פסק דין מהות הערעור 1. זהו ערעור מינהלי על החלטתה (מיום 29.12.2003) של ועדת הערר לענייני ארנונה (להלן - ועדת הערר או הוועדה) של המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן - המועצה המקומית או המועצה). בהחלטה, נדחה עררם של המערערים על חיובם בתשלום ארנונה עבור דירתם (להלן - הדירה), הנמצאת בתחום המועצה המקומית, לחודשים דצמבר 2002 עד פברואר 2003 ועד בכלל, תשלום שהסתכם בסך של כ-3,500 ₪ נכון למועד הרלוונטי (כ-6,000 ₪ נכון להגשת סיכומי המערערים; סעיף 1 לסיכומיהם). רקע עובדתי 2. העובדות הצריכות לעניין, כפי שהובאו בהחלטת ועדת הערר ואשר עליהן לא חלקו המערערים (עמ' 4, סעיף (ב)(2) לכתב הערעור), הינן כלהלן: המערערים נכנסו לדירת מגוריהם החדשה, ברחוב פטדה שבמבשרת ציון, ביום 1.12.2002. כניסה זאת לדירה נעשתה עוד בטרם נסתיימה בנייתה, כמו גם בניית הבניין כולו. רק ביום 5.2.2003 הוצא לדירה טופס 4 (הניתן לפי תקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון), תשמ"א-1981), ורק בעקבות זאת חובר הבניין כדין ובאופן תקני לרשת החשמל של חברת החשמל, למים ולביוב. ביום 2.3.2003 "נמסרה" הדירה למערערים (כלשון ועדת הערר). המערער 2 (להלן - המערער) העיד בפני ועדת הערר, כי מאז שנכנסו המערערים לדירתם ועד יום 2.3.2003 הייתה הדירה מחוברת חיבור פיראטי לחשמל, חיבור של "פאזה אחת" שנעשה על ידי הקבלן, ומאחר שבבניין גרו שלושה דיירים באותה עת, העומס גרם לניתוקים תכופים, כך שהדיירים עשו "תורנות, מי מדליק מה ואיזה מכשיר חשמלי". בנוסף, במשך שלושה חודשים אלה, כדי להגיע לארון החשמל (לשם חיבורו כאשר נותק), צריכים היו הדיירים ללכת כ-30 מ' במסדרון של החנייה, אשר טרם רוצף בבטון, ורצפתו הייתה עשויה רק ברזלים לפני יציקה "שהיוו מכשול". כן ציין המערער בפני הוועדה, כי היו בדירה מים זורמים, חמים וקרים (לצורך חימום המים, כאמור, היו השכנים עושים תורנות בשל העומס); גז היה מחובר לדירה; כל פנים הדירה היה בנוי ותקין (פרט למסדרון בחנייה, המוביל לארון החשמל); לא היה חשמל במדרגות החיצוניות; ליד הבניין היו מיכלי זבל, שככל הנראה פונה על ידי המועצה המקומית, אך בשל החורף הקשה, המיכלים התהפכו והיה סביבם זבל; כביש הגישה לבניין היה ברוב חלקיו ללא זפת ועם בוץ. 3. בהחלטתה, קיבלה ועדת הערר את העובדות כפי שתוארו על ידי המערער, ועל בסיסן דחתה את הערר. בערעורם, לא תקפו המערערים את הוועדה על כי החסירה פרטים עובדתיים רלוונטיים כאלה או אחרים. עם זאת, מהערעור נמצאנו למדים כי המערערים טוענים למסכת עובדתית מפורטת יותר ואף שונה מעט לעומת זו שתוארה, ובכלל זה: "חוסר האפשרות לכבס (מכונת כביסה); לבשל (כיריים חשמליות ותנור), לחמם את הבית בעיצומו של חורף קשה; להתקלח במים חמים (היונקרס); להאיר את הדירה בצורה סדירה; להפעיל את הטלוויזיה…" (עמ' 6, סעיף 2(ד)(2) לכתב הערעור; ההדגשות במקור). המשיב טוען כי מדובר בהרחבת חזית ובניסיון של המערערים "להחיות" טענות שנזנחו בפני ועדת הערר. על כך משיבים המערערים, כי "'כל אדם סביר' היה נוכח לדעת שבמתח של שליש … פאזה (פאזה אחת לשלושה דיירים …), מעבר לתאורה בלבד, לא ניתן להפעיל, למעשה, מכשיר חשמלי כלשהו" (עמ' 3, סעיף II(2)(ב) לסיכומיהם; ההדגשות במקור). לטענה אחרונה זו עונה המשיב, כי הטענה בדבר "שליש פאזה" הועלתה לראשונה בסיכומי המערערים, ומן הראוי היה להעלותה כבר בפני ועדת הערר. 4. אציין כבר כאן, כי במחלוקת עובדתית זו, יש לקבל את טענות המשיב. העובדות (הנוספות) שתיארו המערערים בערעורם, לא זו בלבד שנוספו על העובדות שציינה ועדת הערר בהחלטתה, אלא אף שונות מהן בחלקן: כך, בעובדות שעליהן נסמכה ועדת הערר (ואשר צוטטו בהחלטתה מפי המערער עצמו) צוין כי בדירת המערערים זרמו מים חמים, וכן כי בוצעה "תורנות" בין השכנים בנוגע להפעלת מכשירים חשמליים. אין הדבר עולה בקנה אחד עם הטענות העובדתיות הנוספות שהעלו המערערים, לפיהן לא הייתה אפשרות להתקלח במים חמים או "להפעיל, למעשה, מכשיר חשמלי כלשהו". המערערים לא תקפו את הנתונים העובדתיים הקשורים בדירה, כפי שהובאו בהחלטת הוועדה בציטוט מפי המערער עצמו, ולא ניתן עתה - בשלב הערעור על החלטתה - לטעון בדרך אגב טענות עובדתיות חדשות, לא כל שכן כאלה שאינן עולות בקנה אחד עם העובדות כפי שקבעה ועדת הערר. אוסיף, כי הטענה שכל אדם סביר מבין מה המשמעות של חיבור ב"שליש פאזה" אינה מן המפורסמות, מה גם שטענת המערערים לפיה חיבור ב"פאזה אחת" (כפי שתואר על ידי הוועדה, בהסתמך על עדות המערער) משמעותו למעשה היא חלוקה של פאזה אחת בין שלושה דיירים, כלומר שליש פאזה לכל דירה, היא אכן טענה חדשה המופיעה לראשונה בסיכומיהם בערעור, כטענת המשיב. העובדות שעל יסודן אשקול את טענות הצדדים תהינה אפוא אלה שאינן במחלוקת (ואשר ממילא על בסיסן נסמך הערעור בכללותו; ראו סעיף 1(א)(2) וסעיף 2(ב)(2) לכתב הערעור). החלטת ועדת הערר 5. ועדת הערר לא קיבלה את הערר. היא קבעה כי המבחן לעניין גמר בנייתה של דירה לצורך חיוב בארנונה הוא המבחן הפונקציונאלי, כלומר, יש לבחון האם בליקויים והמגבלות הקיימים בדירה יש כדי לשלול את יעודה כמקום ראוי למגורים. בהסתמכה על העובדות כפי שהביאן המערער בפני הוועדה, השיבה הוועדה על שאלה זו בשלילה, בקובעה כי ביום 1.12.2002 הייתה הדירה ראויה למגורים לצורך חיוב בארנונה. בין נימוקיה ציינה הוועדה כי החיבור הזמני לחשמל, אף אם גרם לחוסר נוחות, לא שלל את היות הדירה ראויה למגורים; כי העובדה שהמערערים, כמו גם הדיירים האחרים בבניין למעט דייר אחד, נכנסו לגור "באותו פרק זמן בקירוב", מחזקת את המסקנה שהדירות היו ראויות למגורים, וכך גם העובדה שהדיירים האחרים לא השיגו על חיובם בארנונה בגין אותה תקופה; וכי העדרו של טופס 4 אין בו כדי למנוע חיוב בתשלום ארנונה. עיקרי טענות המערערים 6. לטענת המערערים, ביום 1.12.2002 הדירה לא הייתה ראויה למגורים. כל כך, בשל החיבור הבלתי חוקי, הזמני והמסוכן, לדבריהם, לתשתיות החשמל, המים והביוב, ומשום שטרם ניתן טופס 4 לגבי הדירה. לטענתם, חיבורי הקבע שנדרשו, כמו גם ריצוף "מסדרון הבייסמנט" בבניין ובניית "חדרונים" למיכלי האשפה, הם כולם בבחינת "תוספת חומרים או עבודה" כדי שהדירה תמלא את תפקידה למגורי אדם. בתמיכה לטענות אלה מפנים המערערים לפסיקה, לפיה באין חיבור חשמל ומים, או ללא שימוש סביר ורגיל בהם, אין לסווג דירה כ"דירת מגורים", וכך גם בהעדר טופס 4. בהפנותם לפסיקה, טוענים הם גם למבחן "סיום הבנייה", וטוענים כי העדר חיבור הקבע של דירתם לרשת החשמל מהווה "קריטריון ברור וקטגורי לאי-סיומה של בניית הדירה" (עמ' 3 לתגובת המערערים מיום 4.9.2005). המערערים מטעימים כי החיבורים הזמניים של דירתם למים ולחשמל בתקופה המדוברת היו בלתי חוקיים, ומפנים לפסיקה לפיה חיבורים כאלה לא יכולים להחליף חיבורי קבע חוקיים. עוד טוענים הם בעניין זה, כי המשיב הסתמך בתביעתו לארנונה על מעשים בלתי חוקיים של חיבור פיראטי לחשמל, וחיבור מים לדירה באמצעות הקבלן, וכי אין ליתן למשיב סעד בשל כך, בהוסיפם כי חלה עליו חובת הגינות מינהלית, מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. לשיטתם, מתן הכשר לאספקת מים וחשמל על ידי הקבלן (ולא על ידי הספקים המורשים לכך) נוגד את תקנת הציבור. 7. בפי המערערים טענות נוספות. לדבריהם, אין היגיון בתשלום ארנונה, משום שלא התקבלו שירותים, כגון תאורת רחוב, סלילתו, הסדרת פחי אשפה וחיבור למים ולביוב; הפיצוי בסך 5,000 ₪ שקיבלו מהקבלן, ואשר הוזכר בהחלטת הוועדה, היה בעיקרו בגין האיחור ב"מסירת" הדירה, ואף אם שולם עבור אי הנוחות ועגמת הנפש, הרי שניתן ללמוד מכך כי גם הקבלן סבר כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים; קביעת הוועדה כי באותה תקופה גרו בבניין 4 דיירים נוספים, תוך הבאת עובדה זו כראיה לכך שהדירות היו ראויות למגורים, אינה נכונה, באשר רק שני דיירים נוספים עברו לגור בבניין, מה עוד שכל השלושה נכנסו לבניין בשל הבטחת הקבלן כי טופס 4 יתקבל בתוך ימים ספורים; שני הדיירים הנוספים שילמו ארנונה החל מחודש דצמבר 2002, ולא ספטמבר כהחלטת הוועדה. 8. כללו של דבר, טוענים המערערים, כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים עד ליום 2.3.2003, ולכן אין מקום לשלם ארנונה עבור תקופה זו. עיקרי טענות המשיב 9. טענתו העיקרית של המשיב היא, כי המערערים יכלו לקיים שגרת חיים סבירה ותקינה, וכי חוסר נוחות, המתבטא בחוסר יכולת להפעיל מכשירי חשמל "כהלכה" (להבדיל מחוסר יכולת מוחלטת), אינו עילה להימנעות מתשלום ארנונה. המשיב חוזר על האמור בהחלטת ועדת הערר, ובכלל זה כי אפשר שדירה תהיה ראויה למגורים אף בטרם הוצא לה טופס 4, וכי העובדה שהמערערים גרו בדירה מתיישבת יותר עם המסקנה כי זו הייתה ראויה למגורים. בעניין זה מוסיף המשיב, כי אין רלוונטיות לסיבות הסובייקטיביות לכך שהמערערים הקדימו ונכנסו לדירה, שכן חזקה עליהם שלא היו מקבלים אותה מהקבלן לולא הייתה ראויה למגורים. עוד טוען המשיב, כי המערערים מנסים ליהנות משני העולמות: להחזיק בדירה ולגור בה שלא כדין (ללא טופס 4), מזה, ולטעון כי הדירה אינה ראויה למגורים ולכן אין לשלם עבורה ארנונה, מזה. לשיטתו, השאלה אם חיבור החשמל והמים היה כחוק אינה רלוונטית לשאלת תשלום הארנונה, באומרו כי שימוש שלא כדין בבניין שבנייתו טרם הסתיימה אינה עילה לאי גביית ארנונה. כן הוא טוען, כי ארנונה אינה נגבית כנגד תמורה ישירה, אלא מוטלת ללא זיקה לשירות מסוים, תמורת מכלול השירותים הציבוריים שהרשות חייבת על פי דין לספק לתושביה. 10. המשיב מבחין בין הפסיקה שאליה מפנים המערערים לבין המקרה דנן, בטוענו, בין היתר, כי בחלק מן המקרים שאליהם הפנו לא דובר על חיוב בארנונה (אלא על חיוב במס שבח או על יחסי רוכש-קבלן), וכי מקום שבו העדר חיבור חשמל ומים היווה ראיה לכך שדירה אינה ראויה למגורים, דובר על העדר מוחלט של חיבור (לא קבע ולא זמני). דיון 11. שקלתי את טענות הצדדים, ובאתי למסקנה כי בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטת ועדת הערר. 12. הצדדים מסכימים כי אמת המידה הנכונה לבחינה אם יש לחייב דירת מגורים בארנונה היא המבחן הפונקציונאלי, הווה אומר: החיוב בארנונה חל רק מהיום שהדירה ראויה למגורים. כך שהמחלוקת ביניהם מסתכמת בשאלה אם בנסיבות שלפנינו, כפי שסוכמו ברקע העובדתי לעיל, הייתה הדירה "ראויה למגורים". אמנם, הגבול בין דירה שאינה נוחה למגורים לבין כזו שאינה ראויה למגורים אינו גבול חד וברור, ולא ניתן לומר כי עצם העובדה שאדם מתגורר בדירה היא הוכחה חד משמעית לכך שהדירה ראויה למגורים (אף אם יש בכך כדי לחזק מסקנה זו, כקביעת ועדת הערר). יש אפוא לבחון את כלל הנסיבות, מעבר לעובדה שהמערערים גרו בדירה בתקופה הרלוונטית. בעניין זה יש לציין, כי צודק המשיב בטענתו שמשמעות המונח "ראויה למגורים" אינה זהה בהכרח בכל ההקשרים. כך, למשל, אין להקיש באופן אוטומטי לגבי פרשנות המונח בהקשר של חיוב בארנונה מפרשנות המונח בנוגע ליחסי קבלן ורוכש דירה (או בהתייחס לחיוב במס שבח). 13. חלק מן המקרים שאליהם הפנו המערערים בתמיכה לטענתם כי העדר חיבור חשמל ומים מצביע על כך שהדירה לא ראויה למגורים (ובכללם פסק דינה של חברתי הנכבדה, השופטת מזרחי, בע"ש 3077/04 גולדנברג נ' מנהל הארנונה של מועצה אזורית שומרון, פורסם באתר נבו) עוסקים אמנם בהעדר חיבורי חשמל ומים, אך לא נזכר בהם קיומו (או העדרו) של חיבור זמני או חלופי. המשיב אינו חולק על כך שמקרים כאלה הינם בבחינת דירות שאינן ראויות למגורים. המחלוקת היא אפוא אם החיבורים החלופיים שהיו למערערים בדירה בתקופה הרלוונטית הופכים את הדירה ל"ראויה למגורים". 14. אין בידי לקבל את טענת המערערים, כי העובדה שהחיבורים לא היו חוקיים, יש בה כדי לשלול את היות הדירה "ראויה למגורים", או כדי להשתיק את המשיב מלטעון זאת. מקובלת עליי טענת המשיב, כי שאלת החוקיות איננה השאלה המרכזית לעניין החיוב בארנונה, וכי המבחן הוא זה המוסכם למעשה על הצדדים: האם הדירה "ראויה למגורים" אם לאו. זאת, אף אם שאלת החוקיות עשויה להיות רלוונטית כחיזוק מסוים למסקנה הנשענת על מהותם של חיבורי החשמל והמים: האם היו מספיקים כדי שהדירה תהיה "ראויה למגורים". אעיר, כי טענת המערערים, לפיה המשיב לא יכול לזכות בארנונה כתוצאה מפעולות לא חוקיות, מעלה את השאלה מיהו זה שפעל במקרה דנן שלא כדין: המועצה המקומית, הקבלן (אשר לטענת המערערים הוא שחיבר את החשמל הזמני), או שמא, כטענת המשיב, דווקא המערערים עצמם, שנכנסו לגור בדירה בטרם קיבלו טופס 4. 15. בנקודה זו אעשה אתנחתא קלה, כדי להתעכב בקצרה על טענת המשיב, לפיה עיקר הערעור נסוב למעשה על עניינים עובדתיים שאין מקומם בערעור. טענה זו מקובלת עליי רק בחציה. קביעת הוועדה לפיה הדירה "ראויה למגורים" היא אמנם קביעה עובדתית, אך היא לא רק כזו, באשר טבועה בה גם מסקנה משפטית, הנשענת על עובדות. כאמור, העובדות שעליהן נסמכה ועדת הערר לא היו במחלוקת, והן התבססו ברובן על עדותו של המערער בפני הוועדה (כמו גם על עדותה של המצהירה מטעם המשיב, גב' צביה חיו, אשר אותה נמנע המערער מלחקור). הפועל היוצא של דברים אלה הוא, כי עיקר הערעור מופנה כלפי הפרשנות, או המשמעות המשפטית, שיש ליתן לעובדות הללו (אזכיר, כי המערערים טענו בערעור גם עובדות חדשות, אך אליהן ממילא איני נדרש). לעניין הפרשנות שיש ליתן לעובדות, מקובל עליי כי בית המשפט יכול להגיע למסקנה שונה מזו של ועדת הערר, אך זאת על בסיס אותן עובדות שעליהן נסמכה הוועדה. 16. ואולם, בנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי מסקנת הוועדה, לפיה הדירה הייתה "ראויה למגורים" בתקופה הרלוונטית, הינה מסקנה בלתי סבירה. העובדות - שנקבעו על סמך עדותו של המערער עצמו בפני הוועדה - היו כי בדירה זרמו מים חמים, כי היה בה גז לבישול, כי מכשירים חשמליים פעלו וכי כל פנים הדירה היה בנוי ותקין. לאור זאת, המסקנה כי ההכבדות שבהן נתקלו המערערים במשך שלושת החודשים הרלוונטיים מצביעות בנסיבות העניין על העדר נוחות בלבד - ולא על כך שהדירה הייתה בלתי "ראויה למגורים" - היא סבירה והגיונית בעיניי. מעבר לתקינות פנים הדירה ולחיבורים שהיו קיימים (אף אם זמניים), מוצא אני רלוונטיות, ולו רק כחיזוק למסקנה האמורה, בעובדה שהמערערים בחרו להיכנס לדירה במועד שבו נכנסו. המערערים טענו כי "נאלצו" להיכנס לדירה כפי שהייתה במצבה, אך טענה זו נטענה בעלמא, ולא הובהר מדוע "נאלצו" לעשות כן ומהן האפשרויות שעמדו בפניהם באותה עת (כגון הימנעות מהכניסה לדירה בטרם הוצא לה טופס 4 ודרישת פיצוי גדול יותר מהקבלן). העובדה שגם דיירים נוספים בבניין נכנסו, אף בה יש כדי לחזק את מסקנת הוועדה. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, אם נכנסו 3 או 4 דיירים נוספים מעבר למערערים (כפי שעולה מסעיף 5(ג) להחלטת הוועדה), שמא רק שניים נוספים (כפי שטוען המערער), יש בה רלוונטיות אך ורק למידת החיזוק, שממילא מצוי בעובדת כניסתם של דיירים נוספים. אף המחלוקת אם יתר הדיירים שילמו ארנונה החל מספטמבר 2002 (כפי שנקבע בהחלטת הוועדה) או רק מדצמבר אותה שנה (בדומה למערערים, וכפי שאלה טוענים) אינה משנה, שהרי החשוב הוא שאין מחלוקת כי כל הדיירים חויבו בארנונה לגבי שלושת החודשים המדוברים, וכי יתר הדיירים לא השיגו על כך. אף בכך יש כדי לחזק, אף אם לא באופן משמעותי, את מסקנת הוועדה. מעבר לכך, יצוין, כי העובדות הללו, שמצויות כיום במחלוקת, נשענות על הראיות שהיו בפני הוועדה. 17. בעובדה שטרם נתקבל טופס 4 יש לראות אך ורק נסיבה אחת מתוך כלל הנסיבות, ולאו דווקא החשובה שביניהן, ולכן אין בה כדי לשנות. לעניין טענת המערערים כי לא קיבלו שירותים מן המועצה המקומית, יש ממש בטענת המשיב כי אין קשר ישיר בין חיוב בארנונה לבין שירותים שהמועצה מספקת, מה גם שלפי דברי המערער עצמו, המועצה המקומית סיפקה שירותים, דוגמת פינוי האשפה. על כל פנים, מוסכם על הצדדים, וכך גם עליי, כי המבחן הראוי לבחינת קיומו של חיוב בארנונה הוא המבחן הפונקציונאלי של היות הדירה ראויה למגורים, ולפי מבחן זה, כאמור, חיובם של המערערים בארנונה בנוגע לשלושת החודשים המדוברים הינו סביר. סוף דבר 18. הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות. ארנונהבניהכניסה לדירהמקרקעין