שיטת החיוב בגין צריכת המים בקניון מאחר ולא הותקנו מוני מים לכל בתי העסק בקניון, חוייבו בהפרש שבין כמות המים שנמדדה במד המים הראשי של הקניון לבין כלל הצריכה שנרשמה על פי מדי המים של בתי העסק שהיו מחוברים למדי מים. המחלוקת בין בעלות הדין אודות החיובים בגין צריכת המים השיורית נמשכה זמן רב. להלן פסק הדין בנושא צריכת מים בקניון: פסק-דין השאלה העומדת לדיון היא האם יש להעתר לבקשת התובעת ולהורות לנתבעת להחזיר את כל הכספים שעוקלו או שיעוקלו על פי צו העיקול מיום 16.9.01 שניתן על ידי יו"ר הועדה הקרואה של העיר לוד. כללי: בכל זמן הרלוונטי לתביעה, היתה התובעת חברת הניהול של קניון לוד סנטר, הנמצא בשד' הציונות 1 בלוד (להלן-"הקניון"). בתי העסק בקניון ומוני המים: הקניון נבנה על ידי לוד סנטר חברה לבנין בע"מ (להלן-"לוד סנטר") אשר מכרה את בתי העסק שבקניון לרוכשים שונים, והשאירה לעצמה כ-10 חנויות. הקניון התחיל את פעילותו עוד בחודש אוגוסט 1992. רוכשי החנויות בקניון חתמו עם התובעת על חוזה לפיו התובעת תהיה חברת הניהול ותתחזק את הרכוש המשותף, לרבות מתקני האינסטלציה. הנתבעת רשמה את מונה המים הראשי על שם התובעת. בקניון מצויים כ-100 בתי עסק. ל-33 בתי עסק הותקנו שעוני מים עוד בשנת 1993, ל-4 בתי עסק הותקנו מוני מים בשנת 1994, ל-7 בתי עסק הותקנו מוני מים בשנים 1995-1997, ל-5 בתי עסק הותקנו מוני מים בשנים 1998-2000, ל-31 בתי עסק הותקנו מוני מים בשנת 2001 ול-6 בתי עסק הותקנו מוני מים בשנת 2002. שיטת החיוב של הנתבעת בגין צריכת המים בקניון: מאחר והנתבעת לא התקינה מוני מים לכל בתי העסק בקניון, חייבה הנתבעת את התובעת בהפרש שבין כמות המים שנמדדה במד המים הראשי של הקניון הרשום על שם הנתבעת (להלן-"מד המים הראשי") לבין כלל הצריכה שנרשמה על פי מדי המים של בתי העסק שהיו מחוברים למדי מים (להלן-"הצריכה השיורית"). הנתבעת לא שילמה את הסכומים שדרשה ממנה הנתבעת, ושילמה אך ורק את הסכומים שלדעתה אינם שנויים במחלוקת. הליכי הגביה שנקטה הנתבעת כנגד התובעת: המחלוקת בין בעלות הדין אודות החיובים בגין צריכת המים השיורית נמשכה זמן רב. בשנת 1998 נקטה הנתבעת בהליכי הוצל"פ כנגד התובעת, היה דין ודברים בין שתי בעלות הדין, והענין הוסדר בצורה כזו או אחרת. ביום 8.5.01 נערכה פגישה בין הצדדים במשרדי הנתבעת, ופרטי הפגישה הועלו על הכתב במכתב מיום 4.6.01 ששלח ב"כ התובעת לנתבעת (נספח ג' לתצהיר העד מיכאל רחמים). ביום 16.9.01 הטילה הנתבעת עיקולים על כספים שעל הנתבעת לקבל מצדדים שלישיים. בעקבות הטלת עיקולים אלו, הגישה הנתבעת את בקשתה זו. ב-בש"א 2689/01 בקשה התובעת שיינתן צו זמני לביטול צו העיקול והחזרת הכספים שעוקלו. ביום 30.10.01 נעתר סגן הנשיא, כב' השופט ברוך, לבקשת התובעת. בישיבת יום 3.9.02 הצעתי לב"כ הצדדים לצרף כצדדים לתובענה את כל בעלי העסקים שבקניון, אך ב"כ בעלי הדין לא עשו כן. הליכי הפירוק כנגד התובעת: בחודש 12/02 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לפירוק התובעת, אשר סומנה כתיק פש"ר 2295/02. ביום 30.12.02 ניתן כנגד התובעת צו פירוק זמני, ועו"ד משה בר-שלטון מונה למפרק זמני של התובעת. ביום 9.6.03 הודיע ב"כ התובעת כי הוא הוסמך על ידי עו"ד בר-שלטון להמשיך את הטיפול בתובענה. יש לציין שבשנת 2002 פקע תוקפו של הסכם הניהול בין התובעת לבין רוכשי היחידות בקניון, וניהול הרכוש המשותף עבר לידיים אחרות. העדויות: מטעם התובעת העיד מר מיכאל רחמים, אשר היה מנהל התובעת, ובבעלותו שתי חנויות בקניון. מטעם הנתבעת העיד מר רן אברון, שהוא מנהל מחלקת הגביה בנתבעת החל מחודש מרץ 2001. על עדויותיהם של שני עדים אלו אעמוד בהמשך. מנהל מחלקת המים (או מנהל מפעל המים) של הנתבעת לא העיד ולא הוזמן להעיד. טענות הצדדים: טוענת התובעת בסיכומיה כדלקמן: מאחר והנתבעת היא זו שדורשת את הכספים מהתובעת, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת; רישום מד המים על שם התובעת היה שלא כדין; צריכת המים של התובעת לא הגיעה לסכומים אותם דרשה הנתבעת; הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה, מכיוון שהעד מטעמה לא ידע מאומה; חיוב התובעת בצריכה השיורית נעשה בחוסר סמכות ותוך אשמת הנתבעת באי התקנת מדי-מים; בעת ביצוע העיקול פעלה הנתבעת שלא כדין. טוענת הנתבעת בסיכומיה כדלקמן: מאחר והתובעת היא זו שהגישה את התובענה, נטל ההוכחה מוטל עליה; התובעת לא עמדה בהוראות סעיף 323(א) לפקודת העיריות, ועל כן דין התובענה להידחות; חיבור התובעת למד המים היה על פי חוק העזר ללוד (אספקת מים), תשכ"ז-1967 (להלן-"חוק העזר") היה כדין; צריכת המים של התובעת היא בהתאם לצריכת מד המים הרשום על שמה; אין חובה על העיריה להתקין מדי מים לכל עסק ועסק. ב"כ הנתבעת צירפה לסיכומיה את נוסח חוק העזר. דיון ומסקנות: הוראות חוק העזר הרלוונטיות לתובענה, עדות ההגנה ונטל ההוכחה: הוראות חוק העזר הרלוונטיות לתובענה הינן: סעיף 1 לחוק העזר עוסק בהגדרות מונחים. ובין היתר הוא קובע את ההגדרות כדלקמן: "חדר - בבנין מגורים - חדר כרשום בלוח השומה; ובבנין אחר - חדר ששטח רצפתו אינו עולה על 30 מ"ר; שטח נוסף של 30 מ"ר או חלק מזה, דינו כדין חדר נוסף; מד-מים - מכשיר שהותקן ברשת פרטית לשם מדידתה או קביעתה של כמות מים המסופקים לנכס; המנהל - מנהל מפעל המים של העיריה, לרבות אדם אחר שנתמנה לענין חוק עזר זה על ידי העיריה למלא את תפקידי המנהל, כולם או מקצתם; נכס ו-בנין - כמשמעותם בסעיף 269 לפקודה; (הכוונה לפקודת העיריות - י.ז.) צרכי בית - תצרוכת בני אדם, כביסה במשק בית, שטיפה וניקוי של בית מגורים או משרד, בין שהותקן בו ברז ובין שלא הותקן, למעט צרכים שאינם בגדר צרכי בית לפי סעיף 16 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936; צרכן - אדם המחזיק ברשת פרטית, בכולה או במקצתה; רשת פרטית - אבזר, דוד אגירה, מיתקן להגברת לחץ, לוויסות, לחימום או לפיזור וכן כל מיתקן או מכשיר אחר המצוי בנכס והמשמש או המיועד לשמש לאספקת מים לנכס, למעט מד מים; צרכי עסק - צרכי יצור או עיסוק בסחורה; סעיף 2 לחוק העזר דן בחיבור רשת פרטית למפעל מים. והוראותיו הן: "א) חיבור רשת פרטית למפעל מים, הרחבת החיבור, פירוקו או התקנתו מחדש לא ייעשו אלא על ידי המנהל. ב) בעל נכס הרוצה בחיבור רשת פרטית למפעל מים, הרחבת החיבור, פירוקו או התקנתו מחדש, יגיש למנהל בקשה בכתב בצירוף תכנית של אותה רשת. ג) בעד חיבור, הרחבת חיבור, פירוקו או התקנתו מחדש לפי סעיף זה, ישלם המבקש לעיריה מראש: (1) אגרה בשיעור שנקבע בתוספת, וכן (2) הוצאות לפי חשבון שהגיש המנהל. ד) בעד הנחת קו מים זמני ישלם המבקש לעיריה מראש הוצאות לפי חשבון שהגיש המנהל. סעיף 3 לחוק העזר דן ברשת פרטית. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו הן: "א) לא יתקין אדם רשת פרטית, לא ישנה רשת פרטית קיימת, לא יסירנה ולא יטפל בה בדרך אחרת, פרט לצורך תיקונים דחופים הדרושים להזרמת מים סדירה, אלא לפי היתר בכתב מאת המנהל. ב) בקשה להיתר לפי סעיף קטן (א) תוגש בכתב בצירוף תכניות הרשת המוצעת או תכנית השינוי או התיקון, הכל לפי הענין; בעד ההיתר, פרט להיתר להתקנת רשת פרטית, תשולם לעיריה אגרה בשיעור שנקבע בתוספת. ג) התקנת הרשת הפרטית, שינויה או תיקונה ייעשו על ידי בעל הנכס ועל חשבונו." סעיף 5 לחוק העזר דן בהתקנת מד מים. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו הן: "א) המנהל רשאי להתקין מד מים בכל נכס שלו מספקים או עומדים לספק מים, ובשעת הצורך רשאי הוא לבדקו, לתקנו, להחליפו או להסירו. ב) מד המים הוא רכוש העיריה. ג) לא יותקן מד מים, לא ייבדק, לא יתוקן, לא יוחלף ולא יוסר אלא על ידי המנהל. ד) צרכן ישלם לעיריה אגרת מד-מים ואגרת התקנת מד-מים בשיעורים שנקבעו בתוספת." סעיף 6 לחוק העזר דן באגרת מים. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו הן: "א) בעד אספקת מים לנכס המחובר למפעל מים ישלם הצרכן לעיריה אגרת מים בשיעור שנקבע בתוספת לפי כמות המים שנרשמה על ידי מד המים, ובלבד שלא תפחת מהשיעור המינימלי שנקבע בתוספת. ב) .... ג) .... ד) משמש מד-מים אחד נכס המוחזק על ידי צרכנים אחדים, רשאי המנהל מיוזמתו הוא, וחייב הוא לפי בקשת אחד הצרכנים, להורות על חלוקת האגרות או כל תשלום אחר המגיע לפי חוק עזר זה בין אותם הצרכנים, באופן שכל צרכן ישלם אותו חלק מהאגרות והתשלומים האמורים בהתאם ליחס שבין החדרים המוחזקים על ידו ובין המספר הכולל של החדרים שמד-המים משמש אותם, ובלבד שלא יפחתו מהשיעורים המינימליים שנקבעו בתוספת. כן רשאי המנהל להורות על חלוקה אחרת של התשלומים בין הצרכנים על פי הסכם בכתב של כל הצרכנים. ה) .... ו) .... ז) הורכבו מדי-מים דירתיים לכל הצרכנים וכן מד-מים כללי לכל הנכס, והיה הפרש ברישום ביניהם, יחולק ההפרש באופן שווה בין כל הצרכנים, זולת אם הגיעו כל הצרכנים להסכם בכתב עם המנהל על אופן חלוקה אחר." סעיף 11 לחוק העזר דן בניתוק חיבור מים. סעיף 11(ג) קובעי כי: "רשת פרטית שחוברה למפעל מים בניגוד לסעיף 2 ... רשאי המנהל בכל עת לנתק את החיבור ." סעיף 13 לחוק העזר דן ברשות כניסה למקרקעין. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו הן: "א) המנהל או כל מי שהורשה על ידיו, רשאי להיכנס לכל נכס בשעות שבין 08.00 ל- 17.00 ובשעת חירום בכל זמן סביר, על מנת - (1) להתקין, לבדוק, לתקן, לשנות, להחליף, למסור או למדוד מד-מים, צינור, או אבזרים, או כיוצא בהם, או לעשות כל מעשה אחר שבנסיבות נחוץ לעשותו; (2) לבדוק ... או לברר את כמות המים שסופקה לצרכן; (3) למסור כל חשבון או לגבות כל אגרה או תשלום אחר לפי חוק עזר זה; (4) לנתק חיבור או לנתק, לעכב ולהפסיק אספקת מים לפי סעיפים 11 או 12; (5) לבדוק אם קוימו הוראות חוק עזר זה; (6) לעשות כל מעשה אחר שהוא רשאי לעשותו לפי חוק עזר זה. ב) לא יעכב אדם ולא יפריע למנהל או למי שהורשה על ידיו מהשתמש בסמכויותיו לפי סעיף קטן (א)." סעיף 14 לחוק העזר דן בשימוש במים. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו הן: "א) לא יבזבז אדם ולא יגרום או ירשה שאחר יבזבז מים ברשותו, ולא ישטוף כלי רכב בעזרת צינור, פרט למתקני רחיצה. ב) לא ישתמש אדם במים ולא יגרום או ירשה שאחר ישתמש במים שברשותו אלא לצרכי בית או למטרה אחרת שקבע המנהל. ג) לא ישתמש אדם במים לצרכי מיזוג אויר אלא לפי היתר מאת המנהל ובהתאם לתנאי ההיתר." מכל הוראות חוק העזר שצוטטו לעיל עולה כי על הנתבעת היה להביא לעדות את מנהל מפעל המים של העיריה, שכן בידיו מצוי מידע רב ערך לתביעה זו, כגון: מתי התקבל ההיתר להתקנת הרשת הפרטית בקניון, האם לכל בית עסק או חנות הותקנה רשת פרטית שהתחברה לרשת הכללית של הקניון, האם שולמו האגרות לחיבור רשת המים בקניון למפעל המים של העיריה, מדוע העיריה לא דאגה להתקין מדי-מים לכל חנות ולכל בית עסק בקניון, האם הקבלן קיבל היתר לשימוש במים למתן מיזוג האויר ומה היו תנאי ההיתר. משלא הביאה הנתבעת את מנהל מחלקת המים של העיריה, שהוא העד החשוב ביותר בענין זה, ובידו מצוי כל המידע הרלוונטי תביעה זו, פועל מחדל זה לרעתה, בהתאם להלכה שבעל דין שאינו מביא ראיה המצויה תחת ידו לבית המשפט ואשר עשויה לסייע בידו, פועל מחדל זה לרעתו. ראה לענין זה את ע"א 548/78 שרון נ. לוי, פד"י ל"ה (1) 736; ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ. אליהו ברזני, פד"י נ"ב (2) 269, וכן את ספרו של השופט קדמי "על הראיות", הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת מעודכנת, חלק שלישי, תשס"ד-2003 עמ' 1626. האם היתה חובה על הנתבעת להתקין מד מים לכל חנות ולכל בית עסק? טוענת הנתבעת כי לא היתה עליה חובה להתקין מד מים לכל עסק ועסק. סבור אני שהנתבעת טועה, והיתה עליה חובה להתקין מד מים לכל עסק ועסק. ואסביר את דברי. פרק שנים עשר לפקודת העיריות (להלן-"הפקודה") דן בחובותיה וסמכויותיה של העיריה. סימן ב' לפרק שנים עשר לפקודת העיריות דן בחובותיה של עיריה. בסעיף 239 (הנמצא בסימן ב' הנ"ל) דנה הפקודה בחובת העיריה בטיפול במפעלי מים. בהתאם לסעיף זה, על העיריה למנוע בזבוז של המים המסופקים לשימוש ציבורי או פרטי, להסדיר את הספקת המים על ידי מדידה, ואת החמרים, המונים, האביזרים והמיתאמים המשמשים למטרה זו או בקשר איתה. בסעיף 2(א) לחוק מדידת מים, תשט"ו-1955 נאמר שלא יספק אדם מים בתמורה לשם צריכה , אלא במדידה. (ראה גם הגדרת המונח "הספקת מים" בסעיף 1 לחוק). בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, תוספת שניה, סעיף 1.03 נאמר כדלקמן: "לא יחובר בנין או חלק ממנו לרשת אספקת המים, אלא אם הותקן לכל דירה, משרד, חנות או יחידה כיוצא באלה מד-מים נפרד, שבאמצעותו תחובר הרשת האמורה לכל יחידה כאמור." הוראות החיקוקים הנ"ל ביחד עם סעיף 5(ג) לחוק העזר, הקובע שרק מנהל מפעל המים מתקין את מונה המים שהוא רכוש העיריה, מחייבות את המסקנה שהיתה חובה על הנתבעת להתקין בכל היחידות בקניון מדי מים לפני חיבור הקניון לרשת המים. הקניון אוייש בשנת 1992, כך שכל הוראות החיקוקים שציינתי לעיל היו בתוקף בעת איוש הקניון. כפי שציינתי, כל הוראות החיקוקים שהובאו לעיל מובילים למסקנה שלפני איוש הקניון היתה חובה על הנתבעת להתקין בכל יחידה ויחידה בקניון מד-מים שבאמצעותו תחובר היחידה לרשת המים. לאור חיקוקים אלו מתחייבת המסקנה שפירוש המלה "רשאי" ברישא של סעיף 5(א) לחוק העזר, הוא "חייב". דהיינו שהמנהל חייב להתקין מד-מים לכל נכס ולכל יחידה המחוברים לרשת המים. לפני חיבור הקניון לרשת המים היתה חייבת הנתבעת להתקין מד-מים לכל יחידה בקניון. הנתבעת לא עשתה כן, ובכך לא מילאה אחר סעיף 1.03 לתוספת השניה ואחר הוראות סעיף 5 לחוק העזר. האם התובעת היא בגדר "צרכן"? חוק העזר מגדיר צרכן כל אדם המחזיק ברשת פרטית, בכולה או במקצתה. השאלה היא האם התובעת היא בגדר מחזיק? מהסכם הניהול עולה כי רוכשי היחידות בקניון הם המחזיקים, והשטחים המשותפים הם חלק מהרכוש המשותף הצמוד ליחידות בקניון. בהתאם להסכם הניהול לתובעת אין כל זכות חזקה ברכוש המשותף, וכל תפקידה הוא לתת שירותים לבעלי היחידות בקניון ככל שהם נוגעים לרכוש המשותף, לרבות לצנורות המים. העובדה שהתובעת נותנת שירות גם לצנורות המים, עדיין אינה עושה אותה למחזיקה בצנורות המים, ועדיין אין בה כדי לכלול את התובעת במונח "צרכן" כהגדרתו בחוק העזר. למעשה, חברת הניהול ממלאת את תפקיד וועד הבית, אשר דואג לתחזוקה שוטפת של הרכוש המשותף. כפי שלא ניתן לומר שוועד הבית הוא המחזיק של הרכוש המשותף, וממילא הוא המחזיק במד המים הראשי שבבנין, כך לא ניתן לומר שחברת הניהול היא המחזיקה ברכוש המשותף בקניון (להבדיל מפעולות התחזוקה), שכן הרכוש המשותף שייך לכל דיירי הבנין ולא לוועד הבית או לחברת הניהול. אם אקבל את טענת הנתבעת שכל מי שנותן שירותי תחזוקה לצנרת מים הוא מחזיק ברשת פרטית, על פי אותו הגיון יהיה עלי להחליט שגם שרברב המבצע תיקונים בצנרת מים של דירה או בית עסק, הוא מחזיק ברשת פרטית לצריכת מים, ודבר זה אינו מתקבל על הדעת. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שאין התובעת נכללת במונח "צרכן" אשר בחוק העזר. רישום מד-המים הראשי על שם חברת הניהול: עד התביעה, מר מיכאל רחמים, העיד כי לא ידוע לו מדוע נרשם מד-המים הראשי על שם התובעת. כמו כן העיד עד זה כי בשנים 1999 ו-2000, למחצית מהיחידות בקניון לא היו מדי-מים, למרות שכל היחידות בקניון היו מחוברות לרשת המים. בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת כתב מר אברון כי התובעת בקשה לרשום את מד המים הראשי על שמה. מר אברון לא טרח לצרף לתצהירו העתק של בקשה זו. עד זה ציין בחקירתו הנגדית כי הוא אינו מסתמך על מסמכים שראה בעיניו, אלא רק על פתיחת כרטיס על שם התובעת, והוא טוען שחברת הניהול בקשה לרשום את מד המים על שמה (עמ' 15 לפרוטוקול). מדברי העד עולה כי הוא אינו מכיר את פרטי העובדות של רישום מד-המים על שם התובעת, והוא מסיק את עובדה זו מפתיחת הכרטיס על שם התובעת. אינני יכול לקבל את עדותו של מר אברון, שכן אינה עדות מידיעה אישית, אלא הסקת מסקנות ממעשים שעשתה הנתבעת. המידע אודות רישום מד המים הראשי על שם התובעת מצוי במחלקת המים של הנתבעת ולא במחלקת הגביה, והיה על הנתבעת להביא לעדות גם את מנהל