לטענת הבנק, העירייה פעלה בניגוד לחוקי ההקפאה כאשר ביטלה את מדרג הארנונה. אשר על כן, הרשות שגתה, כאשר לא זיכתה אותו ב"זיכוי הפחתת הגבלות" גם ובכך פעלה בניגוד לשיעור הארנונה הכללית. להלן פסק דין בנושא הפחתת ארנונה לבנק: פסק דין מושא הליך זה הם כספי ארנונה עירונית ששולמו על-ידי התובע (להלן: הבנק) לעיריית ירושלים (להלן: העירייה) בשנים 1995 - 2000, אשר לטענת הבנק נגבו שלא כדין. להלן העובדות הצריכות לעניין: 1. עד שנת המס 1996 נישומו הבנקים בירושלים בארנונה עירונית על-פי שטח, כאשר החיוב פחת ככל שהשטח גדל (להלן: החיוב המדורג). בצו הארנונה לשנת 1986, ביטלה עירייה את החיוב המדורג וחייבה בנקים בחיוב אחיד על כל שטח הנכס. החיוב האחיד עמד בסתירה לחוקי ההסדרים במשק המדינה אשר עסקו, בין השאר, בהגבלת העלאת חיובי הארנונה משנה לשנה (להלן: חוקי ההקפאה). על מנת שלא לסתור חוקים אלו, זיכתה העירייה את הנישומים, בגין ההפרש בין החיוב המותר לאור חוקי ההקפאה לבין החיוב האחיד החורג(להלן: "זיכוי בגין הפחתת הגבלות"). את הזיכוי הגבילה העירייה בשולי הסעיף העוסק בבנקים בצו הארנונה,"לאותו מחזיק על אותם קובעי מס". התובע הנו בנק למשכנתאות והוא הבעלים והמחזיק של נכס הנמצא ברחוב הלני המלכה 9 בירושלים (להלן: הנכס) וזאת מיום 1.9.68. הנכס חייב בארנונה בגין שטח כולל של 4,023 מ"ר לפי תעריף "בנקים" שבצווי הארנונה של הנתבעת. בשל העובדה שחלקים מהנכס הושכרו על-ידי הבנק לאחרים, פוצל חיובו של הנכס לצורכי ארנונה לארבעה חשבונות נפרדים: חשבון א' בגין שטח שגודלו 2,973 מ"ר - חלק זה הוחזק בידי הבנק ממועד קניית הנכס ועד היום. חשבון ב' בגין שטח שגודלו 109 מ"ר - חלק זה הושכר על ידי הבנק לרשות השידור ב- 1.3.91 ושב לידי הבנק ב- 1.6.95. חשבון ג' בגין שטח שגודלו 701 מ"ר - חלק זה הושכר על ידי הבנק לבזק בתאריכים 29.11.87 ושבו לידי הבנק ב-1.9.95. חשבון ד' בגין שטח שגודלו 240 מ"ר - חלק זה היה מסווג על ידי העירייה בתעריף "משרדים". ב-1.1.96 שונה סיווגו לתעריף "בנקים". הבנק זוכה ב"הפחתת ההגבלות" עבור השטח בחשבון א', וכן עבור שטח נוסף הכולל חלק מן הנכס שהושכר על-ידי הבנק לבזק והוחזר לבנק בשנת 1992, בגודל של 342 מ"ר. השטח בחשבונות ב', ג', ו-ד' מחויב בתעריף אחיד ואינו זוכה ל"הפחתת הגבלות". זיכוי הפחתת סכום הארנונה בגין השטחים בחשבונות אלו, הם השנויים במחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים 2. לטענת הבנק, העירייה פעלה בניגוד לחוקי ההקפאה כאשר ביטלה את מדרג הארנונה. אשר על כן, הרשות שגתה, כאשר לא זיכתה אותו ב"זיכוי הפחתת הגבלות" גם עבור שטחי ב', ג' ו-ד' של הנכס שבבעלותו ובכך פעלה בניגוד לשיעור הארנונה הכללית לשנת 1986/7. לטענת העירייה, התביעה מבוססת בעיקרה על טענה כנגד החלטה משנת 1986 ועל כן, התיישנה. ולחלופין לוקה בשיהוי. עוד טוענת העירייה, כי שרי הפנים והאוצר אישרו את תעריפי הארנונה לשנת 1986 כולל ביטול המדרג והגבלת הזיכוי בגין החריגה מחוקי ההקפאה "לאותו מחזיק ואותם קובעי מס". לבסוף, טוענת העירייה, כי גם אם ידחה