החלטה בפני בקשה מטעם התובע להתיר לו להביא ראיות מפריכות. יוזכר כי התובע טוען כי נפגע תוך כדי הליכה בשטחה של הנתבעת 1, על ידי עגלה שנדחפה על ידי אחד מעובדי הנתבעת 1, פגעה בו בכתפו הפילה אותו, וגרמה לו לנזק גוף, עליו הוא תובע פיצוי בתביעה זו. ביום 06.03.06 התקיים דיון שבמהלכו נחקר התובע בחקירה נגדית על תצהירו אותו הגיש במקום עדות ראשית בתצהיר, ולאחר סיום עדותו של התובע, הודיע בא כוחו (ראה עמ' 35 לפרוטוקול), כי "מאחר ותוך כדי חקירה נגדית, הייתה התייחסות למסמכים שונים, כולל תביעות ופרוטוקולים לביהמ"ש וכתב קבלה ושחרור שנוגע לילד, אני מבקש לשקול אפשרות להגיש מסמכים בעניין הזה, כמו כן, אני אבקש להעיד את המומחה מטעמי, ולכן אינני אומר בשלב זה אלו עדי". למעשה התובע, טרם סיים את הבאת הראיות מטעמו, אך לאור החלטתו הנ"ל, ומאחר ועדת הגנה הגב' נורית מורנו התייצבה לדיון מטעם ההגנה, (הנתבעות 1 ו-2) ביקשו הנתבעות 1 ו-2 והסכימו שעדותה של הגב' מורנו כעדת הגנה תשמע אף כי התובע טרם אמר אלה עדי. במהלך עדותה של הגב' מורנו, היא העידה לגבי גובהה של העגלה שהתובע טוען כי פגעה בכתפו, ומעדותה עולה שהעגלה הייתה בגובה כזה שלא יכלה לפגוע בכתפו. התובע פנה בבקשה הנוכחית וביקש כי יותר לו להביא ראיות מפריכות לעניין גובה העגלה. ייאמר כבר בפתח הדברים, כי אילו הנתבעות לא היו מסכימות לשינוי סדר הבאת הראיות והיו עומדות על זכותן שקודם התובע ייאמר אלה עדי, ורק לאחר מכן יביאו הן את עדיהן, לא הייתה מוגשת בקשה זו בשלב זה בו טרם הכריז התובע "אלה עדי". מכל מקום, הנתבעות מתנגדות לבקשתו של התובע, וכל אחת טעמיה עימה. לאחר ששקלתי את הבקשה, ואת התגובות של הנתבעות, החלטתי שאין מקום בשלב זה להתיר לתובע להביא ראיה מפריכה מה שקרוי בפסיקה עדות הזמה. מהותה של עדות זו, ויעודה הינה לאפשר לתובע להביא ראיות אשר הצורך בהבאתן עלה מתוך ראיות הנתבעים בצורה שהתובע לא צפה, ושלא היה אמור להביא לגביו ראיות מלכתחילה במסגרת הבאת הראיות מטעם התובע. תקנה 158 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי "התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות בכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצאת את פרשתו, ולהביא את ראיותיו הוא, ביהמ"ש רשאי לפי שיקול דעתו להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות". תקנה זו מעניקה אפוא, בידי ביהמ"ש שיקול דעת להתיר הבאת ראיות הזמה. בע.א. 73/49 ויסברג נ. חברת מיסדי חדרה בע"מ, פד"י ד' עמ' 776 נקבע מפי כב' השופט זילברג לאמור, "כלל גדול הוא בדין: המתחיל בראיות אומרים לו: גמור, והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן, כלומר להגישם חבילה אחת תוך פרשת העדויות שלו והינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן עד לאחר סיום פרשת יריבו, כאשר בא על הראיות חייב להוכיח את טענתו הוא". כלומר שכאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע אין מתירים לו לפלג ולשייר את מקצת ראיותיו עד לסיום הבאת הראיות על ידי הנתבע, אלא במקרים יוצאים מן הכלל כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד, (ראה למשל: ע.א. 207/51 אגד. נ. ברנדס פד"י ו' כרך 2 עמ' 1089). באשר למטרתה של עדות ההזמה הרי כפי שנאמר בבש"א ירושלים 1876/05 עזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ. ההסתדרות מדצינט הדסה ואח' פורסם בתקדין מחוזי 2005 (2) עמ' 5947. "לפי הפסיקה עדות הזמה מטרתה להביא ראיות מפריכות אשר עשויות להוכיח כי עדי בעל דין שכנגד לא היו דוברי אמת. עדות שכזו מטבעה מקומה יהיה לאחר שבעל הדין, שכנגד סיים את הבאת הראיות ומטרתה היא לאפשר לתובע לנסות ולהפריך ראיות אותן הביא הנתבע בדרך זו או אחרת במידת הצורך. עדות כזו הינה חריגה וביהמ"ש רשאי לאשרה בעקבות בקשה בהתאם". העולה מכל האמור, הוא שמבחינת הזמן, לפחות, אין זה הזמן, ואין זה המקום, כאשר התובע עצמו טרם סיים את הבאת ראיותיו והנתבעים, רק באופן אקראי השמיעו עדה אחת, לפנות לביהמ"ש בבקשה כזו. לעת עתה הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. ראיות מפריכותראיות