משפט חוקתי


הזכות לחירות אישית
מעמדה החוקתי המיוחד של הזכות לחירות אישית והיותה תנאי למימוש זכויות אדם רבות אחרות מביאים לכך שהלגיטימיות של שלילת החירות תלויה במידה רבה בזהות הגורם המוסמך לשלול את החירות ובאופן בו נעשית שלילת החירות.

בית המשפט ציין כי עקרון היסוד החוקתי העומד בבסיס תפיסתנו זו הוא כי במדינה דמוקרטית, המכבדת זכויות אדם, ההצדקה הבסיסית לשלילת חירותו האישית של הפרט נעוצה בכך ששלילת החירות מביאה להגשמת אינטרס ציבורי חיוני כלשהו. תנאי זה, כמובן, אינו תנאי מספיק לשלילת חירותו האישית של הפרט, אך הוא תנאי הכרחי. אותו אינטרס ציבורי חיוני, שעשוי להצדיק - ולעיתים אף לחייב - את שלילת חירותו של פרט מסוים, יכול להיות ממינים שונים. כך למשל, במקרה הרגיל, כאשר עסקינן בשלילת החירות האישית במסגרת ההליך הפלילי, מתבטא אותו אינטרס ציבורי בתכליותיה השונות של הענישה הפלילית - כגון הרתעה, גמול או שיקום. בנוסף למישור הענישה הפלילית עשוי האינטרס הציבורי בשלילת חירותו של פרט מסוים להתבסס על הסכנה הטמונה באותו פרט לביטחון המדינה (ראו למשל: חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 וחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002).

כיוון ששלילת הזכות לחירות אישית תהא מוצדקת אך ורק אם תיעשה במטרה לקדם אינטרס ציבורי חיוני או להגן עליו, השאלה האם הגורם השולל את החירות פועל בראש ובראשונה על מנת לקדם את האינטרס הציבורי (יהא אשר יהא), או שמא בראש מעייניו עומד אינטרס פרטי כלשהו היא שאלה קריטית הניצבת בגרעין הקשה של הזכות לחירות אישית. התשובה לשאלה האמורה היא בעלת חשיבות ביחס לעצם הלגיטימיות של שלילת החירות. בהתאם לתפיסות היסוד של המחשבה המדינית המודרנית, הפגיעה בזכות לחירות אישית כתוצאה מהקניית הסמכות לשלילת החירות לשם אכיפת הדין הפלילי לידי גורם פרטי, נובעת מכך שהמדינה מעבירה לידי אותו גורם את אחת מסמכויותיה הבסיסיות והפוגעניות ביותר; בכך מאבד השימוש באותה סמכות חלק ניכר מהלגיטימיות שלו. (לקבלת מידע נוסף יש ליצור קשר עם עורך דין משפט חוקתי).

כבוד האדם
הערך בדבר כבוד האדם נהנה ממעמד מיוחד של זכות חוקתית על חוקית בשיטתנו המשפטית, טומן בחובו את ההכרה בערך האדם ואת ההתבוננות באדם כמטרה בפני עצמה (ראו אהרון ברק פרשנות במשפט-פרשנות חוקתית 421 (1994); אהרון ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 277, 280 (1994) (להלן: ברק)). כשם שעולה מתורתו של הפילוסוף עמנואל קאנט, אין להתייחס אל אדם כאל אמצעי בלבד להשגת תכליות נלוות חיצוניות, שכן בכך נעוצה פגיעה בכבודו, ובלשונו "הציווי המעשי יהיה כדלקמן: עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" (עמנואל קאנט הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות 95 (תרגום: משה שפי, 1965). באופן פרטני, כולל הערך בדבר כבוד האדם אגד של זכויות שבהיעדרן אין משמעות להיותו של האדם יצור חופשי (ראו בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר ( 12.12.05).

השאלה מה ייחשב לפגיעה בכבוד האדם מחייבת התחשבות, בין היתר, "בנסיבות הזמן והמקום, בערכי היסוד של החברה ובאורחות חייה, במוסכמות החברתיות והפוליטיות ובמציאות הנורמטיבית" (עניין עמותת מחויבות לשלום, סעיף 13). במסגרת זאת יש להקפיד, מן הצד האחד, שלא להרחיב את המונח יתר על המידה באופן שכל זכות אדם תיכלל בו, ומן הצד השני, שלא לצמצמו אך למקרי הקצה של עינויים והשפלה, שכן בכך תוחטא התכלית המונחת ביסוד הזכות (ראו בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 518 (2004); ברק, בעמ' 285).

הלכה היא כי עקרון השוויון הוא חלק מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, על-פי "מודל הביניים" שאומץ בפסיקת בית משפט זה ביחס לפרשנות הזכות לכבוד האדם: ניתן לכלול בגדרי כבוד האדם גם הפליה שאין עימה השפלה, ובלבד שהיא תהא קשורה בקשר הדוק לכבוד האדם כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש בחירה וחופש פעולה וכיוצא בהם היבטים של כבוד האדם כזכות חוקתית. (לקבלת מידע נוסף יש ליצור קשר עם עורך דין משפט חוקתי).

חוק מימון מפלגות
חוק המימון מסדיר את תשלומם של כספים מאוצר המדינה למפלגות. הכספים מועברים למפלגות, באמצעות יו"ר הכנסת, בתנאים הקבועים בחוק. סעיף 2 לחוק קובע, כי כל סיעה זכאית למימון לצורך שלוש מטרות: מימון הוצאות הבחירות בתקופת הבחירות; מימון הוצאות שוטפות במהלך הכהונה בכנסת; ומימון התשלומים לצוות הפרלמנטרי. ענייננו במימון הניתן למטרה הראשונה – הוצאות הבחירות בתקופת הבחירות.

הנוסחה לחישוב סכום המימון קבועה בסעיף 3 לחוק. על פי הוראת הסעיף, מימון הוצאות הבחירות של "סיעה חדשה" כמשמעותה בסעיף 16 לחוק (היינו, מפלגה שלא היתה מיוצגת על ידי סיעה בכנסת היוצאת) יהיה לפי יחידת מימון (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק) לכל מנדט שבו זכתה הסיעה החדשה בבחירות לכנסת, בתוספת סכום השווה ליחידת מימון אחת (סעיף 3(א) לחוק המימון). לעומת זאת, המימון לו זכאית "סיעה" (במובחן מסיעה חדשה) יהיה לפי מספר יחידות המימון המתקבל ממספר המנדטים שהיו לה בכנסת היוצאת בתוספת מספר המנדטים בהם זכתה בכנסת הנכנסת מחולק בשתיים, בתוספת סכום השווה ליחידת מימון אחת (סעיף3(ב) לחוק). סעיף 2(א1) לחוק המימון קובע, כי רשימת מועמדים אשר לא זכתה אף במנדט אחד בכנסת הנכנסת, אך זכתה באחוז אחד ממספר הקולות הכשרים, תהיה זכאית למימון הוצאות הבחירות בסכום השווה ליחידת מימון אחת.

חוק המימון קובע, אפוא, כי מפלגה שהתמודדה בבחירות ולא זכתה ולו באחוז אחד מן הקולות לא תהא זכאית למימון הוצאות הבחירות מאוצר המדינה, ואילו מפלגות המיוצגות בכנסת יהיו זכאיות למימון הוצאותיהן בבחירות בשיעורים משתנים, בין היתר, בהתאם לאבחנה אם מדובר בסיעה חדשה או בסיעה ותיקה.

במילים אחרות. על פי הוראות סעיף 2 לחוק, הקובע את הזכות למימון הוצאות ותשלומים מאוצר המדינה, זכות זו מוקמת ל"סיעה" (בכפוף לאמור בסעיף 2(א1) לחוק ביחס לרשימת מועמדים כמובא לעיל) שזכתה במנדט אחד לפחות בבחירות, בין היתר עבור הוצאותיה בבחירות, ואין המדובר בזכות הניתנת בגין עצם ההשתתפות בבחירות, ללא זכיה.

