פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י. אלרון), מיום 1.12.03, שניתן בת.פ. 260/03. המשיב 1 ומשיב 2, הורשעו על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בכתב-אישום מתוקן, בעבירות בנשק (סחר והחזקה), לפי סעיף 144(א) + (ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-החוק), וסעיף 29 לחוק. המשיב 2 אף הורשע בעבירת קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. משיב 1 הורשע ב-5 אישומים ונידון ל-42 חודשי מאסר בפועל והושת עליו מאסר על תנאי של 10 חודשים למשך 3 שנים, וכן הוטל עליו קנס בסך של 20,000 ש"ח. משיב 2 הורשע ב-2 אישומים ונידון ל-24 חודשי מאסר בפועל והושת עליו מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך 3 שנים, וכן הוטל עליו קנס בסך 8,000 ש"ח. המדינה, מערערת על קולת העונש. עובדות כתב האישום חושפות מסכת של סחר בכלי נשק ותחמושת. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 7.1.03 פגש המשיב 1 ביחד עם משיב 2 בביתו של הראשון, בג'סר אזרקא (להלן-הבית), בסוכן משטרתי (להלן-הסוכן) וסוכן סמוי (להלן-הסמוי), לאחר שהמשיב 1 הציע להם יום קודם לכן לרכוש אמצעי לחימה. בבית מסר משיב 2 לסמוי אקדח, מחסנית תואמת ו-13 כדורי אקדח בתמורה ל-7950 ש"ח, ונותרה יתרת חוב של 1050 ש"ח. ביום 15.1.03 פגש משיב 1 בסוכן ובסמוי (להלן-השניים) ומסר לידיהם כדור של אקדח. ביום 20.1.03 פגש משיב 1 בשניים בביתו, ומסר לסמוי אקדח מחסנית תואמת ו-10 כדורי אקדח בתמורה ל-10,500 ש"ח, כשהשניים מותירים חוב של 1,500 ש"ח אותו שילמו ביום 23.1.03, לא לפני שמשיב 1 נראה מחזיק בידו אקדח נוסף, מחסנית ובה 12 כדורים. ביום 4.3.03 פגש משיב 2 את השניים בתחנת המשטרה בזיכרון יעקב והציע לסמוי לרכוש ממנו אמל"ח. ביום 11.3.03 הנחה המשיב 1 טלפונית את הסוכן להגיע לביתו לשם רכישת אקדח שיימסר לסמוי על-ידי בן משפחתו (להלן-האחר) של משיב 1 בתמורה ל- 10,000 ש"ח אותם יקבל מהסמוי. ביום 17.3.03 הנחה משיב 1 את השניים להגיע לביתו, לשם רכישת תחמושת הכוללת 100 כדורי אקדח 9 מ"מ, בתמורה ל-600 ש"ח שנמסרו לו מהסמוי. ביום 26.3.03 פגשו המשיב 1 והאחר את השניים בג'סר אזרקא ומכרו לסמוי אקדח ו-5 כדורי אקדח בתמורה ל 10,500 ש"ח. בגזר דינו עמד בית-המשפט המחוזי על חומרתן של העבירות אשר בהן הורשעו המשיבים וקבע, כי מכירת כלי נשק, הפכה לעיסוקם של המשיבים, לכל המרבה במחיר, ושאלת הייעוד של כלי הנשק בין אם למטרות פליליות ו/או כנגד בטחון המדינה, אינה מעניינם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מדיניות הענישה בעבירות נשק, תוך הדגשת מציאות חיינו כיום הינה להחמיר בענישתם של עבריינים אלה, וזאת לאור הסיכון בביצוע העבירות לציבור בכלל. בית-המשפט ציין כי יש לתת משקל הולם לאינטרס הציבורי, תוך מיצוי כוונת החקיקה ומטרתה וכל זאת על-מנת להרתיע עבריינים פוטנציאלים מלבצע עבירות נשק. בבואו לגזור את דינם, בחן בית-המשפט המחוזי את עמדת שירות המבחן ביחס למשיבים לפיה קיימת סקפטיות בכל הקשור ליכולתו של משיב 1 להיעזר בגורם טיפולי כשירות המבחן, בשלב זה. באשר למשיב 2, עולה מעמדת שירות המבחן כי מדובר באדם אשר השתמש ואף סחר בסמים בעבר, ואשר, יש לו קושי בסיסי בשינוי דפוסי התנהגות, והעדר תובנה ביחס למשמעות מעשיו ואי נטילת אחריות עליהם. בערעורה, עמדה המדינה על החומרה המיוחדת העולה ממעשי המשיבים, ובמיוחד לאור המצב הביטחוני הקשה השורר היום בארץ ובמצב בו הפשיעה האלימה בכל צורותיה גואה. לטענת המדינה, טעה בית-המשפט המחוזי בכך, שלא נתן משקל ראוי לחומרת העבירות אותן ביצעו המשיבים על-פי הודאתם. לטענתה, המשיבים עצמו עיניהם לאפשרות שהנשק בו סחרו, יכול היה להגיע לידי עבריינים או לידי גורמים חבלניים עוינים, העלולים לעשות בו שימוש, לפגוע בציבור ולקפח חיי אדם. עוד טענה המדינה כי טעה בית-המשפט המחוזי, בכך שבבואו לגזור את עונשם של המשיבים לא הסיק הוא, את מלוא המשמעות העונשית המתחייבת מאמירותיו שלו, בדבר מדיניות הענישה המחמירה בעת ענישתם של עברייני סחר בנשק. עוד הוסיפה באת כוח המדינה וטענה כי, טעה בית-המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל מספיק לעברם הפלילי המכביד של המשיבים, הכולל עבירות של אלימות וסמים ואשר בגינם ריצו עונשי מאסר בפועל. המשיב 1 ריצה בעבר 4 עונשים נפרדים של מאסר בפועל, כשהארוך מבניהם 3 שנות מאסר ואילו המשיב 2 ריצה 3 עונשי מאסר, הארוך מבניהם הוא 30 חודשים. בא-כוח המשיבים ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו. שקלנו את טענות הצדדים ונתנו דעתנו למכלול שיקולי הענישה הצריכים לעניין ובאנו לכלל מסקנה, כי העונש אשר נגזר על המשיבים נוטה לקולא, ואינו נותן משקל ראוי לסוג העבירות ולנסיבות המחמירות שבהן בוצעו. כלי הנשק בהם סחרו המשיבים והמשיב 1 בפרט, הינם התקפיים ומסוכנים, אשר עלולים היו להגיע לידי גורמים עוינים ולשמש את הטרור המשתולל כנגד אזרחים חפים מפשע. בצע כסף הוא אשר הניע את המשיבים במעשיהם המפורטים לעיל. לא אחת קבע בית משפט זה, כי כנגד הפיתוי הכספי הטמון בסחר בנשק, יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים בכוח. (ראה בהקשר זה את דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 5318/03 סלע עמר נ' מדינת ישראל, לא פורסם.) אכן, העבירות של סחר בנשק הן עבירות חמורות מאוד (ראה ע"פ 513/99,4477/98,4609/98 אחמד טאהא נגד מדינת ישראל. תק-על 99(2), 716). כלי הנשק הנסחרים עלולים לעבור מיד ליד. הם לא נרכשו באופן חוקי וחזקה שהם לא נועדו לשמש מטרה חוקית. גם כשהם נמצאים בידי אדם שאינו עבריין טמונה בהם סכנת חיים. קל וחומר אם הם מתגלגלים ומגיעים לידי גורמים עוינים, ועלינו לקחת בחשבון אפשרות זו, להרתיע מפניה ולמנוע את הסכנה המחמירה והולכת הצפויה מן הסחר בנשק. לכן שומה על בית-המשפט להתריע כנגד סכנה זאת ולפעול כנדרש כדי להרתיע מפני עבירה זאת. אנו סבורים כי העונשים שהוטלו על המשיבים על-ידי בית המשפט המחוזי, אינם עונשים ראויים למי שעסקו בסחר בנשק באופן שיטתי ולאורך זמן ומשכך מן הראוי, בהעדר שיקולים מיוחדים לקולא, להחמיר בעונשם. בבואנו לשקול את שיקולי הענישה בעבירות מן הסוג שאותן ביצעו המשיבים, יש לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, על-פני הנסיבות האישיות של העבריין(ראו והשוו ע"פ 5066/98 מדינת ישראל נגד ניעמן דחלה ואח'. תק-על 99(3), 1574). מטעמים אלה הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשם של המשיבים, במובן זה שעונשו של המשיב 1 יעמוד על 7 שנות מאסר בפועל שתחילתם ביום מעצרו ואילו עונשו של משיב 2 יעמוד על 4 שנות מאסר בפועל שתחילתם ביום מעצרו. יתר חלקי גזר הדין של בית-המשפט המחוזי יישארו על כנם. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. נשקעבירות נשקערעור