ברית מילה - תביעת פיצויים

פסק דין 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי הקטין פלוני אלמוני באמצעות הוריו אפוטרופסיו (להלן: "הקטין" או "התובע") כנגד הרב (להלן: "הנתבע" או "המוהל"). העובדות הצריכות לענין 2. הקטין נימול על ידי הנתבע כאשר מלאו לקטין חודשיים וחצי הבחינה אמוֹ של הקטין בכך שאיבר מינו נראה כאילו לא נימול. האֵם התקשרה למוהל וביקשה ממנו לבוא ולראות את איבר המין. לדבריה, הרגיע אותה המוהל בדברי כיבושין ואמר לה להתאזר בסבלנות "כי הכל יסתדר מעצמו בבוא היום" (סע' 3 לכתב התביעה). האֵם לא נרגעה, וכאשר מלאו לקטין כשבעה חודשים יצרה קשר עם המוהל פעם נוספת והביעה את חששותיה לגבי מראהו של איבר המין. לדבריה שאל אותה המוהל האם הקטין שמנמן "וכשהשיבה בחיוב, קפץ על הענין כמוצא שלל רב וטען כי זו הסיבה שהמילה אינה ניכרת וכי כשירזה הקטין - ניתן יהיה לראות כי הוא נימול" (סע' 4 לכתב התביעה). כאשר מלאו לקטין עשרה חודשים, ואיבר מינו עדיין נראה כאילו לא נימול, התקשרה האֵם למוהל בפעם השלישית "והזמינה את הנתבע לבוא ולהיווכח בענין" (סע' 5 לכתב התביעה), אלא שלדברי האֵם סרב הנתבע לבוא ולראות את איבר מינו של הקטין באומרו כי "הבעיה מוכרת לו וכי הענין יסתדר מעצמו" (סע' 5). כאשר מלאו לקטין שנה וחמישה חודשים פנתה האֵם לאורולוג - ד"ר קסלר, אשר בדק את הקטין "ואישר את חששותיה שאכן הקטין לא נימול כראוי ועור העורלה כמעט שלם" (סע' 6 לכתב התביעה). ביום 3/11/02 נערכה לקטין ברית חוזרת בהרדמה מלאה על ידי ד"ר קסלר. מכתב התביעה עולה כי מאז ביצוע ניתוח הברית החוזרת (להלן: "הניתוח") עברה על הקטין ומשפחתו תקופה קשה וכי הקטין "השתנה מהקצה אל הקצה. מתינוק נינוח וחייכני הפך לתינוק מפוחד, מבוהל וכואב אשר כל טיפול בו גורם להתקפי בכי וחרדה וידם של ההורים קצרה מלעזור לו" (סע' 8 לכתב התביעה) עד כדי כך שהקטין הופנה לקבלת טיפול פסיכולוגי. הקטין תובע את התשלום ששילם לפסיכולוגית, הוצאה בגין החלפה מוגברת של טיטולים, תשלום לבייבי-סיטר לילדי בני הזוג האחרים בזמן טיפולים בקטין, הוצאות תיעוד רפואי, הוצאות בגין צילומים, החזר הסכום ששולם לנתבע, הוצאות טיפול פסיכולוגי בעתיד וכן פיצוי בגין כאב וסבל. 3. המוהל מכחיש את כל המיוחס לו וטוען כי לא היה כל מקום לבצע את הניתוח נשוא כתב התביעה. עוד מלין המוהל על כי הורי הקטין לא פנו אליו בטרם ביצוע הניתוח, וכן "חבל מאוד שיש הורים שלא פונים למוהלים מומחים כדי לקבל חוות דעת נוספת טרם ניתוח" (סע' 5 (ו) לכתב ההגנה). 4. הקטין צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר קסלר אשר ביצע את הניתוח המתקן נשוא כתב התביעה ממנה עולה כי איבר מינו של הקטין נראה כאיבר מין שלא נימול וזאת בגין כריתת עורלה בחסר ולא בגין היות הפין "פין חבוי" - תופעה החולפת מאליה עם התבגרות הילד. המוהל צירף את חוות דעתו של המוהל הרב יהודה גיאת אשר בהתייחסו לחוות דעתו של ד"ר קסלר קבע כי מדובר "בגיבוב דברים" על סמך דברי ההורים. כמו כן מעלה הרב גיאת בחוות דעתו אמירות שונות ומשונות אשר אינן עולות בקנה אחד עם העובדות או ממקרא חוות דעתו של ד"ר קסלר, ודומני כי אם אקבע כי מדובר בחוות דעת "מוזרה" אמעיט ממוזרותה של חוות דעת תמהונית זאת. עוד צירף המוהל את חוות דעתו של ד"ר אטיאס אשר קובע כי "לדעתי המקצועית מדובר בעודף עור קל בלבד שבפירוש לא הצדיק התערבות ניתוחית כירורגית...". דיון 5. השאלה המרכזית הינה האם הניתוח המתקן היה נחוץ, ואם כן - האם נכון היה לבצעו במועד שבוצע. באשר למראה הפין עובר לביצוע הניתוח המתקן - לכתב התביעה צורפו צילומים של הפין לפני הניתוח המתקן, ולמראית עין אין כל ספק שמראה הפין אינו שגרתי, והוא אכן נראה כפין שלא נימול. הצדדים חלוקים בדעתם בשאלת נחיצות ביצוע הניתוח המתקן. בעוד שמומחה התובע - ד"ר קסלר - קבע כי מראה פין הצריך ניתוח מתקן, סבורים מומחי הנתבע - ד"ר אטיאס והרב גיאת - כי לא היה מקום לביצוע הניתוח, ובוודאי שלא בשלב מוקדם כל כך בחיי הקטין. בעדותו, הבהיר ד"ר קסלר - מומחה התובע - כי לצורך הקביעה האם קיים עודף עור "יש למשוך את העור אחורנית" (עמ' 7 שורה 28) דהיינו לכיוון מוצא הפין. ד"ר קסלר שלל מכל וכל את קביעתו של ד"ר אטיאס כי הבדיקה צריכה להתבצע במצב של זיקפה (עמ' 11 שורה 27). ד"ר קסלר הבחין בחוות דעתו ובעדותו בין מצב של פין חבוי - שאז מדובר בתופעה שנעלמת עם התבגרותו של הילד, ומראה הפין הופך להיות מראה רגיל, לבין עודף עורלה - שזהו מצב שאינו נעלם מעצמו אלא רק באמצעות ניתוח. ד"ר קסלר העיד כי "אני לא הסקתי שמדובר בפין חבוי ממראה הפין לפני הניתוח, אני הסקתי זאת מהבדיקה עצמה שערכתי לפני הניתוח. אם זה לא פין חבוי, אני לא יכול לעשות את פעולת המשיכה הזאת. אני מבהיר שלא ניתחתי בגלל האלמנט של הפין החבוי אלא משום שהיה עודף עורלה שהיה צריך להורידה. עודף העורלה לא היה מסתדר מעצמו ללא הניתוח" (עמ' 9 שורות 19-14). המומחה ד"ר קסלר מסכים כי מדובר למעשה בניתוח אסטתי (שם, שורה 25) אולם היה צורך לבצעו בשל עודף העורלה. מעדותו של ד"ר אטיאס עולה כי התברר כי בשונה מד"ר קסלר שהינו מומחה באורולוגיית ילדים ומנתח בתחום, הרי שד"ר אטיאס הינו "רופא נשים בכיר בבית החולים לניאדו, וככזה אני מנתח נשים" (עמ' 11 שורות 7-6). ד"ר אטיאס הודה כי במסגרת עבודתו השוטפת אינו עובד כמנתח ילדים, והתחום היחיד בו הוא מנתח ילדים הינו בעיסוקו כמוהל "מזה כ- 20 שנה" (עמ' 11 שורה 12), ולדבריו "אני עושה הרבה בריתות לתינוקות בגיל שנתיים-שלוש, בכל הגילאים במסגרת עולים מרוסיה..." (שם, שורות 14-13). בניגוד לאמור בחוות דעתו, הודה ד"ר אטיאס כי הניתוח נשוא כתב התביעה אינו מתבצע בהרדמה מקומית כי אם בהרדמה כללית, ולדבריו "מדובר בניתוח פשוט בהרדמה כללית" (שם, שורות 20-19). בחוות דעתו "קובע" ד"ר אטיאס כי "לטענת ההורים של התינוק, הם היפנו את תשומת ליבו של המוהל לכך שנראה להם שיש "עודף עור בלבד", אלא שבעדותו הודה ד"ר אטיאס כי "אף פעם לא דיברתי עם ההורים" (עמ' 11 שורה 21) וכי האמור בענין זה בחוות דעתו לקוח מכך ש"אני זוכר שראיתי משהו כתוב" (שם, שורות 23-22), דהיינו, המסקנה היא שלא רק שאין מדובר בעדות שמועה, אלא שמדובר באמירות חסרות בסיס לחלוטין. למעשה אין בין ד"ר קסלר ולד"ר אטיאס מחלוקת באשר לאופן ביצוע הבדיקה האמורה אשר מטרתה לשלול או לאמת את החשש לקיומו של עור עורלה עודף לאחר ביצוע המילה, אלא שבעוד שד"ר קסלר הבהיר כי אין הכרח לבצע את הבדיקה בזמן שאיבר המין בזיקפה, טוען ד"ר אטיאס כי הבדיקה חייבת להיות בזמן זיקפה, אלא שבענין זה אני מעדיפה את עדותו של ד"ר קסלר הקובע שאין הכרח בביצוע הבדיקה בזמן זיקפה, ולדבריו, פעולת משיכת העור אחורנית מחקה את מצב האיבר כשהוא בזיקפה (עמ' 8 שורות 6-5). זה המקום לציין כי בתחילה טען ד"ר אטיאס - מומחה הנתבע - כי "הבדיקה נעשית במישוש ולא על ידי משיכת העור אחורנית" (עמ' 11 שורות 29-28) אלא שמיד חזר בו והבהיר כי גם הוא מבצע את הבדיקה כאשר הוא "... מושך את העור כלפי מטה" (עמ' 11 שורה 30, עמ' 12 שורה 1). ד"ר קסלר קבע בחוות דעתו כי בדק את הקטין והגיע למסקנה כי אין מדובר בפין חבוי אלא בעורלה עודפת, ומשכך, המליץ על ביצוע ניתוח מתקן. לעומתו, ד"ר אטיאס לא בדק את הקטין לפני ביצוע הניתוח, ולא התרשם ישירות ממצבו, אלא מהתמונות בלבד, והוא נאלץ להודות כי "קשה לי מאוד לקבוע האם במקרה הספציפי מדובר בעודף עורלה או ברקמות שומניות או עודף עור שנראה כתוצאה מעודף שומן..." (עמ' 12 שורות 18-16) אלא שד"ר קסלר אשר בדק את הקטין בטרם הניתוח, קבע באופן חד משמעי כי "הרקמות השומניות אשר גורמות לפין חבוי, זה לא משהו שגדל ומתפתח. לא יכול להיות שהמילה במקרה הספציפי היתה תקינה ואחר כך התקדמו הרקמות השומניות וגרמו לפין חבוי. אני אומר באופן חד משמעי שבמקרה הזה לא הורדה העורלה בשלמותה" (עמ' 10 שורות 8-5), ומכאן ברור כי אין, ולא היה מדובר ברקמות שומניות אשר גרמו לפין להיראות "פין חבוי" כי אם במקרה בו בזמן המילה הושארה עורלה עודפת, ומשכך היה צורך להסירה. במהלך עדותו הודה ד"ר אטיאס כי "אני לא יודע להעריך אם הניתוח היה מוצדק או לא" (עמ' 12 שורה 31) וכן הבהיר כי "אני לא אומר שהתופעה שהיתה לתינוק נשוא כתב התביעה היתה מסתדרת בחלוף הזמן" (עמ' 13 שורות 19-18) והוא הבהיר כי בחוות דעתו "אני מתכוון שקרוב לוודאי שהיה מסתדר" (עמ' 13 שורות 21-20) וזאת על סמך התיזה שכפי הנראה לא היה מדובר בעודף עורלה כי אם בפין חבוי, אלא שכאמור, בענין זה הנני מעדיפה את חוות דעתו ועדותו של ד"ר קסלר אשר הבהיר כי בדק את התובע, ועל פי בדיקתו וניסיונו המקצועי הגיע למסקנה חד משמעית כי אין מדובר בפין חבוי, כי אם בעורלה עודפת שיש להסירה בניתוח. באשר לעדותו של עד ההגנה, הרב גיאת, הנני מציינת בצער כי חוות דעתו ועדותו מוטב היה לוּ לא היו מוגשות. מדובר בחוות דעת מבולבלת אשר אינה אומרת למעשה דבר, "וקובעת עובדות" אשר רק לרב גיאת הפתרונים באשר למקור אותן "עובדות". כך למשל, העלה הרב גיאת קונסטלציה משונה ומוזרה אשר בסופה קבע כי ד"ר קסלר לא בדק את התובע לפני ביצוע הניתוח. בעדותו טען הרב גיאת שלדעתו "...מה שאני הבנתי מדבריו שאת הבחינה הזאת שהוא עשה בזמן הניתוח, היה לו לעשות בפעם הראשונה כשהוא ראה את התינוק, ואז הוא לא בדק אותו כמו שצריך. אני יודע שהוא לא בדק את התינוק בפעם הראשונה שראה אותו כי הוא לא כותב את זה" (עמ' 20 שורות 15-12). הרב גיאת אף התעלה על עצמו באומרו "בהחלט יעלה על הדעת שרופא ימליץ להורים לבצע ניתוח, בלי שיבדוק את הילד" (עמ' 20 שורה 16) וכאשר הרים בית המשפט גבה בפליאה למישמע הדברים, תיקן עצמו הרב גיאת והסביר "עכשיו אני אומר שלא שהוא לא בדק את הילד, הוא בדק אותו אבל ברשלנות" (שם, שורות 17-16), אלא שמקור קביעה מוזרה זו נותר עלום, וכאמור, רק לרב גיאת הפתרונים וההסברים באשר לדבריו המבולבלים והבלתי נהירים, ורק מפאת כבודו לא אמשיך ואפרט את דבריו בעדותו ובחוות דעתו. הנתבע עצמו לא בדק את התובע עובר לביצוע הניתוח המתקן, והוא מלין על כך מאוד, אלא מאי? מדברי האֵם עולה כי היא פנתה אליו טלפונית שלוש פעמים, והעלתה את חששה באשר לאופן ביצוע המילה, אלא שהמוהל הרגיע אותה ואמר כי מדובר בתופעה מוכרת אשר תחלוף, ומכל מקום, לא טרח להגיע ולבדוק את איבר המין של הקטין, ואף לא זימן את הקטין לבדיקה. הנתבע מכחיש כי אֵם הקטין פנתה אליו מספר פעמים, וטוען כי פנתה אליו פעם אחת בלבד. הנתבע מודה כי "ואני אמרתי לה, תשמעי הילד שלך שמנמן? ואני הסברתי לה כי עם הזמן הילד יקבל את הפרופורציה, וזה יחזור מאליו..." (עמ' 18 שורה 9) כלומר, המוהל ערך אבחנה טלפונית וקבע כי מדובר כנראה בפין חבוי, ושלל- טלפונית - מכל וכל את האפשרות שמא מדובר בעודף עורלה, וזאת "כי סוף סוף עשיתי את הברית כמו שצריך, רואים את זה בוידאו, יש צילומים..." (שם, שורה 9) אלא שלמעט חלוקת מחמאות עצמית, לא טרח המוהל להציג את קלטת הברית, וממילא לא ניתן לקבוע כי "רואים" בקלטת שהמילה בוצעה "כמו שצריך". לא זו אף זו, המומחה מטעם המוהל, ד"ר אטיאס, מבהיר בעדותו כי אין כל רלבנטית לעובדה האם מדובר בילד שמנמן אם לאו (עמ' 13 שורות 7-3) וגם הוא מסכים שהדרך היחידה לקבוע האם מדובר בפין חבוי או בעודף עורלה, היא בבדיקה ידנית, אלא שהמוהל משיקוליו הוא, לא רק שלא מצא לנכון לבדוק בעצמו את הקטין, אלא שנסחף במתן מחמאות לעצמו ובקביעה כי ביצע את המילה כהלכה, ומשכך אף לא טרח להפנות את אֵם התובע לבדיקה רפואית של הקטין, או לבודקו בעצמו. מהאמור עולה, כי הנתבע התרשל בביצוע המילה, וכרת את עורלת הקטין בחֶסֶר, דבר שגרם לפין להיראות כפין של ערל שלא נימול, ומכאן נובעת השאלה האם הניתוח המתקן היה נחוץ, ואם כן - האם היה צורך בביצועו במועד בו בוצע, או שמא היה מקום להמתין עד הגיע הקטין לגיל מבוגר יותר. זה המקום לציין כי התרשמתי מאֵם התינוק, אשר ככל אֵם הינה חרדה לשלומו ובריאותו של בנה. האֵם הצהירה כי במלאת לקטין כחודשיים וחצי, הבחינה כי איבר מינו נראה כאילו לא נימול (סע' 2 לתצהירה). בעדותה הנרגשת הבהירה האֵם כי "מה שהפריע לי זה קודם כל המראה שהיה חריג. אני כאמא לא חושבת על הילכתי לא הילכתי, אני לא רבנית. אני מסתכלת בעיניים ורואה שמשהו חריג..." (עמ' 6 שורהות 6-5) ודומה, כי אין יותר מאמירה זו כדי להדגיש את מראהו החריג של הפין לאחר המילה הכושלת, מראה שהפריע לאֵם ולקרוביה (סע' 2 לתצהיר). המוהל ועדיו אינם מכחישים כי מראה הפין במצבו כפי שתואר על ידי ד"ר קסלר, וכפי שניתן לראות בצילומים, הינו מראה חריג ובלתי שגרתי, ואיש מהם אינו טוען כי לא היה מקום לבצע ניתוח מתקן. אלא מאי? לגירסת הנתבע ועדיו היה מקום להמתין עד הגיע הקטין לגיל 3, 4, 5, או 6, וכל כך למה? משום שלגירסתם אין מדובר בעודף עורלה אלא בפין חבוי, תופעה שהיתה נעלמת מאליה עם גדילת הקטין. אינני מקבלת גישה זו שכן כבר קבעתי כי אין מדובר בפין חבוי כי אם בעודף עורלה, ולגבי מצב זה, איש מעדי הנתבע לא טען כי מדובר במצב שהיה מסתדר מאליו, ודוק: פין חבוי נובע משכבת עור שומנית אשר נמתחת ולמעשה נעלמת עם גדילת הילד. לא כן לגבי עודף עורלה. עודף זה נותר על כנו, והדרך היחידה להסירו, היא בדרך ניתוחית. הנתבע טוען כי מדובר בניתוח אסתטי אשר אינו מחוייב המציאות, אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עם הנתבע שכן אנו חיים במדינה יהודית, אשר מרבית תושביה - הן היהודים והן המוסלמים - מלים את בניהם, ואם היה הקטין גדל עם פין אשר נראה כאילו לא נימול, היה הדבר הופכו ליוצא דופן בין חבריו הבנים, ואין לדעת את ההשפעה הפסיכולוגית שהיתה לכך על אופיו ואישיותו. מילה אינה נחשבת מצווה דתית בלבד. כאמור, גם חילונים וגם מוסלמים מקפידים למול את בניהם, הן מהפן ההלכתי, והן מהפן הבריאותי, וד"ר קסלר אף הבהיר בעדותו כי "המחקרים מראים גם מראים שיש יתרון רפואי לברית המילה .לגבי אלה שלא נימולים יש להם סיכונים יותר לסרטן הפין, מחלות מין, זיהומים בדרכי השתן" (עמ' שורות 28-27), הנה כי כן, הרצון לבצע את המילה אינו בגדר קפריזה של אֵם היסטרית - כפי שניסה ב"כ הנתבע להציג אותה - אלא מדובר במצווה דתית המקנה יתרון רפואי, ואין ספק שהותרת מרבית העורלה - או אף חלקה - אין בה כדי לקיים את מצוות המילה, ובוודאי שאין בה כדי להקנות להקטין את היתרון הרפואי שהינו מנת חלקם של הנימולים, והשלמת המילה - קרי: הניתוח המתקן, היה מחוייב המציאות. באשר למועד ביצוע הניתוח המתקן - כאמור, לא היה כל היגיון בהמתנה, שכן אין מדובר בפין חבוי כי אם בעודף עורלה, תופעה שלא היתה חולפת מעצמה, ומשכך, הנני מקבלת את הטענה שרצוי היה לבצע את הניתוח המתקן מיד עם איבחון הבעיה - עורלה עודפת. ד"ר קסלר - מומחה התובע - העיד כי "הגיל המומלץ לניתוחים באברי המין של הילדים הוא עד שנה וחצי, שאז יש מה שנקרא החלון הפסיכולוגי" (עמ' 9 שורות 24-23) ודומה כי אין צורך להיות פסיכולוג, או להיעזר בחוות דעת של פסיכולוג על מנת להבין עובדה זו, הן מהפן הפסיכולוגי והן מהפן של פתלוגיית הכאב, עובדה אשר אושרה בעקיפין על ידי ד"ר אטיאס - המומחה מטעם הנתבע - אשר טען בתחילה כי "אני לא מסכים עם הקביעה שניתוח בגיל מאוחר יותר היה גורם יותר סבל והחלמה איטית יותר" (עמ' 12 שורות 22-21), אלא שמיד "תיקן" עצמו ואמר "אני אומר שיש הבדל ברמת הריפוי ובכאב שלאחר ניתוח בין תינוק בן שנה וחצי לבין ילד בן 5, אבל זה לא משמעותי" (שם, שורות 24-23) ונשאלת השאלה "לא משמעותי" למי? האם למנותח עצמו אין זה משמעותי האם תגובתו לניתוח תהיה קשה יותר, כואבת יותר וכרוכה בהחלמה ארוכה יותר? האם לאמו אין זה משמעותי? או שמא אין זה משמעותי לד"ר אטיאס אשר ממילא אין מדובר בבנו הוא, ואין הוא חש את סבל הקטין ומשפחתו כשם שהקטין עצמו, ומשפחתו חשים זאת. לא זו, אף זו, ענין מועד ביצוע הניתוח התעורר אך ורק בשל הסברה שהועלתה על ידי הנתבע ועדיו, על פיה מדובר בפין חבוי - שאז גם ד"ר קסלר מסכים כי יש להמתין עד גדילת הילד - וכי אין מדובר בעודף עורלה. משקבעתי כי אין מדובר בפין חבוי כי אם בעודף עורלה, כי אז אין כל משמעות לדיון בדבר מועד ביצוע הניתוח, ולעניות דעתי, נכון עשתה האֵם כאשר בחרה לבצע את הניתוח בהיות הקטין כבן שנה וחצי, גיל אשר בו סבלו ומשך הריפוי הינם קצרים יותר מאשר בהיותו מבוגר יותר, שאז סבלו של הקטין קשה יותר ומשכך הריפוי ארוך יותר. לסיכום הדיון בנקודה זו הנני קובעת כי בגין המילה הכושלת שבוצעה על ידי הנתבע, נכרת עור עורלה בחֶסֶר, דבר אשר הצדיק ביצוע ניתוח מתקן, במועד בו בוצע בפועל. 6. הנזק 6.1 תשלום לפסיכולוגית - מהתיעוד הרפואי עולה כי הקטין הופנה לטיפול פסיכולוגי על ידי רופאת המשפחה בקופת חולים וזאת בגין תלונות על נדודי שינה, אי שקט ויתר עצבנות, וכן בגין התרשמותה של רופאת הילדים על פיה הקטין "ילד מבוהל, דבוק לאמא, בוכה כל הזמן". מהמסמכים שצורפו עולה כי הקטין טופל במכון פסיכולוגי חינוכי אצל פסיכולוגית מומחית קלינית, ועלות הטיפול, כולל מתן חוות דעת, היתה בסך 692 ₪ ובשיערוך להיום מאמצע התקופה, סך 795 ₪. 6.2 החלפה מוגברת של טיטולים - הניתוח המתקן בוצע ביום 3/11/02 ומהתיעוד הרפואי עולה כי הקטין סבל מכאבים לפחות עד יום 19/11/02. הנני מקבלת כי בתקופה זו הוחלפו חיתוליו לעיתים מזומנות יותר, ואשר על כן יש לפצותו בסך של 200 ₪. 6.3 תשלום לבייבי-סיטר - מהשוואה בין הרשימה שנערכה על ידי אֵם התובע לבין תאריכי ביקורים אצל הרופאים השונים עולה מחד כי קיימת כמעט חפיפה מלאה בין התאריכים המופיעים ברשימה לבין מועדי הביקורים, ומאידך קיימים תאריכי ביקור אצל רופאים (כגון: 12/12/02, 13/12/02) שבגינם לא עתר התובע להחזר ההוצאות ששולמו לבייביסיטר. מצד שני, בתאריך הניתוח עותר התובע להחזר הוצאות בגין 10 שעות היעדרות מהבית, החל מהשעה 05:30 בבוקר. לא סביר בעיני שאֵם התובע העסיקה בייביסיטר מהשעה 05:30 בבוקר, מה עוד שלא ברור מה גילם של הילדים האחרים אשר שהו בוודאי במוסדות חינוך לפחות חלק משעות אותו יום. לאור האמור, ועל דרך האומדנה, הנני מעריכה את ההוצאות בגין העסקת בייביסיטר בסך של 900 ₪, ובשיערוך להיום מאמצע התקופה, סך של 1,039 ₪. 