פסק דין 1. ערעור על החלטת ועדת הערר לקביעת ארנונה כללית של עירית חיפה (ערר 85/00), בה נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת המשיבה בהשגה. 2. ההשגה שהשיגה המערערת היתה על חיובי ארנונה כללית לשנת 2000, בגין נכס הנמצא ברח' המשביר 16 בחיפה. על פי ההשגה, חוייבה המערערת בתשלום בגין איחסון בשטח קרקע של 908 מ"ר קרקע. 3. לטענת המערערת, מדובר בסיווג שגוי של פריט החיוב וכן בחישוב שטח שגוי. לטענתה, משמשת הקרקע לחניון למדחסים נגררים שמשקלם מעל 10 טון, ולפיכך היא מצויה בתחומה של הגדרת סעיף 21 (ג) לצו הארנונות, שזו לשונו: "קרקע המשמשת אך ורק לחניה לרכב כבד בכל האזורים בסך 11.07 ש"ח למ"ר". עוד היא טוענת שהשטח התפוס בפועל אינו עולה על 300 מ"ר, ואין מקום לחייב אותה ביתרת השטח שלא נעשה בו שימוש. 4. ביום 17.4.00 דחתה המשיבה את ההשגה. המשיבה השיבה שבבדיקת השטח התברר שהקרקע כולה מוגדרת ומשמשת לאחסון מכונות, והיא אינה משמשת לחניון רכב כבד. על כך הוגש, כאמור, ערר לועדת הערר, ולאחר שמיעת טעונים דחתה הועדה את הערר. 5. בהחלטה פורסת ועדת הערר יריעה רחבה שתחילתה בשנת 1996. על יסוד העובדה שטענותיה של המערערת לענין השימוש בשטח עלו רק בשנת 2000, ראתה ועדת הערר בהליך פגם של שיהוי, וקבעה שדי בכך כדי להצדיק דחית הערר. 6. הועדה מצאה פגם נוסף, בדרך בה ביקשה המערערת להוכיח את השימוש בשטח לאחסון נגררים במשקל כבד. היא ציינה שלערר לא צורפו ראיות. רק לאחר הגשת הערר, ביקשה המערערת לצרף שלוש תעודות שקילה של מדחסים שמשקלם עולה על 10 טון. על פי ההחלטה, הרשיונות היו בתוקף עד 1.5.99 ולא בתקופה בה דן הערר. אף שעל פי המסמכים טענה המערערת שברשותה תשעה מדחסים, הרי כאמור צורפו רק תעודות שקילה של שלושה, ומכך הסיקה הועדה שמשקלם של היתר אינו מגיע ל10- טון ולפיכך הם אינם ממלאים אחר הדרישה בתקנות. 7. הועדה קיבלה את תשובתה של המשיבה לענין מטרת הסיווג, שכותרתו "קרקע המשמשת אך ורק לחניה לרכב כבד". זה האחרון הוגדר "משאיות ונגררים מעל 10 טון". הועדה קבעה שיש ממש בטענת המשיבה, לפיה הכוונה היתה להפחית את התעריף לקרקע בה חונות משאיות כבדות על נגרריהן כמקשה אחת, ולא להפרדה בין משאיות לבין נגררים. על פי תפיסתה של הועדה, המונח "נגרר" לא נועד לאפשר סיווג בתעריף מופחת מקום שלא חונה משאית כלל, אלא כדי למנוע טענות כאשר חונה משאית ועמה נגרר. 8. הועדה קיבלה גם את ההנמקה של המשיבה, לפיה נועד התעריף המופחת "... על מנת לעודד קיומם של שטחי קרקע לחניית רכב כבד בפאתי הערים, על מנת למנוע כניסת משאיות או כלי רכב כבדים אחרים לתוך העיר. תכלית החקיקה היתה מניעת כניסת המשאיות לעיר, מטרה זו אינה מושגת אם מעניקים את התעריף המופחת גם למגרש שבו חונים רק נגררים, ללא כלי הרכב עצמם" (סעיף 15 בהחלטה). 9. הועדה דחתה את טענת המערערת, לפיה היא עושה שימוש רק בחלק מן השטח. הועדה ראתה בעובדה שהקרקע כולה מגודרת, כוונה של המערערת לעשות שימוש בקרקע כולה, ולמנוע בעד אחרים שימוש בו. מכל הסיבות הללו דחתה את הערר. 10. הערעור שהוגש תוקף את החלטת הועדה. בעיקרי הטעון שהגישה, הבהירה ב"כ המשיבה, שגם היא אינה סבורה שהיה מקום לדחות את הערר מחמת שיהוי. לדעתה, צריך לבחון כל שנה לכשעצמה, ולא לבחון את ההיסטוריה. משהשיבה כך, פטרה אותי המשיבה מן הצורך לדון בשאלה באיזו מידה רשאית ועדת הערר להזקק למסמכים שענינם חיובי הארנונה של העורר בגין שנים קודמות, ואם כן, באיזו דרך יכולים מסמכים אלה להגיע אליה. 11. בתחילת הדיון עוררתי בפני ב"כ הצדדים שלוש שאלות שלטעמי מחייבות הכרעה וביקשתי מהן להתיחס בעיקר לשאלות אלה. ואלה השאלות: האם כדי לזכות בתעריף המופחת, יש צורך בשימוש בשטח לחניית משאיות או די בחניית נגררים. האם כאשר נעשה שימוש בחניה בחלק מן השטח, ניתן לחייב רק אותו חלק לתעריף בחניה ולקבוע שיתרתו אינה בשימוש ולפיכך פטורה, או שרואים את החלקה כולה כיחידה אחת. מהי דרך ההוכחה לגבי השימוש. 12. קודם לדיון בשאלות, אני מבקש להפנות לתעריף כדי להצביע על נתונים מסויימים. בסעיף 21 להודעה, נקבעו שעורי ארנונה כללית למספר שימושים, על פי שלושת האזורים להם חולקה העיר לצרכי קביעת ארנונה על עסקים. ואלה שלושת סוגי העסקים שלגבי כל אחד מהם נקבע בנפרד שעור ארנונה כללית לפי אזורים: "לתעשיה ומלאכה", "לכל יתר השימושים", ו"לשימושים לעסקים אחרים הכלולים בנספח א'". 13. נספח א' הוא נספח כתובות של רחובות בחיפה, חלק מהם לכל הרחוב וחלק לצד זוגי או לא זוגי או למספרים. התעריף לתעשיה ומלאכה הוא הזול ביותר, אחריו התעריף לעסקים הנמצאים בכתובות שבנספח א' והיקר ביותר הוא לשימושים האחרים. בעוד ששעורי הארנונה הכללית לעסקים שבטבלה נקבעו ליחידות של 20 מטר או חלק מהם, הרי לענין של חניה לרכב כבד, נקבע מחיר למ"ר. 14. הארנונה לקרקע המשמשת לחניה לרכב כבד היא 223.80 ש"ח לשטח של 20 מטרים רבועים. היא נמוכה משמעותית ממרבית התשלומים עבור קרקע לעיסוקים האחרים. היא גבוהה מעט מן הארנונות באזור ג' "לכל יתר השימושים לעסקים אחרים הנכללים בנספח א'", קרובה לארנונה באותו אזור "לכל יתר השימושים", וגבוהה משמעותית מעל החיוב "לתעשיה ומלאכה". כל זאת, כאמור, באזור ג'. 15. עוד צריך לציין שעצם החיוב על בסיס של "20 מ"ר או חלק מהם", פועל לחובתו של משלם הארנונה, שכן הוא מחייב לשלם על כל חלק הנופל מ20- מטרים רבועים את מלוא הארנונה ל20- מטר רבועים, בעוד שלגבי חניה לרכב כבד מדובר בתשלום למטר רבוע. 16. עיון במסמך "רשימת הרחובות וחלוקה לפי איזורי שומה" מעלה שלגבי כל רחוב בעיר, גם באזורי מגורים מובהקים, ישנה חלוקה למגורים, לתעשיה ומלאכה ולעסקים אחרים. בהודעה אין על ארנונות הגבלה על אזורים או חניונים בהם לא תותר חנית רכב כבד. כלומר, אם המטרה היא להשאיר כלי רכב כבדים מחוץ לעיר, היא אינה נתמכת במגבלה של שימוש בקרקע כזו במרכז העיר או באזורי מגורים מובהקים ויקרים. עם זאת, ניתן להניח שבאזורים אלה, מחיר הקרקע אינו מצדיק שימוש לחניה, אולם, כאמור, אין הגבלה בצו. 17. אם ביקשה המשיבה לוודא שהמגרשים האמורים ישמשו אך ורק לחניה קצרת טווח של רכב כבד כדי למנוע כניסתו לעיר, לא הבהירה זאת בצורה ברורה בהודעה על ארנונות. הניסוח כמו שהוא, אינו שולל בעד צי של רכב כבד, להשתמש במגרש לחנית רכב כזה באופן קבוע ולזכות בהנחה. אם נטול לדוגמא מפעיל בעל צי של רכב כבד, שיש לו יותר גוררים מאשר נגררים, איני רואה מגבלה בלשון הסעיף, שתמנע שימוש במגרש שכזה לחניה של נגררים, חלקם עם גוררים וחלקם בלעדיהם. 18. בעניננו, כל עוד מנוסח הסעיף כמות שהוא, וכל עוד משמש הנכס רק (או בעיקר) למטרה זו (ולהפרדת השטח אתיחס בהמשך), תואם השימוש הנעשה על ידי המערערת את נוסח ההודעה, והיא זכאית לשלם את השעור הקבוע למגרש המשמש לחנית רכב כבד. 19. אינני סבור שיש מקום לקבל את הטענה, שכאשר נעשה שימוש בחלק משטח שהוא יחידה אחת לצרכי ארנונה, יש מקום לחייב רק בגין החלק היחסי. כפי שאין הנחה לדירת מגורים בה לא נעשה שימוש באחד החדרים, כך אין מקום לפצל יחידות לחלק שבשימוש ולחלק שאינו בשימוש. יחידת החיוב היא היחידה כולה. נוסיף עוד את העיקרון, שלא רק השימוש קובע, אלא פוטנציאל השימוש. ניתן ללמוד זאת מע"א 739/89 א' י' מיכקשוילי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 776. 20. השאלה האחרונה שהצגתי, לגבי דרכי ההוכחה, מחייבת בירור. המערערת בחרה להציג רשיונות בודדים (3), וגם אלה לא היו בתוקף. בפסק דין חלקי שנתתי ביום 16.1.02, הוריתי למערערת להציג למשיבה רשיונות לנגררים שנמצאו במקום ופרטיהם שצויינו במכתבה של המערערת לבא כחה מיום 5.3.01 (צורף לעיקר הטעון של המשיבה). עוד הוריתי שהרשיונות יהיו תקפים לשנת הארנונה. הוריתי לצדדים להודיע עמדתם בכתב בענין זה וקבעתי שבמידת הצורך יקבע דיון נוסף. 21. בהודעה שהוגשה לי הודיעה ב"כ המשיבה כי הוצגו לה רשיונות שעל חלקם לא הוטבעה חותמת בנק הדואר. היא הותירה את השאלות לגבי תוקף הרשיונות להכרעת בית-המשפט וביקשה שלא לחייב את המשיבה בהוצאות, שכן מדובר "במחלוקת פרשנית טהורה". המערערת ביקשה ליתן פסק דין על יסוד הרשיונות שהוצגו ולחייב את המשיבה בהוצאות. הוריתי למערערת להמציא תשלומים של הרשיונות כשהם נושאים חותמות תשלום משנות המס. 22. על פי הודעה של ב"כ הצדדים (בש"א 8089/02), הם רואים את המחלוקת כמיושבת בעקבות פסק הדין החלקי. המשיבה קיבלה עליה לתקן את סיווג הנכס בפנקסי העיריה לשנים 2000 ו2001-, כך שהנכס יסווג כקרקע המשמשת לחניית רכב כבד. ב"כ הצדדים הביאו בהודעה טעוני כל אחת מהן לגבי הוצאות המשפט. 23. אני מאשר את הודעת ב"כ הצדדים לפיה יתוקן סיווג הנכס של המערערת לשנים 2000 ו2001- ויוגדר כמגרש לחנייה לרכב כבד. אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת שכר טרחת עורך דין בהליך בסך 10,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ותתווסף לו תוספת בשעור מע"מ. אחסנהארנונה