ערעור של מנהל מס שבח





לטענת מנהל מס שבח, מקום בו חותם מינהל מקרקעי ישראל על חוזה חכירה עם פלוני על בסיס המלצתו או הפנייתו של אלמוני, הרי שעצם ההמלצה או ההפניה של אלמוני היא 'מכירה' של 'זכות במקרקעין' כהגדרת מונחים אלה בחוק
בית המשפט פסק כי יש לדחות את ערעורו של מנהל מס שבח.

להלן פסק הדין בערעור:

פסק דין

הנשיא א' ברק:

העובדות וההליכים

1.      החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 612 (מיום 13.10.93) אפשרה הרחבת ישובים חקלאיים למטרת מגורים. נקבע בהחלטה, כי קליטה להרחבה פתוחה ל"בני המקום" ולאחרים, אם כי רשאי הישוב לבקש כי תינתן עדיפות ל"בני המקום" (סעיפים 10 ו 12). "בן מקום" הוגדר כ "צאצא - לרבות בן זוגו, של מתיישב בישוב שהינו בעל זכות חכירה של נחלה, של משק עזר או של מגרש מגורים, בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות בחמש השנים האחרונות, וגילו (של הצאצא) הינו 18 ומעלה" (סעיף 13). עוד נקבע, כי "אין לשייך זכות לקבלת מגרש מגורים לנחלה" (סעיף 14), וכי "מי שהינו בעל זכות של נחלה, של משק עזר או של מגרש מגורים בישוב, או בישוב אחר, לא יהיה זכאי לקבל מגרש מגורים במסגרת הרחבת הישוב" (סעיף 15). על פי ההחלטה, נקבעו שיעורי דמי החכירה בשיעורים הנמוכים ממחיר השוק.

2.       הישוב הדר עם, כפר שיתופי להתיישבות בע"מ (להלן: הדר עם), החליט על הרחבת הישוב וקבע נוהל להרחבה. נקבע כי תינתן עדיפות בהרחבה ל "בני המקום". וכי "לכל בעל נחלה מגרש אחד עבור בני משפחתו". המשיב מס' 2, גורשטיין אילן (להלן: גורשטיין), היה בעל נחלה בהדר עם, אך העבירה בשנת 1993 לבתו ובן זוגה (עו"ד אורנה ואורי ברימר), והמשיך להתגורר בנחלה הרשומה על שם הוריו. המשיבים מס' 1, צינדורף טל ועופר (להלן: צינדורף), הם בתו השנייה של גורשטיין ובן זוגה. ביום 20.7.95 חתמו צינדורף על חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל ביחס למגרש מגורים בהדר עם במסגרת תוכנית ההרחבה (להלן: המגרש). נקבע בחוזה, כי "להעברת הזכויות דרושה המלצת מושב הדר עם". עיסקה זו אושרה עוד קודם לכן, ביום 27.4.95, על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בעקבות אישור זה דיווחו צינדורף על העיסקה למנהל מס שבח מקרקעין ושילמו ביוני 95 מס רכישה בסך של 5,667 ₪, בהתאם לשווי הרכישה המופחת על פי העיסקה עם מינהל מקרקעי ישראל.

3.      ביום 12.2.97 המציא הדר עם למנהל מס שבח רשימה של מקבלי המגרשים במסגרת ההרחבה של הישוב, וצינדורף בכללם. בעקבות דיווח זה, ולאור מדיניות שהתגבשה ברשויות המס, לראות ב"המלצת" או "הפנית" הישוב או המתיישב הותיק עצמה, אירוע מס של "מכירת זכות במקרקעין" במשמעות חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק), דרש המנהל מצינדורף (ביום 30.12.98) להגיש הצהרה על רכישתם את הזכויות במגרש. בדרישה זו נכתב: "נודע לי כי בתאריך ... רכשתם זכות במקרקעין המפורטים לעיל. עברו 50 ימים מיום המכירה ועד עתה לא קיבלתי ממך הצהרה ...". צינדורף חלקו על דרישה זו במכתב ששלח בא כוחם ולא מסרו הצהרה על פי הדרישה. מנהל מס שבח מצידו הוציא לצינדורף שומת מס רכישה על סך 39,030 ₪ בגין רכישת המגרש, וציין בשומה זו כי המוכר הוא הישוב הדר עם. בשלב מאוחר, בעקבות התכתבות עם בא כוח הדר עם, צויין גורשטיין כמוכר הזכות במגרש לצינדורף והוצאה לגורשטיין שומת מס שבח על סך של כמאה אלף שקלים חדשים. על שומות אלה השיגו צינדורף וגורשטיין.