בית המשפט את כל טענותיה יש להשתמש בעקרון הבטלות היחסית ולהחזיר לתובע את ההפרש המגיע לו, רק עבור שנת 2000. התיישנות 3. העירייה כאמור טוענת, כי בסיס הסעד המבוקש הוא ביטול דרוג החיוב בארנונה על פי שטח, שבוצע בצו הארנונה לשנת 1986, כ-14 שנה לפני הגשת התביעה. לכן, על בית המשפט לקבוע מכוח הוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") כי התביעה התיישנה. אין לקבל טענה זו של העירייה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה" אין חולק כי הארנונה היא מס שנתי המוטל על פי החלטת מועצת העירייה בתחילת כל שנת מס ומשולם במהלכה. ככלל, ההלכה היא כי כל שומת מס היא ישות עצמאית המקימה עילת תביעה חדשה ושונה מקודמתה. אף אם שומת המס מורכבת, כפי שאכן קורה פעמים רבות, משומות המס של שנים עברו, אין בכך כדי למנוע מהנישום לתקוף את השומה על כל מרכיביה מרגע התגבשות העילה (מועד הדרישה לתשלום או מועד התשלום בפועל) בכל שנה ושנה (ראו: ת"א(י-ם) 1114/99 שוקרון נ' עירית ירושלים תק-מח 2000(2),886 (להלן: "פרשת שוקרון"); ת"א (י-ם) 1560/98 שקם נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם) וכן, ח' רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהדורה רביעית, תשנ"ה) 422). כיוון שכך, עילת התביעה בעניינינו, נוצרה בנפרד, כל שנה, ביחס לדרישת תשלום הארנונה המתייחסת לאותה שנת מס. הבנק תובע השבת הכספים ששולמו משנת 1995 בלבד. בעניין דנן, הבנק אינו תוקף את צו הארנונה משנת 1986. אלא מבקש החזר ארנונה שנגבתה שלא כדין על-פי אותו צו. על כן, יש לדחות את טענת ההתיישנות. שיהוי 4. לטענת העירייה חל במקרה דנן שיהוי בתביעת הבנק. הבנק ידע כבר משנת 1995, כי בניגוד לשטח שבחשבון א', אין הוא מקבל זיכוי בגין הפחתת הגבלות על השטחים נשוא חשבונות ב,ג ו-ד. חרף ידיעה זו, הגיש הבנק את תביעתו רק בשנת 2000, דהיינו, קרוב לחמש שנים לאחר שנודע לו על העובדות המהוות את עילת התביעה. לדעת העירייה, יש בהתנהגות זו ביטוי לויתור על קיום הזכות. לטענת הבנק, אין שיהוי. הבנק תומך טענתו זו בכך שהיה יכול להסתמך על חזקת תקינות ההליך המנהלי ולא לבדוק את חישובי הארנונה כל שנה. הבנק טוען כי בשל ההפרדה בחשבונות בגין השטחים כולם, ולאור העובדה שהעירייה זיכתה אותו בגין שטח א' ובגין אותו שטח שהושכר על ידו לבזק והוחזר לחזקתו ב- 1992, סבר כי הזיכוי ניתן בגין כל השטחים שהוחזרו לרשותו אוטומטית. לבסוף, טוען הבנק, כי המדובר בתביעה כספית להשבת כספים ששולמו ביתר שלא כדין, ומכאן שאין מקום לטענת שיהוי. 5. אכן, מקורה של טענת השיהוי בדיני היושר ועיקר השימוש בה בעתירות מנהליות. עם זאת, הוכרה האפשרות להחיל את דיני השיהוי גם בתביעות לקבלת סעד מן הדין, זאת במיוחד בתביעה נגד רשות ציבורית (השופט לנדוי בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2)309, 339-340; ע"א 4683/92 עז' המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5)252, 282). 6. במושג השיהוי המקובל (שיהוי סובייקטיבי), מעורבים שני יסודות: יסוד הויתור מצדו של הבנק ויסוד השינוי לרעה שחל במצבה של העירייה. השתהות מצדו של הבנק עשויה להעיד כי ויתר על זכותו. בה בעת, שינוי מצבה של העירייה הנו תנאי-בלעדיו-אין לקיומו של שיהוי בן-פועל-משפטי, ויכול הוא שיכריע את הכף לזכותה. נפסק לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה, כי עקב חלוף הזמן, עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה. כפי שציין ב"כ העירייה, כאשר מדובר בתקיפת פעולת רשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה וכזו היא הטלת ארנונה וגבייתה, עבור הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל ציבור הנהנה משרותיה. על פי הגישה המסתמנת בפסיקה, אין טענת שיהוי נשענת בעיקר על מידת תום ליבם וטיב התנהגותם של הצדדים, אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של הבנק אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים של העירייה כתוצאה מהשיהוי. האיזון הראוי בין אינטרסים אלו הוא שיקבע את גורל טענת השיהוי ( בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 617; בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח (5) 630, 642-641; עע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ובנייה- חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו (3) 673, 679-678; ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות 89 נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו (3) 385, 397-398). כאשר מדובר בהחלטה ובפעולה שהן בלתי חוקיות בעליל, כבמקרה דנן, בו פעלה העירייה באופן גורף בניגוד לחוקי ההקפאה, קיים אינטרס נוסף שיש לשקול, מלבד הפגיעה בתובע והפגיעה ברשות, והוא האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק (ראו בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1) 678 (להלן: פרשת אסולין); בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' עיריית חולון ואח' פ"ד נג (1)193). 7. על השיקולים השונים שיש לשקול בבואנו לדחות או לקבל טענת שיהוי עמדה השופטת נתניהו בפרשת אסולין הנ"ל - "באיזון שבין האינטרסים של המשיבה ושל תושבי העיר לבין האינטרסים של העותרים, גוברים האינטרסים של התושבים. כך הדבר בעצם בין אם העותרים השתהו משום שלא הגישו את עתירתם בזריזות, בידיעתם את העובדות הרלבנטיות, ובין אם אחרו בהגשת עתירתם מפני שלא ידעו או לא יכלו לדעת את העובדות לאשורן, ובאחורם אין אז משום שהוי. הנזק לצבור והפגיעה באנטרס של התושבים יהיו אותם בשני המקרים, ובמאזן האינטרסים נזקם של התושבים, שנגרם להם ללא עול בכפם, יהיה בעל המשקל שיכריע את הכף... ... לאן מכוונים השקולים הראויים במצב הנוכחי, כשהחלטת הרשות ופעולתה הן בלתי חוקיות בעליל ובנתון לעניין השהוי ברור הוא שיש להיענות לעתירה? כשזה המצב האם שימוש ראוי בשקול הדעת המסור לבית משפט זה יחייב דחייתה של העתירה רק בגלל השהוי בהגשתה? האם לא יהיה בכך מתן הכרה לעקיפת החוק והפרתו? האם בכך לא ייתן בית משפט זה ידו לפגיעה בשלטון החוק? האם במצב זה יש מקום לאיזון רק בין אינטרסים של אחרים שנפגעו לבין האינטרסים של העותר? האם האנטרס של החברה בכללותה בשלטון החוק אינו גובר גם על האינטרסים של האחרים שנפגעו וגם על האנטרס של העותר? האם אין זה שקול ראוי, גם כדי למנוע תופעות דומות גם מצד רשויות אחרות, להבהיר כי הרשות אינה רשאית לפעול שלא כדין ולהסתתר לאחר מכן מאחורי הפגיעה שתגרם לצבור באם יוחלט כי מעשיה בלתי חוקיים הם ויש לבטלם? והרי פגיעה מסוג זה שמדובר בה כאן תתואר גם ללא שהוי בפניה של הצד המעונין..." (עמ' 683-685 לפסק הדין) בפרשת אסולין השיהוי בהגשת העתירה היה של שנה בלבד. משיקוליה של השופטת נתניהו עולה משמעותו הכבדה של שיהוי זה באשר לפגיעה באינטרסים של תושבי העיר. במקרה דנן, מדובר בשיהוי בן חמש שנים ויותר. 8. נראה, כי במקרה זה, הפגיעה בקניין התובע, ואינטרס השמירה על החוק אינם גוברים על אינטרס הרשות, שכן, מאחורי אינטרס הרשות - העירייה - עומדים כלל התושבים. בפרשת שוקרון עמד הנשיא ו. זילר על הפער בין הפרט, שמשאביו מוגבלים והוא, בלשונו של הנשיא ו. זילר, "נפולת" מהבחינה העובדתית ומבחינת יכולת ההתמודדות במטריה מסוג המדובר לבין העירייה שהיא גוף ציבורי רב משאבים ובלשונו של הנשיא ו. זילר "נפיל ציבורי" או "נפיל כלכלי". במקרה דנן, הבנק הנו גוף כלכלי גדול ולו אורגנים רבים העוסקים בהסדרת ענייניו השונים ובינהם גם חיובי ארנונה. לכן, אין מדובר במצב של "נפולת" מול "נפיל כלכלי". על כן, איני מקבלת את הטענה כי חיוב היתר נתגלה לתובע לפתע עקב ביקורת כללית. שכן, אין כל קושי בהבחנה כי בחשבון א' מופיע זיכוי ואילו בחשבונות האחרים הזיכוי אינו מופיע. אף אם אכן נעלם מעיניו של הבנק, עד לשנת 2000, כי אינו מזוכה עבור חשבונות ב', ג' ו-ד', אין בטענה זו כדי לפטור את הבנק מבדיקת חיובי הארנונה תוך זמן סביר מזמן החיוב, או כדי להטיל את האחריות למחדל זה של הבנק על שכם הציבור בכללותו. אין ספק כי העירייה שינתה מצבה לרעה בהיותה מספקת שירותים השונים לתושביה על-פי תקציב שנתי שנקבע בהתאם להכנסותיה. קיים חשש כי אם תחויב, עתה, העירייה להשיב חיובים בני 5 שנים, תאלץ לצמצם בשנים הבאות את השירותים הניתנים לתושביה. מן האמור לעיל עולה כי אמנם, גדולה חשיבותם של האינטרסים השונים כפי שפורטו לעיל, אך נראה, כי במקרה זה, אינטרס הציבור ביציבות וודאות, הבא לידי ביטוי בשמירה על תקציב העירייה לשנים הבאות, גובר על הפגיעה באינטרס הבנק. 9. סבורני כי יש לשאוב את גדרי הזמן הסביר להגשת תביעה מסוג זה, העלולה להשפיע על תקציב העירייה, מתחום המשפט המנהלי. על-פי תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 אם לא נקבע מועד בדין, תוגש עתירה מנהלית, לא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום שההחלטה פורסמה כדין. על כן, נראה כי יש לראות את התביעה כלוקה בשיהוי לגבי השנים 1995 - 1999 ויש לראות את התביעה כמתייחסת לחיובים לפי צו הארנונה משנת 2000 בלבד. אישור השרים 10. העירייה טוענת כי השינויים שנערכו בצו הארנונה בשנת 1986, הן ביטול המדרג והן הגבלת הזיכוי ל"אותו מחזיק על אותם קובעי מס", זכו לאישור שר האוצר ושר הפנים (להלן: השרים), כנדרש על-פי סעיף 27א לחוק ההסדרים לשעת חירום, התשמ"ו-1985. לטענת העירייה השרים היו מודעים לכל השינויים ובחרו לאשר אחדים, כגון ביטול הדרוג על-פי שטח, ושלא לאשר אחרים כגון ביטול דרוג על-פי אזור וסוג. בקשת העירייה להעלאת הארנונה משנת 1986 ותגובת השרים לה, צורפה לכתב ההגנה. בבקשת העירייה ובטבלאות שבנספחיה אין התייחסות מפורשת למדרג על-פי שטח, והארנונה לבנקים הוצגה כאחידה על-פי התעריף הגבוה. גם בתגובת השרים אין כל התייחסות לאישור ביטול הדרוג על-פי שטח. בדומה לכך, אין כל התייחסות מפורשת לעניין הביטוי "לאותו מחזיק על אותם קובעי מס". כיוון שהבקשה נוסחה על ידי העירייה, נראה לי, כי בהעדר אמרה מפורשת בנושא, שתובא לתשומת לב המאשרים, לא ראוי יהיה להניח כי השרים אישרו את ביטול המדרג על-פי שטח או את הביטוי המגביל את הזיכוי לעיל. כפי שנפסק בפרשת שוקרון (לעיל) - אין במשלוח "ספר" ובו החלטות העירייה לשרים כדי לפטור את הרשות מבקשה מפורשת לשינויים. 11. עוד אוסיף כי מיסי הארנונה והוראות חוקי ההקפאה מתייחסים לנכסים ולא לאנשים והם בבחינת הוראות חפצא ולא הוראות גברא. ובלשונו של הנשיא זיילר בפרשת שוקרון - " בנסיבות אלו, מה לי גברא זה ומה לי גברא אחר, כשהחפצא, היינו הנכס שמדובר בו, נלכד בהוראות ההקפאה של חוקי ההקפאה. יגעתי ולא מצאתי בסיכומי העירייה נימוק מועיל אחד, ולו נימוק פורמלי, שיכול לשמש כסות לשלילת זכותם של תובעים אלו ליהנות ממגבלה שהטיל החוק,בכל נוסחיו, על הנכסים המוחזקים על ידם" גם אני לא מצאתי כל נימוק שכזה בתביעה שלפני. יתרה מזאת, לאור מטרת חוקי ההקפאה ופרשנותם בפסיקה, נראה, כי שלילת זכותם של מחזיקים חדשים עומדת בניגוד לעצם מהות חוקי ההקפאה כמו גם בניגוד להגיון הישר (ראו: ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה מקומית מודיעין, דינים עליון כרך נ"ו 372; 4425/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עיריית אילת, דינים עליון כרך נ"א 389). עוד יש לומר, כי מהוראת סעיף 2(3) לצו המסים המתוקן לשנת 1986/7, הקובע את "זיכוי הפחתת ההגבלות", עולה כי העירייה עצמה ראתה את אישור השרים כמגביל את העלאת הארנונה ל-300% בלבד. על כן, אין מקום לטענתה, כי השרים אישרו את העלייה החריגה בחיובי הארנונה שנוצרה עקב ביטול המדרג. שהרי לו כך סברה העירייה מדוע זיכתה את הנישומים עבור אותה חריגה עצמה?! בטלות יחסית 12. העירייה טוענת, כי אף אם יקבל בית המשפט את טענות הבנק, יש לחייב את העירייה להשיב את "זיכוי הפחתת ההגבלות" עבור השנים משנת 2000 בלבד. זאת, בשל הנזק שעלול להיגרם לנתבעת כגוף ציבורי המממן את שרותיו מכספי הארנונה. בשל האמור בסעיף 4. לעיל, אין צורך לדון בטענה זו. סיכום 13. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את העירייה להשיב לתובע את "זיכוי הפחתת ההגבלות" עבור שטחים ב', ג' ו-ד' של הנכס עבור השנים משנת 2000. כמו כן אני מחייבת את העירייה בהוצאת הבנק וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח ומע"מ. הפחתת ארנונהארנונהבנק