ערעור על צו שומה

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

1.      ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בו נדחה ערעור המערער על צו שומה שהוצא לו ונפסק, כי סכומים שקיבל המערער חייבים במס הכנסה, מכח סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

רקע עובדתי

2.      המערער ושניים נוספים (להלן: החוכרים) חכרו ממנהל מקרקעי ישראל (ביום 7.5.62) קרקע חקלאית המשתרעת על שטח של 37.5 דונם, הידועה כיום כגוש 6010 חלקה 77 בתחום המועצה האזורית אזור (להלן: המקרקעין). על פי הסכם החכירה שנחתם בין החוכרים למינהל מקרקעי ישראל נקבע, כי הקרקע תשמש לעיבוד חקלאי בלבד. ואומנם, בסמוך למועד חכירת המקרקעין נטעו החוכרים מטע שקדים. אולם, בעקבות הקצבת מים בכמות קטנה מהמצופה הוזנח המטע ולא נעשה בו כל שימוש למטרת הפקת הכנסות.

3.      בחודש אפריל 1989 גילו החוכרים כי חברת גנות מתכת בע"מ ובעליה רפאל אלימלך (להלן: הפולשים) פלשו למקרקעין והניחו בה גרוטאות מתכתיות, מתוך כוונה לסחור בהן. בין לבין נפטר אחד משלושת החוכרים וזכויות החכירה במקרקעין נותרו בידי המערער ואדם נוסף בשם קרוינסקי, בחלקים שווים. בתאריך 5.4.89 חתם קרוינסקי עם הפולשים על הסכם (מע/4, להלן: ההסכם הראשון) בו מסכימים הפולשים להתפנות מהמקרקעין עד ליום 1.7.89 ובמקרה בו הפולשים יפרו הסכמה זו, יחויבו לשלם לחוכרים פיצוי בסך 50,000 ש"ח. וזו לשון הסכם הראשון (מיום 5.4.89):

"1. אנו הח"מ כולנו יחד וכ"א מאתנו לחוד, מתחייבים בזאת לפנות את כל הגרוטאות וכל שאר החפצים..... - וזאת עד ליום 31.6.89.
.....
3. היה וביום 1.7.89 לא יהיה השטח הנ"ל פנוי מכל חפץ ואדם כאמור - נשלם למר ש. קרוינסקי פיצוי, מוסכם וקבוע מראש, בסכום של 50,000 ש"ח, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לנקוט כלפינו בכל צעד משפטי שימצא לנכון, לרבות הגשת תלונה על הסגת גבול, פינוי השטח ותביעת הנזקים וההוצאות מאתנו.
....".


4.      משלא עמדו הפולשים בהסכם הראשון, הגיש קרוינסקי תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הפולשים לסילוק ידם מן המקרקעין ולאכיפת הפיצוי המוסכם מכח ההסכם. התביעה התקבלה (ביום 4.4.90) והפולשים שילמו ביום 18.10.90 סכום של 80,000 ש"ח לקרוינסקי, הכולל את הפיצוי שנפסק בתוספת הוצאות שהוציא האחרון על מאמצי הגבייה. קרוינסקי הוציא חשבונית מס על סכום זה בתוספת מע"מ ודיווח על כך למס הכנסה בדו"ח לשנת 1990. עם זאת, הפולשים לא התפנו מהמקרקעין ולכן הגיש קרוינסקי (ביום 24.6.90) תביעה נוספת ע"ס 419,022 ש"ח. התביעה בוססה על עילת השבה של דמי שימוש ראויים. לאור הגשת התביעה קרוינסקי והפולשים הגיעו (ביום 18.10.90) להסכמה על מועד פינוי חדש (30.9.91) ועל פיצוי בסכום של 400,000 ש"ח (להלן: ההסכם השני). וכך הוסכם בין היתר:

"2. צד ב' (הפולשים) ישלם לצד א' (קרוינסקי) פיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפלישה לשטח ואי פינויו כאמור, לרבות הפגיעה במטע השקדים שהיה נטוע בו.

3. הפיצוי יהיה בסכום של 400,000 ש"ח - כאשר סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום 18.10.90 ועד תשלומו המלא בפועל, ....
....
9. היה וצד ב' שילם את מלוא התשלומים המוטלים עליו לפי הסכם זה במועד,- הוא יהיה פטור מהגשת כתב הגנה בתיק 1276/90 הנ"ל, וזאת כנגד חתימת על נוסח ההודעה על הסכמה הרצוף בזה,- אשר יוגש לבית המשפט על מנת שינתן לו תוקף של פסק - דין." [ההוספה בסוגריים שלי - א.ב.].


להסכם זה צורפה הודעה מאת הצדדים שנערכה באותו יום, שכותרתה "הודעה על הסכמה", המבקשת מבית המשפט אליו הוגשה התביעה השנייה ליתן תוקף להסכם השני ובה נכתב, בין היתר:

"3. .... מסכים בזאת התובע (קרוינסקי) לאפשר לנתבעים לפנות את השטח עד יום 30.9.91,- ובכפוף לכך שבאותו מועד יהיה השטח נקי מכל אדם וחפץ.

4. אם לא יהיה השטח פנוי באותו מועד מכל אדם וחפץ כאמור,- ישלמו הנתבעים לתובע, באמצעות בא-כוחו כאמור,- פיצוי יומי השווה לסך של,- 1,500 דולר עבור כל יום של פיגור,- וכן פיצוי חד פעמי בסכום השווה לסך של 150,000 דולר,- וזאת עבור ההפרעה בשימוש בקרקע עד אותו מועד.

7. הצדדים מבקשים מבית משפט נכבד זה ליתן להסדר זה תוקף של פסק-דין." [ההוספה בסוגריים שלי - א.ב.].




עם זאת, הסכמה זו לא הובאה לאישור בית משפט וממילא לא קיבלה תוקף של פסק דין. הסכום הנקוב בהסכם השני (400,000 ש"ח) שולם במלואו בשנים 1990 ו 1991. ביום 4.1.93 תיקן קרוינסקי את עילת התביעה בכתב התביעה השני מדמי שימוש ראויים לתביעת פיצויים. נוכח העובדה שהחברה הפולשת נכנסה להליכי פירוק ומאחר והסכסוך בין הצדדים הסתיים, נמחקה תביעתו של קרוינסקי, לבקשתו, ביום 6.6.95.

5.      המערער קיבל לידיו מחצית מסך כל התשלומים (להלן: התקבולים) שקיבל קרוינסקי ולא דיווח עליהם כעל הכנסה חייבת. לעומתו, המשיב ראה בתקבולי המערער הכנסה חייבת שהתקבלה בשנות המס 1990 ו-1991 ולכן חייבוֹ במס בהיותם דמי שימוש שהפיק המערער כאמור בסעיף 2(6) לפקודה ולחילופין מכוח סעיף 2(10) לפקודה. על החלטה זו הוגש ערעור מס בפני בית המשפט המחוזי בו טען המערער, כי יש לסווג את התקבולים בסכום של 80,000 ש"ח שנתקבלו מכוח ההסכם הראשון כפיצויים מוסכמים ואת התקבולים בסכום של 400,000 ₪ שנתקבלו מכוח ההסכם השני כפיצויים עבור ארבעה ראשי נזק: נזק שנגרם למטע הנטוע במקרקעין, נזק שנגרם מהקפאת טיפול בשינוי ייעוד המקרקעין, נזק הנובע מהקפאת טיפול ברישום הזכויות במקרקעין ונזק נוסף של חיובי ארנונה ומס רכוש שנבעו מהשימוש הלא חקלאי שעשו הפולשים במקרקעין. לאור העובדה שפיצויים אלה לא התקבלו עבור אובדן הכנסות של החוכרים, אלא בגין נזקים שנגרמו למקרקעין שאינם מהווים מקור להפקת הכנסות, טען המערער כי אינו חייב במס הכנסה על חלקו בתקבולים.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

6.      בית המשפט המחוזי (השופטת ב' אופיר-תום) דחה את הערעור על השומה. בית המשפט קבע, על סמך פרשנותם של ההסכם הראשון והשני וכתבי התביעה שהוגשו, כי הסיווג הנכון של התקבולים הוא של דמי שימוש ראויים ולפיכך חייבים התקבולים במס הכנסה בהתאם לסעיף 2(6) לפקודה ולחילופין לפי סעיף 2(10) לפקודה. לצורך מסקנה זו מצא, כי המערער לא הצליח להוכיח קיומם של ארבעת ראשי הנזק להם טען. בנוסף, הסתמך בית המשפט על עילת התביעה המקורית עליה התבססה תביעת קרוינסקי כנגד הפולשים, שהיתה כאמור דמי שימוש ראויים. המערער לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת לתיקון כתב התביעה (מיום 4.1.93) בו הוחלפו המילים "דמי שימוש ראויים" ב"פיצוי" וזאת על רקע העובדה, כי עוד בשנת 1991 העבירו הפולשים את כל הסכום שהתחייבו להעביר על פי ההסכם השני והסכסוך בין החוכרים לפולשים הסתיים.

הטענות בערעור

7.      המערער מעלה בערעורו בפנינו שורה של טענות, הנחלקות לשלושה נושאים עיקריים: עניינים עובדתיים, דיוניים ומהותיים. הטענות במישור העובדתי מתמקדות בקביעת בית משפט קמא, כי המערער לא הוכיח את הנזקים להם טען. במישור הדיוני טוען המערער, כי נטל ההוכחה בערעור על צו שומה מוטל, במקרה זה, על פקיד השומה וכן טוען הוא לשינוי חזית מצד המשיב. במישור המהותי, טוען המערער, כנגד סיווגם של התקבולים מאת הפולשים כדמי שימוש. המשיב מצידו, מבקש לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

התשתית הנורמטיבית

8.      החיוב במס הכנסה הוטל על המערער מכוח סעיף 2(6) לפקודה ולחילופין מכוח סעיף 2(10) לפקודה. וכך מורים סעיפים אלה:

"2. מקורות הכנסה

מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם ..., ממקורות אלה:

....

(6) אחוזת-בית וקרקע דמי שכירות, תמלוגים, דמי מפתח, פרמיות ורווחים אחרים שמקורם באחוזת בית או בקרקע או בבנין תעשייתי; ...;

....

(10) ... השתכרות או ריווח מכל מקור אחר שאינו כלול בפיסקאות (1) עד (9), אך לא הוצא מהם בפירוש ולא ניתן עליו פטור בפקודה זו או בכל דין אחר. "


השאלה היא, האם כדין חוייבו התקבולים מכוח סעיפים אלה. מתן מענה לשאלה זו נגזר מסיווגם של התקבולים כדמי שימוש בעד המקרקעין. במידה ואכן תקבולים אלה השתלמו כדמי שימוש בעד המקרקעין, הרי שאין ספק שהם באים בגדרו של סעיף 2(6) לפקודה.


דיון

9.      בפי המערער טענות המופנות כאמור נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כי לא הוכיח את הנזקים להם טען. לדבריו יש בתיק המסמכים (מע/17) שנמסר למשיב במהלך הערעור בפני בית המשפט המחוזי וביתר חומר הראיות הוכחות לכל אחד מראשי הנזק אותם פירט בערעורו ובסיכומיו בפני בית המשפט המחוזי. כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות (ראו למשל: ע"א 445/82 חן נ' שטרית, פ"ד לט(2) 617,619). בענייננו, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות בכלל ובתיק המסמכים (מע/17) בפרט ואף עיון חוזר בתיק מסמכים זה מחזק את מסקנותיו, כי המערער לא הצליח להוכיח את הנזקים להם טען. אשר על כן, דינן של הטענות העובדתיות להידחות.

10.     במישור הדיוני טוען המערער, כי נטל ההוכחה בערעור מס הכנסה על צו שומה, לאור סעיף 155 לפקודה, מוטל על המשיב, זאת משום שספרי המערער לא נפסלו. מוסיף המערער וגורס, כי מן העובדה שהוצאה לו שומה לפי מיטב השפיטה ומעמדתו של המשיב לגבי מהותה של העסקה, עולה שהמשיב התבסס על טענת עסקה מלאכותית שלגביה רובץ נטל ההוכחה על כתפי המשיב. לפיכך, טוען המערער בפנינו, טעה בית המשפט המחוזי בדורשו מהמערער (ולא מהמשיב) להוכיח את עצם קיומו של נזק שנגרם למערער עקב הפלישה. אין בידינו להסכים עם טענות אלה. סעיף 155 לפקודה קובע כדלקמן:

"חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, ..., חייבים פקיד השומה או הנציב, לפי הענין, להצדיק את החלטתם."


11.     כפי שציין בית המשפט המחוזי, סעיף 155 לפקודה מטיל את נטל ההוכחה בערעור על שומה, שהוצאה לנישום שספריו קבילים, על כתפי פקיד השומה, רק במצב בו המחלוקת נשוא הערעור היא בעניין הנובע מהספרים, דהיינו "מחלוקת פנקסית". אך כאשר המחלוקת בין הנישום לפקיד השומה היא בעניין לבר-פנקסי, אין תחולה לסעיף 155 לפקודה. נטל השכנוע ונטל הראיה יוטלו במקרה כזה על פי הדין הכללי, כך שעל הנישום הנטל לשכנע, כי עמדתו במחלוקת הלבר-פנקסית היא הנכונה (השוו: רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף (טרם פורסם) (להלן: כ.ו.ע.)). בענייננו המחלוקת לא נובעת מהרישום החשבונאי בספרים, כי אם משאלה משפטית העוסקת בסיווגם המשפטי של תקבולים, כאשר סיווג זה ייקבע על פי מהותם הכלכלית ולא על פי כינויים בפי הצדדים (ראו: ע"א 436/71 שטיין נ' פקיד שומה תל אביב 1, פ"ד כז(1) 183, 186; ע"א 329/79 מנהל מס שבח נ' בן עמי, פ"ד לד(4) 701, 703; ע"א 696/82 ג.ב.ו.ר. נכסים ובניה בע"מ נ' מנהל מס שבח, פ"ד לט(2) 666, 670; רע"א 3527/96 דונין ד. צ'צ'קס אקסלברד וארד אליהו נ' מנהל מס רכוש אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 398-399, 403; ע"א 141/00 תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ נ' מנהל המכס ומס ערך מוסף, פ"ד נו(5) 708, 713). הבחינה היא בחינה מהותית ולא פורמאלית. הבחינה תיעשה על פי מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה ההסכמים האמיתיים שנכרתו בין הצדדים. ודוק: בחינה זו איננה בחינה של מלאכותיות הסיווג שבחרו הצדדים לכינוי העסקה. בחינה זו היא בחינה של הסיווג הנכון של התקבולים על פי מהותם במסגרת הדין הכללי (ראו: ע"א 3415/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ (טרם פורסם); א' יורן, ""סיווג שונה" של עסקה לצורך מס ומיקומה הנכון של "העסקה המלאכותית"": משפטים כ' (1) 43; רע"א 8522/96 רוכוורגר נ' פקיד שומה תל אביב 1 (לא פורסם)). אכן, שאלת הסיווג הנכון של התקבולים היא שאלה מעורבת, משפטית ועובדתית. הסיווג הוא סיווג משפטי הנסמך על תשתית עובדתית בדבר סיבת תשלום התקבולים. ודוק: שאלת הסיווג איננה שאלה עובדתית טהורה. מכאן, שהטענות בדבר נטל ההוכחה יכולות להתייחס אך ורק למרכיבים העובדתיים הנדרשים להכרעה בשאלה המשפטית. לצורך השאלה המשפטית, הרי שכל בעל דין נדרש לבסס את טענתו המשפטית. המערער שטוען לסיווג משפטי של התקבולים כפיצויים עליו לנמק עמדתו זו, ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת לה. המשיב, הטוען לסיווג התקבולים כדמי שימוש עליו לנמק טענתו זו, ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת לה (השוו: פרשת כ.ו.ע.). לאור זאת, לא מצאתי כל סטייה של בית המשפט המחוזי מדיני הראיות, בקובעו כי המערער לא הוכיח כי התקבולים שולמו כפיצויים בעד נזק. משטען המערער לסיווג זה, היה עליו לנמקו משפטית, ולהוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לכך. דין טענותיו, איפוא, של המערער בדבר נטל ההוכחה להידחות.

12.      טענה דיונית נוספת שמעלה המערער עוסקת בשינוי חזית מצד המשיב. לטענת המערער, בנימוקי השומה לא מופיעה טענה השוללת את קיומו של מטע המשתרע על כל המקרקעין (שטח של 37.5 דונם) עובר לפלישה. לפיכך, גורס המערער, לא היה עליו להוכיח קיומו של נזק שנגרם למטע בשל הפלישה וזאת משום שהיה מוסכם גם על המשיב, כי עם סיום הפלישה נותרו 2.5 דונמים של מטע בלבד. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מן הטעם שהנטל הרובץ על כתפי המערער אינו מתמצה בעצם הוכחת דילולו של המטע (שלא טופל מזה כשלושים שנה) אלא כולל גם הוכחה שהנזק הנטען נגרם על ידי הפלישה. אכן, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי שאלת הנזק שנגרם למטע עקב הפלישה עמדה במרכז המחלוקת בין המערער למשיב, כפי שאכן משתקף בשומות לשנים 1990 ו- 1991. על כן, לא בשינוי חזית של המשיב עסקינן, אלא בהעדר הוכחתו של הנזק לו טוען המערער.

13.      במישור המהותי טוען המערער, כי התקבולים בסך 400,000 ש"ח שולמו כפיצוי על הנזקים שנגרמו לחוכרים מיום 1.7.89 ועד 24.6.90 ואילו התקבול הראשון בסך 80,000 ש"ח שולם כפיצוי מוסכם. סיווג זה של התקבולים, ממשיך המערער, אינו גורר חבות במס, לאור ההלכה הפסוקה, כי החיוב במס על פיצוי נגזר מהסיבה שלשמה ניתן. בהתאם להלכה זו, מאחר והמטע לא הפיק הכנסות, הסיבה שבגינה ניתנו התקבולים איננה לצורך פיצוי על אובדן הכנסות חייבות במס ולכן המערער אינו חייב במס על התקבולים. כמו כן המערער טוען, כי מאחר ולא ניתנה רשות שימוש לפולשים ובוודאי שלא בוצעה עסקת שכירות, אין לסווג את התקבולים כדמי שימוש ראויים.

14.     בכדי לבחון את מהותם של התקבולים לצורכי מס, יש לעמוד על מטרתם ותכליתם, כחלק מההסכמים שנערכו בין הצדדים וכחלק ממערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני ההסכמים ובתביעות המשפטיות ועל פי מכלול הנסיבות (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 310-315; ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 811, 819; ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ ואח' נ' מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573; עמ"ה 5082/97 יאנג אלום נ' פקיד שומה חיפה, מיסים יד/3, ה-15, 125; עמ"ה 194/92 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן, מיסים י/6, 94; ע"ש 5153/96 תעשיות שמן מילומור (1992) בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, מיסים יג/6, 258, 266-267). בחינת מערכת היחסים בין החוכרים לפולשים, תומכת במסקנת בית המשפט קמא, בדבר היותם של התקבולים משום דמי שימוש ראויים.