4.      מנהל מס שבח דחה (ביום 21.11.2000) את השגתם של צינדורף וגורשטיין. הוא קבע כי:

"1. שומה זו הוצאה בגין רכישת זכות למגרש בהרחבה, שניתנה לרוכשים מגורשטיין אילן.

במסגרת ההרחבות במושבים רוכשי הזכות מבצעים שתי עסקאות. האחת עם המנהל והשנייה עם בעל הנחלה או האגודה. במקרה זה נשוא ההשגה הרוכשים קיבלו את הזכות מההורים וזאת על פי מידע שהגיע למשרדנו בעקבות דרישת הצהרה מתאריך 30.12.98.

2. להשגה לא מצורפים מסמכי העברה ללא תמורה ולפיכך לא ניתן לקבל את טענתך לפטור לפי סעיף 62 לחוק.

במידה ויומצאו המסמכים הרלוונטיים נדון שנית בהשגה".


על החלטה זו הגישו צינדורף וגורשטיין את עררם לועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בחיפה.

5.      ועדת הערר קיבלה את הערר ופסקה כי לא חלה חובת תשלום מס רכישה על צינדורף ולא חלה חובת תשלום מס שבח על גורשטיין בגין ההמלצה/ההפניה. שכן, על פי החלטה 612, הסמכות לקבוע את זהות החוכר ולהתקשר בעסקת חכירה נותרה בידי מינהל מקרקעי ישראל, אשר מתחשב בהמלצה או בהפניה, אך לא מחוייב לה. בנוסף, במועד הרלבנטי לרכישה על ידי צינדורף (שנת 95) לא היה גורשטיין בעל נחלה בהדר עם, ולכן, אין הוא יכול להמליץ או להקנות לצינדורף כל זכות במקרקעין. על רקע כל זאת הסיקה ועדת הערר, כפי שעולה מפסק דינה, כי לא התרחשה כל "מכירת זכות במקרקעין" בין צינדורף וגורשטיין באמצעות "המלצת גורשטיין", ומכאן, אין חבות במס רכישה על צינדורף או במס שבח על גורשטיין בעקבות "המלצת גורשטיין". על כך הוגש ערעור מנהל מס שבח בפנינו.


הטענות בערעור

6.      לטענת המערער, מקום בו חותם מינהל מקרקעי ישראל על חוזה חכירה עם פלוני על בסיס המלצתו או הפנייתו של אלמוני, הרי שעצם ההמלצה או ההפניה של אלמוני היא 'מכירה' של 'זכות במקרקעין' כהגדרת מונחים אלה בחוק, כפי שנפסק בע"א 702/84 יובל גד בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מ(4) 802 (להלן: פרשת יובל גד), וכך, לטענתו, הוא המקרה שבפנינו, משום שמינהל מקרקעי ישראל לא היה מתקשר עם גורמים אשר לא אושרו על ידי הישוב, ולכן, בסופו של יום ההמלצה/ההפניה מהווה תנאי בלעדיו אין בתהליך מכירת הזכויות לחוכרים החדשים. מכאן, צומחת החבות במס רכישה על צינדורף והחבות במס שבח על גורשטיין בגין ההמלצה/ההפנייה. בהקשר זה יצויין כי המערער איננו מחדד בצורה ברורה את חבותו של גורשטיין להבדיל מחבות הישוב עצמו. לחילופין, טוען המערער, כי יש לחייב את צינדורף במס רכישה בגין עיסקת הפיתוח והחכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, שאין חולק כי היא חייבת במס רכישה, על פי שווי השוק של העיסקה ולא על פי השווי המופחת בלבד כפי שהם חויבו בשומה העצמית.

7.      מנגד, טוענים המשיבים, כי שאלת השלכות המס של ההמלצה/ההפניה איננה עולה כלל ועיקר במקרה דנן. שכן, כעניין שבעובדה, צינדורף לא קיבלו כל המלצה/הפניה מגורשטיין, וזכאותם למגרש בהרחבה נקבעה על פי הקריטריונים הקבועים בהחלטה 612 עצמה ובנוהל הישוב שנגזר ממנה, וזאת, בשונה מההמלצה הנדרשת על פי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 737 שנתקבלה לאחר מכן, אך איננה רלבנטית לענייננו. מעבר לכך, טוענים המשיבים, גורשטיין לא היה בעל נחלה במועד הרלבנטי לרכישה על ידי צינדורף, ולכן, לא היה יכול לתת "המלצה" או "הפניה". הם מוסיפים, כי גם לגופו של עניין, אין לראות ב המלצה/הפניה "מכירת זכות במקרקעין", משום שההחלטה על ההתקשרות נותרת בסופו של דבר בידי מינהל מקרקעי ישראל בלבד, ואין להמלצה/הפניה כל כוח מחייב וכל הענקה של זכות. לשיטתם, המלצה/הפניה זו שונה מן ההמלצה שנדונה בפרשת יובל גד, משום שבפרשת יובל גד דובר על המלצה מחייבת. ובכל מקרה, כך הטענה, ההמלצה/ההפניה היא המלצה/הפניה של הישוב עצמו ולא של המתיישב הותיק, גורשטיין לענייננו, ולכן, אף אם קיימת חבות במס שבח, הרי שזו חבותו של הישוב, ולא חבותו של המתיישב הותיק גורשטיין. לבסוף, טוענים המשיבים כי יש לדחות על הסף את טענת המערער בדבר מס רכישה על פי שווי שוק, משום שהיא מועלית כאן לראשונה. לדידם: "המערער אינו רשאי להעלות לשולחן הדיונים עתה, במסגרת ערעורו, תיקונה של שומה שלא נדונה כלל בהשגה ובערר. הוא גם לא רשאי לשנות, בשלב זה, לראשונה, את נימוקי ההחלטה בהשגה, כפי שדבק בהם לאורך כל הדרך בפני ועדת הערר. זאת ועוד, טענה זו של 'שווי שוק' הינה טענה הכורכת בחובה טיעון עובדתי שכלל לא נדון עד כה ואין להעלותו בערעור הנוכחי". גם לגופה, הם מוסיפים, יש לדחות את הטענה, משום שעל פי הנחיות המערער עצמו, יש לערוך את שומת מס הרכישה על פי השווי הקבוע בחוזה עם מינהל מקרקעי ישראל.

8.      בסיכומי תשובתו מדגיש המערער, כי בחוזה הפיתוח של צינדורף עם המינהל נקבע מפורשות כי להעברת הזכויות דרושה המלצת הישוב הדר עם, וכך נקבע גם על ידי ועדת הערר. מכאן, כך הטענה, אין מקום לטענת המשיבים כי שאלת השלכות המס של ההמלצה/ההפניה אינה עולה במקרה דנן. אך, הוא לא מסביר מדוע החבות היא על גורשטיין ולא על הישוב, אם בכלל. כן הוא מחדד כי "מבחינת דיני המס, הענקתו של אישור לפלוני כי הוא רשאי לפנות למינהל מקרקעי ישראל לחתום על חוזה פיתוח/חכירה, כאשר אישור זה הוא תנאי הכרחי לחתימה על החוזה, הרי שמדובר ב 'הענקתה של זכות לקבל זכות במקרקעין או הענקתה של זכות להורות על הענקה, העברה או הסבה של זכות במקרקעין ... וכן העברתה או הסבתה של זכות להורות כאמור' המהווה 'מכירה' על פי חוק מיסוי מקרקעין". לבסוף, הוא משיב כי יש להיזקק לטענה בדבר שווי השוק, הגם שהיא מועלית לראשונה, משום שמדובר בטענה משפטית.

מכירת זכות במקרקעין

9.      "מכירת זכות במקרקעין" מצמיחה חבות במס רכישה על הרוכש, בשיעור מסוים משווי הרכישה (סעיף 9 לחוק) וחבות במס שבח על המוכר, בשיעור מסוים מן השבח שצמח, כלומר, מעליית ערך הזכות ממועד הרכישה עד מועד המכירה (סעיף 6 לחוק). וכך מוגדרים המונחים "מכירה" ו-"זכות במקרקעין" בסעיף 1 לחוק:

"'מכירה', לעניין זכות במקרקעין, בין בתמורה ובין ללא תמורה -

(1) הענקתה של זכות במקרקעין, העברתה, או ויתור עליה;

(2) העברתה של זכות לקבל זכות במקרקעין, וכן העברה, או הסבה של זכות לקבל זכות במקרקעין או ויתור על זכות כאמור;


(3) הענקתה של זכות להורות על הענקה, העברה או הסבה של זכות במקרקעין או על ויתור על זכות במקרקעין, וכן העברתה או הסבתה של זכות להורות כאמור או ויתור עליה;

....

'זכות במקרקעין' - בעלות, או חכירה לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים ...".


טענת המערער היא, כאמור, כי גורשטיין, בהמלצתו, "מכר זכות במקרקעין" לצינדורף, ומכאן, החבות במס רכישה על צינדורף ובמס שבח על גורשטיין. לדידו, מתקיימות החלופות השנייה והשלישית בהגדרת "מכירת זכות במקרקעין". ואילו המשיבים חולקים על עצם קיומה של המלצת גורשטיין, ועל היותה בגדר "מכירת זכות במקרקעין".

10.      אכן, חוזה החכירה שחתמו צינדורף דורש את המלצת הדר עם ולא את המלצת גורשטיין להעברת הזכויות. אמנם, כעניין שבעובדה, כפי שקבעה ועדת הערר, לא היתה המלצה מפורשת וברורה של גורשטיין על הקצאת המגרש לצינדורף. אלא, הם קיבלו את המגרש משעמדו בקריטריונים של החלטה 612 וההחלטה הנגזרת ממנה של הישוב הדר עם עצמו, בשונה מהקונספציה הטמונה בהחלטה המאוחרת מס' 737 שדרשה המלצה כאמור. אולם, צינדורף עמדו בקריטריונים של החלטה 612 בגלל קרבתם לגורשטיין. קרבתם לגורשטיין מבדילה אותם מאחרים, שלא יכלו לזכות במגרש משום שאין הם קרובים למתישבים ותיקים בישוב. כלומר, קיים קשר עקיף בין גורשטיין ובין הענקת המגרש לצינדורף, ואפילו שגורשטיין לא היה פורמאלית בעל זכויות בנחלה במועד הרלבנטי, אך התייחסו אליו בפועל כאל מתיישב ותיק, ובתו נחשבה כ"בת מקום", שזוכה בעדיפות בהרחבה. במובן זה, גורשטיין כאילו המליץ על צינדורף לקבלת המגרש. אולם, לדעתי, המלצה זו, ואף המלצה עצמאית, מפורשת וברורה, איננה מהווה "מכירת זכות במקרקעין". לדעתי, לא מתקיימת אף אחת מהחלופות שהצביע עליהן המערער בהגדרת "מכירת זכות במקרקעין".

11.      החלופה השנייה לא מתקיימת, משום שגורשטיין לא העביר לצינדורף "זכות" לקבל "זכות במקרקעין", משני טעמים: האחד, אמנם, החלופה לא דנה בהענקת הזכות במקרקעין עצמה, אך היא דורשת הענקת זכות לקבל זכות במקרקעין. הכוונה היא להעברת זכות חוזית בעלת כוח משפטי מחייב. לא די בכל זכות או כל קשר כדי לבוא בגדרי הסעיף. זכות כזו לא קיבלו צינדורף מגורשטיין. הם לא קיבלו זכות חוזית בעלת כוח משפטי מחייב כלפי המינהל, שיחכיר להם קרקע (השוו: ע"א 3962,4007,4014/97 בארותיים, מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מרים ארד ואח', פ"ד נב(4) 614). הם קיבלו פחות מכך, ואין די במה שקיבלו כדי לבוא בגדרי הזכות הנדרשת בסעיף. במלים פשוטות, הם קיבלו משהו פחות ורחוק מהזכות והקשר הנדרשים בחלופה השנייה. קירבתם לגורשטיין פשוט העניקה להם אפשרות להשתתף בחלוקת המגרשים להרחבה ולא מעבר לכך. השני, גורשטיין עצמו לא היה בעל זכות לקבל זכות במקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל, ולו רק משום שהוא לא היה יכול לקבל מגרש בהרחבה על פי החלטה 612. מכאן, קיים קושי לראות בו כמי שהעביר לצינדורף את מה שאין לו.

12.      החלופה השלישית לא מתקיימת כי גורשטיין לא העניק לצינדורף זכות להורות על הענקה, העברה או הסבה של זכות במקרקעין. זאת, הן משום שצינדורף לא קיבלו זכות חוזית משפטית, בעלת כוח מחייב. והן משום שצינדורף לא יכולים "להורות", שהרי, אם יש בכלל זכות להורות, היא זכותו של גורשטיין שמימש אותה בלבד ולא העביר אותה.

13.      על כן, אין בפנינו אירוע של "מכירת זכות במקרקעין" כפי שטען המערער. אין בהלכה שנקבעה בפרשת יובל גד כדי לשנות מסקנה זו ולסייע למערער בעמדתו. בפרשת יובל גד חתמה החברה הקבלנית יובל גד בע"מ על חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל לפיתוח קרקע ובניית מבנה מגורים למשתכנים. במקום שייקבע, כמקובל בחוזה הפיתוח הסטנדרטי, כי בתום הפיתוח זכאית יובל גד לחתום על חוזה חכירה עם המינהל, נקבע, כי היא מפנה את הרוכשים לחתימת חוזה חכירה ישירות בין המשתכנים והמינהל. וכי ללא הסכמת יובל גד אין המינהל חותם על הסכמי חכירה עם המשתכנים. השאלה שעלתה היא חיוב יובל גד במס רכישה על העיסקה של יובל גד עם המינהל, כאשר יובל גד טענה שהיא לא קיבלה זכות במקרקעין, כי לא היא חתמה על חוזה החכירה. בית המשפט העליון קבע כי יובל גד לא קיבלה "זכות לקבל זכות במקרקעין" על פי החלופה השנייה שבהגדרת "מכירת זכות במקרקעין". אך הוא קבע כי מתקיימת החלופה השלישית, וכך נימק קביעתו זו:

"הנני נכון לקבל, לצורך ניתוחה של הסוגיה שלפנינו, שה'זכות' במובן החלופה השלישית להגדרת 'מכירה' צריכה להיות זכות משפטית, ואין די בציפייה שאין לה תוקף משפטי.

במקרה שלפנינו, היתה לחברה זכות בעלת תוקף משפטי - זכותה על פי החוזה - להפנות את המשתכנים אל המינהל. זכות הוטו שלה היא זכות חוזית, ואינה רק בגדר ציפייה. העובדה, שלמינהל יש זכות לסרב למשתכנים המופנים אליו על ידי החברה, אין בה כדי לשנות את מהותה של הזכות ולשלול את תוקפה כ 'זכות משפטית'" (שם, בעמוד 810).


על פי הנמקה זו, עולה, לטעמי, כי אין בהלכה שנפסקה בפרשת יובל גד כדי לסייע למערער בעמדתו. שכן, הזכות שקיבלה יובל גד על פי העיסקה הנדונה שם היתה זכות משפטית בעלת כוח מחייב שעוגנה בחוזה. ואילו כאן, לא קיבלו צינדורף זכות חוזית משפטית בעלת כוח מחייב. זכותם היתה פחותה מהזכות שקיבלה יובל גד. כמו כן, העיסקה שחוייבה בפרשת יובל גד היא העיסקה שבין מינהל מקרקעי ישראל ובין יובל גד בגין קבלת כוח ההמלצה/ההפנייה המחייב. ואילו בענייננו, מבקש מנהל מס שבח לחייב את העיסקה שראה לשיטתו בין גורשטיין ובין צינדורף, משום שצינדורף קיבלו את המגרש בהרחבה עקב קירבתם המשפחתית לגורשטיין. עיסקה כזו היא רחוקה יותר, והיא לא חוייבה בפרשת יובל גד, ומנהל מס שבח גם לא ביקש בפרשת יובל גד לחייב את המשתכנים במס רכישה נוסף בגין העיסקה שהם ביצעו לתפיסתו עם יובל גד אשר הפנייתה אפשרה להם לחתום על חוזה החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל.

14.      ההשוואה הנכונה אל פרשת יובל גד היתה צריכה להתייחס לאירוע ההענקה שבין מינהל מקרקעי ישראל ובין הישובים החקלאיים או המתיישבים הותיקים. במסגרת הענקה זו, קיבלו המושבים/המתיישבים הותיקים את יכולת ההמלצה. ייתכן כי יש מקום לטענה כי קבלה זו מהווה אירוע מס שמצמיח חבות במס רכישה על המקבל, כלומר, על המושב או המיישב הותיק. אולם, זו איננה טענתו של מנהל מס שבח מקרקעין. הוא לא ביקש למסות אירוע זה על פי הטיעון האמור. על כן, אין לנו לחוות דעה ביחס לקיומו ותוצאותיו של אירוע המס האפשרי האמור. כמו כן, על פי עובדות המקרה שבפנינו, לא נעשה שימוש מסחרי ביכולת ההמלצה. העדיפות שקיבלו צינדורף בהרחבה נבעה מקרבתם לגורשטיין, במסגרת יחסים משפחתיים. היא לא נבעה מעסקה מסחרית כלשהי בין צינדורף וגורשטיין. גם לא נטענה כל טענה כזו. על כן, אין אנו מחווים דעה גם ביחס לאירוע האמור, שיכול להוות אירוע מס, במסגרת החוק או במסגרת פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. אנו חיווינו את דעתנו על פי מסגרת טיעוניו של מנהל מס שבח, ועל פי הדרך שבה ביקש להטיל את החבות במס רכישה על צינדורף ובמס שבח על גורשטיין. טיעונים אלה, שלא היו ברורים וחדים דים, אנו דוחים. כאן המקום להעיר, כי מנהל מס שבח שמבקש לחייב במס עיסקה ממשית או רעיונית, עליו להבהיר בצורה ברורה, מה העסקה הרלבנטית, מי הצדדים לה, מה מהותה ומה מקור ובסיס חיובה במס. אין זה ראוי כי הוא ייתלה בקנסטרוקציות בלתי ברורות ומשתנות משלב טיעון אחד לאחר.

15.      נמצא, כי לא מתקיימת "מכירת זכות במקרקעין" על פי החלופות השונות. על כן, לא אירע אירוע מס שמקים חבות במס רכישה על צינדורף ובמס שבח על גורשטיין. מכאן שאין מקום לחייב את צינדורף במס רכישה ואת גורשטיין במס שבח. חיובו של גורשטיין במס שבח דינו להיפסל מטעם נוסף, והוא, שמס שבח מוטל על השבח, כלומר על עליית הערך, ואילו החיוב שהוטל עליו, היה חיוב על הערך הכלכלי עצמו, המתבטא ביכולת ההמלצה/ההפניה על פי החלטה 612, ולא על עלייה שחלה בערך זה. לאור כל האמור, יש לדחות את טענתו של המערער בדבר חיוב צינדורף וגרשטיין במס עקב התרחשות אירוע מס על פי החוק במעשה ההמלצה/ההפניה.

שווי הרכישה

16.      דין דומה יש לייעד לטענתו החילופית של המערער, בדבר הטלת מס רכישה על צינדורף על פי שווי השוק של זכות החכירה שקיבל ממינהל מקרקעי ישראל ולא על פי השווי המופחת שנקבע בחוזה החכירה של זכות זו. שכן, טענה זו מועלית בפנינו לראשונה. המערער לא סמך עליה בנימוקי שומתו או בהחלטתו בהשגה או בטיעוניו בבית המשפט המחוזי. עיסקה זו אירעה בשנת 95, שולם בגינה מס על פי שומה עצמית, והמערער לא העלה ביחס אליה כל טענה, והיא לא היתה חלק מן ההשגה והערר שהגישו המשיבים, והיא לא נשוא המחלוקת בערעור זה בכלל. אינני רואה סדר דין תקין שמצדיק היזקקות לטענה כזו בנסיבות דנן. למסקנה דומה הייתי מגיע גם מטעמים של הליך מס ראוי והתנהגות ראויה והגונה של רשות מס אל מול הנישום. על כן, הטענה נדחית על הסף, מבלי להביע כל עמדה לגופה של הטענה.

סוף דבר

17.      התוצאה היא שיש לדחות את ערעורו של מנהל מס שבח. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 30,000 ₪.


                                             ה נ ש י א





השופטת א' חיות:

     אני מסכימה.

                                             ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

     כחברי הנכבד הנשיא סבורני גם אני כי בפרשה שלפנינו לא אירע אירוע מס המקים חבות במס רכישה על צינדורף ובמס שבח על גורשטיין. אני מסכים, איפוא, שיש לדחות את הערעור.

                                             ש ו פ ט


     הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.



נושאים רלוונטיים נוספים

חיפוש פנימי באתר



דיני מיסים