מחלקת המים, אשר היה יכול ליתן הסבר לשאלה מדוע נרשם מד המים הראשי בקניון על שם התובעת, ולהציג בפני בית המשפט מסמכים המצדיקים את רישום מד המים הראשי על שם התובעת. אשר על כן, סבור אני שרישום מד המים הראשי על שם התובעת היה שלא כדין, וכל התשלומים ששילמה אותם התובעת בגין השימוש במים שסופקו, שולמו בשם כל בעלי היחידות בקניון, לאחר שגבתה מהם את הכספים לתשלום, על פי האמור בחוזה הניהול. העיוות שבשיטת החיוב של הנתבעת: בהתאם לעדויות עולה כי הנתבעת היתה מודדת את כמות המים הרשומה במד המים הראשי, מפחיתה ממנו את כמות המים שנצרכה על ידי היחידות שהיו מחוברות למדי מים, וביתרה השיורית היתה מחייבת את התובעת. יש לציין כי בהתאם לעדות עד התביעה ובהתאם לדוחו"ת אותם המציא מר אברון, עד לשנת 2001 כמחצית מהיחידות בקניון לא היו מחוברות למדי מים. היוצא לנו מכאן שבעלי היחידות שהיו מחוברות למדי מים היו מממנים את צריכת המים של היחידות שלא היו מחוברות למוני מים. שכן פעם אחת הם שילמו על צריכת המים שלהם, ופעם שניה הם שילמו את מחיר המים של היתרה השיורית, שכלל הן את הצריכה המשותפת והן את הצריכה של היחידות שלא היו מחוברות למדי מים. שיטה זו היא מעוותת ומטילה על שומרי חוק תשלום נוסף. דבר זה אין הדעת סובלת, במיוחד כשיש לנתבעת חובה להתקין מד מים לכל יחידת דיור לפני חיבור הבנין לרשת המים. אילו רצתה הנתבע לדעת מי הם בעלי העסקים שעושים שימוש ביחידות שבקניון, כל אשר היתה צריכה לעשות הוא לקבל מידע ממחלקת רישוי עסקים בעירית לוד, ולגבי עסקים הפטורים מרשיון עסק, לשלוח מפקח לקניון. אי הפקדת הסכום השנוי במחלוקת: טוענת הנתבעת כי יש למחוק את התביעה על הסף, מכיוון שהתובעת לא הפקידה את הסכום השנוי במחלוקת בקופת בית המשפט, בהתאם לסעיפים 323(ב) ו-323א לפקודת העיריות. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. החובה להפקדת הערובה היא על חובות ארנונה ומים שחוייבו כדין. במקרה שלנו העיריה הפרה את חובותיה להתקין מדי מים בכל היחידות בקניון, גרמה לבעלי יחידות שחוברו להן מדי מים לשלם עבור צריכת מים של בעלי יחידות שלא חוברו להן מדי מים, רשמה את מד המים הראשי על שם התובעת למרות שאינה "צרכן" כהגדרתו בחוק העזר, כך שכל החיובים היו שגויים או בלתי חוקיים. אמנם לנתבעת עומדת החזקה שכרשות מינהלית היא פועלת כדין (ראה לענין זה את ע"א 457/89 זהבה כהן נ. שלמה שפילברג, פד"י מ"ה (2) 177), אך משנמצא שהנתבעת לא התקינה מדי מים בכל היחידות בקניון בניגוד לסעיף 1.03 לתוספת השניה ולסעיף 5 לחוק העזר, אזי נסתרה החזקה הנ"ל, ועל הנתבעת להוכיח שפעולותיה היו כדין. כפי שציינתי לעיל, אני דוחה את טענתה זו של הנתבעת לדחיית התובענה על הסף עקב אי הפקדת הערובה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, סבור אני שדין התובענה להתקבל. אשר על כן, אני פוסק כדלקמן: על הנתבעת להחזיר לתובעת את כל הכספים אשר עוקלו על פי צו העיקול מיום 16.9.01 עליו חתם מר אריה ביבי, יו"ר הועדה הקרואה, ומספרו הסידורי הוא 13059m; על הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הוצאתם ועד ליום התשלום בפועל; 3) על הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוק המים / רשות המיםמים