פסק דין רקע 1. המנוח, יליד 11.92, נהרג ביום 28.4.90 בתאונה בה היו מעורבים שני אופנועי שטח (להלן - "התאונה"), האחד נהוג בידי המנוח והשני - בידי הנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע"). 2. נגד הנתבע הוגש כתב אישום באשם גרימת מוות ברשלנות. בפסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. רזי) מיום 24.6.94, הורשע הנתבע ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון של 18 חדשים (להלן - "פסק הדין"). הן הנתבע והן הפרקליטות ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ובפסק הדין מיום 2.2.95 החמיר בית המשפט בעונשו של הנתבע וגזר עליו ששה חודשי מאסר בפועל והאריך את תקופת פסילת הרישיון מ-18 חודשים ל-7 שנים (להלן - "הערעור"). 3. התביעה דנן הוגשה על ידי התובעים נגד הנתבע ונגד הנתבע מס' 2 (להלן- "הקיבוץ"), אשר בשטחו אירעה התאונה. הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי נגד מר דני אוחנה (להלן - "אוחנה") בטענה כי הנתבע הגיע למקום לאחר הזמנה של אוחנה כפי שיפורט בהמשך. 4. הצדדים הסכימו כי סכום הפיצויים לתובעים יועמד על סך 100,000 ₪ (לאחר ניכוי 50% בגין רשלנות תורמת של המנוח), בצירוף שכ"ט עורך-דין על פי שיקול דעת בית המשפט. נוכח הסכמת הצדדים, הדיון להלן יעסוק בחלוקת האחריות בין הנתבעים וצד ג' בלבד. העובדות 5. מאחר ולגבי הנתבע חלות בנסיבות העניין הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, אביא להלן את עיקרי העובדות כפי שנקבע בפסק הדין. בשעות הבוקר של יום 28.4.90 רכב הנתבע על אופנוע מסוג "סוזוקי" בשטח עפר הסמוך לקיבוץ נחשולים. זמן מה לאחר מכן, הצטרף למקום המנוח. הנתבע והמנוח, שלא הכירו זה את זה, הגיעו למקום כדי להתאמן בספורט הידוע בשם "מוטוקרוס". זוהי פעילות רכיבה על אופנוע שדה הכרוכה, בין היתר, בקפיצות, ריחופים מעל תלוליות עפר המכונות "רמפות" ומעבר מכשולים שונים. הנתבע והמנוח החלו לבצע בשטח נסיעות אימונים בלתי משולבות או מתואמות. בתוך כך הם הגיעו לתלולית עפר שפסגתה בגובה 1.6 מ' על מנת לבצע ריחוף, וזאת מבלי שהאחד מבחין ברעהו. הנתבע נסע לעבר פסגת התלולית מכיוון צפון בשביל חוצה שרוחבו 1 מטר ואילו המנוח עשה את דרכו אל פסגת התלולית על אותו שביל מכיוון דרום. בהגיע שני הרוכבים לפסגת התלולית הם התנגשו חזיתית בעודם באוויר במהלך חווית הריחוף. כתוצאה מהתנגשות זו המנוח נהרג והנתבע נפצע באופן קל. טענות הצדדים טענות הנתבע 6. לטענת הנתבע, יש להטיל את מלוא האחריות (לאחר ניכוי רשלנות התורמת של המנוח כמוסכם), על הקיבוץ ועל אוחנה. אשר לקיבוץ - לטענת הנתבע חלה על הקיבוץ חובת זהירות מושגית וקונקרטית,שכן הקיבוץ הוא השולט ו/או המחזיק בשטח בו אירעה התאונה (להלן - "השטח"). עוד טוען הנתבע כי השטח לא היה שטח סגור או אסור לכניסה, לא היה מגודר, ולא היו כל סימני שילוט האוסרים כניסה לשטח וכן כי השטח הוכשר ויועד לשמש כשטח אימונים לאופנועי שדה, לגרסתו הקיבוץ הציג בפניו מצג שווא לפיו הנהיגה