להלן החלטה בבקשת צו איסור גירוש אזרחית פיליפינית: החלטה 1. בקשה למתן צו האוסר על מעצרה והרחקתה של המבקשת 1 מהארץ עד לסיום ההליכים בערעור שהוגש בעניינה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב מיום 27.7.04. בפסק הדין נדחתה עתירתה של המבקשת 1 להנפקת אשרת עבודה, אשר תאפשר לה לעבוד בתחום הסיעוד בישראל או לחלופין עד למתן החלטה אחרת בעניין זה. 2. המבקשת 1, אזרחית פיליפינית, נכנסה לישראל ביום 29.4.03 על פי אשרת עבודה מסוג ב/1 לצורך עבודה בתחום הסיעוד. עם הגעתה לישראל עבדה המערערת על פי האשרה שהוצאה לה אצל משפחת בוקובזה, אולם כעבור כשבעה שבועות עזבה את עבודתה זו בגין הלנת שכרה (יצוין כי ביום 10.2.04 פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי יש לקבל את תביעתה של המבקשת 1 בגין הלנת שכרה וחייב את בני משפחת בוקובזה לשלם לה סך של 8,116 ש"ח). לאחר שעזבה את עבודתה אצל משפחת בוקובזה פנתה המבקשת 1 ביום 29.6.03 ללשכת מינהל האוכלוסין בנתניה וקיבלה אשרת שהייה מסוג ב/2 למשך חודש ימים עד ליום 29.7.03, על מנת שתוכל לנסות למצוא מעסיק חוקי בעל היתר להעסיק עובד זר. לשם כך פנתה המבקשת 1, לטענתה, לחברת כוח אדם וזו מצאה עבורה עבודה כמטפלת סיעודית של אישה קשישה בשם חדד, אצלה עבדה המבקשת 1 במשך שישה חודשים מיום 30.7.03 ועד יום 30.1.04. לטענת המבקשת 1, היא פנתה מספר פעמים לאנשי חברת כוח האדם ולבני משפחת חדד על מנת שיעדכנו אותה באשר למעמדה החוקי, אך אלה פטרו אותה בתשובות סתמיות כי העניין בטיפול. המבקשת 1 טוענת עוד כי לאחר שהבינה כי הבטחותיהם של אנשי חברת כוח האדם ובני משפחת חדד "ריקות מתוכן" עזבה את מקום עבודתה זה. מן הראוי לציין, כי בית המשפט קמא קבע שטענותיה של העותרת כי עבדה אצל גב' חדד ופנתה לחברת כוח האדם ולבני משפחת חדד על מנת להסדיר את אשרת העבודה שלה לא הוכחו כנדרש, שכן הן הובאו לראשונה רק במסגרת העתירה לבית המשפט קמא ובליווי תצהירה של העותרת בלבד. רק ביום 18.2.04 כשבעה חודשים ממועד פקיעת תוקף האשרה שניתנה לה פנתה המבקשת 1 ללשכת מינהל האוכלוסין בפתח תקווה על מנת להסדיר את מעמדה. בקשתה להנפקת רישיון עבודה סורבה לאור פרק הזמן בו המשיכה לשהות בישראל שלא כחוק, ועל כן עתרו המבקשות ביום 14.3.04 לבית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב. במסגרת העתירה ביקשו המבקשות כי תונפק למבקשת 1 אשרת עבודה אשר תאפשר לה לעבוד בתחום הסיעוד בישראל. ביום 27.7.04 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה, וביום 16.8.04 הוגש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שבמסגרתו הוגשה בקשה זו. 3. המבקשת 1 שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במשך כשבעה חודשים וזאת לאחר שעזבה את מעבידיה החוקיים, ואף לאחר שניתנה לה הזדמנות למצוא מעסיק חוקי חלופי. יצוין, כי על פי נוהל מעבר ממעסיק למעסיק חלה על העובד חובה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין על מנת לבקש אישור לעבוד אצל המעסיק החלופי אותו הוא מצא. המבקשת 1 לא נהגה כן, אלא פנתה רק לאחר שעברו, כאמור, כשבעה חודשים בהם שהתה בארץ שלא כחוק. די בכך כדי לדחות את הבקשה (השוו עע"ם 11013/03 יבטוחוב נ' שר הפנים (לא פורסם)). יתר על כן, המבקשת לא הצביעה על כל נסיבות מיוחדות, המצדיקות בעניינה סטייה מהנהלים הרגילים של משרד הפנים לנושא זה. 4. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. משרד הפניםגירוש מארץצווים