תאונה במתקן שעשועים מבוא התובעת, ילידת 1976, נפגעה לפי הנטען בכתב התביעה ביום 12.5.05 (יום העצמאות) כאשר ביקרה עם ילדיה ועם בני משפחה אחרים במתקן שעשועים שאותו מפעילים הנתבעים מס' 1 - 2 (להלן: "הנתבעים"). הנתבעים מבוטחים בביטוח חבות על ידי הנתבעת מס' 3. אף שהצדדים לא דנו בכך נראה כי הנתבעת מס' 1 אינה בגדר אישיות משפטית אלא עסק בבעלות הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). לטענת התובעת מתקן השעשועים המופעל על ידי הנתבעים, ממוקם בלול תרנגולות, הנמצא במושב זנוח שבקרבת בית שמש. לאחר שלול התרנגולות עבר הסבה הוצבו בו מספר תחנות הפעלה ובהן מגלשה מתנפחת, טרקטורונים חשמליים, מכוניות ועוד. בכתב התביעה נטען כי בעת האירוע שהה בנה של התובעת באחת התחנות במתקן, טירה מתנפחת. התובעת הבחינה כי הוא שרוי במצוקה ובהיעדר משגיח או מפקח מטעם הנתבעים נחלצה לעזרתו ונכנסה לאותה טירה מתנפחת. התובעת מתארת כי הכניסה לטירה זו נעשית על ידי עליה למזרון מתנפח באורך של כמטר ומעבר דרך שתי רצועות של מעקה מתנפח כאשר בתחנת ההפעלה מצוים מכשולים שונים. בעת שהתובעת עמדה על המזרון בכניסה לתחנה ובסמוך למעקה הטירה, קפץ ילד אחר במקום, גרם לתזוזת המזרון. התובעת נפלה לאחר כשהיא נוחתת על הגב והצוואר ונחבלה. הנתבעים חולקים על טענות התובעת. הם טוענים כי נפילת התובעת אירעה בעת שהשתוללה בעצמה וקפצה על המתקן. עוד נטען כי בכל מקרה לא מוטלת אחריות ואין קשר בין התרשלות, אף אם הייתה, לבין נפילת התובעת. הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד מי שסיפקה להם, לטענתם, את המתקן. הצד השלישי כופרת בכך שהיא זו שסיפקה את המתקן ולחילופין טוענת כי לה היה בו פגם. ההכרעה בתובענה מחייבת אפוא לבחון את נסיבות נפילתה של התובעת, אופן הפעלת המתקן - קיומם של משגיחים ואמצעי בטיחות אחרים. כפועל יוצא מכך יש לבחון את אחריות הנתבעים כלפי התובעת ואת שאלת קיומו של אשם תורם. בנוסף עומדות להכרעה שאלת זכאות הנתבעים לשיפוי מהצד השלישי ושומת הפיצוי. נסיבות אירוע התאונה באשר לנסיבות נפילתה של התובעת ובאשר למצב המתקנים השונים במקום הובאו שלושה עדים: התובעת, גיסתה, גב' טלי ביטון והנתבע. גרסת התובעת התובעת מתארת בתצהיר שהגישה כי הגיעה למקום עם שני ילדיה, אחיה, אשתו ושתי בנותיהם. במקום מצויות טרמפולינות, מכוניות מתנגשות, בריכת כדורים, קוביות ועוד. לאחר התשלום והכניסה התפזרו הילדים בין המתקנים השונים והמבוגרים ישבו על כסאות בצד. בהמשך היא כותבת כי התאונה אירעה כאשר הילדים שיחקו בטרמפולינה והיא וגיסתה עמדו בקרבתם. לדבריה בתוך המתקן יש בלון מקובע וגם כעין גשר שעשוי בלון. בנה של התובעת נתקע מתחת לגשר וילדים קפצו עליו. היא הסתכלה ולא ראתה משגיח שיכול לסייע לה. מאחר והייתה קרובה טיפסה על 'גדר' הטרמפולינה כדי להיכנס למתקן. היא מוסיפה שכיוון שקפיצות הילדים לא הפסיקו, המתקן רעד והיא איבדה את שיווי המשקל ונפלה לאחור על הגב. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת כי במקום היו באותו זמן כ- 6-7 ילדים וכ- 4-5 מבוגרים (עמ' 23). בהמשך היא ציינה כי במתקן עצמו היו 2-3 ילדים פרט לשני הילדים (שלה ושל גיסתה) (עמ' 26) כאשר בזמן שהילדים שיחקו בתוך המתקן היא והגיסה ישבו על המדרון המוביל למתקן (שגם הוא 'מתנפח') והם חשו שהמתקן לא היה ממש מנופח. בעת ישיבתן של שתי הנשים על המזרון בנה של התובעת החל לצרוח (עמ' 27) ונבהל מכך שנתקע בתוך עמוד המשמש גשר במתקן עצמו. לדבריה הבן נכנס להיסטריה והחל לבכות (עמ' 27). התובעת ניסתה להיכנס לתוך המתקן כדי לחלץ ממנו את בנה המבוהל. מאחר ולא ניתן היה להיכנס דרך הפתחים שבין שני הצינורות המנופחים היא בחרה לטפס מעליהם (עמ' 30). היא לא זכרה אם נעלה נעליים בטרם החלה לטפס אך כאשר הרימה רגל אחת כדי לתפס למתקן נפלה לאחור מהרעידות של המתקן בשל הקפיצות עליו (עמ' 31, עמ' 41). לבסוף בנה של התובעת יצא מהמתקן בכוחות עצמו (עמ' 32). התובעת לא חלקה על כך שניתן לראות את מה שמתרחש במתקן גם מהצדדים וניתן היה לנסות ולהרגיע את בנה הנמצא בתוכו אך הסבירה שפעלה כפי שפעלה בשל כך ש'אינסטינקט ראשוני שהילד היה במצוקה וראיתי אותו צורח, זה ללכת ולהוציא אותו' (עמ' 40). בתשובה לשאלה מדוע לא הזעיקה את הנתבע בטרם נכנסה למתקן היא הסבירה כי רצתה להגיע לבנה הצורח וכי הנתבע היה במרחק של כ- 10-15 צעדים משם ודיבר עם אחיה. היא בחרה להיכנס משום שלא שיערה שיקרה משהו בעת הכניסה (עמ' 42). לדברי התובעת לא היו במקום משגיחים או אנשי צוות למעט הנתבע (עמ' 42). יש לציין כי מתצהיר התשובות לשאלון עולה כי לתובעת היו מגפיים בעלות עקב נמוך (ר' הצהרות באות כוח הצדדים, עמ' 31) אך לא הוברר האם בעת שעלתה על המתקן נעלה אותן. עדות גב' טלי ביטון טלי ביטון, גיסתה של התובעת, הייתה במתקן ביחד עם בעלה, ארז, אחיה של התובעת, וילדיהם. היא מתארת בתצהיר כי בתחילה שיחקו הילדים במתקן מתנפחים והמבוגרים ישבו בכניסה אליו כדי להשגיח. לדבריה 'לא היה במתחם כולו משגיח מטעם "מדינת הילדים" ובטח ובטח שלא בכל אחד מהמתקנים. בהמשך נפנו בני המשפחה לאכילת ארטיקים וישבו לאכול אותם. לאחר מכן הילדים התפצלו, הגדולים פנו לטרקטורונים והקטנים הלכו למתקן מתנפחים. העדה מוסיפה כי היא והתובעת הלכו עם הילדים הקטנים בעוד שבעלה נשאר לעמוד בכניסה ושוחח עם הנתבע. בהמשך עמדו התובעת והעדה סביב המתקן והתיישבו על המזרון. בקצה המזרון יש עלייה אל המתקן שגם היא עשויה מגומי מתנפח. לדבריה 'באותו זמן שיחקו במתקן ילדים נוספים והשתוללו. הילדים שלנו - שהיו בני 4 בערך - נבהלו והתחילו לבכות. הבת שלי התחילה לצאת מהמתקן והילד של סימה (התובעת - א.ד.) נשאר שם תקוע'. לאחר מכן, כך היא מעידה, התובעת עלתה למתקן כדי לעזור לבנה. היא הייתה צריכה לעבור בין שני שלבים של מתנפחים, וניסתה לעבור מעליהם. תוך כדי הכניסה או היציאה היא התקפלה והתגלגלה אל העליה למתקן. העדה מעריכה כי נפילת התובעת הייתה בשל כך שאחד הילדים ששיחקו במתקן קפץ והרעיד את המתקן. באשר למצב המקום כולו באותה עת מספרת העדה כי הנתבע היה היחיד שתפעל את המתקנים השונים, מכר כרטיסים, עבד בקיוסק ו"השגיח על המתקנים". בחקירה הנגדית ציינה העדה כי במקום היו כ- 15 איש, מתוכם כ- 10 ילדים (עמ' 2) וכי הנתבע היה האחראי על המקום אך נשאר בכניסה ושוחח עם בעלה, ארז. היא תיארה כי שתי הנשים, היא והתובעת, ישבו על הירידה מהמתקן וכי באותה עת הילדים החלו לבכות תוך שבנה של התובעת היה תקוע. התובעת ניסתה לגרום לבן לצאת מהמתקן אך הוא לא היה מוכן לקום וכל פעם נפל (עמ' 7) וביקש שהתובעת תיכנס כדי להוציא אותו מהמתקן. לדבריה התובעת החלה לטפס אל מעל הגלגלים - הצנורות (שניצבים בכניסה למתקן) ואז כתוצאה מהרעידות נפלה לאחור (עמ' 8) תוך כדי עלייתה אל אותם גלגלים או צינורות. העדה הכחישה את טענות הנתבע לפיהן היא והתובעת השתוללו במתקנים וקפצו (עמ' 10). עדות הנתבע הנתבע מסר בתצהירו כי בטרם אירע המקרה הבחין בכך שהתובעת וגיסתה מקפצות בעצמן על המזרונים ואף על מתקן מתנפח. לדבריו הוא העיר להן על כך אך הן המשיכו לדחוף אחת את השנייה ולרדוף זו אחר זו. הוא מציין כי גם אחיה של התובעת העיר לשתיים על התנהגותן. הוא מסביר כי המתקן המתנפח שבו אירע המקרה הוא מתקן בטיחותי, מוקף ברשת ולא בחומה וכי הרשת מגנה על הילדים מפני נפילה מתוך המתקן החוצה. למתקן כניסה ויציאה מסודרות עם משטח מזרנים בכניסה וביציאה למתקן. באשר להשגחה הוא כותב בסעיף 10 לתצהירו כי בעת האירוע שהו במקום מספר מצומצם מאוד של ילדים (כחמישה ילדים) וכי הוא ואביו שהו במקום כמשגיחים וכי הוא השגיח באופן אישי על הנעשה במתקנים. בהקשר זה יש להעיר כי בהמשך עדותו ובסיכומים חזר בו הנתבע מטענה זו ואמר כי אביו לא היה אמור להשגיח אלא רק הוא וכי די היה בהשגחה של אדם מבוגר אחד. הנתבע אינו יודע לתאר את נסיבות נפילתה של התובעת אך הוא מעריך כי נפלה ונפגעה כתוצאה ממשחק מסוכן ומהשתוללות על המתנפחים. בחקירה הנגדית טען הנתבע כי במקום היו באותו זמן 5 ילדים ומספר מבוגרים אך לא ידע לתת מספר מדויק כי 'לא ספר'. אף שברשותו כרטיסי כניסה הוא לא הביאם (עמ' 55). בהמשך הוא אמר כי היו במקום בין 5 ל- 10 ילדים (עמ' 57). באשר למה שאירע עובר לנפילת התובעת תיאר הנתבע כי התובעת וגיסתה הלכו לאזור הטרמפולינה עם שני הילדים הקטנים והוא נשאר לשוחח עם אחיה של התובעת, ארז (עמ' 64). הן פנו לכיוון הטירה המתנפחת ואז החלו הנשים לקפוץ בטירה והנתבע העיר להן (עמ' 66). משם עברו למתקן שבו אירע המקרה, שהנתבע כינה אותו בשם 'אתגרון' והוא עמד במרחק מסוים כדי שיוכל לראות מה קורה (עמ' 67). לפי תיאורו של הנתבע התובעת וגיסתה שכבו על הכניסה למתקן (אותו מדרון שהתובעת הזכירה) שהוא המקום ממנו נכנסים הילדים למתקן (עמ' 67). בתשובה לשאלה האם באותו שלב היו התובעת וגיסתה 'שוכבות ודוחפות אחת את השניה' הוא השיב 'בדיוק, דחיפות עכשיו לא, עכשיו כבר היה מצב שאחת מהם עמדה ודחפה אותה כאילו ממש ברמה של לדחוף אותה על החלק הזה' (עמ' 67). הנתבע מוסיף כי הוא שב והעיר לתובעת ולגיסתה וכך נהג גם ארז (עמ' 68) ואז המשיך בסיורים שעשה במקום ושמע צעקה נשית של קריאה לעזרה (עמ' 68). את רגע הנפילה עצמה לא ראה הנתבע (עמ' 69). הנתבע טען כי אין מניעה מלהכנס למתקן דרך צינורות הגומי ולא היה הכרח לטפס עליהם (עמ' 115). הנתבע אישר כי המקום פעל ללא רשיון עסק שכן לא ניתן היה לקבל רשיון בשל ייעוד המקרקעין למטרה חקלאית. בשלב שבו אירע המקרה טרם הושלם הליך ההיתר לשימוש חורג במבנה החקלאי למטרה אחרת ובסוף שנת 2005 העסק נסגר (עמ' 52-53 וכן עמ' 111). הנתבע אישר כי בעת האירוע לא היה במקום אדם נוסף מלבדו אך טען כי ככל שהיה נוצר עומס של מבקרים במקום היה יכול להזעיק מספר נערים שעבדו אצלו (עמ' 53). הוא הזכיר שאביו היה במקום אך אמר כי האב לא נחשב מבחינתו כמשגיח (עמ' 92). התיעוד הרפואי הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשתי תעודות רפואיות: גליון רפואי ממרפאת טר"ם אליה פנתה התובעת סמוך לאחר שנפלה שם נכתב 'נפלה ממתקן ("מתנפחים"). התכופפה, הרגישה מיד כאבים בגב באמצע'. גליון סיכום מחלה של המרכז הרפואי שערי צדק מיום התאונה שבו נכתב בתיאור המחלה כי 'ביום פנייתה נחבלה בעת קפיצה על טרמפולינה'. הערכת הראיות כמתואר לעיל קיימות מספר שאלות עובדתיות שיש להכריע בהן בטרם הדיון באחריות הנתבעים: אופן נפילת התובעת; טיב ההשגחה שהיה במקום; מספר הילדים שהיו במתקן. כיצד נפלה התובעת בעניין זה הייתה כאמור מחלוקת עובדתית: האם התובעת נפלה כגרסתה הנתמכת בגרסתה של העדה טלי ביטון בעת ששהתה ליד אחד המתקנים, ראתה שבנה במצוקה ובהיעדר משגיח במקום ניסתה להיכנס למתקן ולחלץ אותו ואז כתוצאה מקפיצה של ילד אחר נפלה לאחור או כפי שטוען הנתבע כי התובעת נפלה בעת שקפצה בחוסר זהירות במתקן. במחלקות עובדתית זו מצאתי להעדיף את גרסת התובעת ואת גרסתה של העדה טלי ביטון על פני גרסת הנתבע וזאת בשל השיקולים הבאים: עדות התובעת שנתמכה בעדות גיסתה עשתה בעיני רושם מהימן ולא מצאתי שלא להאמין להן. בהקשר זה אעיר כי לא מצאתי באותן סתירות בגרסאות עליהן הצביעה באת כוח הנתבעים בסיכומיה ככאלה הפוגמות בהתרשמותי מעדויות אלה. כך, ההבדל באופן שבו כינו העדים את המתקן (טירה, מזרון וכיו"ב) אינו משמעותי בעיני; תיאור מצוקת הילד במקומות השונים אינו משנה את התמונה הכוללת שעלתה מתוך הראיות שהילד אכן צרח לעזרה והתובעת נזעקה לסייע בעדו וניסתה להיכנס אל תוך המתקן תוך שהיא מטפסת מעל שני צינורות הגומי. בהקשר זה אציין כי הנתבע עצמו לא ידע לספר כיצד בדיוק התובעת נפלה ומה קדם לנפילתה. גרסתו לפיה קפצה ביחד עם גיסתה מתייחסת לשלב מוקדם יותר של הנוכחות של התובעת במתקן ולא לשלב הנפילה עצמה. מכאן, שטענתו נשענת על הנחתו כי על אף שביקש מהתובעת להמשיך ולקפוץ היא לא עשתה כן נפלה אגב קפיצה. איני סבור שיש ליחס משקל לאמור במסמכים הרפואיים ובכל מקרה המסמך הראשון שנכתב בטר"ם אינו שולל את גרסת התובעת אלא דווקא תומך בה. באשר למסמך השני בהתחשב במצבה של התובעת אין באמור בו כדי להביא למסקנה אחרת לגבי הערכת העדויות. באשר לאי הבאתם של עדים רלוונטים דומה כי שני הצדדים לא הביאו עדים נוספים: התובעת את אחיה, ארז והנתבע את אביו ולא מצאתי לייחס לכך משקל או כי הדבר פוגם בהתרשמותי מהראיות השונות. טיב ההשגחה באשר למספר המשגיחים שהיו במקום בסיכומיהם הודו הנתבעים כי במקום לא היו באותו זמן אנשי צוות נוספים למעט הנתבע שמילא את מכלול התפקידים: מכירת כרטיסים בכניסה, מכירת מוצרי מזון, השגחה על המתקנים השונים ותפעול המקום. בעת האירוע היה הנתבע עסוק בשיחה עם אחיה של התובעת, ארז. מספר הילדים כפי שפורט לעיל מתוך העדויות השונות דומה כי גם בעניין זה בסופו של דבר לא הייתה מחלוקת וניתן לומר כי היו במתקן קרוב ל- 10 ילדים וכ- 5 מבוגרים. האחריות לטענת התובעת הנתבע הקים מתחם המיועד לשמש ילדים קטנים, בתוך לול תרנגולות, ללא רישיון עסק, על אדמה חקלאית, גבה כסף מהנכנסים אך למעשה לא עשה דבר כדי לדאוג לשלום המשתמשים. את טענותיה מיקדה התובעת במספר מחדלים אותם חדל הנתבע, שהשניים המרכזיים בהם היו (אף שהיו לתובעת טענות נוספות במישור השילוט והאזהרות שמצאתי שלא להידרש להן): היעדר משגיחים שיעמדו ליד המתקנים השונים. פתיחת המתקן ללא שנתקבל רשיון עסק וללא שנבחנו בצורה מקיפה אמצעי הבטיחות המצוים בו, ההסדרים השונים לתפעולו ונהלי עבודה נאותים. הנתבעים טוענים כי ההשגחה שהייתה הייתה מספיקה וכי אין דרישה למספר מינימאלי של משגיחים. הטענה הנוספת אותה הם מעלים ביחס לשתי הטענות, היעדרה של השגחה והיעדרו של רשיון עסק, היא כי אין קשר סיבתי בין מחדלים אלה, ככל שהיו, לבין נפילת התובעת. לשיטתם התובעת הייתה בפאניקה ונכנסה פנימה לתוך המתקן וכך הייתה עושה גם אם היה משגיח בסמיכות. הנתבע עצמו היה במרחק קרוב אך התובעת נמנעה מלקרוא לו ועלתה בדרך מסוכנת. דומה כי אין צורך להכביר מילים על הרשלנות הנלווית לפתיחת עסק מהסוג שנפתח בלול תרנגולות מאולתר, ללא רשיון עסק, ללא היתר בניה מבלי שנבדקים היבטי בטיחות שונים של העסק ומתוך תקווה כי בעתיד יוסדר רישויו. התנהלות קלוקלת זו היא בוודאי רשלנית. גם בכל נושא ההשגחה אין צורך להרחיב על כך כי הפעלת עסק כזו בו מצויים בעת התאונה כ- 10 ילדים ועוד מספר מבוגרים מחייבת השגחה נרחבת יותר מזו שהייתה במקום. אמנם, אין הכרח כי הנתבע יציב משגיח על כל אחד מהילדים ואולם ברור כי מצב שבו נמצא במקום איש צוות אחד, שעוסק במכירת כרטיסים, במכירת מזון ומשקאות, ואמור לפקח על כל המתחם על מתקניו השונים אינו מצב שניתן לראות אותו כתקין ואם לא די בכך, אותו אדם גם עסוק בשיחה עם אחד ההורים. לפיכך, אני סבור כי הנתבעים הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם כלפי התובעת הן בכך שלא דאגו להימצאות משגיחים במקום, שהיו יכולים להדריך את התובעת כיצד להיכנס, להיכנס בעצמם למתקן ולחלץ את הילד הבוכה מתוכו או לדאוג להרגיעו ולהזעיק עזרה והן בכך שניהלו עסק ללא רישיון. שאלה נוספת היא שאלת הקשר הסיבתי. עמדת הנתבעים היא כי אף אם הייתה התרשלות בכך שלא ניתן למקום רשיון עסק או אף שלא היו בו משגיחים כלל לא הביא הדבר לנפילתה של התובעת שכן זו הייתה נכנסת למתקן בכל מקרה