בשטח מותרת לאופנועים ולפיכך יש להטיל על הקיבוץ אחריות לתאונה. אשר לאוחנה - טוען הנתבע כי הלה היה במועדים הרלוונטיים יו"ר ו/או רכז ההתאחדות לאופנועי השדה בישראל ו/או עסק בריכוז וארגון הפעילות בענף זה בארץ ובמסגרת זו עודד את הנתבע להגיע אל השטח בו אירעה התאונה ולהתאמן בו. עוד טוען הנתבע כי אוחנה הוא זה אשר יזם ו/או ניהל ו/או ארגן את הקמת האתר בשטח לצורך אימוני אופנועי שדה. הנתבע טוען עוד כי במועד התאונה שהה אוחנה בשטח עם טרקטור במטרה להכשיר את השטח כמועדון מוטורי לאופנועי שטח. לפיכך, הזמנת הנתבע על ידי אוחנה ונוכחות אוחנה בשטח, בנסיבות המתוארות לעיל, מקימות אחריות כלפי הנתבע ומטילות על אוחנה אחריות לתאונה. טענות הקיבוץ 7. לטענת הקיבוץ, אין להטיל עליו כל אחריות לתאונה שכן האחריות כולה נופלת על המנוח ועל הנתבע וכן על אוחנה כמי שביצע את פעולות הכשרת השטח במועד התאונה. עוד טוען הקיבוץ כי המנוח והנתבע נכנסו לשטח ללא רשות וכמסיגי גבול וכי הוא נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים שעמדו לרשותו על מנת למנוע את כניסתם של מסיגי גבול לשטח. כן טוען הקיבוץ כי השטח טרם הוכשר לשמש כמקום לאימון אופנועי שדה. בנסיבות אלה, הוא פטור מכל אחריות לנזק שנגרם כתוצאה מהסגת גבול זו. לחילופין טוען הקיבוץ כי יש להחיל על המקרה את ההגנה הקבועה בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין באשר רשלנותם הפושעת של הנתבע והמנוח מהווה הסיבה המכרעת לנזק המנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלות הקיבוץ (המוכחשת) לבין התאונה. טענות אוחנה 8. לטענת אוחנה, אין להטיל עליו כל אחריות שכן האחריות כולה מוטלת על המנוח ועל הנתבע ואף על הקיבוץ. אוחנה מכחיש כי הוא שימש יו"ר ההתאחדות וטוען כי קביעה זו בפסק הדין אינה יכולה לחייב אותו, כמו גם יתר הקביעות בפסק הדין, שכן הוא לא היה צד להליך. עוד טוען אוחנה כי הוא לא הכיר את הנתבע עד ערב לפני התאונה שאז שוחח עם הנתבע בטלפון וסיפר לו כי בדעתו לבקר למחרת בשטח. אוחנה טוען כי הוא מעולם לא הזמין את הנתבע לבוא ולהתאמן בשטח וכי נוכחותו בשטח היתה כנוכחות של עובר אורח ולא מעבר לכך. דיון אחריות הנתבע 9. שוכנעתי כי יש להטיל את מירב האחריות לתאונה (לאחר ניכוי חלקו של המנוח), על הנתבע, שכן התנהגות הנתבע גבלה ברשלנות פושעת, כפי שנקבע בפסק הדין. על פי סעיף 42א לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי ולפיכך מושתק הוא מלהביא בהליך דנן כל ראיה לסתור את פסק הדין, על כל ממצאיו ומסקנותיו. עם זאת אציין כי אין בכך כדי למנוע מהנתבע להעלות טענות בדבר רשלנות תורמת מצד גורם כלשהו שלא הועמד לדין הפלילי או מצד הנפגע עצמו. כאמור, משלא הובאו ראיות לסתור את הקביעות והמסקנות שנקבעו בפסק הדין, יש להתבסס על הממצאים גם בהליך דנן, ככל שהדברים נוגעים לאחריות הנתבע לתאונה והתנהגותו עובר לתאונה. 10. הנתבע הודה בהליך הפלילי כי לא היתה כל פעולת תאום בינו לבין המנוח. לטענתו לא היה צורך בכך כלל שכן האימונים נעשים תוך הקפדה על נסיעה בכיוון אחד. בית המשפט הגיע בפסק הדין למסקנה כי הנתבע והמנוח נהגו עובר לתאונה "בפזיזות וחוסר אכפתיות המגיעים לכדי רשלנות איומה ומשוועת. לא יכול להיות ספק בדבר, שעל כל אחד מהם היה לצפות שרעהו עלול לעלות על התלולית מהעבר השני. תאום הנסיעה בתחום האתר היה בבחינת מהלך הכרחי ותנאי מוקדם לכל נסיעה. מיותר לציין, שלא היתה קיימת כל מניעה לכך". עוד נקבע בפסק הדין כי נסיעת הנתבע לעבר פסגת התלולית יצרה, בנסיבות שתוארו, מקור סכנה צפוי לתאונה קטלנית ולמרבה הצער הוא התממש. עוד נקבע כי על אף שהתנהגות הנתבע לא היתה הגורם היחיד לתאונה, די במה שהוכח, כדי לקבוע שהנתבע היה מעורב בתאונה מחמת מעשה התרשלות ואת היותו הגורם לאסון. בפסק הדין של הערעור נקבע בין היתר כי נסיעת הנתבע לעבר התלולית כשמעבר לה שטח מת לגביו, ללא קשר עין עם המנוח שלידיעתו היה מצוי והתאמן במשטח הנ"ל, הוותה מקור סכנה צפוי שתרם נכבדות לאירוע התאונה ולתוצאה הקטלנית שנגרמה. עוד נקבע כי בנסיעה "עיוורת" שכזו נטלו על עצמם הן הנתבע והן המנוח סיכון גדול והפרו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם זה כלפי זה, הן החובה המושגית והן הקונקרטית. בית המשפט ציין עוד כי "סבור אני כי במקרה דנן, שעה שמדובר בעיסוק ספורטיבי מסוכן ביותר שטרם מוסדה פעילותו באגוד ספורטיבי ובאתרים מתאימים המפחיתים את הסיכון למינימום, תוך קביעת כללי זהירות והתנהגות המקובלים על המשתתפים בו, מדיניות משפטית נכונה מחייבת הטלת אחריות, הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי, במקרה מתאים בו נגרם מוות או נזק גופני, למשתתף בו". 11. נדמה כי כל שצריך כבר נאמר ולא נותר אלא לקבוע כי התנהגותו הפזיזה וחסרת האחריות של הנתבע, אשר לא דאג לתאם את הרכיבה מראש עם המנוח, מהווה הפרת חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו כלפי המנוח, הן החובה המושגית והן הקונקרטית ויש על כן להטיל עליו אחריות משמעותית לקרות התאונה. אחריות הקיבוץ 12. שוכנעתי כי יש להטיל אחריות, אם כי פחותה, גם על הקיבוץ. אין מחלוקת כי השטח בו אירעה התאונה היה במועד הרלוונטי בחזקת ובבעלות הקיבוץ. הלכה פסוקה היא כי ביחסים בין בעל מקרקעין לבין מבקר שאינו מסיג גבול, מוטלת על בעל המקרקעין חובת זהירות מושגית כלפי המבקר. על הבעלים לוודא קיומם של תנאי שטח בטוחים שלא יסכנו את השוהים בו. הנתבע העיד, הן בהליך הפלילי והן בהליך דנן כי השטח לא היה בחזקת שטח סגור או אסור לכניסה, וכי לא היו כל סימני שילוט האוסרים כניסה לשטח, כך אף הצהיר חברו של המנוח רן ויטלס בתצהירו ובעדותו בהליך הפלילי. יש לציין כי עד זה הינו נטרלי. מזכיר הקיבוץ, מר אלי טל (להלן - "טל"), העיד הן בפני והן בהליך הפלילי כי השטח היה אסור לכניסה, גודר ושולט בהתאם. 13. בפסק הדין נקבע לעניין זה כי "עדותו של מר טל לא נראית בעיני מסתברת. כפי שהתברר במהלך המשפט, הוא עצמו היה נוכח במקום בשעת האירוע. הוא ספר כיצד צפה בשני הרוכבים ושלא מצא לנכון להעיר להם. זוהי נקיטת עמדה שאיננה עולה בקנה אחד עם היותו של השטח אסור לכניסה ויש לכך משנה תקוף כשמדובר בבעל תפקיד כזה בקבוץ". אף כי מקובלים עלי דברים אלה, אוסיף כי נדמה שאין צורך להכריע בשאלה האם היה שילוט האוסר כניסה לשטח, שכן שוכנעתי כי בפועל הכניסה לשטח הותרה, לרבות כניסה של אופנועי שטח. טל העיד במשטרה וכן בהליך הפלילי כדלקמן: "ניגשתי למקום, ראיתי שני אופנועים בתנועה, נוסף לכלי רכב אחרים שהיו במקום, גם שמעתי רעש של אופנועים. התקרבתי למאגר החמצון ושם שוחחתי עם אחד העובדים שהפעיל טרקטור. תוך כדי השיחה עימו, הם נסעו אופנועים. ראיתי שני זוגות של אופנועים" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 7.11.93). ובהמשך "חלפו 15 דקות מהרגע שהגעתי לאזור ועד קרות התאונה, במהלך פרק הזמן הזה, לא הייתי במצב תנוחה אחד. כל הזמן הסתובבתי. בודאי שראיתי את האופנועים במשך אותו זמן. הם לא היו בתנועה כל הזמן..." (עמ' 7 לפרוטוקול). ".....לא מצאתי לנכון לפנות אל מי מרוכבי האופנוע על מנת להביא לידיעתו את איסור הכניסה" (עמ' 8 לפרוטוקול). דברים אלה אישר טל בעדותו בבית המשפט בהליך הנוכחי (עמ' 19 לפרוטוקול). 14. המסקנה העולה באופן ברור מהדברים הינה כי, בין אם היו שלטים האוסרים את הכניסה לשטח ובין אם לאו, בפועל, הותרה הכניסה לשטח ולפיכך, הנתבע והמנוח לא היו מסיגי גבול והימצאותם בשטח היתה באישור הקיבוץ. 15. בהקשר זה ראוי להדגיש כי השטח יועד לשמש כמועדון מוטורי לאופנועים (עדות טל עמ' 7 לפרוטוקול בהליך הפלילי) וכן ראה את הקביעה בפסק הדין לפיה השטח היה מתוכנן לשמש מועדון רכיבה לאופנועי שדה והיה בהליכי הכשרה ושניתן, כנראה, היתר מכללא לקיים פעילות במצבו הבלתי גמור של האתר. כן ראה עדות טל בהקשר זה בבית המשפט לפיה התקיימו מספר פגישות בינו לבין אוחנה במסגרת יזמות להכשרת השטח למועדון מוטורי (עמ' 18 לפרוטוקול). עוד אישר טל כי כחלק מההכנה של בחירת השטח כיעודו למועדון מוטורי, נעשו על ידי הקיבוץ עבודות שנה קודם לאירוע התאונה. 16. מכל האמור עולה כי הקיבוץ אשר אפשר את כניסת האופנועים לשטח, היה ער לקיומם של האימונים עובר לתאונה ולסכנה הטמונה באימונים אלה ולא דאג להתריע על כך ו/או לאסור ביצועם. בהקשר זה ראה את דבריו של טל בתמליל השיחה בינו לבין הנתבע כי "מה הטעות האקוטית היתה, שבאמת זה היה פרטיזני, שבדרך כלל המסלול הוא חד סטרי". היינו - הקיבוץ (באמצעות נציגו), היה ער לסכנה הטמונה במעשיהם של המנוח והנתבע ואף על פי כן, לא מצא לנכון לאסור עליהם את האימון בשטח ולא הורה להם להפסיק את מעשיהם. בכך הפר הקיבוץ את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליו כבעל המקרקעין ויש להטיל אף עליו אחריות לקרות התאונה. אחריות צד ג' 17. בסעיפים 3 ו-4 להודעה לצד שלישי שהגיש הנתבע נגד אוחנה נטען על ידו כי בכל המועדים הרלוונטים לתביעה יזם אוחנה הקמת אתר לאימוני מוטוקרוס בשטח ולשם כך היה נוכח במקום בעת האימון שקדם לתאונה והמשיך להוות נוכח גם בעת התאונה. בתצהיר עדות ראשית טען הנתבע כי השטח יועד על ידי הקיבוץ בתיאום עם אוחנה לשמש כמסלול לנסיעת אופנועי שטח, הן לאימון והן לתחרות וכי נוכחותו של הנתבע בשטח במועד התאונה היתה מתואמת עם אוחנה. בעדותו בבית המשפט העיד הנתבע כי הוא נכנס לשטח בתיאום מלא עם אוחנה וכי הוא ראה שאוחנה נותן הנחיות והוראות למפעיל הטרקטור שהיה בשטח. עוד העיד כי לפני שהוא נכנס לשטח הוא לא דיבר עם מישהו מהקיבוץ, שכן מבחינתו "אוחנה היה הכתובת". הנתבע העיד עוד כי היתה היכרות קודמת בינו לבין אוחנה וכי אוחנה היה בשבילו כמו אבא ובאמצעותו הוא רכש את האופנוע עליו רכב בעת התאונה. עוד העיד כי חצי שנה לפני האירוע העניק לו אוחנה גביע לאחר שהשתתף בתחרות באשקלון וכי אף ביקר את אוחנה מספר פעמים בביתו. הנתבע הוסיף והעיד כי לאחר התאונה רץ אליו אוחנה ואמר לו "ידעתי שזה יקרה. היתה לי הרגשה". 18. כאמור לעיל, אוחנה הכחיש את כל טענות הנתבע המופנות כלפיו וטען כי לא היה לו כל קשר לאירוע התאונה, הוא לא הזמין את המנוח ו/או את הנתבע לשטח באותו יום, כי לא היתה לו כל היכרות קןדמת עם מי מהם וכי היתה זו יד המקרה בלבד שהוא היה במקום בעת התאונה ביחד עם המנוח והנתבע. עוד טוען אוחנה כי הוא לא ארגן ולא ניהל ולא עסק בשטח בהקמת אתר לאימוני מוטוקרוס. אוחנה אישר כי הוא שוחח בטלפון עם אלי טל רכז הקיבוץ כדי לשמוע אם לקיבוץ יש עניין לייעד את השטח למטרות מועדון מוטוקורוס. לטענתו, מעבר לשיחה ראשונית זו, לא היה כל מגע עם הקיבוץ או מי מטעמו בהקשר לכך וכן טוען כי לא הזמין טרקטור לשטח ולא ביצע כל עבודות הכשרה של השטח. עוד טען אוחנה כי ערב קודם לתאונה התקשר אליו הנתבע, שאותו הוא לא הכיר וסיפר לו על אופנוע שטח שרכש וכן ביקש לדעת אם יש מסלול אימונים. לדבריו, הוא השיב לו שאין מסלול אימונים וסיפר לו כי בכוונתו לגשת ולראות שטח באזור קיבוץ נחשולים. בתשובה השיב לו הנתבע כי הוא מתגורר בקרבת מקום וכי אף הוא יבוא למקום. אוחנה טוען כי הוא לא הזמין את הנתבע לשטח, לא יזם את בואו ולא הציע לו לבוא ובוודאי שלא אמר לו כי השטח ראוי לרכיבת אופנועים. עוד טוען אוחנה כי בעת התרחשות התאונה הוא היה מרוחק כ-300 מטר ממקום האירוע, ותוך כדי הליכה לעבר הדיונה, הוא ראה את התרחשות התאונה. בעדותו בבית משפט אישר אוחנה כי הוא אכן אמר לנתבע לאחר אירוע התאונה כי הוא ידע שזה יקרה וכי הוא ראה שהתאונה צפויה (עמ' 27 לפרוטוקול). 19. כזכור, טל העיד בבית המשפט כי במסגרת יזמות הפרויקט הוא נפגש עם אוחנה לפני התאונה והראה לו את השטח וכי עובר לתאונה עבד טרקטור מטעם אוחנה בעבודות הכשרת השטח לצורך ייעודו כמועדון מוטוקרוס. 20. עדותו של אוחנה לפיה הוא לא הכיר את הנתבע קודם לאירוע התאונה (למעט שיחת הטלפון ערב התאונה), אינה מהימנה עלי. עדות זו אינה מתיישבת עם תוכן השיחה שהתקיימה בין אוחנה לבין הנתבע אשר הוקלטה על ידי הנתבע, ממנה עולה באופן ברור כי בין השניים היתה היכרות קודמת ללא כל קשר לאירוע התאונה (ראה התמליל שהוגש על ידי הנתבע). הכחשת אוחנה את קשריו עם הנתבע מטילה צל על מהימנותו בכלל. 21. עוד שוכנעתי כי עדויות הנתבע וטל מתיישבות יותר עם הגיונם של הדברים מאשר עדותו של אוחנה. שוכנעתי כי גם אם אוחנה לא 'הזמין' את הנתבע לבוא לשטח, במובן הדווקני של המילה, הרי שהיתה כאן הזמנה מכללא. אחרת, לא ברור מדוע בכלל טרח אוחנה לספר לנתבע כי הוא מתכוון לעשות סיור בשטח לצורך בדיקת התאמתו לרכיבת אופנועי שדה. זאת במיוחד בשים לב לטענתו של אוחנה לפיה הוא כלל לא הכיר את הנתבע קודם לשיחה זו. 22. זאת ועוד; הימצאות הנתבע ואוחנה בשטח באותו יום ובאותה שעה, מתיישבת יותר עם גרסת הנתבע לפיה הביקור בשטח תואם בין הצדדים מראש, מאשר עם גרסת אוחנה לפיה יד המקרה היתה כאן. גרסת הנתבע אף מתיישבת עם עדות טל לפיה נוכחותו של אוחנה במקום היתה במסגרת בדיקת התאמת השטח לאמוני אופנועים והכשרתו את השטח. בהקשר זה אציין כי גם הקיבוץ וגם אוחנה טוענים כי עדותו של אלי טל בקשר לביצוע עבודות על ידי הטרקטור, הינה עדות כבושה שכן מעולם, עד לדיון בבית המשפט, לא טען העד דבר בעניין הטרקטור. אין בידי לקבל טענה זו שכן, עוד בעדותו במשפט הפלילי העיד טל כי עובר לתאונה הוא שוחח עם "אחד העובדים שהפעיל טרקטור" (עמ' 6 לפרו' מיום 7.11.93). אעיר כי מצפייה בקלטת שהוגשה על ידי הנתבע ניתן להיווכח כי השטח אכן הוכשר, ולו באופן חלקי בלבד, לאמוני אופנועים. 23. גם אם אניח לטובת אוחנה כי עבודות הטרקטור שהתבצעו בשטח במועד התאונה, לא נעשו מטעמו, הרי ששוכנעתי כי נוכחותו בשטח במועד התאונה, היתה לצורכי בדיקת השטח ומידת התאמתו לייעודו לפעילות ספורטיבית של אופנועי שדה והכשרתו למטרה זו. לפיכך, משנכח אוחנה בשטח כיזם ו/או כאיש מקצוע המעוניין להכשיר את השטח לפעילות ספורטיבית של אופנועי שדה, ומשהיה ער לאימונים שנעשו באותה עת על ידי הנתבע, אשר הגיע לשטח בעקבות תאום עמו, היתה מוטלת עליו בנסיבות אלה החובה, לכל הפחות, להתריע בפני הנתבע על הסכנות הצפויות ממעשיו. אדגיש כי אוחנה היה ער מראש לתרחיש הנוראי שהיה צפוי וכלשונו "ידעתי שזה יקרה" ואף על פי כן, הוא לא מצא לנכון להתריע ו/או להורות על הפסקת האימונים. בשל כל האמור, אני סבורה כי יש להטיל אחריות גם על אוחנה. חלוקת האחריות 24. בשים לב לכל האמור לעיל , אני סבורה כי יש לחלק את האחריות באופן הבא: על המנוח יש להטיל אחריות בשיעור של 50%. על הנתבע יש להטיל אחריות בשיעור של 40%. על הקיבוץ כבעל המקרקעין אחריות בשיעור של 10% ועל אוחנה אחריות בשיעור של 5% כשיפוי לנתבע. מאחר ואוחנה הינו צד ג', ישא הנתבע בחיוב ישיר כלפי התובעים ב- 40% מסכום הפיצוי המלא ואילו אוחנה ישפה את הנתבע ב -5% מהפיצוי המלא. התוצאה הינה כי הנתבע ישלם לתובעים סכום של 80,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% + מע"מ. הקבוץ ישלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כנ"ל וצד ג' ישלם לנתבע סכום של 10,000 ₪ בתוספת החלק היחסי של שכ"ט עו"ד ומע"מ. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותנזיקין