פסק דין 1. התובע, תושב גבעתיים, הגיש נגד הנתבעת כתב תביעה על סך 50,000 ₪. להלן תמצית טענותיו: א. הנתבעת הגישה נגד התובע, שלא כדין ובחוסר סמכות, כתבי אישום פגומים ופסולים בשל החניית רכבו של התובע על מדרכה בתחום שיפוטה. כתבי האישום חייבו את התובע בניהול הליך משפטי יקר, ארוך ומייגע, אשר הסב לו נזקים כבדים. ב. בית משפט השלום לעניינים מקומיים, גבעתיים, זיכה את התובע באופן מוחלט מהעבירות נושא כתבי האישום וקבע במפורש, כי הנתבעת פעלה שלא כנדרש והיתה מנועה מלהגיש את כתבי האישום נגד התובע. ג. עוד בטרם הגשת כתבי האישום ידעה הנתבעת, כי אין היא מוסמכת להגישם וזאת בשל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון והנחיות מחייבות של היועץ המשפטי לממשלה, האוסרות עליה לעשות כן. ד. הנתבעת החליטה שלא כדין ובחוסר סמכות, להוציא הודעות קנס נגד התובע על פי חוק שעניינו שימור ומפגעים (חוק עזר לגבעתיים (שימור רחובות) תשכ"ה-1965, להלן - חוק השימור) בגין העמדת רכבו של התובע על מדרכה, במקום הודעות לתשלום קנס על פי חוק עזר עירוני שעניינו חניה (חוק עזר גבעתיים (העמדת רכב וחנייתו) התש"ן-1990; להלן - חוק החנייה). כל זאת על מנת לעקוף את הוראות חוק החניה ולקנוס את התובע בקנס גבוה יותר מזה שמותר על פיו. ה. ביום 1/4/01 הוגשו נגד התובע שני כתבי אישום, שהם למעשה הודעות הקנס, אשר הוגשו מכוח חוק השימור והנתבעת החלה בניהול הליך פלילי נגד התובע (ת.פ. 600/01; 652/01), בבית המשפט לעניינים מקומיים, גבעתיים. ו. אסור היה לנתבעת להגיש כתבי אישום על פי חוק השימור, שכן, באיזור השיפוט של העירייה חל חוק ספציפי העוסק בסדרי החניה בעיר (חוק החנייה). ז. כבר בתחילת ההליך הפלילי התריעו ב"כ התובע על הפגם והפסול בעצם ניהול ההליך הפלילי ולמרות זאת, הנתבעת המשיכה בשלה. ב"כ התובע אף פנה לב"כ הנתבעת, לאחר שנודע לו על הנחייתו המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לביטול כתבי האישום, ולמרות זאת בחרה התובעת להמשיך בניהול ההליך הפלילי ולגרום לתובע להוצאות נוספות. ח. במהלך הדיון בהליך הפלילי הודתה הנתבעת, כי הוציאה הודעות תשלום קנס על פי חוק השימור על מנת להשית על התובע קנסות גבוהים יותר ועל מנת לגרור אותו לשווא לבית המשפט. ט. ביום 11/5/03 זיכה בית המשפט לעניינים מקומיים את התובע באופן מלא. י. לתובע נגרמו נזקים רבים. במשך שנתיים השקיעו ב"כ שעות עבודה רבות בניהול ההליך הפלילי, בהתכתבויות עם ב"כ הנתבעת, בחיפושים משפטיים, בדיונים בבית משפט, בהגשת בקשות שונות, חקירות עדים והכנת סיכומים. בגין שעות העבודה הרבות שהשקיעו ב"כ, שילם להם התובע שכר טרחה בסך כולל של 44,848.42 ₪ (כולל מע"מ). כמו כן נשא התובע בהוצאות והוצאות נסיעה בסך 12,500 ש"ח (לא כולל מע"מ). זאת ועוד, הפסיד התובע 16 שעות עבודה ונגרמה לו עוגמת נפשר רבה, המוערכים ב- 3,260 ש"ח. יא. הנתבעת ביצעה כלפי התובע עוולה של רשלנות, כמובנה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, והיה עליה לצפות את אפשרות הפגיעה הקשה בתובע כתוצאה ממעשיה, ויתרה מכך, היה עליה לדעת על הפסיקה המפורשת של בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ולהלן תמצית טענותיה: א. התובע חנה בעיקר על מדרכות, שהשפה שלהן סומנה אדום-לבן והמצויות בפינת הרחוב ובמעברי חצייה ובכך גרם וגורם למכשול של ממש המאלץ הולכי רגל לרדת אל הכביש במקומות רגישים וגורם בכך לסכנה מוחשית וממשית להולכי הרגל. באזור בו מתגורר התובע מצויים מרכז קהילתי, סניף של קופת חולים, בתי ספר וגני ילדים. מאז 1999 ועד 2003 צבר התובע למעלה מ-233 דו"חות חניה, שרובן ככולן נרשמו בגין חנייה על מדרכה. בגין דו"חות החנייה שולח התובע עד היום בקשות לביטולן, אשר אין בהם כל עילה לביטול הדו"חות. ב. הנתבעת פעלה על פי חוק, הגישה כתבי אישום כדין וניהלה את משפטו של הנאשם על פי הוראות הדין ועל פי הנחיות משרד המשפטים. הנתבעת מודה, כי הגישה את הדו"חות במטרה להטיל על התובע קנס גבוה יותר, בסך 320 ש"ח, וזאת כדי להרתיעו ולגרום לו להפסיק לחנות במקומות אסורים. ג. משני פסקי הדין המצוטטים בכתב התביעה ניתן ללמוד, שאפשר היה להגיש כתב אישום בגין חנייה במקום אסור, על פי חוק עזר העוסק בשימור רחובות ובמניעת מפגעים. כמו כן, מכתבה של עו"ד יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מיום 9/1/01 מהווה חלק מהתכתבות של משרד המשפטים עם מרכז השלטון המקומי, ואין הוא מהווה הנחייה מחייבת של היועץ המשפטי לממשלה. ד. הנחיית משרד המשפטים, חוזר מס' 4/2002, הייתה בתוקף מיום 1/10/02, הוא המועד בו נכנס לתוקפו צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002, והנתבעת פעלה בדיוק על פי הוראות משרד המשפטים. ה. פסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים התבססה על מסכת הראיות שהייתה בפניו ופסיקת הפיצויים של כב' השופט מהווה השתק עילה ו/או השתק פלוגתא ו/או מעשה בית דין ואין התובע יכול להגיש תביעה נוספת בעניין. ו. אין כל קשר סיבתי בין מעשיה של הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובע. התובע הוא שבחר להגדיל את נזקו. התובע היה יכול לשלם את הקנס שהושת עליו בגין שני הדו"חות. אילו פעלה הנתבעת על פי חוק החנייה היה הנאשם מורשע בדינו ומשלם סך של 140 ₪. יוצא, כי הנאשם חסך 500 ₪ והוא דורש לפצותו בסך של 50,000 ₪. הסכומים המפורטים בכתב בתביעה מוכחשים ומכל מקום הם מופרזים לאין ערוך וכוללים עניינים רבים אחרים בהם מטפל משרד עורכי הדין עבור התובע. לא יתכן שבגין שני דו"חות חנייה שילם התובע לב"כ סך של כ-10,500 $ לפני מע"מ ועוד הוצאות בסך 12,500 ₪. 3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וזימן לעדות את התובעת העירונית, גב' יהודית נבון. מטעם הנתבעת העידו מר שאול אשר, מנהל אגף פיקוח וחניה בעיריית גבעתיים ועוה"ד אירית אורון, אשר שימשה במועדים הרלוונטיים להגשת כתבי האישום כיועצת המשפטית של הנתבעת. כמו כן, הוגשו תעודות עובד ציבור של מר אריאל כהאן ושל גב' יפעת רווה, שניהם עובדים במחלקת יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. דיון השאלה הראשונה שיש לדון בה היא - האם התרשלה הנתבעת כלפי התובע, כאשר הגישה נגדו כתבי אישום על פי חוק השימור ולא על פי חוק החנייה. העובדות הבסיסיות והעיקריות בעניין זה, אינן שנויות במחלוקת. שאלה נוספת היא, האם הוכיח התובע את הנזק שנגרם לו. 4. בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 נקבע, בין היתר, כי "דינה של הרשלנות "הפקידותית" או "הבירוקרטית"... צריכה להיבחן על פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות "הרפואית" או "ההנדסית" או האחרת". (עמ' 133, מול האות ו'). כבוד השופט (כתוארו דאז) א' ברק, מאמץ בפסק הדין את דבריו של כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר ת"א יפו ואח', פ"ד יא 1110, בעמ' 1117: "...אין ספק, שכאשר רשות ציבורית יוזמת פעולה במילוי חובה ציבורית, והיא פועלת ברשלנות, קיימת בידי האזרח הנפגע תרופת הנזיקים הרגילה על יסוד עילת הרשלנות, אלא אם לשון החוק המיוחד, שלפיו פעלה הרשות, שוללת עילה זו במפורש...". בסעיפים 2 ו-3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 נקבע, כי על המדינה מוטלת אחריות בנזיקין ככל גוף מאוגד. אמנם, אין היא אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה. עוד נקבע בפסק דין גורדון בעניין זה, כי "מדיניות המחוקק היא, כי בתביעה על רשלנות לא תהא זו הגנה, שהמעשה נעשה בסמכות כדין או בתום לב ובסברה שיש סמכות כדין. אל לנו להכשיל מגמה זו בדרך של הכנסת חסינות והגנת הסמכות בדרך האחורית, באמצעות שלילתה של חובת הזהירות המושגית". (עמ' 134 לפסק הדין מול האות ד'; ראו גם: ג' טדסקי "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית", עמ' 389, פיסקה 219). 5. לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית של גורמי תביעה פלילית נקבע בפסק דין גורדון כדלהלן: "... ניתן להצביע על היתרונות, מבחינת המדיניות המשפטית, בהטלת אחריות בגין התרשלותם של גורמי התביעה הפלילית. הדבר יבטיח שוויון הכול בפני החוק, וימנע הפליה פסולה. הדבר יביא לנקיטת אמות מידה ונהלים, אשר יבטיחו קיומם של אמצעי זהירות ראויים בניהול התביעה. ייעשה הכול, במסגרת המינהל התקין, להבטחת זיהוים של נאשמים ולמניעת טעויות. ודוק: אין מטילים על התביעה הפלילית חובה מוחלטת. אין היא נוטלת על עצמה חובת מבטח. חובתה היא אך לנקוט אותם אמצעים, שתביעה סבירה הייתה נוקטת בנסיבות העניין. לא כל טעות בשיקול דעת היא התרשלות. קיימים סיכונים של חיי יום יום, שכל אדם חייב ליטול אותם, כחלק מהציוויליזאציה המודרנית. אך אם הרשות התובעת התרשלה ויצרה סיכון בלתי סביר, איני רואה נימוקים כבדי משקל לשחררה מ אחריות בנזיקין. אכן, נראה לי, כי במאזן הכולל ידם של השיקולים לטובת הטלתה של חובת זהירות מושגית על העליונה...". (עמ' 136, פיסקה 25, הדגשה הוספה). 6. האם חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע? האם הנתבעת צפתה ו/או הייתה יכולה לצפות, כי התרשלותה תגרום נזק לתובע? הנתבעת כפופה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולהלכות בית המשפט העליון. במועד בו הוציאה הנתבעת את הודעות הקנס לתובע על פי חוק השימור היה עליה להכיר ולדעת את ההלכה לנוכח פסק הדין, שניתן ביום 17.4.00, בע"פ 1160/99 איתי הכהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 205 (להלן - פס"ד איתי הכהן) והנחיית המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 9/1/2001 אשר קבעה כדלהלן: "אין זה ראוי להוסיף ולהשתמש בחקיקת שמירת הסדר והנקיון לצורך אכיפת עבירות חנייה. לכן, כאשר בחוק עזר בעניין העמדת רכב וחנייתו קיימת הוראה בדבר חנייה על המדרכה, על העירייה להשתמש בהוראה זו בכדי לאכוף את העבירה. מערכת התביעה של המדינה לא תוכל להגן בעתיד בבית המשפט על אכיפה, המנוגדת להנחייה זו ולהערת בית המשפט". בפסק הדין בעניין איתי הכהן העיר בית המשפט העליון, שאין זה ראוי, שעיריית תל-אביב יפו, האוכפת את דיני החנייה בתחום העירייה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, תגיש אישומים בגין חניה במקום אסור לפי סעיף 39(א) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), תש"מ-1980, מאחר והוא נועד בעיקרו להסדיר עניינים אחרים, אלא על פי חוק עזר לתל-אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983, וכן תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 אשר נועדו במפורש וברור להסדיר את החניה (עמ' 214 לפסק הדין). היה על הנתבעת לצפות, כי הגשת כתבי אישום על פי חוק השימור בניגוד להערת בית המשפט העליון ולהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, תגרום לתובע נזק והוצאות כתוצאה מניהול ההליך הפלילי. התובע באמצעות ב"כ הביא לידיעת התובעת העירונית, כי כתבי האישום הוגשו על פי חוק השימור שלא כדין והיה על הנתבעת באמצעות שלוחיה, התובעת העירונית ומר שאול אשר, לצפות, כי ניהול ההליך יגרום לתובע נזק. מכאן, שהנתבעת פעלה שלא כדין והיא חייבת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. 7. הן התובעת העירונית והן מר שאול אשר, מנהל אגף פיקוח וחניה בנתבעת, הודו בחקירתם, כי למרות שהם כפופים להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אין הם מכירים את ההנחיות ובעת הגשת כתבי האישום לא ידעו כלל על ההנחייה מיום 9/1/2001 (עמ' 11 ו-20 לפרוטוקול). עוד מתברר מחקירת התובעת העירונית, שהיא אינה מקבלת את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה באופן שוטף (עמ' 10 לפרוטוקול), היא אינה מכירה את פסק הדין בעניין איתי הכהן (עמ' 13 לפרוטוקול), היא לא בדקה את טענות ב"כ התובע, שלא ניתן להגיש כתב אישום על פי חוק השימור (עמ' 15 לפרוטוקול) וכאשר הופנתה להנחיה מיום 9/1/01 הסתפקה בהתייעצות עם מר שאול אשר ובמכתבה של עוה"ד נועה בן אריה מיום 24/2/02 לרשויות המקומיות, המתייחס לרשויות שבהן לא היתה חקיקת עזר בענייני חנייה ולא לנתבעת, שבה יש חוק חניה כבר משנת 1990 (עמ' 11 ו-17 לפרוטוקול). ניתן היה לצפות, כי תובעת ציבורית העוסקת בפלילים תכיר ותפעל בהתאם ובכפוף להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. איני מקבל את ניסיונה של הנתבעת להמעיט בערכה וממשקלה של ההנחייה מיום 9/1/01, שניתנה על ידי הגב' יהודית קרפ, בטענה, שאינה בבחינת הנחייה מחייבת. בבג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900 (להלן - בג"צ מור) נקבע במפורש, כי הנחיה ספציפית זו מיום 9/1/01 משקפת את הדין הקיים או מפרשת אותו והיא הנחייה המחייבת את רשויות הממשלה (עמ' 904, 910-911 לפסק-הדין). על הנתבעת כרשות שלטונית הכפופה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה לפעול בהתאם להנחיות ולדין. מכתבה של עוה"ד יהודית קרפ מיום 9/1/05 היא הנחייתו ועמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר גובשה לאחר מתן פסק הדין בעניין איתי הכהן וכך גם הודע לבית המשפט העליון בבג"צ מור (תגובת היועץ המשפטי לממשלה, נספח י"ז לתצהיר התובע, ת/1). הנתבעת לא פעלה כך אף לאחר שההנחייה הובאה לידיעתה על ידי ב"כ התובע. יוסף, כי בבג"צ מור נקבע, כי "מיום שנחקקה הוראה מיוחדת האוסרת חניה על מדרכה בחוק עזר חניה, לא היתה עיריית הרצליה רשאית לאכוף איסור החניה על המדרכה לפי חוק עזר שמירת ניקיון" (עמ' 912 לפסק הדין). הנתבעת התמידה והמשיכה בניהול ההליך הפלילי גם לאחר שהתובע הצביע מספר פעמים על הפסול שבהגשת כתבי האישום לפי חוק השימור ולא שקלה מחדש את המשך ההליכים ובכך לצמצם את הנזק שנגרם לתובע (עמ' 15 לפרוטוקול). 8. לעניין השאלה, האם פעלה הנתבעת כדין כאשר הגישה כתב אישום על פי חוק שימור או שמא היה על הנתבעת לפעול על פי חוק החנייה, כבר פסק כב' השופט י' אטדגי, כי העקרונות שנקבעו בבג"צ מור, תקפים לגבי התיק שהתנהל בפניו בבית המשפט לעניינים מקומיים: "החוק המקביל לשמירת הניקיון בהרצליה הוא חוק השימור כאן. חוקי עזר החנייה מקבילים אף הם, כאשר חוק העזר אצלנו הותקן בשנת 1990. גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה הנזכרת ניתנה קודם למועד העבירות נשוא כתבי אישום אלה. משכך, הייתה מנועה המאשימה מהגשת כתבי אישום אלה לפי חוק שימור והיה עליה לפעול לפי חוק החנייה, ומשאלה הוגשו צריך לזכות את הנאשם מעבירות אלה". (עמ' 2 לפסק הדין). 9. נאשם שזוכה במשפט פלילי זכאי לפסיקת הוצאותיו על פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואולם, הנאשם רשאי לתבוע בתביעה אזרחית פיצויים נוספים מעבר לאלה הקבועים בסעיף זה (רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493). עוד נקבע בפסק הדין, שככלל, קיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אינו מקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו (שם, עמ' 946) ובעניין שלפנינו, כב' השופט י' אטדגי הפנה את התובע לדרוש פיצויים נוספים בתביעה אזרחית (עמ' 3 לפסק הדין). ולעניין הוצאות משפט נאמר בעל"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, בעמ' 403, כדלהלן: "מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה. לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן ע"א 243/83 [9]). נמצא, כי הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת על ידי תשלום הוצאות מעוגנת בחוק - הוא פקודת הנזיקין [נוסח חדש]... איני סבור כי יש מקום להבחין בין פיצוי הניתן במסגרת הליך שיפוטי אזרחי לבין פיצוי הניתן במסגרת הליך שיפוטי פלילי. בשני המקרים עניין לנו בהפרת חובה "נזיקית", בעלת היבט אזרחי...". התובע זכאי להשבת שכר הטרחה ולהוצאות ששילם הן מכוח העיקרון, שיש להשיב את המצב לקדמותו והן לאור זכותו לקבלת הוצאותיו הריאליות (בג"צ 891/05; ע"א 2617/00 תנובה נ' משרד התעשייה והמסחר ואח', החלטה מיום 30/6/05). התובע גם זכאי לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו. בע"א 1081/00 אבנעל נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 17/1/05, כב' הנשיא א' ברק), נקבע, שהגדרת הנזק בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כוללת הן נזק רכושי והן נזק שאינו רכושי (פיסקה 18 לפסק הדין) וכי "כאשר פרט פלוני בא במגע עם רשות מנהלית ועובדיה בעניין הנוגע לו הוא זכאי ליחס ענייני והוגן. כאשר מופרת חובה זו, וכאשר ניתנת הנמקה שגויה תוך שלילת זכות הטיעון, עשוי להיגרם לו נזק לא רכושי בר-פיצוי בנזיקין... כך הוא המקרה שלפנינו, בו הסבו המשיבים נזק לא רכושי למערערים". (פיסקה 19 לפסק הדין). בנסיבות הענין שלפנינו בו הוגשו כתבי אישום שלא כדין, ניתן להניח, שנגרמה לתובע עגמת נפש רבה והוא זכאי לפיצוי בגין כך. אך מאחר, שהתובע השמיט את הנזק הלא ממוני מסיכומיו (פרק ו' לסיכומיו ובעיקר סעיף 95) יש לראות בכך ויתור על פיצוי בגין נזק זה. 10. התובע לא הוכיח את ההוצאות להן הוא טוען. בסעיף 22 לכתב התביעה ובסעיף 24 לתצהירו טען התובע, שההוצאות בהליך הפלילי הגיעו לסך של 12,500 ש"ח (לא כולל מע"מ). לאחר הגשת תצהירה של גב' אהובה אשכנזי התברר, שההוצאות כללו סך של 11,333 ש"ח בגין קנסות חניה שהוטלו על התובע ושולמו על ידי משרד ב"כ התובע, בעקבות זאת הופחת סכום ההוצאות לסך של 1,365 ש"ח (כולל מע"מ, עמ' 1 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע לגבי יתר ההוצאות המפורטות בתדפיס משרד ב"כ התובע (נספח טו' לתצהירו), לא ידע להסבירן (עמ' 7 ו-8 לפרוטוקול). בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע אלא, שהתובע לא הוכיח את ההוצאות הנטענות על ידו. התובע גם לא הוכיח כראוי את שכ"ט אשר שילם, לכאורה, לב"כ בגין ההליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים: כל התדפיסים, הכרטיסים, החשבוניות וחשבונות עסקה שצורפו לתצהיר, מתייחסים ומופנים לחברת מ. סידס ובנו בע"מ ולא לתובע באופן אישי. מהמסמכים עולה, לכאורה, שהחברה היא זו שחוייבה בתשלום הכספים ולא התובע עצמו. בכתבי הטענות ובתצהיר אין כל טענה, שהחברה שילמה עבור התובע וכי התובע השיב לחברה את מה ששילמה. סכום החשבוניות שצורפו כאמור מגיע לסך כולל של 352,265.92 ש"ח ואף אחת מהן אינה על הסכום המפורט בכתב התביעה, 41,733 ש"ח (לא כולל מע"מ) ואינה על הסכום הנקוב בתצהיר, 44,848.42 ש"ח (כולל מע"מ). התובע לא הציג הסכם שכ"ט ולא הוכיח, כי שולם על ידו בפועל סכום כלשהו לב"כ בגין הטיפול בתיק הפלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים. 11. לאור כל האמור ולאחר שהתובע לא השכיל להוכיח את הנזקים שנגרמו לו, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. משפט פליליכתב אישום