להוכיחה. קיום חובה, הפרה וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק, המהווים אבני יסוד בתביעה נזיקית הם אינם ברורים ואינם עולים ממכלול ההחלטות בהליך הפלילי. המשיבים דוחים את טענת השתק הפלוגתא בטענה כי לשם הוכחת ההשתק יש צורך שיתקיימו כל התנאים המצטברים. בין יתר התנאים מצוי התנאי המחייב קיומה של התדיינות אדוורסרית בין הצדדים באותה פלוגתא, שסיומה בפסק דין סופי. תנאי זה אינו מתקיים בהחלטת כב' השופטת דורנר שכן הליך של משפט חוזר אינו הליך בו נשמעים עדים ונדרשות ראיות, ואין הוא מהווה מתן יומם של הצדדים בבית המשפט. דיון: קיומו של משפט חוזר למי שהורשע בפלילים מותנה בהחלטה כי במסגרת ההליך הפלילי, נפלו פגמים המצריכים בירור מחדש או שהתקיימו תנאים אחרים המצדיקים נקיטת ההליך החריג של משפט חוזר (השווה מן העת האחרונה מ"ח 8390/01 דוד אקסלרוד נ' מדינת ישראל). החלטה זו אינה מהווה הוכחה חותכת לכך שקיומו של עיוות הדין שנעשה במסגרת ההליך הפלילי מחייב בכל מקרה פיצוי ומוכיח מעל לכל ספק את אחריותה הנזיקית של המדינה. העובדה כי בית המשפט העליון מורה על קיום משפט חוזר אינה מהווה קביעה פוזיטיבית בדבר אמיתותן העובדתית של הטענות או השלכה על תוצאות המשפט החוזר, ולראיה ניתן להתייחס לפרשת רצח הנער דני כץ, בה למרות שבית המשפט העליון הורה על קיומו של משפט חוזר, ועל אף זאת שב בית המשפט המחוזי והרשיע את מי שניתנה בעניינם ההחלטה האמורה. במ"ח 7929/96, אחמד קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (להלן: "פרשת קוזלי"), התייחס כב' הנשיא ברק לשימוש במסקנות ההחלטה להורות על קיום משפט חוזר במשפט גופו: "בהחלטה על קיום משפט חוזר אין משום קביעה כי המבקשים זכאים. אין בה גם קביעה כי המבקשים אשמים. יש בה קביעה, כי נפל בהרשעתם פגם המצדיק משפט חוזר. משכך הם פני הדברים, יש להיזהר מקביעת ממצאים במסגרת הדיון בבקשה למשפט חוזר, שיהא בהם משום העמדת עובדות וקביעות עוד בטרם נפתח ההליך...ההחלטה על משפט חוזר כשמה כן היא: החלטה על משפט חזור ולא החלטה במשפט חוזר." קביעות לעניין פגמים שנפלו במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגד המבקש, אינן יכולות להיחשב כהוכחה עובדתית בדבר אמיתותן, אלא רק כהוכחה לכאורה לאור העובדה שבמסגרת הליך לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט, לא שמע בית המשפט עדים ולא נבחנו ראיות לגופן. במסגרת תביעת נזיקין אזרחית הנפרדת להליך הפלילי, על המבקשים מוטל הנטל להוכיח תביעתם על פי דיני הנזיקין במסגרת הבאת ראיות ושמיעת עדויות, שלב אחרי שלב, מהחל ועד כלה. המשיבים כופרים בטענות העובדתיות שטענו המבקשים, וטוענים כי הדברים אינם עולים כדי קשר סיבתי לתשתית הראייתית ולהרשעה הפלילית. טענות אלה תתבררנה במסגרת ההליך האזרחי בו יצטרכו המבקשים להוכיח קיומן של חובות, הפרתן וכן קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק. מצאתי, אם כן, כי אין לקבל את טענת המבקשים בדבר השתק פלוגתא - "השתק עקיף" במקרה זה. התנאים לקיומו של השתק פלוגתא הינם תנאים מצטברים, שעל כל אחד ואחד מהם להתקיים במלואו על מנת שניתן יהיה לטעון להשתק פלוגתא. במסגרת הליך של משפט חוזר לא ניתן לטעון שניתן למתדיינים יומם בבית המשפט. לא נוהל דיון אדוורסרי במסגרת הבקשה למשפט חוזר וההחלטה להורות על קיומו של משפט חוזר אינה פסק דין סופי וחלוט. ההכרעה הינה הכרעה לכאורה ומתייחסת רק לעובדה שנפלו פגמים בניהול הליך פלילי המחייבים בחינתו מחדש. הדרישה לשמיעת עדים, חקירתם בבית המשפט והגשת ראיות לשם הוכחת טענות וקביעת אמיתותן וקבילותן לצורך הכרעה אינה מתקיימת בהליך בקשה למשפט חוזר. על אף שבהחלטה נקבעו ממצאים עובדתיים, הוסיפה כב' השופטת דורנר בשולי הדברים כי אין בידיה לקבוע נחרצות את אשמתו או חפותו של המבקש, לאור ההליך שנוהל לפניה. חשוב להדגיש, המבקשים, בחוכמה מבחינתם, מנסים לסייג את טענותיהם לקביעות כב' השופטת דורנר ביחס לתקינות ההליך, ולשיטתם הקביעות ביחס לכל אלה מחייבות, אך במסגרת ההליך העיקרי שאמור היה להתברר, לו אכן היה מתקיים משפט כהלכתו, היו נבחנות גם טענות הצדדים בנוגע תקינות הליכי החקירה, טענות שבהתבסס עליהן, בין היתר, הוגשה התובענה דכאן. ברור, אם כן, שקביעות כב' השופטת דורנר הינן לכאוריות, לצורך השלב בו מצוי ההליך בעת הדיון לפניה ולא מעבר לכך. אם אכן הייתה מתקבלת הטענה שהקביעות שנקבעו במסגרת הליך של קבלת בקשה לקיומו של משפט חוזר הינן קביעות פוזיטיביות בדבר אמיתותן העובדתית, או שיש להן השלכה על תוצאות הליך של משפט חוזר והדבר היה מהווה פסק דין חלוט, לשם מה יש לקיים הליך של משפט חוזר? דווקא פרשת קוזלי מוכיחה כי על אף שבית המשפט התרשם שנגרם למבקשים עיוות דין ויש להורות על קיומו של משפט חוזר, הרי שבמשפט החוזר שבו המבקשים והורשעו, לאחר שבית המשפט בחן את העדויות והראיות שהונחו לפתחו, ומכאן שקביעות בית המשפט העליון הינן קביעות לכאורה, שעשויות להתשנות לגופו של עניין לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק. למעלה מן הנדרש אציין שאין זהות בין הצדדים המתדיינים במסגרת ההליך הפלילי ובמסגרת התביעה הנזיקית. הטענות המועלות על ידי המבקש מס' 2 נטענות במסגרת ההליך האזרחי לראשונה ויש להביא לפני בית המשפט ראיות ועדויות לשם בחינת טענות אלו והכרעה בהן. לאחר שעברתי על מכלול המסמכים בתיק התרשמתי כי חזרת המדינה בה מכתב האישום במסגרת המשפט החוזר בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואי ניהולו של התיק מדעיקרא, לא נבעה מהודאה בעובדות והממצאים שנקבעו על ידי כב' השופטת דורנר בהחלטתה, אלא כפי שנטען על ידי ב"כ המדינה בהליך מתוך התחשבות במצבו של המבקש ובחוסר עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר. בשולי הדברים אתייחס לפסיקת הפיצויים הנזיקיים שפסקתי בפרשת מע"צ. בניגוד גמור לפרשה ההיא, סבורה במקרה זה המדינה כי התשתית העובדתית במקרה זה אינה מצדיקה פיצוי , משום שלאורך כל הדרך, מתחילתו של ההליך הפלילי כנגד המבקש, סבורה המדינה שיש בידיה תשתית ראייתית לכאורה להוכחת אשמתו. אפליה יכולה להיבחן רק כאשר כל הפרמטרים זהים ואילו בענייננו אין כל זהות בין הפרשות למעט העובדה שבשתיהן הוחלט על קיומו של משפט חוזר. טיעוני המבקשים וטיעוניהם של מורשעי פרשת מע"צ אינם דומים כלל ולא מצאתי כל מקום לקבל את טענת האפליה הנטענת. גם כב' השופט ממן התייחס להשוואה בין שתי הפרשות במסגרת התביעה לפיצויים על פי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט, ועל כן לא מצאתי מקום להתייחס בהרחבה לטענה זו. עוד אציין כי מסכים אני שההשוואה שערכה כב' השופטת דורנר בהחלטתה בין שתי הפרשיות נעשתה מעבר לנדרש, ואין בהשוואה זו כדי להוות קביעות מהותיות. לאור כל האמור לעיל - דין הבקשה להידחות וכך אני מורה. אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משפט פלילימשפט חוזרתביעה אזרחית