פסק דין א. מהות הערעור זה ערעור על החלטת וועדת ערר בעניין קביעת ארנונה. ב. רקע עובדתי המערער מחזיק מבנה המשמש לחניית מטוס קל פרטי שבבעלותו, בשדה התעופה שבהרצליה, הנופל בתחום שיפוטה של המשיבה. (להלן: "האנגר" או "הנכס"). המשיבה הינה מועצה מקומית. המערער מחזיק בהאנגר מאז 1970. עד לשנת 1996 לא חוייב כלל בארנונה. בשנת 1996 ו 1997 חויב המערער בתשלום ארנונה בעבור ההאנגר שסווג "כמוסך ו/או מחסן". בשנת 1998 החליטה המשיבה לשנות את סיווג הנכס והחלה לחייב את המערער בארנונה המתאימה לסיווג "אגודה חקלאית, מתקני שדה תעופה ומוסכים לתיקון מטוסים". גם בשנת 1999 הטילה המשיבה על המבקש ארנונה בהתאם לאותו סיווג. הסיווגים נעשו בהתאם להיטל מיסים (ארנונה כללית) של המשיבה (ר' נספח נ - ו' 1 לכתב העתירה) (להלן: "היטל מיסים") שחל על השנים הנ"ל. לכתבי הטענות צורף העתק של "היטל מיסים" לשנת 2000 ולא לשנים הנוגעות לערעור דנן. עם זאת מכתבי הטענות עולה שהצדדים רואים בתוכנו של המסמך הנ"ל תוכן המחייב לעניינם ומכאן שהמסמכים הרלוונטיים לשנים 1998 ו 1999 הם בעלי תוכן זהה לזה שצורף כראיה בהליך זה. המערער ערר על החלטת המשיבה לשנות את סיווג הנכס ולחייבו בארנונה בהתאם. הערר על שומת ארנונה לשנת 1998 הוגשה על ידי המערער כבר ביום ה - 15.3.98. הערר לשנת 1999 הוגש ביום ה - 16.5.99. המשיבה העבירה את כתבי הערר לועדת הערר רק ביום ה - 2.8.01! כשלוש שנים וחצי לאחר שהוגש הערר הראשון! בהחלטתה, מיום 14.12.01, נתנה ועדת הערר דעתה לשני עניינים: ראשית היא שאלה מהו הסיווג הראוי לנכס נשוא ערעור זה; שנית נדרשה ועדת הערר לשאלה האם המשיבה רשאית, במעבר משנה אחת לשנה עוקבת, לתקן טעות שנפלה בסיווגו של נכס לצורך הטלת ארנונה כללית. (נספח נ - ה' לכתב העתירה). בשני עניינים אלו החליטה הועדה לדחות את הערר. על החלטה זו נסוב הערעור שבפנינו. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם למערער זכות עמידה בפני בית משפט זה? - האם נפל פגם בהחלטת ועדת הערר בסיווג הנכס? - האם נפל פגם בהחלטת ועדת הערר לאשרר את תיקון הטעות של המשיבה? ד. האם למערער זכות עמידה בפני בית משפט זה? המערער לא שילם את חוב הארנונה נשוא ערעור זה, כפי שנקבע בהחלטת ועדת הערר, אותו הוא חב למשיבה עבור שנות המס 1998 ו 1999, עד למועד תום הדיון בעניין דנן. המשיבה טענה שיש במחדל זה כדי להטיל רבב על התנהגותו של המערער, רבב העולה לכדי אי ניקיון כפיים שיש בו לשלול ממנו את זכות עמידתו בפני בית משפט זה. סעיף 9 לתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות קובע: 9. "חובת תשלום על אף הערעור. החייב בתשלום ארנונה או בתשלום חובה אחר מכוח צו הכינון, ישלם אותם במועדם, אף אם הוגש ערעור לפי תוספת זו ועדיין לא הוכרע בו; חל שינוי בשומה עקב הערעור, הוא או המועצה ישלם או יקבל את ההפרש, הכל לפי הענין." חובת התשלום המוטלת מכוח סעיף 9 הנ"ל חלה על זה אשר נמצא חייב במס בהחלטת ועדת ערר ומבקש לערער על החלטה זו לבית המשפט. כך ניתן ללמוד מסעיף 1 לתוספת הנ"ל הקובע: 1. "מי רשאי לערער. בעל דין לפני ועדת עררים הרואה עצמו מקופח על ידי החלטה סופית של ועדת עררים, רשאי לערער על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי, אשר באזור שיפוטו נמצא תחום המועצה." מקור אחר המחייב את המערער בקיום החלטת ועדת הערר הוא סעיף 466 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, שחל על בית משפט זה מכוח סעיף 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הקובע: 466. "הביצוע לא יעכב. הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים." מכאן שלאחר שקבעה ועדת הערר את אשר קבעה, חובתו של המערער היתה לשלם את חובו. זאת ללא קשר אם הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, אם לאו. בבג"צ 400/87 כהנא נגד יו"ר הכנסת (פ"ד מא (2) 729) נקבע שעותר הבא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים ידחה על הסף. אומנם יש מקום להבחנה בין אי ניקיון כפיים הכרוך בהתנהגות העותר במהלך ניהול ההליך עצמו ובמסגרת העתירה, כגון מקרה בו הצהיר העותר בפני בית המשפט דברי כזב בכתבי טענותיו, כפי שהיה בפרשת כהנא, לבין חוסר ניקיון כפיים בהתנהגות העותר עובר להגשת העתירה. הטעם להבחנה זו נעוץ בכך שאחד מהרציונאלים ביסודן של עילות הסף הוא הבטחת תקינות ואמינות ההליך המבוסס בעיקר על תצהירים ולא על חקירת עדים בפני השופט. נדמה שבית המשפט יקפיד עוד יותר עם עותרים שאינם נקיי כפיים במסגרת ההליך מאשר עם התנהגות פסולה של עותר עובר להגשת העתירה. לפיכך במקרים בהם אי ניקיון כפיו של העותר נעוץ בהתנהגותו עובר להגשת העתירה לעיתים יטה בית המשפט להרחיב במעט, ביחס לטיפוס המקרים השני, את הנסיבות בהן יסבור שלמרות הרבב שדבק בעותר מן הצדק להתיר לו להשמיע את טענותיו. במקרה דנן המערער לא טרח כלל להסביר את מחדלו באי התשלום. זאת למרות שהמשיבה העלתה את טענת זכות העמידה כבר בכתב תשובתה והיתה למערער הזדמנות להסביר את מחדלו הן ב"עיקרי הטיעון" והן בדיון שנערך בפני בית המשפט. יש להקפיד בכללי זכות העמידה, מקום בו פלוני אינו עומד בחובותיו על פי חוק בעניין אלמוני, בהיעדר טעם והצדקה מתקבלים על הדעת, לא יזכה להשמיע טענותיו בביהמ"ש בעתירה העוסקת באותו עניין, בשל אי ניקיון כפיים. בשל הרבב שנמצא באמתחתו של המערער ובהיעדר כל הסבר להתנהגותו אין מנוס מלקבוע שהוא חסר זכות עמידה בפני בית משפט זה. מכאן שלמרות שיתכן ויש ממש בטענותיו המהותיות לא יזכה הוא לעבור מפרוזדור בית המשפט לטרקלינו כדי להשמיען. משנמצא העותר חסר זכות עמידה מתייתר הדיון בשתי הפלוגתאות הנותרות. העתירה נדחית. בשל התנהגותה של המשיבה עובר להגשת עתירה זו אני קובעת שמן הצדק שכל צד יישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שלו. ארנונהתעופה