באותה דרך בה נכנסה. איני סבור כי בטענה זו יש ממש. בכל הנוגע להיבט העובדתי, אין לדעת האם היה במקום משגיח, לא היה האחרון מוודא כי התובעת אינה נכנסת אלא נכנס בעצמו להוציא את הילד הבוכה או למצער מוודא כי התובעת נכנסת בצורה בטוחה יותר ולא מנסה לעלות אל מעל הצינורות ולהגיע למקום בדרך שאינה דרך בטוחה. בנסיבות אלה מתקיים מבחן ה'אלמלא' לבדיקתו של קשר סיבתי עובדתי (ר' ע"א 1457/07, 1474, 1556 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 14.1.09) להלן: "כץ"). כך, גם בהיבט המשפטי של הקשר הסיבתי. בעניין כץ כתב כב' המשנה לנשיאה בהקשר זה את הדברים הבאים: "יצוין כי אין דומה מקרה, כדוגמת המקרה בענייננו, שבו יש לקבוע בצורה היפותטית כיצד היה פועל אדם אילו היו הנסיבות שונות, למקרה שבו ניתן להוכיח את קיומו, או את אי קיומו, של קשר סיבתי בצורה ישירה. חשיבה היפותטית כזו מעלה קשיים גם במקרים פשוטים יחסית, ועל אחת כמה וכמה במקרים סבוכים וקשים... נפסק כבר כי התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי (ראו: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54,  66-61 (2004)). אפשרות זו יושמה בעבר בתיקים של רשלנות רפואית אך כפי שנקבע ביחס לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אין הצדקה עניינית להגביל את תחולתה רק לתחום זה. (ראו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 330-327 (2005); ע"א 6279/04 עזבון אבו צבחה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007)). בענייננו, התרשלות המערערים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית - האם לולא ההתרשלות היה המשיב 1 פועל כפי שפעל. בנסיבות העניין נראה לי כי נטל השכנוע היה מוטל על כתפי המשיבים לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. זאת לא עלה בידם לעשות." דברים אלה יפים גם לענייננו. נוכח התנהלותם הרשלנית של הנתבעים נותרה עמומה השאלה ההיפוטתית כיצד הייתה התובעת נוהגת לו היה במקום משגיח. כפועל יוצא מכך עובר הנטל לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק לנתבעים ואלו לא עמדו בו. אשם תורם לטענת הנתבעים והצד השלישי יש לייחס לתובעת אשם תורם אותו ניתן ללמוד מהאופן שבו נכנסה למתקן בעת שרצתה לחלץ את בנה ונמנעה מלהזעיק את הנתבע שעמד בסמוך ועל הדרך שבה ניסתה להיכנס לתוכו תוך טיפוס על הצינורות. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים: "האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם ה אחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ "ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ,עמ' 21-22 (2003)). אכן, כפי שטענו הנתבעים והצד השלישי אופן כניסתה של התובעת למתקן היה אף הוא שגוי ובמצב בו לא נשקפה סכנה לבנה יתכן והיה נכון יותר להזעיק את הנתבע שעמד בקרבת מקום או לנסות ולהיכנס למתקן בתוך הצינורות ולא לטפס מעליהם. השוואת האשמה המוסרית שבין התנהגות הנתבעים לבין התנהגות התובעת מביאה למסקנה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם אותו אני מעריך ב- 20%. ההודעה לצד שלישי כאמור הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד מי שלטענתם סיפקה להם את המתקן, הצד השלישי. בתצהיר העדות הראשית כתב הנתבע כי המתקנים והמזרונים במשחקייה, לרבות המתקן שבו נפלה התובעת, נרכשו מהצד השלישי וכי לא נתקבלו הנחיות לגבי אופן הצבת המתקנים במשחקייה או הצורך במיגון נוסף. מחקירתו הנגדית עלה כי את הטרקטורונים קנה מחברה אחרת אך את האתגרון, המתקן בו נפלה התובעת, רכש מהצד השלישי (עמ' 98). הוא הוסיף כי את הטירה המתנפחת הוא רכש 'יד שניה' מגורם אחר במודיעין ביחד עם טירה נוספת (עמ' 103). באשר לאתגרון עמד הנתבע על כך שרכש אותו מהצד השלישי ואף שהיה מודע לכך שהצד השלישי מכחישה זאת הוא לא הגיש במצורף לתצהירו קבלות על הרכישה. לדבריו הוא שילם על ה'אתגרון' 'משהו כמו 7,000 או 5,000 ₪ (עמ' 98). כאשר עומת הנתבע עם החשבוניות שהביאה הצד השלישי בהן מדובר על רכישת מגלשת דולפין הוא אישר כי קיבל מגלשה מהצד השלישי אך מגלשה מסוג אחר. באותן חשבוניות קיים מוצר אחר אותו רכש הנתבע והוא 'מזרון אויר' שעלה כ- 3,500 ₪. כאשר עומת הנתבע עם מידע זה הוא טען כי זה המתקן המדובר וכי את יתרת הסכום שילם במזומן (עמ' 99). הנתבע התבקש בחקירתו להסביר מדוע הוא תובע את הצד השלישי והשיב 'אני לא תובע את פעלתון' (עמ' 105) אלא רק כי הזכיר את הצד השלישי בתור מי שרכש מהם את המתקן. בתשובה לשאלה אם יש משהו שהוא חושב שהצד השלישי נהגה שלא כהלכה הוא השיב כי אולי בגלל אי הוצאת הוראות בטיחות למתקנים או בכך שלא נתנו הסבר טוב יותר (עמ' 105). הוא עמד על דעתו כי אין מדובר במתקן פגום אלא במתקן תקין ובטיחותי (עמ' 106-107). עוד עלה מתוך עדותו כי היה מודע לכל הוראות הבטיחות ואין בעיה עם כך שלא קיבל את ההוראות (עמ' 110). בהמשך נשאל הנתבע על כל ההוראות והבהיר כי ידע את כולן (עמ' 110). מנהל הצד השלישי, תמיר הירש, העיד לאחר ששמע את העדויות כי המתקן בו מדובר לא נמכר על יד הצד השלישי ומכל מקום הצד השלישי מספקת דפי הוראות מתאימים למתקנים אותה היא מספקת. בין ההוראות נרשם כי על המפעיל לדאוג להזמנת מהנדס בטיחות. בחקירה הנגדית אמר מר הירש כי מחיר האתגרון שהיה במקום הוא כ- 10,000 ₪ - 12,000 ₪ (עמ' 120). בסיכומיה טענה באת כוח הנתבעים ושולחי ההודעה כי יש הסבר לפער בעניין המחיר והגישה מסמכים התומכים בהסבר החדש. בעניין זה מקובלת עלי התנגדות באת כוח הצד השלישי כי לא ניתן להגיש ראיות ולהסתמך עליהן בשלב הסיכומים בלא שניתנה האפשרות לבדוק את הראיה ולהתייחס אליה. באשר לאחריות הצד השלישי טענו הנתבעים כי ככל שעמדת התובעת כי היה פגם במתקן תתקבל יש לחייב את הצד השלישי בכך שכן הוא זה שייצר מתקן שיש קושי למעבר לתוכו; לא סופק שילוט וככל שתתקבל הטענה למחסור באוויר, היה פגם במתקן או במפוח שסופק ביחד עמו. הצד השלישי חלק על כך שהוכח שהמתקן נרכש ממנו. בעניין זה ציין הצד השלישי את הסתירה בעדות הנתבע: בתצהיר טען שאת כל המתקנים רכש מהצד השלישי אך בחקירתו הנגדית התברר שאין הדבר כך. עוד טען הצד השלישי כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה לרכישת המוצר מהם ומהחשבוניות שהוגשו על ידי הצד השלישי עלה כי לא נרכש מתקן מהסוג שעליו עלתה התובעת. לחילופין טען הצד השלישי כי לא היה כל פגם במתקן וכי מקור הכשל הוא בהיעדר השגחה ראויה. הצד השלישי הצביע על כך שהנתבע ידע היטב מה הוראות השימוש כפי שעלה מעדותו. לא שוכנעתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי רכשו את המתקן מהצד השלישי כמו גם כי יש בסיס כל שהוא להטלת אחריות על הצד השלישי בשל פגם במתקן. משנקבע כי סיבת הנזק היא אי הימצאותם של משגיחים אין לצד השלישי כל אחריות לכך והוא אינו חב בשיפוי, אף אם המתקן היה נרכש ממנו. לפיכך אני דוחה את ההודעה לצד שלישי. הנזק חוות הדעת הרפואית התובעת צירפה את חוות דעתו של ד"ר ש' סבתו שקבע לה נכות בגובה של 10% בשל שתי חוליות שנשברו. עוד נקבעה נכות זמנית של 100% למשך 3 חודשים ונכות של 50% למשך החודשיים שלאחר מכן. בסיכום חוות דעתו מציין המומחה כי 'הירידה בתפקוד היום יומי, החלה מאז שנפלה ונחבלה בגב'. הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם ולא ביקשו לחקור את ד"ר סבתו על חוות דעתו. הפסד ההשתכרות התובעת עבדה לפני התאונה ועובדת גם עתה בחברת אלקיים תעשיות. היא החלה לעבוד שם משנת 1995 (עמ' 32). בתקופת העדרותה היא קיבלה שכר על חשבון ימי המחלה. היא שבה לעבודה במחצית חודש אוגוסט 2005, כשלושה חודשים לאחר התאונה. בעת ששבה לעבודה היא עבדה בהיקף חלקי עד ששבה לעבודה מלאה בחודש נובמבר 2005 (עמ' 33). גם לאחר מכן נעדרה מעת לעת לשם טיפולים אך שכרה שולם לה. לטענת התובעת ניצלה את ימי המחלה שלה ונותרה ב'מינוס'. לדבריה התחייבה להחזיר למעסיק את ימי המחלה (סעיף 39 (ג') לתצהירה). התובעת טוענת כי בשל הירידה בתפקודה הביא לה המעסיק בחורה שתעזור לה. היא חוששת שתפוטר מאחר והיא 'הרבה פחות יעילה והרבה פחות משתלמת כלכלית' (סעיף 49 לתצהיר). לתצהיר התובעת צורפו תלושי שכר לחודשים אפריל עד ספטמבר 2005 מהם עולה כי שכרה החודשי הוא כ- 4,800 ₪ וכי השכר אכן שולם לה בחודשים הסמוכים לתאונה. בניגוד לגרסת התובעת בתצהיר בעדותה הוברר כי נצברו לה עוד לפני המקרה 'המון המון ימי מחלה' וכי השתמשה בהם כדי לא להפסיד כספים (עמ' 32) היא לא הזכירה בחקירה הנגדית התחייבות להשיב למעביד את ימי המחלה שניצלה. התובעת טענה אמנם בעדותה כי מורידים לה כיום שכר כאשר היא נעדרת אך לא צירפה את תלושי השכר העדכניים היכולים לאמת טענה זו (עמ' 33). עוד מסרה התובעת בעדותה בבית המשפט כי חצי שנה לאחר התאונה עברה לתפקיד אחר במפעל ובמקום לעבוד כמזכירת המפעל היא עובדת במחלקת המכירות שכרה לא השתנה (עמ' 38). בסיכומיה בקשה התובעת כי יפסק לה פיצוי עבור הפסד השכר בעבר אף שנוכו ממנה ימי מחלה משום שהיא אינה צריכה לממן את התרשלות הנתבעים והיא זכאית לקבל בחזרה את ימי המחלה שנוכו ממנה. עוד היא בקשה פיצוי עבור התקופה שבה הייתה בחצי משרה והיא העריכה את הנזק בסכום של 20,000 ₪. התובעת ביקשה פיצוי בסכום נוסף של 10,000 ₪ עבור יתרת הזמן. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות טענה התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי על בסיס אחוזי הנכות שנקבעו לה (10%) ושכרה והסכום בו נקבה הוא כ- 125,000 ₪. עמדת הנתבעים היא כי בהעדרו של הפסד שכר או ראיות על קיומו אין מקום לפסוק פיצוי נוכח היות הנתבעים חשופים לתביעת השבה של המעביד כמיטיב. עוד נטען כי אין מקום לפסוק פיצוי עבור העתיד משלא הוכח שיש הפסד; התובעת לא הביאה תלושי שכר ובהינתן כי היא עובדת באותו מקום מאז 1995 הסיכוי שתאבד את מקום עבודתה נראה קלוש. באשר להפסד ההשתכרות בעבר - מקובלת עלי עמדת הנתבעים כי לא הוכח קיומו של נזק בהתחשב בכך שהתובעת קיבלה שכר מלא ולא הראתה כי היא זכאית לפדיון ימי המחלה או כי נותר מספר מצומצם של ימי מחלה שגריעת מספר ימים שבהם נעדרה תביא לכך שכאשר תחלה בעתיד תפסיד. זאת ועוד, בהתחשב בכך שהנתבעים חשופים לתביעת השבה אין בסיס לטענת התובעת כי יש לפסוק לה הפסד מלא. בכל הנוגע לגריעה מכושר ההשתכרות אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 65,000 ₪. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים: התובעת עובדת מזה כ- 13 שנה באותו מקום עבודה בעבודה שאינה עבודה פיזית. בנסיבות אלה משמעות נכותה על כושר השתכרותה אינה רבה. מאז התאונה שכרה לא נגרע ואין תשתית לכך שהיא צפויה לאבד את מקום עבודתה או להתקשות במציאת עבודה אחרת. למרות זאת, בפני התובעת שנות עבודה רבות ולכן יש לפסוק לה פיצוי שיבטא את ההפסד שיכול שייגרם אם תבחר לעבור למקום עבודה אחר, תזדקק להפסקות ולמנוחה מעת לעת. תחשיב המבוסס על שכר של 5,000 ₪, הנכות הרפואית - 10% עד הגיעה לגיל 67 מגיע לסכום של 129,540 ₪. עזרת הזולת לאחר ששוחררה מבית החולים הייתה התובעת בביתה של אמה תוך שבעלה וילדיה הקטנים נותרו בביתם. אמה, שעובדת כבעלת מספרה, לא עבדה ובעלה נזקק לעזרה בשכר לצורך הטיפול בילדים. חודש לאחר התאונה שבה התובעת לביתה וגם אז סבלה ונזקקה לעזרה. התובעת מתארת כי נזקקה לעזרה משך כארבעה חודשים נוספים. בהמשך חזרה התובעת לתפקד אך היא מתארת בתצהירה קושי תפקודי ממשי. לדבריה ככל שהיא מבצעת עבודות משק הבית הדבר גורם לה לכאבים עזים ותחושתה היא שקודם לכן הייתה 'ממש נינג'ה' כלשונה (סעיף 44 א' לתצהיר) ועתה היא נמנעת מלעשות. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי היא ובעלה אינם נוטלים כיום עזרה בשכר (עמ' 38). מטעם התובעת הובאה לעדות גב' ליזה סגל. בתצהיר שהגישה כתבה כי עבדה בעזרה למשפחת התובעת במהלך תקופת אי הכושר, טיפולה בילדים ובמשך הבית. היא מציינת כי שולם לה שכר של 18 ₪ לשעה וכי עבדה במשך שלושה וחצי חודשים. הסכום הכולל ששולם לה לפי עדותה עמד על 4,500 ₪ לחודש מלא ו- 2,250 לחודש שבו עבדה חלקית. לתצהיר התובעת צורף מסמך - הסכם בין התובעת לבעלה לבין שתי הנשים שטיפלו בבית ובמשפחה בעת העדרה, ליזה ושירן סגל, לפיו ישולם למטפלות סכום של 4,500 ₪ לחודש. למרות זאת מתוך חקירתה הנגדית של גב' סגל עלה כי ההסכמה על התנאים נעשתה בעל פה (עמ' 22). בסיכומיה טענה התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי עבור הסכום ששילמה למי שעזרה לה, ליזה סגל בסכום של 20,000 ₪. עוד נתבקש פיצוי בסכום של 25,000 ₪ עבור העזרה שניתנה לאחר תום תקופת אי הכושר. באשר לעתיד נתבקש פיצוי על בסיס 8 שעות שבועיות לתוחלת חייה. הנתבעים סבורים כי אין לפסוק עבור התשלום ששולם לכאורה לגב' סגל משום שזה לא הוכח. בסיכומיהם הם הצביעו על הסתירות בין העדויות השונות לעניין דרך חישוב השכר (לפי שעה או חודשית); קיומו של הסכם בכתב. עוד הצביעו על כך שהתובעת חזרה לעבוד במהלך חודש אוגוסט ולא הייתה הצדקה להמשך העזרה מעבר לתקופה זו. הם הציעו תשלום של 2,000 ₪ עבור העבר וסברו שאין מקום לפסיקת פיצוי עבור העתיד. מקובלות עלי העדויות מטעם התובעת לגבי העזרה שניטלה בשכר מגב' סגל ומבתה שירן ובהתחשב בכך ובצורך בעזרה מסויימת גם לאחר תום תקופת אי הכושר אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 30,000 ₪. הסכום כולל גם פיצוי בסכום נמוך עבור העתיד. הוצאות התובעת ביקשה שיפסק לה פיצוי עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בסכום של 10,000 ₪. באשר לעתיד היא בקשה פיצוי בסכום של 25,000 ₪. הנתבעים חולקים על ההוצאות בטענה כי מרביתן אינן קשורות ונוגעות להוצאות הבעל לניקוי יבש של בגדיו (עמ' 49). הם מציעים לפסוק סכום של 300 ₪. בהתחשב בקבלות שהוצגו ובאפשרות קיומן של הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות אני פוסק סכום של 5,000 ₪. נזק לא ממוני התובעת העריכה את הנזק הלא ממוני בסכום של 180,000 ₪. הנתבעים סברו כי מדובר בסכום של 10,000 ₪. בהביאי בחשבון את הנכות, תקופת אי הכושר ומידת ההפרעה שגרמה הפגיעה לחייה של התובעת אני פוסק לה סכום של 50,000 ₪. ניכויים התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי דמי תאונה בסכום של 4,575 ₪ (עמ' 32), אותם יש לנכות. בהתחשב בזמן שחלף ינוכה במעוגל סכום של 5,000 ₪. סיכום אני פוסק לתובעת פיצוי לפי הפירוט שלהלן: הפסד השתכרות - 65,000 ₪ עזרת הזולת - 30,000 ₪ הוצאות - 5,000 ₪ נזק לא ממוני - 50,000 ₪ סה"כ 150,000 ₪ ניכוי אשם תורם - 30,000 ₪ סה"כ - 120,000 ₪ הפחתת דמי תאונה - 5,000 ₪ סה"כ 115,000 ₪ הנתבעים ישלמו לתובעת שכר טרחת עורך דין בגובה של 20% מהסכום הנפסק בתוספת מס ערך מוסף. עוד ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המשפט (שכר טרחת המומחה, ההוצאות עבור העדים והאגרה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן. לא מצאתי כי יש מקום לחיוב הנתבעים בהוצאות משפט נוספות לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 כנטען על ידי התובעת. נוכח דחיית ההודעה לצד שלישי ישלמו הנתבעים לצד השלישי שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף. תאונות בגני שעשועים ופארקים