פסק דין התביעה והתביעה שכנגד 1. לפנינו תביעה ותביעה שכנגד : התביעה הראשית היא תביעה כספית שנכון ליום הגשת התביעה היא הועמדה לצרכי אגרה ע"ס 1,000,000 ₪ בתוספת ריבית חוקית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. מ.מ. הומלי באר שבע בע"מ (תובעת 1) נוסדה בשנת 1997 ע"י תובע 2 וע"י רפאל ממן לצורך קבלת והפעלת זיכיון ברשת החנויות של א.מ.י.-הומלי (1990) בע"מ (נתבעת 1). למען הקיצור תובעת 1 תכונה מ.מ. הומלי ונתבעת 1 תכונה א.מ.י.-הומלי. תובע 2 הוא, אם כן, זכיין שחתם על הסכם זיכיון עם א.מ.י.-הומלי ביום 6.5.97 (למען הקיצור, תובע 2 יכונה התובע 2). א.מ.י.-הומלי היא חברה שנוסדה בשנת 1990 והיא עוסקת ביבוא, מכירה, שיווק והפצה של אביזרים ו/או מוצרים לאמבטיה ואשר הקימה ומנהלת רשת חנויות למכירה ושיווק של מוצרים אלה תחת סימן המסחר "הומלי". נתבעים 2-3 היו במועדים הרלוונטיים לתביעה בעלי המניות ו/או המנהלים ו/או מורשי החתימה אצל א.מ.י.-הומלי. רשת החנויות שאותה ניהלה א.מ.י.-הומלי כללה חנויות בבעלותה, דהיינו חנויות שנוהלו ישירות ע"י מ.מ. הומלי , כאשר כוח האדם בהן הועסק ע"י א.מ.י.-הומלי והמוצרים שייכים לה, וחנויות שהופעלו ע"י זכיינים שאינם עובדי א.מ.י.-הומלי שפעלו אף הם תחת סימן המסחר "הומלי". הזכיינים רכשו את המוצרים מא.מ.י.-הומלי לצורך מכירתם. מ.מ. הומלי טוענת להפרת הסכם הזיכיון ע"י א.מ.י.-הומלי וחוסר תום לב מצידה ומצד נתבעים 2-3 וזאת הן בניהול המו"מ והן בקיום הסכם הזיכיון. מ.מ. הומלי והתובע 2 טענו שבמעשיהם ובמחדליהם של הנתבעים הם גרמו להתמוטטות עסקיהם בחנות הזכיין בבאר שבע, והסבו לה נזקים כבדים. ההפרות שלטענת התובעים בוצעו ע"י הנתבעים (ע"פ כתב התביעה המתוקן) היו: הפרת הבלעדיות, אפליית מ.מ. הומלי לרעה, חיובי יתר, אי אספקת סחורות למ.מ. הומלי ,הפסקת הזכיינות ופינוי החנות, שימוש לרעה בשיקים ושטרות של מ.מ. הומלי . התביעה שכנגד היא תביעה כספית שהגישה א.מ.י.-הומלי שנכון ליום הגשתה היא הועמדה ע"ס 250,000 ₪. לטענת א.מ.י.-הומלי, התובע 2 הפר את הסכם הזיכיון בינו לבין א.מ.י.-הומלי והנתבעים שכנגד אחראים לכל הנזקים שנגרמו לא.מ.י.-הומלי עקב הפרת הסכם הזיכיון ע"י התובע 2. כמו כן טענה א.מ.י.-הומלי שהנתבעים שכנגד חייבים לה כספים בגין אי תשלום עבור אספקת סחורה ובגין שיקים שחזרו. עובדות שעליהן אבסס את פסה"ד והנושאים הטעונים החלטה 2. להלן כמה עובדות שעליהן אבסס את פסה"ד: א. ביום 6.5.97 חתמו תובע 2 וממן עם א.מ.י.-הומלי על הסכם לפיו יקבלו הראשונים זיכיון להפעלת חנות למכירת מוצרי אמבטיה תחת סימן המסחר "הומלי". תחום הזיכיון הבלעדי היה במתחם קניות בבאר שבע. ב. ביום 27.5.98 שונה הסכם הזיכיון כך שממן יצא מהסכם הזיכיון והתובע 2 בלבד היה הזכיין היחידי. בנוסף הורחב תחום הזיכיון הבלעדי למרבית הערים אשר בדרום הארץ. חריג לבלעדיות היה זכותה של א.