6.4 הוצאות תיעוד רפואי- הוצאה זו נלקחה בחשבון בסע' 6.1. 6.5 הוצאות בגין צילומים - הנני מאשרת בסך 34 ₪ על פי קבלה, ובשיערוך להיום סך 39 ₪. 6.6 החזר הסכום ששולם לנתבע - לגירסת התובע שילמו הורי התובע לנתבע סך של 800 ₪ עבור ביצוע המילה. סכום זה אינו מוכחש על ידי הנתבע, ובהתחשב בכשלון המילה שבוצעה לתובע על ידי הנתבע, הנני מורה על השבת סכום זה, ובשיערוך להיום, סך 1,074 ₪. 6.7 טיפול פסיכולוגי לעתיד - התובע נמנע מהמצאת חוות דעת בענין זה, ואשר על כן, ובהתחשב בעובדה שהטיפול הפסיכולוגי הופסק לפני כמעט כשלוש שנים, אינני מוצאת לנכון לפסוק פיצוי בגין הוצאה עתידית. 6.8 כאב וסבל - מעדותו של ד"ר קסלר, ומהמסמכים הרפואיים שצורפו עולה כי למרות הגיל הצעיר שבו בוצע הניתוח המתקן, היה התהליך טראומטי וקשה ביותר הן לקטין והן להוריו. האֵם העידה כי כאביו של הקטין לאחר ביצוע הניתוח המתקן היו קשים מנשוא (עמ' 5 שורות 13-12) וכאבה היא בגין אותה תקופה קשה לא פג, והטראומה ניכרה היטב בדבריה ובעדותה כאשר לא התאפקה, ודמעה, באומרה "אני האמא של הילד, וכשאני נזכרת בסיטואציה, הרגשות שלי רק עולים... אני בכיתי ובכיתי בלי הפסקה מלפני הניתוח, אני כל היום רק בכיתי, רק בכיתי..." (עמ' 5 שורות 27-25). הדברים אף באים לידי ביטוי בהתרשמותה של רופאת הילדים בקופת חולים - ד"ר שטרן, אשר מציינת כשלושה שבועות לאחר הניתוח המתקן שמצבו "מעולה אך עדיין אודם מקומי" (תעודה רפואית מיום 19/11/02) ובאשר לתקופה מהניתוח ועד אותו יום, מתארת הרופאה כי התובע "סבל מכאב ובכי שבוע נוסף מאז הורדת תחבושות ונזקק לאקאמול. עקב הנפיחות והכאב התקשה בהליכה ובתזוזה מהחיכוך עם החיתול. גם במקלחת סבל, וגם היום בוכה לפני המקלחת. בלילות מתעורר ובוכה מה שלא היה לפני הניתוח. פנו לרופאה שנתנה תרופות הרגעה מספר פעמים. לדבריה לא אוכל ונשקל במרפאה עם ירידה במשקל. יישאר בהשגחת רופא". מהאמור עולה כי כאבו וסבלו של הקטין היה גדול ורב במשך תקופה ממושכת יחסית, דבר שאף בא לידי ביטוי במסמך "פירוט הפגישות של הילד " החתום על ידי הפסיכולוגית הקלינית הגב' פרידה ארניאס, והמתייחס לפגישות שנערכו עם הקטין ומשפחתו עד ליום 8/4/03, פגישות אשר הופסקו ביוזמת ההורים "עקב בעיות כלכליות שלא מאפשרות להם להמשיך את הטיפול בבנם ". משכך הנני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 35,000 ₪ ובשיערוך להיות סך 44,906 ₪. 7. לאור האמור ניתן בזאת פסק דין על סך 48,053 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום במלא בפועל, בצירוף הוצאות אגרה, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק. ברית מילהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתפיצויים