טענת "אינני מחזיק בנכס" פתח דבר 1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם א' פוני), בת"א 703050/07, מיום 26.8.08, בגדרו נדחתה בקשת רשות להתגונן שהגיש המערער, מבלי שנדונה לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "הבקשה" ו"התקנות"), ובתוך כך התקבלה תביעת המשיבה, בסדר דין מקוצר, לתשלומי ארנונה בסך 10,408.26 ₪. בנסיבות אלו, חויב המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 376 ₪, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 1,802 ₪. תמצית העובדות הצריכות לעניין 2. תביעתה הכספית של המשיבה הוגשה בגין חוב ארנונה של המערער, שיסודו בנכס שהשכיר הלה בירושלים (להלן: "הנכס"). והנה, בבקשתו טען המערער, כי אופן חישוב הארנונה שגוי, שכן בעוד חדר אחד מהנכס שימש כעסקו, הרי שיתר חלקיו שימשו למגוריו. כן ציין, כי רק עם קבלת כתב תביעה נודע לו לראשונה אודות חוב הארנונה דנן, או-אז הגיש השגה למשיבה, זאת - בתאריך 30.6.08, אלא שטרם קיבל את החלטתה (ראו: סעיף 4 לעיקרי הטיעון מטעם המערער, מיום 26.4.09, לרבות נספח 4 לתיק מוצגיו). 3. בהחלטתו מיום 19.8.08, דחה בית משפט קמא את הבקשה. ודוק: הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר"), קובעות במפורש, כי דינן של טענות בדבר אופן סיווגו של נכס, כמו גם השגות בעניין שיעור החיוב בארנונה, להתברר אך ורק בפני מנהל הארנונה, באמצעות הגשת השגה. זאת ועוד: ככל שתידחה השגתו, יוכל המערער לעתור בפני ועדת הערר, ככל שרק יחפוץ בכך. לנוכח ההלכה הפסוקה, לפיה אין בהגשת ההשגה, כשלעצמה כדי לעכב את תשלום חוב הארנונה, ניתן פסק דין לטובת המשיבה, הוא נשוא הערעור שלפניי. עיקרי טענות המערער 4. אליבא דמערער, לאור פסק הדין נפגעה באורח קשה זכותו לפנות לערכאות השיפוטיות. לדעתו, יש לפרש את הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר, באופן שיאפשר לו להעלות טענותיו בדבר סיווג הנכס, החוסות תחת סעיף 3(א)(2) לחוק זה, בפני בית המשפט. לא-זו-אף-זו, לוּ אכן למנהל הארנונה ניתנה סמכות ייחודית לדון בעניין, הרי שהיה על בית משפט קמא - לשיטתו שלו - לדחות את תביעת המשיבה, מחמת היעדר סמכות, לפי תקנה 101(א)(2) לתקנות. עוד ציין, כי היות ונודע לו לראשונה על החיוב בארנונה רק עם קבלת כתב התביעה, הרי שיש בכך משום הפלייתו לרעה ביחס לתושבים אחרים, המקבלים הודעות שומה בזמן, ולפיכך פתוחה הדרך בפניהם להגיש השגתם בטרם תוגש נגדם תביעה כספית בסדר דין מקוצר. ואת העיקר אין לשכוח: 55 מ"ר משטח הנכס שימשו למגוריו, 15 מ"ר שימשו אותו כעסק - אלה נתונים עובדתיים אודות סיווג הנכס, שלא באו לכלל ביטוי בתחשיב חוב הארנונה. לאור האמור, עתר המערער לביטול פסק-דינו של בית המשפט קמא, ולהסדרת חוב הארנונה, בכפוף למפתח החלוקה בין השטח ששימשוֹ לעסק לבין זה ששימשוֹ למגורים. לחילופי חילופין, עתר לאפשר לו להתגונן מפני תביעת המשיבה, כך שתידון בבית משפט קמא כתובענה רגילה. עיקרי טענות המשיבה 5. אליבא דמשיבה, טענות המערער כבר נשמעו במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן, אשר לא בכדי נדחתה על-ידי בית משפט קמא. מעבר לכך, וככל זכות חוקתית, גם זכות הגישה לערכאות מוגבלת. החלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה, ללא דיון במעמד הצדדים, לא רק שנתונה לו על-פי דין, אלא שגם היה בה כדי להביא לייעול ההליכים ולחיסכון בהוצאות משפט. ובכל מקרה: סיווגו של נכס לצורכי עריכת תחשיב חיוב הארנונה הינו בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה. אמנם, סעיף 3(ג) לחוק הערר מאפשר העלאת טענות כנגד חיוב הארנונה בכל הליך משפטי אחר, אולם זאת רק בהתייחס לטענות לפי סעיף 3(א)(3) לחוק זה, שעניינן אי החזקה בנכס. או-אז, קיימת סמכות עניינית מקבילה הן למנהל הארנונה והן לבית המשפט. רק במקרים חריגים וקיצוניים בעלי חשיבות ציבורית, שערעור זה אינו נמנה עליהם, יאפשר בית משפט להעלות טענות בדבר סיווגו של נכס, במסגרת סעיף 3(ג) לחוק הערר. לפיכך, עתרה המשיבה לדחיית הערעור ולפסיקת הוצאות כנגד המערער. בטרם דיון 6. בדיון שהתקיים לפניי, מיום 7.4.10, הוצעה לצדדים פשרה, לפיה יימחק הערעור בכפוף לכך כי המשיבה לא תגבה את חוב הארנונה עד למיצוי הליכי ההשגה והערעור, ככל שיידרש. הוסכם, כי הצדדים יודיעו לבית המשפט, לא יאוחר מיום 2.5.10, האם הגיעו לכלל הסכמה ברוח האמור לעיל. ביום 13.4.10 הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם המשיבה, כי לא צלחה דרכם של הצדדים לגבש ביניהם הסכמה, ומשכך, נדרשת הכרעה שיפוטית בערעור. דיון 7. לאחר ששקלתי את טענות המערער - מחד, ואת טענות המשיבה - מאידך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יובאו נימוקיי. 8. טענתו העיקרית של המערער בבקשתו בפני בית משפט קמא התמקדה בטעות שמקורה ברישומי המשיבה בעניין סיווג הנכס. אך הנה, דינה של אותה טענה להתברר בפני מנהל הארנונה, לוֹ הוקנתה הסמכות הייחודית בהקשר זה. לכן, מן הדין נדחתה הבקשה, מחמת העדר סמכות (ראו: רוסטוביץ ואח', ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, כרך שני, התשס"ח - 2007, עמ' 1439; להלן: "רוסטוביץ"). אף המחוקק עצמו נתן דעתו לנושא זה, כאשר קבע, במסגרת חוק הערר, מסלול התדיינות ייחודי להשגה על חיוב בתשלום ארנונה. סעיף 3 לחוק הערר קובע כהאי לישנא: "3. השגה (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". 9. הנה-כי-כן, נלמד מסעיף 3(א)(2) לחוק הערר, כי אם אכן נפלה בהודעת התשלום שקיבל המערער "טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו", היו דלתות מנהל הארנונה פתוחות בפניו, בכפוף לסד הזמנים האמור. לפיכך, לכאורה על-פני הדברים, אי מימוש מסלול התדיינות זה שלל מן המערער את היכולת להעלות טענות באותו נושא בפני בית המשפט. האומנם? הדברים אינם כה פשוטים ודרושים אפוא בחינה נוספת, מעמיקה יותר. למען שלמות התמונה יצוין בשלב זה, כי מסלול ההתדיינות הקלאסי כנגד שומת ארנונה כולל, על-פי חוק הערר, את התחנות הבאות: מנהל הארנונה דן בהשגה המוגשת אליו; ועדת הערר דנה בהחלטתו של מנהל הארנונה; בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דן בערעור על החלטת ועדת הערר; ולבסוף - על תקן הערכאה הרביעית והאחרונה - בית המשפט העליון, בכפוף לקבלת רשות ערעור. התיק שלפנינו חורג מן המסגרת הדיונית דלעיל שהתווה המחוקק, אך בכך, כאמור, לא ייחתם פסק דין זה. 10. בבקשה מלין למעשה המערער על כך, כי שומת הארנונה כלל לא הומצאה לו, ולפיכך כלל לא נתאפשר לו להשיג עליה תוך זמן סביר. לאור העובדה, כי רק כתב התביעה שימש לו אסמכתא לדרישת המשיבה, ומשניסיונותיו לקבל ממנה מידע מפורט אודות פרטי החיוב, החשבונות וחישוב הריבית על פיהן הוגשה התביעה עלו בתוהו, לא כוללת הבקשה התייחסות כלשהי לגופו של עניין. והנה, הגם ש"לא די להצביע על טעות בחיוב או בחישוב שנעשה שלא כדין. כדי לזכות ב רשות להתגונן, יש להצביע על המשמעות הכספית של אותו חישוב מוטעה או חיוב שלא כדין" (רוסטוביץ, עמ' 1438), הרי שבנסיבות העניין נחסמה, לכאורה, בפני המערער הגישה למאגר המידע הרלוונטי, שמכוחו יכול היה לדלות את טיעוניו לגופו של עניין, ולכן אף לא היה בכוחו לדעת את המשמעות הכספית של אותו חישוב מוטעה. 11. לא-זו-אף-זו, בבקשת הרשות להגן אמנם לא ניתן להעלות טענות שהן בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה, אך עדיין ניתן להעלות בגדרה טענה בדבר אי המצאת שומת ארנונה, בדיוק כפי שעשה המערער - טענה ממנה התעלם לחלוטין בית משפט קמא (רוסטוביץ, עמ' 1439-1440). זאת ועוד: לעניין פרשנותו של סעיף 3(ג) לחוק הערר, סבור המערער כי החלטת בית המשפט העליון בתיק רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ; להלן: "פרשת עיריית הרצליה"), מבססת את טענתו כי דרכו של האזרח לערכאות השיפוטיות אינה נחסמת אוטומטית ולחלוטין עת עסקינן בטענות לפי סעיף 3(א)(1), (2) או (4) לאותו החוק, זאת במקרים בהם מביא בית המשפט במכלול השיקולים את מוּדעוּת האזרח להליכי ההשגה המנהליים. 12. כאן המקום להביא את דבריה של כב' השופטת ע' ארבל באותה החלטה: "סעיף 3(א)(3) (לחוק הערר - צ'ס') שעניינו בטענת 'אינני מחזיק בנכס' הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין 'אינני מחזיק בנכס' בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר. לפיכך, צודקת העיריה בטענתה כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת 'אינני מחזיק בנכס' ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א). הוכחה לכך ניתן למצוא בדברי הכנסת בדיון על הצעת התיקון לחוק... ...נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת 'איני מחזיק בנכס', גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד".  (שם, פסקה 7, ההדגשות - צ'ס') ובהמשך נקבע: "עם זאת, אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), (2), (4) לחוק הערר. אמנם, נפסק על ידי בית משפט זה כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר... עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד". (שם, פסקה 8, ההדגשה - צ'ס') באשר לשיקולים שעל בית המשפט להביא בכלל חשבון לצורך מתן החלטה אם לאפשר לבעל הדין להשמיע טענותיו בפניו, מחוץ למסגרת של המנגנון הייחודי ליישוב מחלוקות שנקבע בחוק הערר, אם לאו, נאמרו הדברים הבאים: "השאלה באילו נסיבות יתיר בית המשפט להעלות בפניו טענות שנקבע להעלאתן מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי בחוק, נידונה בהרחבה ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000). נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי 'מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה'. עם זאת, 'נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת'... ...שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הינם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות". (שם, פסקה 10-9, ההדגשות - צ'ס') בהחלטה זו גם אוזכר פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל (פ"ד נו(2) 773; להלן: "פרשת ט.ט."), לגביו נאמר כדלקמן: "באותו עניין הוזכר סעיף 7א לחוק הערר הקובע כי 'בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה'. בעניין זה אני סבורה כי ככל שהעירייה מראה שמילאה אחרי הוראות סעיף זה יש בכך כדי להוכיח את מודעותו של האזרח להליכי ההשגה, ולפיכך אין להתיר לו להעלות טענותיו בפני בית המשפט, בכפוף לחריגים האחרים הקיימים בעניין זה. מהעבר השני, גם אם לא מילאה העירייה אחרי חובתה זו, תהווה עובדה זו רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר". (שם, פסקה 10, ההדגשות - צ'ס') 13. לאור האמור לעיל, שלוש שאלות נצרכות מענה: הראשונה - האם המציאה המשיבה למערער את הודעת השומה, בגדרה פירטה את הזכויות והמועדים להשגה ולערר; השנייה - האם לפנינו עניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת; והשלישית - האם נגרמו למערער פגיעה או עיוות-דין בלתי מידתיים כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. נשיב עליהן בהתאם לסדר הצגתן. 14. כאמור, טוען המערער, כי המשיבה לא המציאה לו את הודעות השומה, ומשכך, כלל לא נודעו לו מועדי ההשגה על החיוב בארנונה (ראו: סעיף 7א לחוק הערר). והנה, בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה נאמר כך: "בניגוד לטענת המערער, המשיבה שלחה למערער דרישות תשלום, וכן התראה בטרם הגשת התביעה" (סעיף 21 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). יחד-עם-זאת, המשיבה לא הגישה לבית המשפט אסמכתא כלשהי לביסוס טענה זו. אין חולק: הימנעות המשיבה מלקיים אחר הוראת סעיף 7א לחוק הערר, עשויה במקרים מתאימים להביא לכך שתינתן לנישום רשות להעלות טענותיו בפני בית המשפט (ראו: פרשת ט.ט., עמ' 780; "אם הרשות המקומית לא הפיקה שומות ארנונה בגין החוב נשוא התביעה, תהא זו הגנה טובה מפני תובענה משפטית", רוסטוביץ, עמ' 1457). אולם, בפרשת ט.ט. נקבע כי לנוכח העובדה שטענותיה של החברה נסובו במרביתן על עובדות טכניות, הרי שאין הצדקה לבררן בערכאות השיפוטיות הרגילות (שם). וכאן יוזכר: בפרשת עיריית הרצלייה נקבע כאמור, כי מודעות האזרח להליכי ההשגה המנהליים הינה ממילא "רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר" (שם, פסקאות 10 ו-12). 15. משכך, הגם שטענת המערער בעניין זה כִבדת-משקל, הרי שהפורום הנאות לבחינת טענותיו בדבר סיווגו השגוי של הנכס ואופן חישוב הארנונה הינו מנהל הארנונה, ועדת הערר, וככל שיידרש - אף בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אולי אף בית המשפט העליון - מסלול התדיינות ארוך ורב שלבי, המעניק שלל הזדמנויות לעשיית צדק. כמו בפרשת ט.ט., אף כאן עסקינן בעובדות טכניות במהותן, אותן יש לברר באפיק המיוחד שנקבע לכך בדין. 16. לא מכבר שב בית המשפט העליון וציין את ההלכה הנוהגת לעניין זה, לפיה "כעניין שבמדיניות שיפוטית, יתבקש - כך נותנת הדעת - כי נושא הכרוך באופן ברור בבדיקות עובדתיות פרטניות ימצא את מקומו במסלול ועדת הערר, על פי תכליתה והרכבה" (ראו: ע"א 5262/08 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, פסק דין מיום 29.7.10, פסקה י"ב). גם בפרשת ט.ט. באו הדברים לכלל ביטוי דומה: "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות". (שם, עמ' 780-779; ההדגשות שלי - צ'ס') 17. לפיכך, בדין הופנה המערער להליכי ההשגה והערעור המנהליים. בסופו של יום נמצא, כי גם לו נשיב על שאלת ההמצאה של הודעת השומה למערער בחיוב או בשלילה, עדיין דין טענותיו כנגדה, לגופו של עניין, להתברר באפיק המנהלי. יחד-עם-זאת, אין להכביר מילים על כך, כי בהעדר המצאה של הודעת השומה, מן הנמנע כי תוגש למנהל הארנונה השגה בעניינה. לא בכדי קובע חוק הערר, כי "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה" (סעיף 3(א) לחוק הערר; ההדגשה שלי - צ'ס'). בנסיבות אלו, ומשנשללה מן המערער האפשרות הקבועה בדין להשיג על הודעת התשלום של הארנונה, בסד הזמנים האמור, אין מנוס אלא ליתן לו הארכת מועד שתרפא פגם זה. הדברים מקבלים משנה-תוקף לנוכח הדברים שיובאו להלן. 18. בעקבות החלטתי מיום 15.11.10, הגישה המשיבה הבהרה לבית המשפט, בגדרה נתברר כי ההשגה שהגיש המערער למנהל הארנונה ביום 30.6.08 נדחתה "הואיל ולא הוגשה במועד (בתוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום), כמתחייב לפי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976" (ראו: נספחים ב' ו-ג' להודעת המשיבה מיום 17.11.10). דא עקא, שאין להעניש את המערער על כך שלא נודע לו במועד אודות עצם קיומו של חיוב לתשלום ארנונה והדרך לערער עליו. וראה: מן המערער נשללה האפשרות לקיים דיון לגופו של עניין בטענותיו, ומכאן החשש הממשי שמא עוּות דינו על מזבח הפרוצדורה. הודעת ההבהרה שהגיש המערער ביום 17.11.10 מחזקת את טענתו, כי למצער בשלב זה נחסמה דרכו לערכאות כלשהן, עת סירבה המשיבה ליתן לו ארכה להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה לועדת הערר (נספח 3 להודעתו). 19. בהקשר הנדון יש לציין, כי בחלוף ארבעה ימים בלבד מאז התקיים הדיון לפניי (ביום 7.4.10), הודיעה המשיבה למערער שלא תינתן לו ארכה להגשת הערר האמור (נספח 3 הנ"ל, מיום 11.4.10). עולה אפוא השאלה, מדוע לא הגיש המערער את הערר הנדון עד 30 יום מיום שנמסרה לו החלטת מנהל הארנונה בהשגה (סעיף 6(א) לחוק הערר)? ודוק: את הערעור לבית משפט זה הגיש המערער ביום 29.10.08 (בזיקה לפסק הדין בתובענה הכספית שהגישה נגדו המשיבה), כאשר החלטת מנהל הארנונה ניתנה ביום 17.7.08 (נספח ב' להודעת המשיבה הנ"ל). הרי יכול היה המערער להמשיך בהליך הערר המנהלי, לשם העלאת טענותיו לגופו של עניין, תוך התמודדות עם התובענה הכספית שהגישה המשיבה בכלים המתאימים (פרישת חוב הארנונה למספר תשלומים רב ככל שניתן וכיו"ב; לעניין זה, ראו: פיסקה 24 להלן). מדוע אפוא המתין המערער עד לאחר הדיון לפניי ולא אץ להגיש הערר לועדת הערר במועד הקבוע בדין? תשובה מוחצת לשאלה, מצערת יש לומר, ניתנת בסעיף 4 להודעת המערער, לפיה "בחלוף קרוב לשנתיים לאחר הגשת ההשגה האמורה, בעוד מתנהל התיק בפני בית המשפט נכבד זה, ולאחר דרישת הח"מ מב"כ המשיבה קיבל המערער תשובה על ההשגה", כמו גם בנספח ג' להודעת המשיבה - הוא המכתב הרשמי שנשלח לכאורה למערער, שהודיע לו אודות דחיית ההשגה מן הטעם הפרוצדוראלי האמור - שלמרבה הפליאה אינו נושא תאריך כלשהו. נדמה, כי אין מנוס מן התחושה כי המערער אכן נפל קורבן תחת גלגלי הבירוקרטיה של המשיבה, באופן שהסב לו עוול. 20. משכך, בפסק דין זה תובטח למערער הנגישות להמשך ההליכים המנהליים, החל מן השלב העומד לפניו כיום, תוך הקפדה על כך שברשותו כל המידע הנחוץ לו מהמשיבה. למותר לציין, כי המשיבה אינה מחויבת להפיק דוחות מיוחדים או לספק נתונים חריגים דווקא בעבור המערער, לעומת כל אזרח אחר, כי אם להמציא לו מסמכים ולספק בידו מידע הולם, באמצעותם יוכל להעביר את שומת הארנונה תחת שבט הביקורת. כמובן שגם על המערער לשתף פעולה עם המשיבה, ולסייע בידה לעדכן את נתוניה, ככל שיידרש. 21. האם לפנינו עניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת? איני סבור כך. הסוגיה שלפנינו הנה עובדתית-טכנית-חישובית במהותה, היינו: קביעת סיווגו של נכס - לעסק מחד-גיסא, ולמגורים מאידך-גיסא - וודאי שלא אצורה בה חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. שומה עלינו אך להבטיח ולוודא, כי טענותיו של המערער תישמענה, כי לא תינעל בפניו הדלת על-ידי הגורם המנהלי הרלוונטי מחמת אי עמידה בלוחות הזמנים שנקבעו בדין להגשת הליכי השגה וערר. 22. אף לשאלה השלישית והאחרונה, האם נגרמו למערער פגיעה או עיוות-דין בלתי מידתיים כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות, נשיב בשלילה. ודוק: הליך ההשגה והערר המנהליים זמין בעבור למערער, בכוחו לשרתו נאמנה משלב ההשגה בפני מנהל הארנונה ועד לשלב הגשת הבקשה לרשות ערעור בפני בית המשפט העליון, ככל שתידרש. כל עוד יתאפשר למערער להשמיע את דברו, לנסות ולהוכיח את צדקתו, אין כל סכנה כי יעוּות דינו או כי חלילה ייפגע. 23. בטרם חתימה, אבקש לבחון את טענת המערער כנגד קביעת בית משפט קמא, לפיה "על פי ההלכה הפסוקה עצם הגשת ההשגה אינה מעכבת את תשלום החוב ודי בכך על מנת לדחות את בקשתו להחלטה בהשגה (לאחר העברת התביעה לפסים רגילים - צ'ס')" (החלטת בית משפט קמא מיום 19.8.08, עמ' 2, ש' 3-4). דין טענה זו, להידחות. ודוק: אין המדובר בנימוק פורמאלי גרידא ששולל הגישה לערכאות. ראש לכל יוזכר, כי עצם הפנייה להליך ההשגה והערר המנהלי, כשלעצמה, אינה מכוננת הגנה מפני תובענה כספית. ומעבר לכך: אין נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות דיון בטענותיו של המערער, לגופו של עניין, בפני בית המשפט. הללו תתבררנה בפני הגורמים המוסמכים המתמחים בסוגיות כגון דא. יש אף להגן על האינטרס הציבורי מפני שימוש לרעה בהליכי ההשגה והערר על-מנת לעכב עד אין קץ את תשלום הארנונה. 24. ככל שיוכיח המערער טענותיו בהליך המנהלי שלפניו ותצלח דרכו, חזקה על המשיבה כי תשיב לו כספים שנגבו ממנו ביתר, מבלי שייגרע כיסו בסופו של חשבון. בכל מקרה יודגש, כי אפילו לשיטת המערער עצמו, עליו לשלם למשיבה, כבר בשלב זה, את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 6,008.26 ₪ (לעניין זה, ראו: החלטת כב' השופט י' נועם, בבש"א 6011/09, מיום 17.2.09, בגדרה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע "ובפרט כשמדובר בסעד כספי, וכאשר הסכום השנוי במחלוקת (לשיטתו של המבקש (המערער)) עומד על 4,400 ₪"). התוצאה 25. לאור המקובץ לעיל, הערעור נדחה בזאת. ככל שלא נעשה כן עד היום, תמציא המשיבה למערער כל מסמך רלוונטי נדרש, זאת תוך 10 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. ניתנת למערער ארכה בת 30 יום להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה לפני ועדת הערר, החל מיום קבלת פסק דין זה, או לחילופין, מיום קבלת המסמכים החסרים מהמשיבה, כמאוחר שביניהם. ועדת הערר תשקול אם לדון בטענות המערער לגופו של עניין, או להחזיר הדיון למנהל הארנונה לצורך זה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מחזיק בנכסטענת אינני מחזיק