מהי תביעת נזיקין ?

##תביעת נזיקין:## תביעת נזיקין עשויה להצריך הכרעה בשלושה מישורים והם : המישור הנזיקי - חלוקת האחריות בין מספר צדדים המעורבים בתאונה בעטייה נגרם נזק לניזוק. המישור החוזי - מקום בו קיימת תניית שיפוי בין הצדדים המעורבים ולפיה מי מן הצדדים מתחייב לשפות את משנהו בגין חבות נזיקית שתושת עליו. (לתוקפן ולפרשנותן של תניות שיפוי על רקע הלכות בית המשפט העליון, ראה פסק דיני בת.א (עכו) 906/95 זיאן האיל נ. סלימאן חביש, דינים שלום טו , 390). המישור הביטוחי - סוגיית כפל ביטוח, מקום בו שני צדדים או יותר, ביטחו את עצמם באופן שהאירוע נשוא הנזק מכוסה על ידי יותר מפוליסה אחת. [לנושא כפל ביטוח ראה רע"א 3948/97, 5449/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769. בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 3946/01 סיגנא חברה לביטוח בע"מ נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך ס 672. לביקורת על פסק הדין ראה ש. וולר "על בעיית התיאום בין ביטוחים חופפים וסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח" משפטים לג (תשס"ג) 285]. ## כאב וסבל בתביעות נזיקין:## על הפיצויים בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין בשל נזקי גוף, שאינם בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להיקבע בהתאם לנסיבותיו של המקרה הפרטני, ולא על פי הסכומים הקבועים בדין ביחס לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראה לדוגמא ע"א 398/99 קופת חולים כללית נ. דיין פ"ד נה (1) 765, 768). על הסכום שנפסק לשקף באופן ממשי את הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק בשל הפגיעה וכתוצאה ממנה. בית המשפט פסק כי בתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל. לא כן הדבר בקביעת שעור הנזק הלא ממוני בתביעה לפי חוק הפיצויים. בתביעה על פי חוק זה, קבעו התקנות דרך מכנית לקביעת שיעור הפיצויים שאין לסטות ממנה, בכפוף לשיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי תקנה 2(ב) לתקנות. ## עוולת הרשלנות בתביעות נזיקין:## עוולת הרשלנות האזרחית, בנויה על בחינת קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתן, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובות לנזק שהתרחש. מושג "האדם הסביר", נועד לאזן בין אינטרסים רלבנטיים שונים המתייחסים לשיקולים שבאינטרס ציבורי מול אינטרס ההגנה על הנפגע הפוטנציאלי, תוך שילוב גורמים של תועלת חברתית וכלכלית, בצד שיקולי מוסר, הגינות וצדק (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132 (1982) (להלן: עניין ועקנין); אמת המידה של סבירות חלה הן לצורך קביעת קיומה של חובת זהירות, הן לצורך קביעת היקף החובה, והן לצורך בחינת קיום הסטייה מרמת הזהירות והאם ננקטו אמצעים מספיקים לצאת ידי החובה בנסיבות עניין נתון. מבחן הסבירות הוא נורמטיבי-אובייקטיבי (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 505, 506 (2004). לעניין עילת הרשלנות משמיענו סעיף 36 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש, כדלקמן: "36. "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". שלושה רכיבים אמורים להתקיים כדי לבסס עילה זו, ואלה הם: " לצורך הוכחת קיומה של רשלנות יש להוכיח כי התקיימו שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית); התרשלות - הפרת חובת הזהירות על ידי מעשה או מחדל. גרימת נזק - קשר סיבתי." ראה: תא (ת"א) 1709/01 מבנה רב דירות (1990) בע"מ נ' צוק מוצרי שיש ומוזאיקה לבנין בע"מ. כן ראו: ע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, כדלקמן: "תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים שבהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו, מבין המקרים שבהם אמנם התרשל המזיק, אלא ששיקולי המדיניות מביאים את בית-המשפט למסקנה כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות. לשונו של סעיף 36 לפקודה מורה כי חובת זהירות תתקיים כאשר אדם היה צריך לצפות את התרחשות הנזק ("צפיות נורמטיבית"), ולא רק היה יכול לצפותו ("צפיות טכנית"). הפסיקה הציבה מבחנים לעניין הקביעה מתי היה אדם צריך לצפות התרחשות נזק." ## הסתכנות מרצון בתביעות נזיקין:## החשיפה צריכה להיות בנסיבות שהניזוק הסכים לקבל על עצמו את הסיכון לנזק ללא פיצויים, לאמור, עליו לחשוף את עצמו גם לתוצאות המשפטיות של הנזק. עליו להסכים שאם יאונה לו נזק - יפול ההפסד עליו ולא על הנתבע. נדרשת הסכמה להסתכנות משפטית. (ראה: פלפל, שם, עמ' 80 ואילך; ע"א 753/75 בלגה נ' עזבון המנוח טפט ,פ"ד לב(1) 757; ע"א 145/80 הנ"ל , עמ' 147; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', מט(1) 102; ע"א 704/80 סידר בע"מ ואח' נ' קו צינו אילת אשקלון בע"מ ואח', פ"ד לט(1) 393; ת.א (י-ם) 1433/96 הנ"ל). ## אחריות בשטח צבאי בתביעות נזיקין:## סעיף 37א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 37א לפקודה קובע לאמור: "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תיקונו או בשל השימוש בו, לא תחול כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק". בית משפט המחוזי עמד על התנאים של סעיף זה בת"א 1547/98 (מחוזי י-ם) בני עודה ג'מאל לואי נ' משרד הביטחון: "כפי שניתן לראות, על פי סעיף זה, אין המדינה חייבת באחריות לנזק אשר נגרם למסיג גבול בשטח צבאי, אלא אם הוכח כי התובע נכנס לשטח בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה, וכי האחראי לאותו שטח, כלומר: הנתבעת, ידעה על הימצאותו של הנכנס לאותו שטח, בשעה שנגרם הנזק" (שם, פסקה 34). ## שיפוי בין מעוולים בתביעות נזיקין:## סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968, שכותרתו "שיפוי בין מעוולים", קובע כי החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 25.5.2006)[] . בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו: ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 216, 220-218 (1994); ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583, 618 (2000); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)), או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (עניין עיריית חיפה, בפסקה 49). ## אחריות מורים בנזיקין:## נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו [דנ"א 2571/94, עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, ]. מקובל כי יש בנוכחות מבוגר אחראי כדי למנוע או לרסן התנהגות פזיזה אצל קטינים. מידת הפיקוח משתנה בהתאם לנסיבות, כגון גיל התלמידים, סוג הפעילות בה הם עוסקים, הימצאותם בחבורה ועוד [ע"א 715/79, דניאלי נ' אורט, פד"י לה [2] 764 , וע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פד"י מז ## אחריות בנזיקין לתאונות עבודה:## סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר מעביד כדלקמן: "מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה". עוד נקבע, כי עובד הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור. . כפי שנפסק לא אחת בעניינים הקשורים בבטיחות בעבודה מקובל לצמצם את הגנת האשם התורם. המגמה שהשתרשה בפסיקה היא שכאשר מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד משבאים לייחס לו רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728). כלל זה חל על כלל העובדים, מכל הסוגים ובכל המצבים- זהירים ובלתי זהירים, עירניים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים וצעירים, גברים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים פוחזים ובכלל. (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563,585, ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג (3) 507,511). עם זאת, בית המשפט קבע לא אחת, כי במידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה, וכך קבע כבוד בית המשפט בפרשת 655/80 שלעיל: "...יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד". לפיכך, יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, וכך יהיה גם במקרה זה. נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בדלת אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו (ראו: 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273-274). שאלות משפטיותנזיקין