מ.י.-הומלי למכור, בנוסף למ.מ. הומלי למוסדות, בתי מלון קבלנים ורשויות. ג. בתמורה לקבלת הזיכיון התחייב התובע 2 לשלם לא.מ.י.-הומלי סכום של 25,000 $, באופן חד פעמי וכן עמלה חודשית קבועה בשיעור 3% מהמכירות, וכן השתתפות בהוצאות הפרסום של הרשת בשיעור 3% מהמכירות. הזיכיון היה לאזור הדרום. ד. היחסים העסקיים בין הצדדים נמשכו כ- 6 שנים, עד ליום 15.7.03 בו פינו התובעים את חנותם ומסרו אותה לידי הנתבעים. ה. בדצמבר 2003 מכרו הנתבעים 2 ו-3 את פעילותה העיסקית של א.מ.י.-הומלי (זמן קצר לאחר מכן מונה כונס לנכסי הרשת). 3. בטרם אדון בתביעה לגופה אציין שתביעת התובעים נגועה בשיהוי כבד. השיהוי הכבד, שהוא מיום חתימת הסכם הזיכיון ב-1997 ועד להגשת התביעה בשנת 2004, מחליש אם לא מאיין את טענות התובעים בתביעה זו. 4. שלושה נושאים טעונים הכרעה בתביעה הראשית כדלהלן: ראשית, מה היו, אם בכלל, נזקיהם של מ.מ. הומלי והתובע 2. שנית, שאלת אחריותה של א.מ.י.-הומלי ונתבעים 2-3 לנזקים הנטענים הנ"ל. שלישית, אם תימצא אחריות, יהיה צורך לקבוע את הסעד המגיע. ושלושה נושאים דומים טעונים הכרעה בתביעה שכנגד .כפי שנראה בהמשך הדברים, בכל הקשור לתביעה הראשית, לא הוכיחו התובעים אחריות של מי מהנתבעים לקשיים כספיים שאליהם נקלעו התובעים כך שאין צורך להיזקק לשאלת הסעד המגיע. באשר לתביעה שכנגד, אף היא לא הוכחה (כבר בשלב הנזק הנטען) כך שלא היה צורך להיזקק לשאלת האחריות ולשאלת הסעד המגיע. לעניין התביעה הראשית מה היו, אם בכלל, נזקיהם של מ.מ. הומלי והתובע 2 5. בסעיף 30 לכתב התביעה המתוקן פרטו התובעים את נזקיהם נשוא התביעה כדלהלן: א. הפסד רווח בגין הפרת בלעדיות- 331,843 ₪ . ב. בגין אפליית מ.מ. הומלי לרעה- 100,000 ₪ . ג. בגין גביית דמי פרסום ללא פרסום- 50,000 ₪ . ד. בגין אי הפחתת דמי פרסום- 100,000 ₪ . ה. בגין גביית יתר של דמי זיכיון- 700,000 ₪ . ו. אי אספקת מוצרים ו/או החזקת מלאי דליל-56,000 ₪ . ז. גביית יתר עבור מוצרים- 120,000 ₪ לשנים 2001-2002 ועוד 120,000 לתקופה שקדמה לכך. ח. בגין מלאי שנותר בחנות- 286,936 ₪ . ט. בגין אובדן השקעות- 450,000 ₪ . י. אובדן מוניטין ורווחים בעתיד 1,500,000 ₪ . בסיכומים לא שבו התובעים לתבוע את כל הנזקים שטענו להם בכתב התביעה . להלן אדון בקצרה במהותם של הנזקים הנטענים תוך שאניח תשתית משפטית ועובדתית שתשמש אותי בהמשך הדברים. 6. אובדן הזיכיון (מוניטין ואובדן רווחים) - לטענת התובעים בסיכומיהם הנזק הראשוני שנגרם לתובעים הוא אובדן הזיכיון, אבדן רווחים ואובדן המוניטין שנרכש בשש שנות עבודה קשות. בהמשך הציע ב"כ התובעים דרכי חישוב נזק זה . משחשו התובעים בחולשת טענותיהם הציעו דרך חישוב אחרת לפריט זה וטענו שגם אם נתמקד בהפסד הישיר של הרווחים שנגרם עקב המכרז של המדינה והפרת הבלעדיות, הרי שהפסד זה, על פי תחשיב שהוכן על ידי התובע 2, מסתכם בסך של 331,843 ₪ המחושב לפי הפסד מכירות ממוצע . הנתבעים טענו שתחשיב זה אינו סביר ו/או הגיוני. הפסד השקעות - כאמור לעיל, השקעות התובעים בחנות מסתכמים, בחישוב שמרני ובסכומים נומינליים, לסך של 450,000 ₪. התובעים טענו שכל ההשקעות האלה ירדו לטמיון. כאן ייאמר שההשקעות יכלו לשמש בסיס לזיכוי במס הכנסה כך שאין לדבר על הפסד בפריט דנן. אובדן המלאי בחנות -בעת פינוי החנות נמסר לנתבעים המלאי שנותר בחנות בסך של 286,936 ₪. מלאי זה, שתמורתו לא הוחזרה לתובעים, נמכר על ידי הנתבעים. הנתבעים טענו שמדובר במלאי שחלקו מלאי של תצוגה שאינו ניתן לשימוש ובמקרה הטוב שוויו כ-30% מערכו . אי אספקת מוצרים במועד- על פי עדותם של אברהם התובע 2 ושל הילה התובע 2, הנזק המיידי שנגרם לתובעים בגין פיצוי לקוחות הנובע מאי אספקת מוצרים מסתכם לסך של 56,000 ₪. המשך גביית דמי ניהול שוטפים -הנתבעים חייבו את התובעים בסך שנתי של 100,000 ₪ (3% מהמחזור) בגין דמי ניהול/זיכיון, וזאת חרף שחיקת המרווח וחרף הניהול הכושל. המשך גביית דמי פרסום שוטפים - לטענת התובעים, חייבו הנתבעים אותם בסך שנתי של 100,000 ₪ (3% מהמחזור) בגין דמי פרסום שוטפים, וזאת חרף שחיקת המרווח ובהעדר ראיות באשר לביצוע פרסום בפועל וחלוקת הנטל בין החנויות בבעלות והזכיינים השונים חיוב יתר עבור מוצרים - על פי התחשיב של התובע 2 גבו הנתבעים סכומים ביתר (חיובים כפולים, סחורה שלא סופקה) בסך של לפחות 120,000 ₪ בגין השנים 2001 ו- 2002. קיימים חיובי יתר בשנת 2003 וכן בשנים קודמות המוערכים בסך נוסף של 120,000 ₪ נוספים. להלן, יהיה צורך לברר בהמשך הדברים האם הנזקים הנטענים הללו, מקורם באחריות כלשהי מצד מי מהנתבעים או שמא מקורם (כטענת הנתבעים) בניהול כושל של התובע 2 ובמצב הכלכלי הקשה במשק. כאן יצויין במאמר מוסגר שבאחת מתשובותיו של התובע 2 בעת חקירתו הנגדית, הוא לא פסל אפשרויות מהסוג שטענו להן הנתבעים . שאלת אחריותה של א.מ.י.-הומלי ונתבעים 2-3 לנזקים הנטענים הנ"ל 7. נתבעים מס' 2-3 היו פעילים בנתבעת 1 ואף היו בעליה אך אין להטיל עליהם כל אחריות אישית. ברפורמה שנעשתה בתיקון תשס"ה לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק") צומצמו המקרים בהם רשאי בהמ"ש לייחס חוב של חב' לבעל מניה בה. סעיף 6(א)(1) לחוק קובע כי יש להרים מסך אך ורק במקרים הבאים: "כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החב'. (ב) באופן הפוגע בתכלית החב' ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה..." במקרה שלפנינו אין שמץ של ראיה שנעשה שימוש לרעה מצד נתבעים 2-3 באישיות המשפטית הנפרדת כנזכר לעיל, ולא התקיים כל מקרה חריג המצדיק הרמת מסך. ד"ר אירית חביב-סגל מציינת במאמרה "חוק החברות (תיקון מס' 3), רפורמה חקיקתית בדיני חברות" כי התיקון צמצם את האפשרויות להרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות לחובות החברה, וכן צמצם את האפשרויות להרמת מסך כנגד דירקטורים ונושאי משרה בחברה . הפסיקה והספרות המשפטית מצביעה על כך שבית משפט ירים מסך רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, כאשר החברה משמשת מסווה למעשה תרמית או למעשה עוולה אזרחית, מקרים שלא הוכחו כל עיקר במקרה שלפנינו. לפיכך, כבר בשלב זה, הנני מחליט לדחות את התביעה באשר לנתבעים 2-3 . 8. בסיכומיהם התובעים טענו שב-4 נושאים פעלו הנתבעים (וכרגע רלוונטית רק א.מ.י.-הומלי ) שלא כדין כלפיהם: ראשית, תמחור פסול של מוצרי רשת הומלי, אשר אילץ התובעים לרכוש מהנתבעים את המוצרים במחירים גבוהים שלא אפשרו להם מרווח בסיסי שהינו תנאי לפעילות כלכלית. שנית, תחרות אגרסיבית בזכייני הרשת באמצעות חנויות בבעלות הנתבעים ושימוש פסול בדרכי שיווק ישירות אחרים (כדוגמת המכרז של המדינה, הקו הירוק וכיוצ"ב), תוך הפרה בוטה של התחייבותם לבלעדיות. שלישית, ניצול לרעה של השיקים שהופקדו בידי הנתבעים לצורך יצירת אובליגו תוך ביצוע חיובים חד צדדים בגין סחורות. רביעית, ניהול כושל, אי ביצוע בפועל של מדיניות הרשת האחידה ואי אספקת מוצרים במועד. לטענת התובעים, מעשים אלו, שרובם תוצאה של מדיניות מכוונת מצד הנתבעים וחלקם תוצאה של ניהול כושל, הובילו את התובעים אל עברי פי פחת, גרמו להם לקריסה כלכלית, ירידה לטמיון של כל השקעותיהם בחנות הזכיינות, ואובדן של שש שנות פעילות עסקית. להלן, אדון בנושאים הללו תוך בחינת השאלה האם היה באלו כדי לגרום לנזקים הנטענים ע"י התובעים כפי שפורטו לעיל בסיכומיהם. לעניין הטענה בדבר תמחור פסול של מוצרי רשת הומלי ושימוש בדרכי שיווק ישירות- 9. על פי סעיף 5 להסכם הזיכיון (להלן- ההסכם) התחייבו הזכיינים ( התובע 2 וממן, ולאחר עזיבת ממן ההתחייבות נותרה על שכמו של התובע 2 בלבד) למכור אך ורק מוצרים אותם ירכשו מהנתבעים. על פי סעיף 6(א) להסכם "מחירי המוצרים יקבעו על ידי הנתבעים מעת לעת עבור כלל הרשת". התובעים למדו מסעיף 6 הנ"ל שמחירי הרכישה עבור כלל חנויות הרשת צריכים להיות אחידים, והנתבעים אינם רשאים לנהל מדיניות מחירים שונה בחנויות השונות. מסקנה זו איננה מחוייבת המציאות כל עיקר. כשנקבע שמחירי המוצרים ייקבעו ע"י הנתבעים, הכוונה היתה לתת את השליטה במחירי המוצרים לא.מ.י.-הומלי כדי שלא ייפגע המוניטין שלה. התובעים טענו שבמו"מ בין הצדדים התחייבו הנתבעים כי רמת המחירים שייקבעו על ידם תאפשר מרווח גולמי של 40%. משמעות טענת התובעים היתה שהנתבעים התחייבו שמחיר "הרכישה" של הזכיין יהיה נמוך ב- 40% ממחיר המכירה הסופי לצרכן. כאשר מרווח זה של 40% נועד לכסות את כל הוצאות הפעלת החנות (דמי שכירות, שכר עבודה, הוצאות כלליות), ולאפשר רווח תפעולי לזכיין. הנתבעים טענו שלא התחייבו למרווח כלשהו. ישנה בפרוטוקול אמירה בלתי מחייבת של יצחק הרוש לפיה "אולי נאמר להם 30" (היינו שאולי נאמר לתובעים שיהיה להם מרווח גולמי של 30%), אך אין באמירה זו כדי לחייב את א.מ.י. הומלי וזאת לא רק מפני שהאמירה הנ"ל נאמרה בספק, אלא מפני שבהסכם הזיכיון אין מילה או חצי מילה בעניין. לכן, סבורני שהדין בעניין זה הוא עם א.מ.י הומלי. ההסכם שבין הצדדים הוא מפורט ביותר ויש להעריך שנושא חשוב כמו רווח גולמי ועוד בשיעור כנ"ל היה צריך למצוא את מקומו בהסכם הזיכיון. זאת ועוד, במשך שנים פעלו הצדדים תוך הותרת נושא הרווח הגולמי פתוח ובלתי מוסדר, ולא היתה כל פנייה בכתב מצד מ.מ. הומלי והתובע 2 בעניין זה. מצב זה יוצר השתק שבהתנהגות מצד מ.מ. הומלי והתובע 2. 10. התובעים טענו שהנתבעת פגעה במרווח הגולמי שלהם הן בהעלאת מחירי הרכישה והן בהורדת מחירי המכירה לצרכנים ביתר החנויות. אלא שאין בהסכם כל התחייבות שלפיה היה על הנתבעת לשמור על מדיניות אחידה במחירי המכירה לצרכנים. ב"כ התובעים הצביע כ"מוצא שלל רב" על ת/2 שלגביו הודה הרוש בקיומה של הנחה ואף אישר כי הזכיינים לא קבלו הנחה מקבילה במחירי הרכישה שלהם. אלא שיש לשים לב לדבריו של הרוש שהעיד כדלהלן: "ברמה המעשית כל זכיין היה רושם את כל ההנחות שהיה נותן היה בא אלי למשרד והיה מבקש שאני אצ'פר אותו... וזה קרה לא פעם לא פעמיים ולא שלוש ועם כל הזכיינים ." העובדה שלא היתה שיטת מתן הנחות מסודרת לזכיינים אין בה כשלעצמה כדי להקים לתובעים עילת תביעה כלשהי כנגד הנתבעת. בה במידה, התובעים לא יוכלו להיבנות מהטענה שמתייחסת להנחות שבה נקטה הנתבעת, לרבות הטענות הקשורות למכירת סחורות באמצעות "המכרז של המדינה". לפיכך, אני דוחה בזה את טענות התובעים שלפיהן א.מ.י.-הומלי אחראית למצב הכלכלי שאליו הגיעה מ.מ. הומלי באר שבע והתובע 2, בשל מה שכינו התובעים "תמחור פסול של מוצרי רשת הומלי", אשר לא איפשר לתובעים מרווח בסיסי. כמו כן הנני דוחה את טענת התובעים שלפיה א.מ.י.-הומלי נקטה כנגד מ.מ. הומלי באר שבע בתחרות תוך שימוש בדרכי שיווק ישירות כדוגמת "המכרז של המדינה". א.מ.י.-הומלי לא חרגה מהסכם הזיכיון וכל פעולותיה היו במסגרתו . 11. כאן יש להדגיש שהתובעים במשך שנים רבות שבהן פעלו לפי הסכם הזיכיון לא טענו דבר לעניין הרווח הגולמי שלהם. יש לזכור שהתובע 2 בעברו היה מנהל בנק במשך שנים וחזקה עליו שהיה משתחרר מהסכם הזיכיון אם לא היו לו רווחים או אם היו לו טענות כגון הטענות שהעלה בתביעה זו. התובע 2 הודה בחקירתו הנגדית שאין לו ולו מסמך אחד שמעיד על כך שהוא הביע תרעומת כלפי א.מ.י.-הומלי למעשה היו אלה התובעים שהפרו את הסכם הזיכיון. כך למשל, הודו התובעים שהם רכשו סחורה מספקים אחרים זולת א.מ.י.-הומלי ובכך הפרו את סעיף 5 להסכם הזיכיון אשר לפיו: 5. "בלעדיות האספקה א. בתמורה למתן הזיכיון מתחייב מקבל הזיכיון למכור ו/או לשווק באזור הזיכיון אך ורק אביזרים ומוצרים לחדרי אמבטיה שאותם רכש מהחברה (להלן: "המוצרים"). ב. מקבל הזיכיון לא ימכור בחנותו ו/או ישווק באזור הזיכיון מוצר כלשהו שלא נקנה מהחברה אלא אם כן נתנה לו החברה אישור לכך מראש ובכתב. ג. בלעדיות האספקה של החברה והתחייבות מקבל הזיכיון לרכוש את המוצרים אך ורק מהחברה הינה תנאי יסודי ועיקרי בהסכם זה". התובע 2 הודה בעדותו שקנה מספקים אחרים ובלא ידיעתה של א.מ.י.-הומלי . גם התובע 2 הודה בכך , וגם הילה התובע 2 הודתה בכך . התובע 2 הודה בחקירתו הנגדית שהסחורה שרכש מספקים אחרים גרמה לו להפסד ועוד "בחלק גדול מהמקרים היה הפסד ". כבר בכך יש משום הודאה מצד התובע 2 באשר להפרת סעיף מרכזי בהסכם הזיכיון. הפרה שכזו יכולה גם לשמש הסבר להתדרדרות המסחרית שקרתה אצל התובעים. 12. מעבר לאמור לעיל ייאמר שהאמור לעיל לא היתה ההפרה היחידה של הסכם הזיכיון מצד התובעים כלפי הנתבעת. הפרה נוספת שהתגלתה היא שהתובעים לא דיווחו לא.מ.י.-הומלי על הכנסותיהם ומכאן שגם לא שילמו, בניגוד למוסכם 3% מסך המכירות בפועל. דבר זה ניתן ללומדו מהפערים בין מה שהתובע 2 שילם לא.מ.י.-הומלי לבין מה שדיווח למע"מ. פערים אלה קיימים החל משנת 1998 ועד 2003. טענת התובעים בדבר ניצול לרעה של השיקים שהופקדו בידי הנתבעים 13. ומכאן לטענת התובעים לפיה היה מצד א.מ.י.-הומלי ניצול לרעה של השיקים שהופקדו בידיה לצורך יצירת אובליגו תוך ביצוע חיובים חד צדדים בגין סחורות. התובעים טענו בסיכומיהם ש"אין מחלוקת כי השיקים שמסרו התובעים לנתבעים לא שיקפו הזמנת סחורת בפועל אלא נועדו ליצור אובליגו בלבד". יש ויש מחלוקת על כך. כדי לאשש טענה זו הסתמכו התובעים על משפט סתמי שאמר יצחק הרוש בעדותו בביהמ"ש באשר לשיק מסויים ע"ס 25,000 ₪ שהשיק לא ניתן עבור סחורה מסויימת והוסיף ש" יכול להיות שהוא היה במינוס. יכול להיות שהוא היה בפלוס. כל פעם היה משלים את העסקאות ." אין במשפט זה שום הודאה שא.מ.י.-הומלי קיבלה, כביכול, שיקים לביטחון מהתובע 2. מדובר בשיקים מעותדים בסכום של 919,438.57 ₪ . אין ראיות על כך שהיה בין התובעים לא.מ.י.-הומלי הסדר של מתן שיקים לביטחון. מכאן שהשיקים היו אך ורק בגין סחורה שא.מ.י.-הומלי סיפקה לתובעים. כאן ייאמר במאמר מוסגר ששאלת הכרטסת של הנתבעת לא רלוונטית. משלא הוכח קיום הסדר של מתן שיקים לביטחון, הרי שהשיקים ששילמו התובעים לא.מ.י.-הומלי היו אך ורק בגין סחורות שא.מ.י.-הומלי סיפקה לתובעים. הראיות מצביעות על כך שהתובע 2 נקלע לקשיים כספיים והודה שביקש פריסת תשלומים . מסתבר גם שהיו שיחות בין הצדדים ושהיה שלב בו התובע 2 הציע לא.מ.י.-הומלי באשר לחוב של 400,000 ₪ שהיה חייב לה שהוא ייתן את הסכום אם החנות תישאר בבעלותו ובסופו של דבר הודה שמעולם לא החזיר לנתבעת את חובו בסך 400,000 ₪ , שהוא חלק מהחוב שהוא חב לא.מ.י.-הומלי . בנסיבות אלה היה זה לגיטימי מצד א.מ.י.-הומלי שתגיש את השיקים להוצל"פ לביצוע. כפועל יוצא מהאמור לעיל, יש מקום להמשך הליכי ההוצל"פ באשר לשיקים שבידי א.מ.י.-הומלי אשר עוכבו עד למתן פס"ד בתביעה זו. 14. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעים בדבר ניצול לרעה של השיקים שהופקדו בידי א.מ.י.-הומלי לצורך יצירת אובליגו תוך ביצוע חיובים חד צדדים בגין סחורות ושעובדה זו גרמה כביכול לקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו התובעים. קשייהם הכלכליים נגרמו בשל הטעמים שכבר הזכרתי לעיל בסעיפים 10-11 ובשל טעמים נוספים שיוזכרו להלן. ניהול כושל, אי ביצוע בפועל של מדיניות הרשת האחידה, אי אספקת מוצרים במועד ואי החזקת מלאי מוצרים מספיק 15. התובעים טענו שהיו מצד א.מ.י.-הומלי מצבים של אי אספקת מוצרים במועד ואי החזקת מלאי מספיק. גם אם הטענה הנ"ל היתה נכונה עדיין אין בכך כדי להוביל לקשיים הכלכליים אליהם נקלעו התובעים. יש לזכור כי הרשת סיפקה סחורות לכעשרים ושישה זכיינים, במחזורי מכירות שנתיים של כחמישים מיליון ₪, כאשר הסחורות מורכבות מאלפי פריטים. לפיכך, לעיתים אומנם היו איחורים קלים באספקת המלאי בשל סיבות אשר אינן בשליטת הנתבעים, אך רוב הסחורה הגיעה ליעדה בזמן כנדרש. 16. יודגש כי האיחורים עליהם מדברים התובעים הינם איחורים חריגים בהשוואה לכל הסחורה אשר הגיעה בזמנה. הנתבעים ציינו שכאשר היו איחורים באספקה הם נבעו עקב אי תשלום של התובעים בגין הסחורה. טענה זו נתמכה בהודאתה המפורשת של הגב' הילה התובע 2 שנשאלה : "נכון שכאשר פנית למי מהגורמים בחברת אמי הום לי לגבי עיכוב באספקה נאמר לך שהעיכוב באספקה נובע מאי תשלום שנעשה על ידי התובעים נכון?" תשובתה של הגב' התובע 2 לכך הייתה: "מאוד" . מעבר לכך ייאמר שגב' הילה התובע 2 הודתה שלא קיים כל מסמך בו התלוננו התובעים על עיכוב באספקת הסחורה . מעבר לאמור לעיל, ייאמר שעצם העובדה שהתובעים מתלוננים כי היו עיכובים רבים באספקת הסחורה במשך שנים רבות, אך לא הציגו ולו לא מסמך אחד המאשש זאת, הדבר מצביע על חוסר מהימנות דברי התובעים. 17. לאור האמור לעיל הנני דוחה גם את טענת התובעים לפיה אי ביצוע בפועל של מדיניות הרשת האחידה ואי אספקת מוצרים במועד הם אלה שבגללם נגרמו הקשיים הכלכליים לתובעים. לאור מסקנה זו המצטרפת למסקנות המתייחסות לטענות האחרות שהעלו התובעים, ניתן לסכם ולקבוע שלא הוכחה ע"י התובעים אחריות כלשהי מצד הנתבעים למצב הכלכלי שאליו נקלעו התובעים. א.מ.י.-הומלי פעלה לפי הסכם הזיכיון ואין לתובעים להלין על התנהגותה. לעניין התביעה שכנגד 18. התביעה שכנגד היא תביעה כספית שהגישה א.מ.י.-הומלי שנכון ליום הגשתה היא הועמדה,לצרכי אגרה, ע"ס 250,000 ₪ .לטענת א.מ.י.-הומלי התובע 2 הפר את הסכם הזיכיון בינו לבין א.מ.י.-הומלי ושהנתבעים שכנגד אחראים לכל הנזקים שנגרמו לא.מ.י.-הומלי עקב הפרת הסכם הזיכיון ע"י התובע 2 . כמו כן טענה א.מ.י.-הומלי שהנתבעים שכנגד חייבים לה כספים בגין אי תשלום עבור אספקת סחורה ובגין שיקים שחזרו. אפתח בדיון בשאלת הנזק, אך נוכח המסקנות אליהן הנני מגיע בפרק זה, מתייתר הצורך לדון בשאלות האחרות שעניינן שאלת האחריות והסעד המגיע. הנזק 19. בסעיף 34 לכתב התביעה שכנגד טענה א.מ.י.-הומלי שנגרמו לה שני סוגי נזקים: ראשית, חובות בגין אי תשלום תמורה בגין אספקת סחורה שסיפקה א.מ.י.-הומלי למ.מ. הומלי באר שבע ולהתובע 2 בסכום כולל של 919,438.57 ₪ . שנית,חובות בגין החזר הנחת מזומן בגין שיקים שחוללו בסך של 38,449.82 ₪ . יחד עם זאת וכפי שצויין לעיל, לצרכי אגרה העמידה א.מ.י.-הומלי את תביעתה ע"ס 250,000 ₪ . 20. כאן יש להפריד בין שיקים שבגינם יש הליכים במסגרת ההוצל"פ לבין טענות א.מ.י.-הומלי לגבי חיובים אחרים שמגיעים לה מהנתבעים שכנגד. באשר לשיקים, כפי שכבר קבעתי לעיל, אין כל הוכחה שהיו אלה שיקים לביטחון ומכאן שאכן מדובר בשיקים שניתנו בגין סחורה שסופקה ע"י א.מ.י.-הומלי למ.מ. הומלי באר שבע והתובע 2. לעניין זה ייאמר שגם אם היו ליקויים במערכת הכרטסות של א.מ.י.-הומלי,עדיין אין לומר שא.מ.י.-הומלי לא זכאית לקבל את סכומי השיקים מהטעם שהיה על הנתבעים שכנגד להוכיח שנתנו את השיקים בגין מטרה אחרת מאשר בגין סחורות שרכשו. הנתבעים שכנגד לא עמדו בנטל זה כל עיקר ולכן, כפי שכבר ציינתי לעיל, יש להמשיך בהליכי ההוצל"פ בכל הנוגע לשיקים. כפועל יוצא מכך, אין לפסוק לא.מ.י.-הומלי כל סכום בגין שיקים שלא נפרעו ואשר ניתן להמשיך ולגבותם במסגרת ההוצל"פ. 21. נותר לברר נושא אחד והוא טענת טענת א.מ.י.-הומלי שהיא נתנה לנתבעים שכנגד הנחה של 10% שנקראה "הנחת מזומן". נטען ע"י א.מ.י.-הומלי שהנחה זו ניתנה מתוך כך שא.מ.י.-הומלי סברה שהתובע 2 יפרע שיקים שנתן, אך משלא עשה כן, כך טענה א.מ.י.-הומלי , מגיע לה החזר של הנחה זו. א.מ.י.-הומלי לא הוכיחה פרט זה של התביעה ברמה הנדרשת במשפטים אזרחיים של הטיית מאזן ההסתברויות. בסיכום 22. לאור כל האמור לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחים בזה. נוכח סכום התביעה מול סכום התביעה שכנגד ונוכח ההפרש שבין התביעה והתביעה שכנגד שנדחו, הנני מחייב את מ.מ.הומלי והתובע 2 ביחד ולחוד לשלם לא.מ.י. הומלי שכ"ט עו"ד ע"ס 25,000 ₪+ מע"מ. הפרת חוזהחוזהזיכיוןהסכם זיכיון