פסק - דין ערעור זה מופנה כנגד החלטת ועדת הערר שליד עירית ת"א- יפו , אשר בתאריך 26.10.99 , דחתה את בקשת המערערת לעניין קביעת ארנונה מס' 0800-3030-029-18 לגבי נכס בדרך נמיר 303, ת"א. העובדות הערעור עניינו חיוב המערערת בתשלום ארנונה בגין מבנה עץ ששטחו 33 מ"ר . חלק מהמבנה סגור וחלקו פתוח, הצדדים מסכימים כי החלק הסגור מהווה "בנין" בר חיוב בארנונה. המחלוקת נסבה סביב החיוב עבור השטח המקורה. הנכס נשוא הדיון משמש מזנון שהמכר בו מתבצע ע"י מכונות המוחזקות בתוך מבנה העץ הסגור , כאשר חזית המכונות פתוחה ופונה לתוך שטח מקורה בו מוצבים כסאות ושלחנות ושתי מכונות נוספות לממכר מזון . בהחלטה נשוא הערעור שבפניי קבעה הוועדה כי השטח המקורה מהווה חלק מבניין ולכן יש לחייב את המערערת בתשלום ארנונה בגינו. המחלוקת בין הצדדים המערערת טוענת כי טעתה הועדה בקובעה, כי השאלה אם שטח מסוים מהווה חלק מבניין הינה שאלה פונקציונאלית. המערערת סבורה כי " הפונקציונאליות " איננה יסוד החיוב בארנונה, אלא השטח הנישום עצמו בהתאם להגדרותיו בהחלטה של מועצת העיר ת"א מתוקף סמכותה בתקנות ההסדרים במשק המדינה ( ארנונה כללית ברשויות המקומיות משנת 1998) תשנ"ח -1997 ( להלן: "צו הארנונה") ,לטענת המערערת השטח הפתוח הינו למעשה " פרגולה" שאינה בת חיוב, וזאת משום שבצו הארנונה נקבעו הוראות המחריגות ובמתכוון את " הפרגולה" מהגדרת "בניין" המחוייב במס. בסעיף 1.3.1 לצו הארנונה נקבע כי פרגולה תחויב במלואה אם יש לה שני קירות או יותר, ומכיוון שבעניינו אין חולק כי מדובר בשטח מקורה שלו קיר אחד בלבד אין לחייב את המערערת בגין הפרגולה. עוד טוענת המערערת כי השטח הנדון איננו נמצא בתוך יחידת הבניין, אלא מחוצה לה, וצו הארנונה כלשונו יחיס לביטוי "בתוך" ולא לביטוי "צמוד" ועל כן לא חל על שטח צמוד לבנין כאשר על הבנין מוטלת ארנונה. לעומתה גורס המשיב, כי הנכס כולו בר חיוב בארנונה בהתאם לאמור בסעיף 1.3.1 (ב) לצו הארנונה לשנת 1998 הקובע: "... בשטח הבנין נכלל כל השטח שבתוך יחידת הבנין, לרבות יציע וכל שטח מקורה אחר וכן, מרפסות סככות..." לטענת המשיב משנמצא כי השטח הפתוח עונה על התאור בהגדרת "בנין" , מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הוא פרגולה אם לאו. בנוסף טוען המשיב כי הגדרת פרגולה אליה מפנה המערערת אינה רלבנטית לעניינו וזאת מאחר שההגדרה של המונח "פרגולה" על פי סעיף 1.3.1 (י"ב) מתיחסת לפרגולה שאינה מחוברת למבנה. דיון מקובלת עלי טענת המשיב כי השטח הפתוח נשוא הערעור הינו חלק מהבנין ועסקינן במתקן קבוע ובנוי. כפי שנקבע בבג"צ 162/69 פז חברת הנפט בע"מ נ' עירית הרצליה פד"י כ"ג (2) 444 ע"י כב' השופט ויתקון שיש לפרש את המונח "בניין" כדלקמן : " כוונת המחוקק לבנינים שבני אדם עשויים להמצא בהם אם למגורים ואם לשימוש אחר, תהא אשר תהא צורת מבנם. .." כמו כן אין חולק כי השטח נשוא הערעור מהווה חלק מהעסק אשר מתנהל בבנין והוא מיועד לרוכשי טובין מהמכונות : כדברי ב"כ המערערת בדיון בפני ועדת הערר מיום 27.1.99 : "... הוספה פרגולה במקום כדי שאנשים שמסתובבים במקום ומשתמשים במכונות האוטומטיות שאינן מאוישות, יוכלו לעמוד בצל הואיל וכל האזור הינו חשוף ללא מחסה ברדיוס של מאות מטרים..." בספרו של ה. רוסטוביץ , ארנונה עירונית, מהדורה רביעית ( להלן: ארנונה עירונית) בעמ' 638 נאמר: "כדי לקבוע אם ניתן לראות בדבר מסוים 'מבנה' או ' בנין' יש להסתמך על השכל הישר ועל ההגיון הפשוט של חיי המציאות, ע"פ 223/66 תיק נ' היוה"מ פ"ד כ (2) 558. נראה, שפסקי הדין שפרשו את המונח 'בנין' לצורך ארנונה התקשו ליישם את מבחן השכל הישר וההגיון הפשוט. הואיל ובדיני מיסים עסקינן, ראוי לדעתנו לקבוע את המבחן להגדרת בנין כמבחן כלכלי , לאמור: בנין הוא כל מבנה ,אשר מופקת ממנו תועלת כלכלית לבעלים או למחזיק ." השטח נשוא הערעור הינו מבנה קבוע ובנוי ומחובר לשטח הסגור חיבור של קבע ותוחם אותו, המערערת מפיקה משטח זה תועלת כלכלית מאחר שהוא משרת את רוכשי הטובין מהמכונות, ולכן נראה כי הפרגולה מהווה חלק בלתי נפרד מהמבנה ויש להתייחס אליה כחלק מהמבנה.( ראה ערר 102/92 רסיטל קלסיק בע"מ נ' מנהל הארנונה עירית תל אביב שם נקבע , כי למרות שהאוהל עצמו ספק אם ניתן להגדירו כבנין ,ניתן לחייב את שטח הקרקע שעליו עומד האוהל כ "שטח קרקע שעיקר שימושו עם המבנה ... לכל צורך אחר של אותו מבנה" אולם לא די בהיות הפרגולה חלק מבניין על מנת לחייבה בארנונה, משום שיש לבחון גם את השאלה האם היא עונה על הגדרת "פרגולה בת חיוב" בצו הארנונה וזאת בשל העובדה כי מחוקק המשנה ,קבע הוראות מיוחדות ביחס ל"פרגולה" אשר מוציאות את הפרגולה מכלל הגדרתו הרחבה של הבנין המחוייב במס אלא אם כן התקיימו התנאים המפורטים בהגדרה . סעיף 269 לפקודת העיריות ( נוסח חדש ) שמכוחו שאבה העירייה סמכות לחקיקית צו הארנונה קובע : " בניין- כל מבנה שבתחום העירייה לרבות שטח קרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה ..." בסעיף 1.3.1 (ב) לצו הארנונה לשנת 1998 נקבע : "בשטח הבנין נכלל כל שטח שבתוך יחידת הבנין, לרבות יציע וכל שטח מקורה אחר וכן מרפסות, סככות ובריכת שחיה. ובסעיף קטן (י"ב) 1.3 נקבע: " פרגולה תחויב במלואה אם יש לה שני קירות או יותר." סעיף 269 לפקודת העיריות , מקנה לעירייה סמכות להוציא שטחים מסוימים מגדר ההגדרה של המונח "בנין", ובענייינו בחרה העירייה להחריג שטח של פרגולה שיש לה פחות משני קירות מחובת תשלום הארנונה. מכיוון שמוסכם על הכל שלפרגולה נשוא הדיון קיר אחד בלבד אין לחייב את השטח המקורה נשוא הערעור בתשלום ארנונה, ויש לראות את סעיף 1.3.1 (ב)בצו הארנונה כדין כללי, ולאבחנו מסעיף 1.3.1 (י"ב) המתייחס לפרגולה שהנו דין ספציפי הגובר על הביטוי הכללי. לאור האמור לעיל נראה כי יש לקבל את טענת המערערת כי מחוקק המשנה בעל צו הארנונה , חוקק הוראות מיוחדות ביחס ל"פרגולה" המוציאות מכלל תחולה של הגדרת " בנין" פרגולה שלה קיר אחד בלבד. אין ממש בטענת המשיב שההגדרה של המונח "פרגולה" על פי סעיף 1.3.1 (י"ב) מתייחסת לפרגולה עצמאית אשר אינה מחוברת למבנה ולכן אינה רלבנטית למקרה שבפניי. לא מצאתי תימוכין לטענה זו בלשון החיקוק מה גם שהטענה איננה מתיישבת עם שאר ההגדרות בצו ועם סעיפיו. כאשר חפצה העירייה להרחיב את השטח הכלול בהגדרת "בנין" היא קבעה זאת בצו עצמו :"...לרבות יציע וכל שטח מקורה אחר וכן מרפסות , סככות ובריכות שחיה ." כך נהגה גם כאשר חפצה להחריג שטח הכלול בשטח הבניין כגון מרפסת גן, חניה ומחסן. ולדוגמא מרפסת גן המוגדרת בצו איננה מתייחסת בהגדרתה לבניין : "מרפסת גן- תחויב במלואה במידה והינה מקורה או בעלת מעקה או קיר בשלושה צדדים של היקפה." וזאת כאשר ברור שמרפסת גן מעצם טיבה וטבעה מחוברת לבנין. גם ביתר הפריטים המוגדרים כבנין או מוחרגים ממנו לא מצאתי אבחנה בין מבנים צמודים לבנין או נפרדים ממנו והריבוי וההחרגה מתיחסים לסוג מבנה כגון "סככה" ,"חניה" ,או "מרפסת" וכך גם ה"פרגולה" . לאור האמור לעיל החלטתי לקבל את הערעור, ואני קובעת כי אין לכלול את שטח הפרגולה בשטח הבנין החייב בארנונה. המשיב ישלם הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. מבנהארנונה