פסק-דין השופט א' מצא: בקשה למתן רשות-ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיו התקבל בחלקו ערעור המשיבים - חברה ושני מנהליה - על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בוטלה הרשעתם בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: החוק), שהומרה בהרשעה בעבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק, והופחתו הקנסות שהושתו עליהם על-ידי בית-משפט השלום. בתגובתה לבקשת רשות הערעור הודיעה המשיבה 1 (החברה) לבית-המשפט, כי נכנסה להליכי פירוק ומונה לה מפרק, ומפרקה פנה לבית-המשפט בבקשה לעכב את ההליכים נגדה, בשל היותה חברה בפירוק, כמצוות סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש]. לנוכח טענה זו קיים בית-המשפט (בהרכב שונה מן ההרכב הנוכחי) דיון מקדמי בשאלה, אם מוסד עיכוב ההליכים המשפטיים נגד חברה בפירוק לוכד ברשתו גם הליכים פליליים נגד חברה בפירוק. בהחלטתו מיום 4.8.03, מפי חברתי השופטת פרוקצ'יה, דחה בית-המשפט את בקשת עיכוב ההליכים שהוגשה על-ידי המפרק וקבע כי "ניתן להמשיך בבירור בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה בתיק זה, לגופה". בפתח הדיון בבקשה, לפנינו, הודיע בא-כוח המדינה, כי המדינה מסתפקת בהשבתה על כנה של הרשעת המשיבים בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק ואינה מבקשת להשיב על כנם את הקנסות שהושתו על המשיבים בגזר-דינו של בית-משפט השלום. בדיון לפנינו יוצגה החברה על-ידי מפרקה. משהוברר, כי המשיבים 2 ו-3 אינם מיוצגים, הצענו ליתן להם שהות למינוי עורך-דין מטעמם, אך הם הודיעונו כי אינם מעוניינים בכך ובחרו לטעון לעצמם, תוך שהצטרפו לכל טענותיו של מפרק החברה. 2. העובדות לא נשנו במחלוקת: בשורה של מקרים, במהלך השנים 1993-1990, רכשו המשיבים מסמכים שנחזו על-פניהם כחשבוניות-מס, שכביכול הוצאו לחברה בגין רכישת טובין או שירותים. בפועל היו הללו חשבוניות כוזבות, שלא שיקפו עסקאות אמת בין מוציאיהן לבין המשיבים, ואשר נרכשו על-ידי המשיבים אם ליצירת אסמכתא להוצאות נעדרות-אסמכתא שהוציאה החברה ואם ליצירתן, יש מאין, של הוצאות מדומות. את החשבוניות המדומות כללו המשיבים בדו"חות התקופתיים שהגישו מטעם החברה למס ערך מוסף, ואת המע"מ שצוין בהן ניכו כמס-תשומות מתשלומיה של החברה בגין מע"מ שגבתה מלקוחותיה. הכול מסכימים, כי מעשי המשיבים היוו עבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק, שעניינו במי ש"מסר ידיעה לא נכונה או לא מדויקת בלא הסבר סביר או שמסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור". השאלה שבה נחלקו ערכאות קמא הייתה, אם מעשי המשיבים היוו עבירה גם לפי סעיף 117(ב) לחוק, המחמיר בעונשו של עובר עבירה לפי איזו מחלופותיו של סעיף 117(א) "מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס". בית-משפט השלום סבר, כי די בכך שעוסק מסתמך, ביודעין, על חשבוניות כוזבות לניכוי תשומות מן המע"מ שבו הוא חייב, כדי למלא את יסוד ה"כוונה להתחמק מתשלום מס", הנדרש בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק. ואילו בית-המשפט המחוזי קבע, שכדי שעוסק הפועל בדרך המתוארת יימצא אשם בעבירה לפי סעיף 117(ב) צריך בית-המשפט להשתכנע, כי העוסק ידע - ולפחות חשד - כי מי שהוציא את החשבונית המדומה לא שילם לקופת המדינה את המע"מ שנכלל בחשבונית. 3. המדינה הניחה את דעתנו, כי הדין במחלוקתן המשפטית של ערכאות קמא היה עם בית-משפט השלום. משום ההשלכה העקרונית הכללית, העשויה להיות לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בהיותו בעל ערך מנחה לבתי-משפט השלום, החלטנו לדון בבקשת המדינה כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות כדין, ולקבל את הערעור. 4. מן העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום עולה, כי בתקופה הרלוונטית העסיקו המשיבים, במסגרת החברה, עובדים שסופקו להם על-ידי מי שתוארו כ"קבלני כוח אדם" או "ראשי קבוצות". תמורת השכר ששילמו לעובדים ולראשי הקבוצות שסיפקו להם אותם, לא יכלו המשיבים לקבל חשבוניות-מס. על רקע זה התקשרו, באמצעות אחד זיאד, עם עוסקים שונים, והללו סיפקו להם (באמצעות זיאד) חשבוניות-מס שנערכו על-שמה של החברה. המשיבים שילמו לזיאד, בהמחאות, את מלוא התמורה הנקובה בחשבוניות בתוספת עמלה; והלה, שהבטיח להם כי ירשום את עובדי החברה כעובדיהם של אחרים, שילם לעובדיהם את שכרם במזומנים. בחשבוניות אלה עשו המשיבים שימוש בספרי חשבונותיה של החברה ובדו"חות התקופתיים שהגישו בשמה למס ערך מוסף. לא הייתה מחלוקת, כי מוציאי החשבוניות שסופקו למשיבים היו כולם עוסקים מורשים. דא עקא, כי ביסוד הוצאת החשבוניות לא ניצבה כל עסקה אמיתית: העוסקים שהוציאו את החשבוניות לא סיפקו למשיבים טובין או שירותים כלשהם; ואף זיאד, אשר באמצעותו סופקו החשבוניות למשיבים - לכאורה תמורת תשלומיהם בגין שכר לעובדיהם - לא סיפק להם עובדים ותפקידו התמצה באספקת החשבוניות בלבד. כן לא הייתה מחלוקת, כי זיאד (שלא ניכה מס מן השכר ששילם במזומנים לעובדי החברה) לא שילם לרשויות המס את המע"מ שנכלל בחשבוניות, אף שגם את תמורתו גבה מן המשיבים. בית-משפט השלום קבע, כי אף אם מניחים שהכספים, כולם או חלקם, אכן חולקו על-ידי זיאד לעובדי החברה (ולא הוכנסו לכיסם הפרטי של המשיבים) אין בכך כדי לגרוע מכוונתם המוכחת של המשיבים להתחמק ממס, הנלמדת בראש ובראשונה מכך שלהקטנת חיוביהם במע"מ עשו הם שימוש בחשבוניות שלא שיקפו עסקאות אמת בין מוציאי החשבוניות לבין החברה. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים, כי משלא נמצא להם יסוד לחשוד שזיאד לא שילם לקופת המדינה את תמורת המע"מ שנכלל בחשבוניות שסיפק להם, אין לייחס להם - בגין שימושם בחשבוניות הללו לניכוי תשומות - כוונה להתחמק מתשלום מס. ביסוד קביעה זו ניצבה ההנחה, כי יסוד הכוונה להתחמק ממס מתמלא רק אם העוסק, המסתמך על חשבונית כוזבת לניכוי תשומות, מודע לאפשרות כי העוסק שמסר לו את החשבונית כלל לא שילם לקופת המדינה את המע"מ שנכלל בה. המשיבים, קבע בית-המשפט, לא ידעו ואף לא חשדו, כי המע"מ שנכלל בחשבוניות שסופקו להם על-ידי זיאד, שאת תמורתו שילמו לזיאד, מעולם לא הגיע לקופת המדינה. לכן, בהסתמכותם על החשבוניות לניכוי תשומות הייתה רק משום מסירת ידיעה לא נכונה בדו"ח תקופתי, אך לא מסירת ידיעה כאמור בכוונה להתחמק מתשלום מס. 5. בערעורה שלפנינו טענה המדינה, כי המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק ("כוונה להתחמק מתשלום מס") מתמצית בכוונת העוסק להקטין שלא כדין את חיובו שלו בתשלום מע"מ. המשיבים קיוו לשכנענו, כי די בעובדה ששילמו לזיאד את מלוא תמורתן של החשבוניות המדומות, לרבות המע"מ שנכלל בחשבוניות, כדי לנקותם מכוונה להתחמק מתשלום מס. לעוסק המנכה תשומה, בהסתמך על חשבונית ששילם את מלוא תמורתה, לא צומחת, לטענתם, כל טובת-הנאה פסולה. על שום-מה אפוא להניח - הקשו המשיבים - כי עוסק כזה יעשה כן בכוונה להתחמק מתשלום מס? כן טענו, שקבלת עמדת המדינה תוביל לכך, כי די יהיה במסירת ידיעה לא נכונה בדו"ח למס ערך מוסף, שיש בה משום עבירה לפי סעיף 117(א)(3), כדי להעמיד את העוסק בסכנת הרשעה בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק; ואין צריך לומר כי לא לכך כיוון המחוקק. 6. עמדת המשיבים אינה יכולה להתקבל. עוסק המסתמך על חשבונית שאינה משקפת עסקת אמת, לניכוי תשומות, מתכוון להקטין בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שעליו לשלם, ובכך יש משום כוונה להתחמק מתשלום מס. השאלה אם העוסק ידע או חשד, כי העוסק שהוציא את החשבונית הכוזבת לא שילם למס ערך מוסף את סכום המע"מ הנקוב בחשבונית, אינה מעלה או מורידה; שכן, ההנחה כי לעוסק לא הייתה כוונה לנכות מע"מ שמעיקרה לא שולם על-ידי מוציא החשבונית, עשויה להתייחס רק למניע שהיה לעוסק לקבל את החשבונית הכוזבת ולהסתמך עליה, וקיומו של מניע לביצוע עבירה - אף שלרוב עשוי להעיד גם על כוונתו של המבצע - איננו תנאי לשכלולו של יסוד המחשבה הפלילית. כן יצוין כי החוק מבחין בבירור, בין חובת עוסק להוציא חשבונית בגין כל עסקה ולכלול בה את המע"מ החל עליה, לבין זכות עוסק ששילם מע"מ לנכות את המס ששולם על-ידו מן המע"מ שנגבה על-ידו, באופן שתחול עליו חובה להעביר למס ערך מוסף רק את ההפרש שבין הסכומים. על העוסק שהוציא את החשבונית מוטלת חובה להעביר למס ערך מוסף את המע"מ שגבה, ואילו לעוסק שקיבל את החשבונית עומדת זכות לנכות את המע"מ ששילם כמס-תשומות; וזכותו של האחרון אינה תלויה, כלל ועיקר, בשאלה אם מוציא החשבונית מילא את חובתו. כך הוא במי שקיבל לידו חשבונית-מס, שהוצאה כדין ובגדר עסקת אמת. עוסק הרוכש חשבוניות מדומות, ומשתמש בהן כאסמכתאות לניכוי תשומות, מפחית בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שחובה עליו להעבירו למס ערך מוסף. אם רכש את החשבוניות המדומות, במטרה להשתמש בהן כאסמכתאות לניכוי מס תשומות, מתקיים במעשה הניכוי יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס. השאלה אם ידע או חשד כי מוציא החשבוניות לא העביר את המע"מ שנכלל בגדרן, כלל אינה מתעוררת. יתר על כן: אפילו נוכח מקבל החשבוניות המדומות, כי מוציא החשבוניות אכן העביר למס ערך מוסף את המע"מ שנכלל בהן, אין בכך כדי להקים לו זכות להסתמך על החשבוניות הללו לניכוי מס תשומות, ואם יעשה כן יתקיים במעשהו יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס. כאמור, עמדת המשיבים כורכת את שאלת קיומה של הכוונה האמורה בשאלת מהות המניע שהיה לרוכש החשבוניות המדומות. אך מכריכה זו לא ניתן להסיק כל מסקנות. מי שרוכש חשבוניות מדומות, חזקה עליו שיש לו מניע לעשות כן. אך למניעו - הגלוי או הסמוי - לרכוש חשבוניות מדומות, ולשאלה אם הסתמכותו עליהן לשם ניכוי תשומות נעשתה בכוונה להתחמק ממס, אין ולא-כלום. טענת המשיבים, כי קבלת עמדתה של המדינה תרחיב את תחולת העבירה לפי סעיף 117(ב) על כל המקרים שבהם נמסרת ידיעה לא נכונה בדו"ח, ובכך תרוקן מתוכנה את העבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק, אינה משכנעת ודינה להידחות. מסירת ידיעה לא נכונה עשויה להיות פרי שגגה או רשלנות ועשויה להיות מכוונת להתחמקות מתשלום מס. העבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק יאה למקרים מן הסוג הראשון, בעוד שמי שמוסר ידיעה לא נכונה בדו"ח בכוונה להתחמק מתשלום מס עובר עבירה לפי סעיף 117(ב). במקרה שלפנינו אין מתעורר גם שמץ של ספק, כי המשיבים הסתמכו ביודעין על חשבוניות כוזבות לצורך ניכוי תשומות. בעשותם כן ביקשו להקטין את חבותה של החברה במע"מ, ודי בכך כדי לבסס לגביהם את יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס. 7. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (לרבות לעניין הרשעת המשיבים בעבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף, אך למעט החלטתו להפחית את סכומי הקנסות שהוטלו עליהם על-ידי בית-משפט השלום) ומחזיר על כנה את הרשעתם בעבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק, כהכרעת-דינו של בית-משפט השלום. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. עבירות מסמיסיםפירוק חברה