סוגיית השבת כספי מקדמה שהתקבלה על חשבון מימון הוצאות הבחירות, שבה עוסקת תביעה זו, מוסדרת בסעיף 4 לחוק המימון. הסעיף קובע, כי סיעה שמסרה ליו"ר הכנסת אישור של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית על כך שהגישה רשימת מועמדים לכנסת הבאה, "תשולם לה מיד מקדמה על חשבון המימון של הוצאות הבחירות שלה" בסכום השווה ל-60% מיחידת מימון אחת לכל חבר כנסת שנמנה עם הסיעה ביום הגשת רשימת המועמדים (סעיף 4(א) לחוק). עוד נקבע, כי סיעה המונה פחות מחמישה חברי כנסת רשאית לבקש מקדמה כאמור כאילו מנתה חמישה חברי כנסת, "ובלבד שהפקידה בידי יו"ר הכנסת כתב ערבות בנקאית עצמאית, להנחת דעתו, על ההפרש שבין סכום המקדמה לפי סעיף קטן זה לבין סכום המקדמה המגיע לה לפי סעיף קטן (א)" (סעיף 4(א1) לחוק). זאת ועוד. רשימת מועמדים רשאית אף היא לבקש מקדמה על חשבון מימון הוצאות הבחירות שלה בשיעור הנ"ל של 60% מחמש יחידות מימון, ובלבד שהפקידה כתב ערבות בנקאית בידי יו"ר הכנסת (סעיף 4(א2) לחוק). לאחר הבחירות תיערך התחשבנות ביחס למימון הוצאות הבחירות על פי תוצאות הבחירות: כאשר המימון לו זכאית הסיעה גדול מסכום המקדמה, תקבל הסיעה השלמה לסכום מימון הוצאות הבחירות שלו היא זכאית על פי סעיף 4(ב) לחוק לאחר ניכוי המקדמה (סעיף 4(ג) רישא לחוק); ואילו כאשר המימון שלו זכאית הסיעה נופל מסכום המקדמה, "תנוכה היתרה מן הסכום הראשון או מן הסכומים הראשונים המגיעים לה למימון הוצאותיה השוטפות" (סעיף 4(ג) לחוק, ומקום שניתנה ערבות בנקאית על פי סעיפים 4(א1) או 4(א2) לחוק המימון, "יורה יושב ראש הכנסת על מימוש הערבות הבנקאית, כולה או חלקה, עד להפרש שבין סכום המקדמה ששולמה לבין הסכום המגיע כאמור" (סעיף 4(ג1) לחוק)).

עד כאן סקירת ההסדרים שקובע חוק המימון. נעבור עתה לבחינת השאלה הכללית בדבר פרשנותן של הוראות החוק בשאלת קיומה של חובה להשיב כספים שקיבלה סיעה כמקדמה, משנמצא כי לא קמה לה זכות למימון הוצאות הבחירות שלה. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, נמשיך ונבחן האם על מפלגת חץ להשיב את כספי המקדמה שקיבלה. (לקבלת מידע נוסף יש ליצור קשר עם עורך דין משפט חוקתי).

חוק הכניסה לישראל
חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), מעניק לשר הפנים את שיקול הדעת האם להתיר לאדם זר, אישור שהייה חוקי במדינת ישראל. סמכות זו נדונה רבות בפסיקה, כך נקבע למשל בבג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505.

"על-פי סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיון כזה ושיקול הדעת לשימוש בה מסורים לשר הפנים, המשיב. החוק והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974) אינם מגדירים את הקריטריונים להענקת רישיון כזה. למשיב נתון שיקול דעת רחב בנושא, והוא אינו חייב לנמק את החלטתו...."

על יסודות חוק הכניסה לישראל והסמכות אשר מוענקת לשר הפנים מכוחו, גובשה המדיניות לפיה משרד הפנים אינו מעניק אשרות או רישיונות לישיבה בישראל לזרים, למעט במקרים חריגים. בכלל זה, מדיניות המשיב היא כי אין ליתן לאזרח זר מעמד בשל אזרחותו של ילדו.

בעניין קנדל נקבע כי: "המדיניות שנוקט המשיב מזה שנים רבות היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים מיוחדים" (לקבלת מידע נוסף יש ליצור קשר עם עורך דין משפט חוקתי).

הזכות לחיי משפחה
עניינה של הזכות לחיי משפחה נדון בהרחבה בפסיקה ובכללה בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים. שם נדונה שאלה עקרונית בעניין חוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: "חוק האזרחות"), השולל בין השאר, את האפשרות של איחוד משפחות של בני זוג ערבים. בעניין עדאלה נקבע, כי זכות המדינה לקבוע מי יבוא בשעריה גוברת על הזכות לחיי משפחה, ויחד עם השיקולים הביטחוניים שעלו שם, נקבע, כי החוק עומד במבחן החוקתיות.

שם, בפסק דינו של כבוד הנשיא ברק נקבע, בין היתר, כי התא המשפחתי הינו התא הראשוני של החברה הישראלית וכי יש לשמור על תא זה כבבת עין וכי השמירה על מוסד המשפחה הינה חלק מתקנת הציבור בישראל וכי הקשר המשפחתי, וההגנה עליו מונחים ביסוד המשפט הישראלי. למשפחה תפקיד חיוני ומרכזי בחייו של היחיד ובחייה של החברה.

כן נקבע לעניין קיומו של קטין במשפחה כי: "ההגנה על התא המשפחתי מקבלת ביטוי מיוחד כאשר בתא המשפחתי נכלל קטין. הגנה זו מתחייבת הן מזכותם של ההורים לגדל את ילדיהם, והן מזכויותיו של הילד עצמו. אכן, "זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם היא זכות טבעית, ראשונית, שקשה להגזים בחשיבותה" (פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל כרך ב' 219 (תשמ"ט-1989)). "הקשר בין ילד לבין הוריו-מולידיו הוא מן היסודות עליהם בנויה החברה האנושית" (בע"מ 377/05 פלונית נ' ההורים הביולוגיים ( פיסקה 46)) (להלן: "עניין פלונית"). כדברי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה:

"עומקו ועוצמתו של קשר ההורות, האוצר בתוכו את זכותם הטבעית של הורה וילדו לקשר חיים ביניהם, הפכו את האוטונומיה המשפחתית לערך בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. כל ניתוק ילד מהורה הוא פגיעה בזכות טבעית" (רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 894-89).

וכדברי חברי השופט מ' חשין: "משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. ... קשר זה חזק הוא מכל-חזק, והוא מעבר לחברה, לדת ולמדינה ... משפט המדינה לא יצר את זכויות ההורים כלפי ילדיהם וכלפי העולם כולו. משפט המדינה בא אל-המוכן, אומר הוא להגן על אינסטינקט מולד שבנו, והופך הוא 'אינטרס' של הורים ל'זכות' על-פי דין, לזכויות של הורים להחזיק בילדיהם" (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 102)."

הנה כי כן, הזכות לחיי משפחה היא זכות בסיסית ויסודית שלחברה ולמשפט אינטרס להגן עליה.

על חשיבותה של זכות זו, ניתן ללמוד, בין השאר, גם מפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיפים 2-4, 6, לפיהם אדם אינו כשיר להעיד, במשפט פלילי לחובת נאשם שהוא בן משפחה מדרגה ראשונה, קרי, בן-זוג, הורה או ילד, בחריגים מסוימים וזאת בשל הרצון לשמור על התא המשפחתי על אף הצורך בחקר האמת.

רשימת מאמרים בנושא חוקתי - מנהלי

  1. ועדת ערר

  2. תושב האזור

  3. השבת כספים

  4. היטלי ביוב

  5. עותר ציבורי

  6. פגמים במכרז

  7. פרשת וענונו

  8. הזכות לחיים

  9. חברת מקורות

  10. בנייה בחופים

  11. עוולה מנהלית

  12. בחירת בית ספר

  13. קנסות מנהליים

  14. בית דין לגיור

  15. צו לסגירת עסק

  16. עליית הפלשמורה

  17. שדה תעופה הרצליה

  18. סמכויות ועדות ערר

  19. פטור ממכרז עירייה

  20. החלטה להעמיד לדין

  21. שינוי חוזה בהתנהגות

  22. עקרון הבטלות היחסית

  23. גילוי מסמכים בעירייה

  24. מה הן תקנות שעת חירום

  25. ביקורת שיפוטית בישראל

  26. זכות העיון במשפט מנהלי

  27. סמכות בית משפט - ארנונה

  28. שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה

  29. ההבדל בין קנס אזרחי לבין קנס פלילי

  30. שאלות ותשובות







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון