משחקיה בקניון - ארנונה

פסק דין 1. נושא העתירה הוא תעריף חיוב הארנונה שקבעה המשיבה בצו הארנונה 2000, לגבי אולם משחקים הנמצא בשטחו של קניון, לעומת אולם משחקים הממוקם בשטחים אחרים. שוני זה, לטענת העותרת מבוסס על הפליה, ולכן העתירה היא להצהיר כי התעריף ייקבע על-פי סיווג 343, בצו הארנונה הנ"ל. הרקע: 2. העותרת היא חברה העוסקת בניהול אולם משחקים אלקטרוניים, משחקי וידאו וכד', כאשר שטחו של אולם עומד על 914 מ"ר. העותרת מנהלת עסק זה בקניון הצפון נהריה (להלן: הקניון), מכוח הסכם שכירות. על-פי הודעת חיוב הארנונה לחודשים ינואר-פברואר 2001, נקבע תעריף שיעור הארנונה על-ידי המשיבה, לפי סיווג 324, המוגדר כ: "מרכז קניות - קניון בכל האזורים: קניון או מבנה, שלו כניסה משותפת אחת לפחות ובו חנויות המוחזקות ע"י מחזיקים שונים וכל שטח הכלול בו, לרבות דוכנים בין קבועים ובין ארעיים וכן מעברים. המחיר לכל מ"ר חנות בקניון יהיה סך של 237.89 ₪ מידות חוץ של החנות. למרות האמור לעיל, שטחים המשמשים למעברים בלבד בקניון, אינטרסולים יחויבו במחצית התעריף הנ"ל של חנות, ז"א סך 118.94 ₪ למ"ר. חניונים, בתי קולנוע ובנקים שבמרכז הקניות, יחויבו עפ"י התעריפים המתאימים לסוגי הנכסים הללו המפורטים בצו זה". לטענת העותרת, מאחר שהתעריף הספציפי בצו הארנונה הרלוונטי הוא "משחקים אלקטרוניים", אזי הסיווג הנכון הוא לפי 343, שזה לשונו: "אולם שמחות המשמש לחגיגות משפחתיות או אחרות, מועדוני לילה, דיסקוטקים מועדני קלפים, משחקים אלקטרוניים וכו' - סך של 103.47 ₪ לכל מטר מידות חוץ, כולל כל המבנים הנמצאים על החלקות ומשמשים למטרת האולם". 3. העותרת השיגה על קביעת המשיבה, ואולם ההשגה נדחתה מן הטעם, שאולם המשחקים בו מנהלת העותרת עסקיה, הוא חלק מן הקניון וככזה, תעריף הארנונה המחייב הוא 324. הסיווג 343 אינו חל במקרה כזה, מאחר שאולם המשחקים אינו עומד בפני עצמו, כפי שדורש סיווג זה. טענה מקדמית - אי מיצוי הליכים: 4. המשיבה העלתה טענה מקדמית, לפיה לא מיצתה המערערת הליכים קודמים, כפי שהיה עליה לעשות טרם פנייתה לבימ"ש זה, וזאת בהסתמך על סעיף 8 לחוק בתי משפט מינהליים, המשווה את הדיון המינהלי האמור המתנהל בבימ"ש זה, לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בג"ץ. תשובת העותרת היא, שמאחר שטענתה העיקרית היא קיומה של הפליה, וועדת הערר על-פי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשלו1976-, מוגבלת לסמכויות מנהל הארנונה, הרי שממילא לא יכולה הייתה לקבוע, כל טענה בדבר בטלות הצו בסיווג הספציפי, מחמת אי סבירותו, או היותו מפלה. בנסיבות אלה, הסמכות להכריע בשאלה היא לבימ"ש זה. בנושא האחרון הפנתה העותרת גם לספרו של רוסטוביץ ארנונה עירונית ((1995) 479) וכן לבג"צ 764/88 (דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, להלן: פס"ד דשנים). 5. לעניין נוסח המחלוקות שהועלו בעתירה זו, נראה, כי לא רק שאלת ההפליה היא הנושא הדורש הכרעה, אלא גם נושא פרשנות של התאמת הסיווג, ללא קשר ישיר לשאלת ההפליה. למעשה, הועלו שתי טענות על-ידי העותרת: סיווג שאינו מדויק, טענה שהיא בתחום הפרשנות וקשורה לאופן סיווגו של עסק. וטענה שניה חלופית, שאפילו הסיווג האמור, מתאים, יש לבטלו בגין טענות שמקורן בכללי מינהל תקין: אי סבירות, הפליה וכיוצ"ב. הטענה הראשונה - חיפוש אחרי סעיף סיווג ספציפי מתאים יותר - במיוחד כאשר ההגדרה בסיווג 324 מדברת על "חנות" לעומת סיווג 343 המציין מפורשות "משחקים אלקטרוניים", נוגעת לשאלת התאמת סיווג, ועל אף שהיא מתקשרת לשאלת פרשנות היכולה להיות מושפעת מטענות עקרוניות אחרות, אין לשלול אפשרות, כי הסמכות לדון בה הייתה לועדת הערר. העותרת הייתה רשאית לעשות אחת משתיים: או לטעון כי אין עוד מחלוקת כי הסיווג על-פי פרשנות הצו, אפשרי, ויש לבטלו רק מן הטעם שבהפעלתו בדרך זו ישנה הפליה. במקרה כזה, יכולה הייתה הפנייה להיעשות ישירות לבימ"ש זה כבימ"ש מינהלי. האפשרות האחרת, אם הייתה כוונה לעמוד על הטענה בדבר תיאום הסיווג הנכון על-פי לשונו של צו הארנונה, הרי שבמקרה כזה היה על העותרת, קודם פנייתה לביהמ"ש המינהלי, למצות ההליכים בפני ועדת הערר. בנושא אחרון זה, ראוי לחזור ולהפנות על דרך ההשוואה לרע"א 2425/99 (עיריית נס-ציונה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, תק-על 2000(3), 1217), שם עמד ביהמ"ש על ההכרה שגברה במהלך השנים בצורך להרחיב את פעילותם של גופי הערר השונים, הן בשל ריבוי המחלוקות בין האזרח לרשות והן בשל הצורך במומחיויות מיוחדות בבירור המחלוקות הספציפיות. יחד עם זאת, אין גם להתעלם מפסה"ד שניתן ברע"א 7669/96 (עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214), שם הבהיר ביהמ"ש שאין בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו1976-, הוראה החוסמת הגשת השגה על חיוב ארנונה בדרך של תביעה רגילה (והיום - בדרך של הגשת עתירה בביהמ"ש המינהלי) כאשר אותו דיון כולל גם טיעונים אחרים הדורשים בירור לגופו של עניין. בתיק זה, מאחר שלא ניתנה החלטה בדבר טענת הסף בשלב המקדמי, מאחר שהועלתה גם הטענה בדבר כללי המשפט המינהלי, ומאחר שהעותרת הגישה עתירה - ולא ערעור מינהלי - ניתן לבסס עמדתה, לפיה טענתה העיקרית של העותרת היא, בדבר קיומה של הפליה. בנסיבות אלה, ינתן פסק-דין לגופו של עניין. ואולם, אין ללמוד מכאן, לגבי אופן ההחלטות בעניינים דומים בעתיד. דיון ומסקנות - פרשנות הצו לעניין הסיווג הנכון: 6. העותרת טענה, כי מבחינת לשונו של צו הארנונה, הפרשנות המתבקשת ברורה. ברישא של סיווג 324 ישנה התייחסות לכל המבנים המוגדרים כ"חנות", לפי תעריף קבוע, במכפלת גודל השטח. לגבי כל שטח אחר המצוי בתוך שטח הקניון, יהיה האפיון העסקי אשר יהיה, ניתן יהיה לסווגו על-פי תעריף אחר, רק אם ישנה החרגה. מאחר שאולם המשמש למשחקי אלקטרוניקה, אינו כלול בחריגים המנויים שם, ומאחר שאין חולק ששטחו של אותו אולם נמצא בתוך הקניון, ומאחר שיש סיווג המאפיין במדויק סוג עסק זה, הרי שממילא התעריף לאותו סוג עסק, צריך שייקבע לפי סיווג המאפיין אותו כיחידה מסחרית, דהיינו: לפי סיווג 343 (להלן: סיווג כיחידה מסחרית), ולא לפי סיווג קניון (324, להלן: סיווג קניון). מעבר לאמור, סיווג עסקה לפי סיווג קניון ולא לפי יחידה מסחרית נגוע באי סבירות ומבוסס על הפליה, וזאת משני היבטים: האחד, השוני בתעריף בין אותו סוג עסק, מכוח מקומו בקניון, תוך התעלמות מהיקף עסקיו; האחר, ההחרגה בסיווג לפי תעריף של קניון נעשתה לגבי סוג של מסחר המתאפיין בשטח גדול יחסית לעומת חנות. יישום מרכיב זה על העותרת, מחייב גם כן החרגה לגביה, בהיות השטח הנדרש לאולם משחקים, מתאפיין אף הוא בשטח גדול יחסית. העותרת בתגובה ברשות שנתנה לכתב התשובה של המשיבה, הוסיפה והדגישה כי בצווי ארנונה שהוצאו במועצות מקומיות אחרות: יקנעם עילית, קרית ביאליק, מעלות תרשיחא, כפר יונה וקריית שמונה, בהן קיימים קניונים, לא נמצא אולם למשחקים אלקטרוניים המחוייב לפי תעריף של קניון, אלא לפי יחידה מסחרית רגילה. בנסיבות אלה, ולאור ההחרגה עצמה המצויה בצו הארנונה של משיבה לגבי סוגי עסקים אחרים, יש, לעמדתה, לקבל העתירה. המשיבה מבקשת לדחות את טענת ההפליה, בין היתר, בהתבסס על קיומו של שוני רלוונטי והוא - מיקומו של העסק. המשיבה מדגישה עוד, את ההשלכה שיכולה להיות לפרשנותה של העותרת, לפיה גם סוגי עסק אחרים המצויים בקניון, יסווגו על דרך הסיווג הספציפי הכללי, וממילא "יחמקו" מאותו סיווג של קניון, על אף הימצאותם בשטחו. 7. השאלה היא אפוא, מהו הסיווג הנכון לסוג עיסקה של העותרת. תהא המסקנה, שהסיווג הוא לפי קניון, תידרש הכרעה בשאלה נוספת והיא, אם יש בסיווג כזה כדי להצביע על הפליה, על העדר סבירות או על פגיעה בעקרון מינהלי אחר, המחייב שינוי הסיווג או ביטולו. עיון בטענות הצדדים ובהלכות שנקבעו, מורה כי במחלוקת האמורה, יש לאשר את עמדת המשיבה, וכי דין העתירה להידחות. 8. על-פי לשון ההוראות הרלוונטיות, משאין מחלוקת שמיקומו של בית העסק של העותרת בקניון, הרי שמוסמכת הייתה המשיבה לסווג עסק זה, לפי סיווג של קניון. העובדה, שיש סיווג ספציפי של בית העסק, תחת פריט 343, אין בה לסייע לעותרת, במקרה דנן. ראשית, מיקומו של בית העסק, מהווה, לכל הדעות ממד חשוב בקביעת תעריף החיוב, בהיותו קשור לרווחיות העסק, והוא נתון רלוונטי, המשפיע כמעט על כל עסק. שנית, השוואה לבתי עסק אחרים מורה, כי גם לאלה ניתן סיווג נפרד על-פי יחידה מסחרית. קבלת עמדת העותרת, כי כל עסק, אפילו ממוקם הוא בקניון, יש לסווג לפי סיווג של יחידה מסחרית, ירוקן מתוכן את סיווג הקניון, ועוד, יביא לתוצאה אבסורדית, לפיה תעריף של שטח נלווה בקניון כמו "מעברים" יחוייב בשיעור הגבוה מן העסק עצמו. באולם משחקים מחוץ לקניון, שיעור המס למ"ר הינו 103.47 ש"ח. שיעור המס לאותו עסק בקניון, עומד על 237.89 ש"ח למ"ר, ואילו שטחים המשמשים מעברים בלבד בקניון הם לפי תעריף של 118.94 ש"ח למ"ר. הפועל היוצא הוא, שבגין מעברים בקניון תשלם העותרת מס הגבוה יותר מבית העסק המצוי אף הוא בקניון. אין כל הגיון כי נישום המנהל עסק של אולם משחקים המצוי כולו בקניון, ישלם ארנונה פחות ממה שישולם עבור המעברים, שלפחות חלק יחסי משולם גם על-ידי העותרת. התוצאה מן האמור היא, שהפרשנות הלשונית המוצעת על-ידי העותרת, אינה יכולה להתקבל. יתר על כן, גם טענת הפליה ו/או אי סבירות לא הוכחו. 9. על אף ששיקול הדעת של המועצה להטיל ארנונה הוגבל בעקבות חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) משנת 1992 ואילך, ההלכות שנקבעו לפני חוק זה, יפות גם כיום בשינויים המתחייבים. המדדים שניתן לקחתם בחשבון הם בין היתר, מהות הפעילות המתבצעת בנכס, תכונות המשתמש, שיקולי רווחיות בהתייחס לענף עסקי מיוחד במשק וכיוצ"ב. לעניין המדדים הנ"ל, יש חשיבות גם למיקומו של הנכס. התשובה לשאלה אם יישום קריטריונים אלה על-ידי מועצת הרשות המקומית היה כדין, תלויה בנתוני הרשות ובמאפיינים של הנכסים וסוגי העסקים. המועצה זכאית לבחור את אותם ממדים הנכונים לה ולעירה, והתערבותו של בימ"ש זה, כבימ"ש מינהלי תהא ככלל, מצומצמת, ועל דרך ביקורת שיפוטית של החלטה מינהלית (ראה פס"ד דשנים, שם בעמ' 803 ג-ד). יודגש, כבר בשלב זה, כי ההשוואה שביקשה העותרת לעשות בין צווי ארנונה של המשיבה לצווי ארנונה של רשויות מקומיות אחרות, על אף שעקרונית דרך זו היא הנכונה כאשר מועלית טענה של חוסר סבירות, אולם, אין בהשוואה שנעשתה כדי לתמוך בעמדתה. כאשר מבקש נישום לערוך השוואה, עליו לדייק בפרטים ולקיים השוואה על בסיס פרמטרים דומים, בני השוואה. בכמה מן הרשויות המקומיות שהוזכרו על-ידי העותרת, לפיה הסיווג נעשה לפי יחידה מסחרית רגילה ולא לפי סיווג של קניון, לא מצאתי סיווג נפרד לקניון כקניון. נהפוך הוא, העסקים השונים בקניון נכנסים להגדרה הכללית לפי יחידות המסחר הקיימות באותו קניון, ולגבי שטח משותף בקניון, הנכללים אף הם במסגרת הכללית של "מסחר", ישנה החרגה מסויימת מבחינת תעריף נמוך יותר (ראה למשל סעיף 6 בצו הארנונה של המועצה המקומית כפר יונה; סעיף 2.2.2.5 בצו הארנונה לשנת 2001 של קרית שמונה; צו ארנונה לעיריית קרית ביאליק - סיווג ראשי 300). בצו הארנונה של קרית שמונה רק בתי אוכל במרכזים מסחריים קיבלו סיווג של תעריף גבוה יותר (סעיף 2.2.2.2), ואילו עסקים אחרים, לא קיבלו כלל סיווג מיוחד לעצם היותם במרכז מסחרי (ראה סעיף 2.2.2.1), ממילא אולמות משחק, נותרו לפי סיווג עצמאי שונה (2.2.2.4). בצו הארנונה של עיריית מעלות תרשיחא, יש תעריף שונה לבניין המשמש לבתי עסק, חנויות ומחסנים במרכזים המסחריים (סעיף 2(ד) - יש להעיר כי צו זה לא הוצג במלואו). מכל מקום, גם מצו זה ניתן ללמוד, כי המיקום והיותו חלק מקניון, יש בו להשפיע על שיעור התעריף. בתי עסק במרכז מסחרי הם לפי תעריף של 54.06 ₪ למ"ר ואילו אותו עסק מחוץ למרכז המסחרי הוא לפי תעריף של 38.25 ₪ למ"ר. הפועל היוצא הוא, שלפי צו זה, ועל-פי העמודים שצורפו - יש בו דווקא לתמוך בעמדת המשיבה. אולם משחקים הנמצא בתוך מרכז מסחרי, יכלל בתוך אותו סעיף (2)ד, לפי התעריף הגבוה מבין השניים. בצו הארנונה של המועצה המקומית יוקנעם (צורף לתיק שלא בסדר העמודים הנכון) אין גם כן כדי לתמוך בעמדת העותרת, מפני שהסיווג שם לבתי מסחר על-פי סיווג ה"סל", זהה בשיעורו לבתי עסק בקניון (סיווג לפי 325) שניהם לפי תעריף של 49.38 ₪ למ"ר. אם ביקשה העותרת לערוך השוואה היה עליה להצביע על רשות מקומית בה כולל צו הארנונה סיווג לפי קניון, ולמרות האמור, מוחרג אולם משחקים מסיווג כזה ונכלל בסיווג לפי יחידה מסחרית רגילה אחרת. המקרים שהובאו אפוא על-ידי העותרת אינם בני השוואה. מעבר לאמור, צודקת המשיבה, שבבחינת הסבירות או המידתיות בקביעת צו הארנונה, יכולים להיות שיקולים שונים אצל רשויות מקומיות שונות, ואין בבחירה בדרך שונה, או במתן משקל שונה לנתונים אחרים, כדי לשלול את סבירותה של מי מההחלטות. מתחם הסבירות הוא כזה, שהוא יכול לכלול בתוכו את כל אחד מצווי הארנונה. 10. גם טענת העותרת, כי יש להתחשב ברווחיותו של עסקה, דינה להידחות. כפי שנפסק בפס"ד דשנים, וכפי שנזכר לעיל, האישור שניתן לסיווג מיוחד בשל רווחיות של עסק נעשה בהתחשב בענפים עסקיים מסויימים מאוד במשק, כגון: חברות ביטוח ובנקים, ענפים שעל-פי מהות עסקיהם רווחיהם חורגים מעסק אחר. אין כל בסיס לטענה, כי הארנונה תוטל באופן שונה על כל עסק בנפרד - אפילו משתייך הוא לענף עסקי מסוים, לפי רווחיו שלו (ראה פס"ד דשנים, שם, בעמ' 804ז805-א). גישה כזו, נוגדת גם את עקרון יעילות הגבייה, לפיו מס טוב נדרש להיות גם יעיל, ויעילות פירושה גבייה מרבית במינימום משאבים (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 161, 165). מה עוד, שדווקא קריטריונים המותנים בנסיבות המייחדות עסק ספציפי, עלולים להיות בסיס להפעלה לא שוויונית של המס (ראה פס"ד דשנים, שם, בעמ' 805ב). יחד עם זאת, אין מניעה כי מועצת הרשות המקומית תטיל שיעור מס גבוה יותר בשל שיקולים כלכליים, המבוססים על ממדים אובייקטיביים, כגון: מיקומו של בית העסק (ראה לצורך השוואה בג"צ 345/78 ירדנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיריית ת"א-יפו, פ"ד לג(1) 113). 11. השאלה אם סיווג בית עסק בשל הימצאותו בקניון, לפי תעריף גבוה, בהשוואה לסיווגו של אותו עסק במקום אחר היא מפלה או בלתי סבירה, מותנית בתשובה לשאלה, אם נתון המיקום בכלל, וקניון בפרט, הוא נתון המבסס שוני רלוונטי, המצדיק תעריף שונה, שהרי שוני רלוונטי אינו יוצר הפליה. שוויון מוגדר כיחס שווה במקרה בו קיים שוני, אך הוא אינו רלוונטי לאותו עניין. יחס שונה במקרה כזה, יוצר הפליה פסולה (ראה בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הבטחון ואח' מט(4) 94). כפי שהובהר, וכפי שב"כ העותרת - בדין הודה - נתון זה הוא רלוונטי. מקום הנכס הוא נתון רלוונטי לגבי בית מגורים וניתן לחלק את שטח השיפוט של רשות לאזורים ולחייב בכל אזור, לפי תעריף שונה (ראה רוסטוביץ, ארנונה עירונית (1995) עמ' 139). נתון זה רלוונטי גם לנכס המשמש לעסק, לא רק מבחינת האזור בו הוא נמצא, אלא גם בהתייחס לאופי הפעילות העסקית המתבצעת במקום. עסק, במיוחד כגון עיסקה של העותרת, יש לו יתרונות כלכליים ברורים אם הוא מתנהל בקניון או במקום אחר, מחוץ לקניון. 12. מעבר לכך הניסיון של העותרת, להעמיד את התעריף השונה והגבוה יותר של עסק בקניון כמותנה בגודל העסק, אין לו על מה לסמוך. ההסברים שניתנו על-ידי המשיבה להחרגה הקיימת בצו הארנונה, סבירים ויש לקבלם. לגבי בתי קולנוע, ניתן להניח כי בילוי כזה מתוכנן בדרך כלל, ואינו מותנה - לפחות לא באופן מהותי - במיקומו, אם הוא חלק ממרכז מסחרי אם לאו. כלומר, היותו ממוקם בקניון לא מקנה לבעליהם - מבחינת משיכת צופים - יתרון על בעליהם של אולמות קולנוע הממוקמים מחוץ לקניון, לפחות לא באופן מכריע. ומן הטעם האמור, לא שונה התעריף בשל נתון זה. (ההחרגה לגבי בתי קולנוע, השאירה את הסיווג לפי תעריף של - 59.70 ש"ח למ"ר). לגבי העסקים האחרים כגון: בנקים, אלה הוחרגו מכוח אפיונם כבעלי עסק רווחיים, והתעריף לגביהם גבוה אף מזה הקבוע לגבי עסק אחר בקניון. שטח החניונים הוחרג, כדי למצוא פתרון לבעיית החניה. אין אפוא בנתון גודל הנכס, כדי להכריע בשיעור התעריף שנקבע לו, וממילא, אין בנתון זה כדי להשפיע גם לגבי עסק העותרת. 13. כאמור, שיקול הדעת לקביעת הממדים הרלוונטיים לצורך שיעור הארנונה נתון למועצה של הרשות המקומית. התערבות ביהמ"ש בהחלטה מינהלית תעשה על-פי מבחני הביקורת השיפוטית על החלטה כזו. משנבדק ונמצא כי החלטתה היא בגדר מתחם הסבירות, במיוחד לאור קיומו של נתון המצביע על שוני רלוונטי - מיקום העסק בקניון - בין יחידה מסחרית המתנהלת בקניון לעומת אותו סוג עסק המתנהל מחוצה לו, הרי שדין טענת ההפליה כמו גם טענת העדר הסבירות, להידחות. התוצאה: 14. אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה. אני מחייבת את העותרת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ארנונה