15.     ראשית, אין כאמור מקום להתערב בקביעה כי לא הוכחו ארבעת ראשי הנזק להם טען המערער. שנית, דמי השימוש בסך 400,000 ש"ח נתבעו מיום 1.7.89, יוצרים רצף עסקי-כלכלי בין התקבול הראשון והשני ומחזקים את המסקנה, כי סך כל התקבולים מגלמים את השימוש שעשו הפולשים למן יום פלישתם ועד למועד הפינוי. העובדה שקרוינסקי לא הגיש בקשת רשות לפיצול סעדים בתביעה הראשונה תורמת אף היא למסקנה, כי קרוינסקי לא ראה בתקבול הראשון כפיצוי המתווסף לדמי שימוש ראויים אותם יוכל לתבוע בעתיד, אלא כפיצוי המגלם את דמי השימוש אותם חסכו הפולשים. אכן, גם הפרופורציה בין התקבול הראשון והשני לאור תקופות הזמן השונות אליהם הם מתייחסים (כשלושה חודשים וכעשרים ושבעה חודשים, בהתאמה) מגלים יחס של התאמה סבירה בין דמי השימוש שנגבו מכוח ההסכם השני לבין הפיצוי המוסכם שנגבה מכוח ההסכם הראשון. שלישית, תביעתו של קרוינסקי מיום 24.6.90, שבנוסחה המקורי התבססה על עילת תביעה לדמי שימוש ראויים (סעיף 15 לכתב התביעה) מצביעה על מהותם האמיתית של התקבולים. סעיף זה תוקן, כאמור, ביום 4.1.93. לאור תיקון זה עילת התביעה המתוקנת היא, לכאורה, פיצויים ולא דמי שימוש. עם זאת, התיקון נערך לאחר שהסכסוך בין החוכרים לפולשים הסתיים בתשלום של 400,000 ש"ח לזכות החוכרים ובפינוי הגרוטאות מהמקרקעין. בית משפט קמא התרשם, כי המערער מתקשה להסביר מה טעמו של תיקון מאוחר זה.

16.     על כן, איני מוצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה סיבת תשלום התקבולים היא השימוש שנעשה במקרקעין וכי תקבולים אלה הם בעד שימוש זה. הקביעה כי התקבולים שולמו בגין השימוש במקרקעין היא הקביעה המסתברת ביותר על פי מכלול הנסיבות. אמת, המהות הכלכלית שעומדת בבסיס הפיצוי המוסכם, כמו גם בבסיס התקבול על סך 400,000 ש"ח, היא תשלום סכום בשל הפלישה למקרקעין. נוכח העובדה כי לא הוכח נזק לחוכרים, תשלום זה נתפס כדמי שימוש ממקרקעין. החבות בדמי שימוש אינה צומחת, במקרה זה, מתוך הסכמה חוזית דווקא, אלא נובעת במישרין מתוך עקרון עשיית עושר ולא במשפט (ראו למשל: ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 638, 639-640; רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרון, פ"ד נא(5) 875). לאור מסקנה זו, הרי שבצדק חויבו דמי שימוש אלה במס על פי סעיף 2(6) לפקודה, שכולל תשלומים כאלה בגדרו. לפיכך, דין הערעור להידחות.

17.      התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

                                             ה נ ש י א

השופט י' טירקל:

     אני מסכים.

                                             ש ו פ ט




השופט א' גרוניס:

     אני מסכים.

                                             ש ו פ ט

     הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שומה סופית

  2. ערעור על שומה

  3. שומה לפי מיטב השפיטה

  4. שינוי שומה רטרואקטיבי

  5. ערעור על צו שומה

  6. שומות מס אישיות

  7. תיקון נימוקי שומה

  8. ערעור על שומת מס

  9. טענה מקדמית ערעור שומה

  10. הוצאה השומה לפי סעיף 12

  11. אזורי שומה נפרדים

  12. הוצאת שומת מס בזמן

  13. ערעור שומה על חלקות

  14. דחיית השגה על שומות

  15. התיישנות נימוקי שומה

  16. ערעור על שומות מס הכנסה

  17. תיקון שומה בבית המשפט

  18. כופר כסף - פתיחת שומה

  19. שומת הכנסות לפי מיטב השפיטה

  20. שאיבת שומן ומתיחת בטן

  21. תיקון שומות לאחר הגשת ערר

  22. ערעור חברה על שומות מס

  23. ערעורים על שומת הוצאות

  24. העדר שיתוף פעולה עם פקיד השומה

  25. תקציר שומה ליחיד ללא תאריך

  26. ביקורת שיפוטית על פקיד השומה

  27. התיישנות תיקון שומות מס הכנסה

  28. הבדל בין שומת מס לבין שווי מקרקעין

  29. סעיף 147 לפקודת מס הכנסה - פתיחת שומה

  30. חיוב בשומה המתוקנת החל מתחילת שנת המס - חיוב רטרואקטיבי פסול

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון