בניין מוזנח - ארנונה

פסק דין השאלה שבמחלוקת: 1. נושא המחלוקת כפי שהוגדר לצורך דיון בעתירה זו (ראה החלטה מיום 6/5/04) נוגע לתחולתו של סעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש) על הנכס נשוא העתירה, לגבי שנות המס 2000-2003 . לשון אחר, אם יש לפטור את הנכס מחיוב בתשלומי ארנונה, לאור מצבו הפיזי של הנכס. וועדת ערר לפניה נדון הערר שהגיש המערער קבעה שהמערער אינו זכאי לפטור הנטען, וזאת מאחר שהמערער לא עמד בתנאי הסעיף. הפרשנות המשפטית: 2. סעיף 330 לפקודת העיריות קובע: "נהרס בניין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים: אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פירעונם לפני מסירת ההודעה". התנאים המצטברים שחייב נישום לעמוד בהם כדי לקבל את הפטור האמור הם: מצב הנכס אינו שמיש בין מפני שנהרס ובין מפני שניזוק במידה שאינו ניתן לשימוש; בפועל אין יושבים בנכס ואין משתמשים בו; המחזיק מסר על כך הודעה בכתב לעירייה. (ראה רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהדורה חמישית) עמ' 587, להלן: רוסטוביץ, ארנונה עירונית). המחלוקת נוגעת לשאלה, אם הוכיח המערער קיומם של תנאים אלה. 3. הנחת היסוד של ההוראה האמורה היא, שארנונה מוטלת, הגם כמס, כאשר קיים בניין - נכס, והמחזיק בו משתמש בנכס, וככזה נהנה משירותים ציבוריים הניתנים על-ידי הרשות המקומית. אמנם ארנונה במהותה היא מס, כיוון שהיא משתלמת דרך כפייה לרשות הציבורית, בלי שהאזרח מקבל תמורה ישירה בעד כספו (ראה רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16, הדן באגרת פינוי אשפה לצד מיסי הארנונה), ואולם בסופו של דבר נהנים תושבי הרשות המקומית ממכלול של שירותים שונים הממומנים באמצעות הארנונה. מכאן, שקיימת תמורה כנגד החיוב בארנונה, אלא שתמורה זו היא עקיפה ואינה קשורה לגובה תשלום הארנונה (שם, עמ' 25א). תשלומי ארנונה בדומה לתשלומי מסים כלליים שמטילה המדינה, מהווים מקור מימון עיקרי של הרשות המקומית לספק שירותים לתושביה. ככלל תושבי הרשות כולם נהנים מהשירותים ולכן החיוב חל על כולם - לפי אמות מידה שנקבעו - והפטור או ההנחה, שיש בהם כדי להכביד על התושבים האחרים, צריך שייעשו כחריג ומעוגנים בהוראת חוק ברורה (ראה גם בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נה(3) 673, 684-685, 688). 4. כאמור, היווצרו של בניין הופך אותו לנשוא לחיוב בארנונה, ומועד חדילתו של בניין, הופך את הבניין ל"אדמת בניין" וזו אינה עוד נשוא לחיוב בארנונה (רוסטוביץ, ארנונה עירונית, 585). לכן הריסתו של בניין, מביאה לכך שאין עוד מבנה, אין עוד נכס הראוי להיקרא "בניין" ומה שנותר הוא מגרש ריק. חדילתו של בניין לצורך הגדרת החיוב בארנונה, או ליתר דיוק כדי להיות זכאי לפטור מן החיוב האמור, יכול להתקיים גם כאשר הבניין קיים אך הוא ניזק במידה שלא ניתן להשתמש בו. גם מבחן זה צריך ייושם לפי אמות מידה אובייקטיביות. כלומר, כדי להעמיד בניין קיים במצב של חידלון בניין, יש להוכיח כי הבניין ניזק - על-פי המבחן ההנדסי של הבניין, וכן כתנאים מצטברים נוספים, מאחר שעצם היות הבניין ניזוק אין בו כדי להסיק על חדילתו מלקיים פונקציה זו. יתר על כן, גם אם המבנה אינו מיושב ואינו בשימוש, אין זה אומר שחדל להיות בניין, ויכול הוא עדיין להיות שימושי או ראוי לשימוש, אפילו יצא מכלל שימוש באופן זמני. כדי שיווצר מצב שלמרות שמבחינה פיזית קיים מבנה, אך למרות האמור הוא ייחשב מבחינה מעשית כלא קיים, צריך להפעיל מבחן של נזק מידתי. האם מידת הנזק שנגרמה לבניין היא במידה שלא ניתן להשתמש בו. מידת הנזק תיבחן על-פי המבחן הכלכלי. מבחן זה נעשה על בסיס שיקולים כלכליים, כגון: טעם כלכלי לשיפוץ המבנה לצד כדאיות הריסתו, האם עלות שיפוצו עולה על שוויו של הנכס, אפשרות לייעד את הבניין לשימוש כלשהו, הרווחיות האפשרית מן הנכס לכשישופץ וכד'. 5. המבחן הכלכלי, הוא למעשה פן אחר לבחון אם מאחורי הבאת הנכס למצב של "העדר נכס" מבחינה מעשית לא מתבצעת פעולה שעיקר תכליתה הימנעות מתשלום מס או הפחתת המס בצורה לא נאותה (ראה לצורך השוואה סעיף 86 לפקודת מס הכנסה). אולם המבחן הכלכלי התפתח בפסיקה, כפרשנות לסעיף 330 לפקודת העיריות, מבלי שקיימת הוראה מפורשת לסמכותה של העירייה לחייב בארנונה כאשר קדמה למצב המוזנח של הנכס, מחדלים של הבעלים או המחזיק בנכס. מן הטעם האמור, נוצרה גם ביקורת להפעלתו במחלוקת האמורה, ויש המבקשים להתעלם מהחלתו של המבחן הכלכלי (ת"א (חי' - שלום) 20085/94 עיריית כרמיאל נ' פנחסיק גרשון (לא פורסם) וכן ת"א (חי') 62132/96 עיריית חיפה נ' פדול גאטם (לא פורסם). לעומת זאת יש אחרים שרואים בהחלת המבחן הכלכלי, פרשנות לגיטימית מתבקשת לאור ניסחו של סעיף 330 לפקודה, בנוגע למלים "במידה שלא ניתן להשתמש בו"(ראה עמ"נ 341/03 יוסף לוי, עו"ד נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, סעיף ג, 2.2 ופסקי הדין הנזכרים שם). לכשעצמי, והגם שאיני נדרשת לנושא לאור נסיבות התיק שבפניי, מבחן כדאיות השיפוץ וחיוב משתמע גם אם אינו ישיר, שעל בעל הנכס לבצע תיקונו, למרות שלכאורה מתקיים הנתון העובדתי של "נכס שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו", נוגד את העקרון שאין מטילים מס אלא מכוח הוראה מפורשת. אמנם עקרון זה אינו בלעדי ולצידו יש לבחון את תכלית החיוב בארנונה, והאינטרס שצריך להנחות שנכסים יהיו במחזור העסקי הכולל של החברה ולשימושה, ואולם אין תחום המיסוי צריך להיות האמצעי המשפטי לכך (לצורך השוואה ראה ע"א 5517/90 ח' שוורץ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מחוז המרכז, פ"ד מו(4)732,736ז-737א, שם דחה בית המשפט את המבחן הכלכלי, שהופעל בבית המשפט המחוזי בדעת מיעוט (הנשיא וינוגרד), ובית המשם (הנשיא שמגר) העמיד את המבחן על "קיומו של פוטנציאל ממשי לשמש למגורים"). נראה אפוא, שגם היה "תכנון הזנחה" של בניין להביא למצב של חדלונו או למצב של נזק במידה שאי אפשר לשבת בו, לא תהא התנהגותו המכוונת של הנישום, מכשול לקבלת הפטור מחיוב בארנונה, לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. "תכנון כזה, גם אם היה הוא לכאורה בגדר של "תכנון מס לגיטימי" (ראה על דרך ההשוואה בשאלת מיסוי מס שבח, ע"א 604/78 רפפורט נ' מנהל מס שבח, פ"ד לד(2) 382, 384א). "אדם שהתנהגותו פוטרת אותו ממס, הריהו פטור, אפילו כיוון התנהגותו לתוצאה זו. עניין למחוקק הוא לענות בו, אם אותה תוצאה אינה מניחה את דעתו". הפתרון המשפטי המתבקש למנוע מאותו נישום פעולות של הזנחת הנכס עד כדי להביא לחדלונו, צריך שיימצאו על בסיס עילות תביעה אחרות. לכן נראה כי יש להמעיט, אם בכלל, במשקלו של המבחן הכלכלי. 6. יש עוד להבחין בין קיומו של "בניין" לבין השימוש בנכס. החיוב במסי הארנונה מוטל בגין קיומו של בניין ושיעורו של החיוב נקבע על-פי השימוש בנכס, ועל-פי גודלו. כאשר הנכס נמצא במצב שאי אפשר לשבת בו - בין בנכס כולו ובין הנכס בחלקו - ובפועל גם לא יושבים בו, הרי שהבניין קיים והחיוב בארנונה יתקיים, אך יכול ששיעור הארנונה ישתנה, גם עד כדי מתן פטור זמני, עד לחידוש השימוש (למשל, נכס ריק המקנה פטור זמני של עד ששה חודשים). זאת כאמור כשאלמנט "השימוש" בנכס או בחלק ממנו אינו קיים וממילא בעל הנכס גם לא נהנה עוד משירותיה של אותה רשות, ככל שהדבר נוגע לאותו נכס או שהוא נהנה מן השירותים בהיקף מצומצם יותר. כדי שאדם יהיה זכאי לפטור מתשלום ארנונה, לפי סעיף 330 אין די בכך שהנכס אינו בשימוש (כמו למשל נסיעה לחו"ל לתקופה ממושכת), אלא שאין הוא ניתן לשימוש. כלומר, שמצבו הפיזי של הנכס הוא חידלונו המעשי של הנכס, עד כדי רמה של אפשרות ממשית להריסתו, בין על-ידי הבעלים ובין באמצעות אחר. בנוסף לתנאי זה, צריכים להתקיים שני תנאים נוספים: העדר ישיבה בנכס ומתן הודעה מוקדמת בכתב. יישומם של תנאים אלה בתיק דנן, מובילים, לדעתי לתוצאה, כי דין הערעור לשנים 2000-2001 להידחות ודין הערעור לשנות המס 2002 ו- 2003 להתקבל. ערעורי שנות המס 2000-2001 - העדר הודעה והעדר הוכחה על מצב הנכס: 7. המערער המציא הודעה למחלקת הגבייה הנושאת תאריך 24/9/00 שכותרתה: פינוי מושכר: מס' נכס 147130001/3 גוש 10024 חלקה 16. ובגוף ההודעה נאמר: "1. הריני להודיעכם כי חברת "עמיר" פינתה את הנכסים האמורים לעיל החל מחודש ספטמבר. 2. החל מיום הפינוי מבוצעות פעולות שיפוץ, התאמה ושינויים לצורך מציאת שוכר חלופי. בזמן זה המבנה אינו ראוי לשימוש, ולפיכך, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות סעיף 330. אבקש לקבל פטור מתשלומי ארנונה. 3. ביקור בנכס אפשרי לאחר תאום מראש. 4. כל שינוי בסטטוס הפעילות בנכס יובא לידיעתכם" . המשיב ביקש שלא לראות בהודעה זו, הודעה כנדרש לפי סעיף 330, הגם שהסעיף נזכר בהודעה. יש בדעתי לקבל את עמדת המשיב בנושא זה. החובה להוכיח כי המבנים "ניזוקו במידה שאי אפשר לשבת בהם" מוטלת על המערער, וחובה הייתה עליו לעשות כן, באותה שנת מס לפני הרשויות המוסמכות. על-פי נוסח ההודעה ישנה התייחסות לנכס הקיים בחלקה אחת בלבד, ללא התייחסות למבנים האחרים. יש בהודעה הצהרה מפורשת על שימוש בנכס כשימוש עסקי במהלך שנת המס 2000, ועוד הודעה כי יבוצע שיפוץ במבנה לצורך התאמתו לשוכר אחר. הודעה זו אינה ממלאת אחר התנאים המפורטים של סעיף 330 לפקודה. ההודעה מדברת על עזיבת המושכר, ההודעה מדברת על שיפוץ שמטרתו התאמת המושכר לדייר אחר, מבלי לצרף חוות דעת של מומחה למהות השיפוץ ומצב המבנים בעת עזיבת השוכר. אין כל פירוט להיקף השיפוץ ואם אכן מדובר בבניין שחדל להתקיים. איזכור סעיף 330 ללא יצירת תשתית עובדתית מתאימה, אין בו להועיל. לפיכך, אני מקבלת את עמדת המשיב וקובעת, כי המערער לא מסר הודעה כנדרש לשנת המס הודעה כזו אינה עולה מן המסמך האמור. מה עוד שלא צורפה כל חוות דעת על מצב המבנים לאותה שנת מס. טענת המערער כי לעירייה הייתה ידיעה על כך, לא הוכחה, והיא נדחית. מה עוד ששאלת מצבם של המבנים הייתה שנויה במחלוקת. 8. אותה מסקנה מתבקשת לגבי שנת המס 2001, שגם לגביה לא צורפו חוות דעת מקצועיות שהיה בהם כדי להעיד על מצב המבנים. ההודעה הראשונה שנוסחה תואם לתנאי סעיף 330 לפקודה היא, ההודעה שמסר המערער לעירייה לראשונה רק ב- 25/12/01, מכאן שגם לגבי שנת המס 2001, לא נמסרה הודעה כדין ולא הוצגה תשתית עובדתית לרבות חוות דעת מקצועית שהיה בהם להוכיח טענת המערער. אוסיף עוד ואעיר, כי: המשיב הודיע למערער בהחלטתו בהשגה לשנת המס 2000, כי עד 31/7/00 היה שוכר בנכס בשם "עמיר חברה להספקה בע"מ; עובדת היות הנכס בחלקו ריק וללא שימוש אין בהם בלבד, כדי לפטור מחיוב בארנונה, לפי סעיף 330 לפקודה; יתר על כן לנכס אחד - נכס מס' 40608/7 - ניתן כבר בעבר פטור בגין נכס ריק לתקופה של 6 חודשים. המערער לא הוכיח כי השימוש היחיד שאפשרי היה במבנים היה לבית אריזה לפרי הדר. לא הייתה כל מניעה לקבל אישור לשימוש חקלאי אחר, ואף לא הייתה כל מניעה להגיש בקשה לשימוש חורג. בהשגה לשנת המס 2000 הודיעה מנהלת הארנונה, הגב' שרי אלדן כי נערך ביקור במקום ונמצא כי הבניינים ראויים לשימוש, לא הוצגה חוות דעת נוגדת. מן הטעמים המפורטים לעיל, הערעור לשנות מס אלה נדחה. ערעורי המס לשנים 2002-2003: 9. בהשגה בשנת המס 2002 קיבלה מנהלת הארנונה את טענת המערער בחלקה וקבעה כי שטח של 79 מ"ר אינו ראוי לשימוש. עוד אין חולק כי ההודעה שנשלחה ב- 21/12/01 מבלי לפגוע בטענות האחרות של המשיב - היא הודעה כדין לגבי שנות המס הנותרות. עוד אין טענה בדבר שימוש שעשה המחזיק במבנים במהלך התקופה הרלוונטית, כך שאין מחלוקת להיעדר שימוש בפועל בנכס, השאלה היא, אם הוכיח המערער טענתו בדבר מצבו הפיזי והמעשי של הנכס. תיאור הנכס: 10. מדובר במבנים המצויים בגוש 10024 חלקות 3, 15 ו- 16 סמוך למסילת הברזל ליד חדרה, הכוללים: סככות, מבני תעשיה קלים, מבנים קשיחים וכן מבני משרדים (להלן: המבנים). ייעוד החלקות הוא חקלאי. על-פי היתר הבנייה שטח המבנים הוא כ- 5,222 מ"ר, שימושם של המבנים הוא לבית אריזה. המערער ובת זוגו מתגוררים בערד ולהם המבנים בחדרה, אשר שימשו בעבר הרחוק (1968) כסככות לבית אריזה לפרי הדר (עמ' 11 לפרוטוקול, וכן תצהיר עדות ראשית של המערער, סעיף 2, להלן: תצהיר המערער). ביום 1/3/98 פורסמה למתן תוקף התוכנית חד/1020 - מחלף חדרה מזרח (י"פ 4623). התכנית הסיטה את תוואי הדרך המובילה לחלקות הנ"ל, ובמקום דרך ראשית הותירה דרך צדדית (ראה חווה"ד של השמאי ברזילי בועז, מיום 29/5/02 - נספח ע/10 לתצהיר המערער). תיאור הנכס בחוות הדעת של מר בועז ברזילי מיום 29/5/02 בנוסף לסוגי המבנים המצויים שם הוא: "חצר בנכס בנוסף למבנים הסלולה באספלט. במועד הביקור במקום (10/5/02) הייתה החצר מכוסה בפסולת מסוגים שונים וניכר היה כי שערי המקום נפרצו. חלקי ריהוט היו מושלכים במה שהיה בעבר משרד שצמוד אליו מטבח שנעקר ונעלם. מזגנים נעקרו ממקומם, כך גם חלונות ודלתות המבנים. לוחות החשמל, הנתכים, גופי תאורה וכד' פורקו, נתלשו ובחלקם נעקרו מן המקום. בעת הביקור במקום נראו רק שרדיהם. המבנה המרכזי והגדול ביותר במקום, הוא מבנה שמעל חלקו בנויה גלריה. באחד המבנים נראתה משאית. הגג דולף ממקומות רבים. הנכס נראה כמקום שנבזז ולא תוחזק במשך זמן מה" (סעיף 5 לחוות הדעת - ע/10). הצעות להחלפת גג אסבסט, שיפוץ המבנה ושיפוץ הגג מציינים עלות מוצעת של למעלה מ- 400,000 ₪ (נספח ע/11) . 11. המערער צירף שתי חוות דעת של המומחה טסלר לעניין אי שמישותו של הנכס: חוות דעת אחת מיום 17/12/03 (נספח א' למע/1) וחוות דעת נוספת מיום 24/6/04 (מע/1). בחוות הדעת הראשונה ציין המומחה בנוגע למצב המבנים, בין היתר, את הדברים הבאים: "3. למיטב ידיעתי המבנים הנ"ל הקיימים בשטח הוקמו מלפני למעלה מ- 60 שנה בערך ושמשו כסככות לבית אריזה. במהלך השנים נסגרו הסככות בקירות בנויים. 4. בסיור אשר ערכתי באתר ביום רביעי 17 בדצמבר 2003 מצאתי את הנכס כמתואר להלן: (א) האתר נטוש ופרוץ לכל עבר, ערמות פסולת וגרוטאות פזורים במקומות שונים. (ב) אין חיבור לרשת החשמל, מים וביוב. (ג) כיסוי הגגות בפלטות אסבסט (האסורים בשמוש) מכוסים ירוקת. חלקם שבורים, חלקם עם חורים דרכם חודרים מי גשמים, וצפרי לילה, חלקי גג שונים שקועים, פתחי איוורור בגג ופתחי אור הרוסים ו/או מרוסקים. (ד) קונסטרוקציות הגגות עשויים אגדי ברזל ו/או אגדי עץ שקועים, רקובים ומכוסים קורוזיה וכפי הנראה מאז בנייתם מלפני שנים רבות לא טופלו ולא תוחזקו כראוי. הגגות בשלמותם מהווים סכנה מוחשית וקיימת סכנת קריסה. אי לכך יש צורך בפירוק הגגות הקיימים ובניית גגות עם אגדי קונסטרוקציה חדשים וכיסוי בפלטות איסכורית" (ה) קירות המבנים בנויים בבלוקים בטון ואין עליהם טיח פנים ולא טיח חוץ, הם סופגים מים אבל ניתנים לשיקום. (ו) מערכת החשמל - מפורקת לחלוטין ולא ניתנת לשקום. מה גם שחלקים מהמערכת כלל יצאה משימוש ואינה תקנית. (ז) אין מערכת ביוב (ח) כל מבני העזר הרוסים בחלקם וללא דלתות וחלונות (ט) דלתות פח גדולים ונגררים למבנה הראשי חלודים וכמעט לא ניתנים לפתיחה". (ההדגשה במקור ש' ו'). חוות דעת נוספת של הארכיטקט מיכאל זילברמן שהוכנה לצורך ההליך המשפטי, קובעת כי "המבנים, פשוטו כמשמעו, "סיימו חייהם"". עוד צויין כי נדרשת השקעה של כ- 5 מיליון ₪ כדי להביא את המבנים לשימוש. 12. המשיב למעשה אינו חולק עקרונית על קביעות אלה, אלא שלטענתו נכונים הם לשנת 2004. עוד מבקש המשיב להחיל את המבחן הכלכלי ולתת לו משקל משמעותי. כפי שהובהר, נראה כי יש לקבל עמדת המערער כי עשה מאמצים כנים למצוא שוכר, כי הזנחת המבנים ככל שהייתה, לא נעשתה לצורך הימנעות מתשלום המס, וכי בפועל הגיעו המבנים למצב שהם בגדר של "חדלון בניין", והכל על בסיס אמות מידה אובייקטיביות. הבניין בתיאורו האמור, ניזוק באופן שאינו ראוי לשימוש ובפועל לא נעשה בו שימוש, ולא שוכנעתי כי ראוי לחייב את המערער לבצע תיקונים ושיפוצים, כדי שייחוייב בתשלום ארנונה. ועוד, אם ביקש המשיב להוכיח תחולתו של המבחן הכלכלי, הרי שהיה עליו לא רק להוכיח עלות תיקון אלא סבירות גבוהה של שימוש בנכס והפקת הכנסה ממנו. 13. נקודת המוצא היא שככלל בעל נכס יבקש להעמידו במצב לתפעול. ליהנות מן הנכס ולהשיג באמצעותו הכנסה ראויה. תשלום הארנונה אינו מטרה אלא תוצאה נלווית לפעילות כלכלית. נראה, כאמור, כי המבחן הקובע הוא מצב הנכס לצורך שימוש בו. גם אם עשה כן בעל הנכס מתוך שיקולים כלכליים כדאיים, נראה כי אין העירייה יכולה למצוא פתרון לנושא במסגרת חיוב הארנונה, כשם שאינה יכולה למנוע מבעל הנכס להרסו כפוף לקבלת ההיתרים הנדרשים. זכות זו שמורה לבעל הנכס. אין גם מניעה כי העירייה תצווה על הבעלים להרוס המבנים בהיותם "מבנה מסוכן", גם בהסתמך על חוות הדעת של טסלר מיום 17/12/03. מכל הטעמים המפורטים לעיל, יש לקבל את ערעור המערע לשנות המס 2002-2003. 14. המערער טען, כי יש גם לדון בטענתו לזיכוי מארנונה בגין אי מתן שירות פינוי אשפה, המהווה 1/3 מהארנונה המגיעה ואי מתן שירות עירוני אחר, כגון: אספקת מים, ביוב וכיוצ"ב. לטענת המערער למרות שהנכס מצוי בשטח השיפוט של העירייה, הרי שבפועל נמצא הנכס בשטח שניתן להגדירו כ"שטח הפקר" שהעירייה כלל לא פועלת בו כנותנת שירותים מוניציפאליים. לכן אם לא תתקבל טענתו העיקרית, הרי שיש לדון בטענה זו. נושא זה הוכרע ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16) שם הוגשה תביעה על-ידי עיריית חיפה לתשלום אגרת פינוי אשפה על-ידי המדינה, לפי סעיף 27 לחוק עזר חיפה (שמירת הסדר והניקיון), תשמ"ב-1981 בשל נכסים המוחזקים על-ידי מוסדות ממשלתיים. השאלה שהתעוררה שם הייתה אם המדינה פטורה מתשלום אגרה זו לאור הוראות הפטור המצויות בסעיף 3(ב) לפקודת מסי העירייה ומסי ממשלה (פטורין), 1938 ובסעיף 42 לפקודת הפרשנות. בענייננו, יש לקבוע כי אין קשר ישיר בין השירותים הניתנים לחיוב בארנונה. ואולם, אין מניעה כי המערער ינקוט בהליכים מינהליים או אחרים כדי למצות זכותו לקבלת השירותים שעל העירייה לספק לכלל תושביה. התוצאה: 15. אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור לשנות המס 2000 ו- 2001 ועל קבלת הערעור לשנות המס 2002 ו- 2003, באופן שלגבי השנים הנ"ל, פטור המערער מחיובי ארנונה, לפי סעיף 330 לפקודה. לאור התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו. ארנונהבניין