החלטה 1. המבקשת טוענת, כי יש לדחות או למחוק על הסף את תביעתו של המשיב בתיק ה"פ 512/01 בשל כך שהלה לא עמד בתנאים המקדמיים הקבועים בסעיף 323 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות). סעיף 323 לפקודת העיריות קובע: ”(א) לא תוגש תובענה לפי סעיף 314 או לפי סעיף 322 אם עברו ארבעה עשר יום מיום תפיסת הטובין או מיום העיקול, הכל לפי הענין. (ב) היתה התובענה מוגשת על ידי אדם שהארנונה שלו אמורה להיות ארנונה בפיגור, לא תישמע התובענה, אלא אם הפקיד בבית המשפט את סכום הארנונה האמורה, או נתן ערובה לסכום זה, להנחת דעתו של בית המשפט, או אם היה פטור מטעמי עניות מתשלום אגרות בית המשפט, כולן או מקצתן, על פי חוק או תקנות בית המשפט.” המבקשת טוענת, כי סכום הארנונה שבפיגור לא הופקד על ידי המשיב ואף לא ניתנה ערובה לסכום זה; וכן כי התביעה הוגשה לאחר חלוף 14 ימים מיום העיקול. מכאן הבקשה למחיקה או לדחיה על הסף. 2. אשר לענין הראשון, טענת המשיב היא כי התובענה שהגיש איננה תובענה על פי סעיף 322 לפקודת העיריות, שכן העיקול בעניינו לא נעשה לפי סעיף 319 לפקודת העריות, המסמיך את ראש העיריה לצוות על עיקול מנהלי, וזאת בשל כך שלא מולא התנאי הקבוע בסעיף 306 לפקודת העיריות בדבר משלוח הודעה בכתב על קיומו של חוב ארנונה. מאחר שההודעה לא נשלחה, לא הפך חוב הארנונה ל"ארנונה בפיגור" לפי סעיף 309 לפקודת העיריות ולא קמה סמכות ראש העיריה לצוות על עיקול. בתצהירו של המשיב, אשר צורף בתמיכה להמרצת הפתיחה נאמר בענין זה, כי "עתה, בשום שלב, במשך כל השנים, לפחות מאז עזבתי את הנכס הנ"ל והחזרתי את החזקה בו לידי בעליו, לא קיבלתי שום הודעה ו/או דרישה לתשלום חוב ארנונה כלשהי בקשר לנכס" )סעיף 15 לתצהיר). המבקשת טוענת, כי המדובר בטענה בעלמא, אשר איננה יכולה להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת לזכותה, כי שלחה הודעה על קיומו של חוב ארנונה לפי סעיף 306 לפקודת העיריות, והחוב הפך ל"ארנונה בפיגור" לאחר שלא שולם. 3. בשאלה זו בדיוק דן בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מרדכי הס) בבר"ע 1517/98 (חי') עיריית חיפה נ' יצחק יעקבי (דינים מחוזי, כרך כו (9), 688). מסקנתו של בית המשפט היא, כי אכן קיימת חזקת תקינות לטובת העירייה, ואולם חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי התובע, ומקום שהלה סותר אותה ומוכיח כי לא הומצאה לו הודעה בכתב כנדרש לפי הוראות סעיף 306 לפקודת העיריות, כי אז לא הופך חוב הארנונה ל"ארנונה בפיגור" על כל המשתמע מכך. ואלה דבריו בהתייחסו לפרשנות הצרוף ארנונה ש"אמורה להיות ארנונה בפיגור" בסעיף 323: ”שתי אפשרויות תיתכנה למושג 'אמורה להיות' דלעיל: האחת, כי מחמת שעתה הוטל ספק בצידקת הבסיס לנקיטתם של ההליכים המנהליים ע"י הרשות המקומית, הרי שאין עוד ודאות כי חוב הארנונה של המחזיק - התובע הינו בגדר 'ארנונה בפיגור'. שמא אכן נפלה טעות בהחלטות הרשות המקומית והחוב הנטען אינו קיים? שמא - כמו במקרה דנן - לא מולאו לכאורה בחוב הנטען דרישות סעיף 309 ואין הוא בגדר 'ארנונה בפיגור'? ההחלטה היא עתה בידי ביהמ"ש, ועד למתן החלטתו - אין ודאות כי חובו של התובע הוא אכן 'ארנונה בפיגור'. אפשרות נוספת היא להבין את המונח האמור ע"פ מטרת הסעיף. ... היינו נקודת המוצא של ביהמ"ש היא כי יש ליהנות את הרשות המקומית מחזקת התקינות המנהלית - חזקה שהפרכתה מוטלת על התובע - ועל כן אין הגשת התביעה יכולה לשנות את המצב לרעת הרשות כל עוד לא הוכח הנטען בה. אשר על כן, ההנחה הבסיסית היא כי הארנונה של התובע היא אכן בפיגור, ועול ההוכחה לסתירתה מונח כל כולו על כתפיו. מבין שתי האפשרויות האמורות, סבור אנוכי כי יש להעדיף את השניה דווקא. ... המורם מטענתו זו של ב"כ המשיב הוא כי כל מקום שהתובע המחזיק טוען כי הארנונה שלו אינה 'ארנונה בפיגור', שומה על הרשות המקומית להפריך טענתו בטרם תהא זכאית 'ליהנות' מהבטחת חובו של התובע לה, כאמור בסעיף 323(ב). אנוכי, לא סבירא לי דכוותיה: המחוקק היה מובן ונחרץ באשר לאופן בירורן של תביעות מעין אלו, ולא כל טענה בעלמא באשר לקיום הדרישה וכשרות ההמצאה יכולה לשנות את רצונו זה 'ולכפות' על ביהמ"ש לנהוג באופן שונה מהאמור במפורש בפקודה.” 4. המסקנה העולה למקרא הדברים היא, כי אכן לזכות העירייה עומדת חזקת התקינות, ואולם חזקה זו ניתנת לסתירה והעול לסתירתה מוטל על כתפי התובע. חובה זו לא ניתן לפטור בטענה בעלמא בלבד. יישומם של הכללים האמורים לעובדות שנפרשו בענייננו עד כה מוביל לכלל מסקנה, כי המשיב עמד בנטל האמור במידת ההוכחה הנדרשת בשלב זה. בתצהירו של המשיב, אשר צורף להמרצת הפתיחה, שוטח המשיב את עובדות המקרה ובהן כי שכר את הנכס שבמחלוקת לפרק זמן של 8 חודשים החל מיום 15.7.88 ועד ליום 15.3.89. מאז אין המשיב מחזיק בנכס והוא החזיר את החזקה בו לבעליו. רק בחודש מרץ 1999 נודע למשיב לראשונה כי קיים חוב ארנונה בקשר עם הנכס בגין שנים קודמות. המשיב מסר לפקיד העירייה שטיפל בעניינו, לבקשתו, תצהיר לפיו אין הוא מחזיק בנכס מאז חודש מרץ 1989, וסבר כי בכך בא הענין על פתרונו. להפתעתו, בתאריך 23.11.00 דווח לו פקיד הבנק על הטלת העיקול על חשבונו. המבקשת לא השיבה כלל על טענות אלה. 5. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי בשלב הדיוני הנוכחי ולצורך ההחלטה בבקשה לדחייה או למחיקה על הסף, עמד המשיב בנטל הוכחת הטענה כי חזקת התקינות הופרכה בעניינו וחוב הארנונה לא הפך "ארנונה בפיגור". לא ניתן לכנות את טענותיו של המשיב שהובאו לעיל טענות "בעלמא", במיוחד כאשר לא באה עליהן כל תגובה ולא נשמעה כל גירסה מפי המבקשת באותם נושאים. אכן, כטענת המבקשת, המשיב טרם נחקר על תצהירו והמבקשת טרם השיבה להמרצת הפתיחה, וייתכן כי בסופו של ההליך המסקנה תהא שחזקת התקינות נותרה על מכונה. ואולם, לצורך הדיון בבקשה לדחייה או למחיקה על הסף שהגישה המבקשת מחמת אי הפקדת סכום הארנונה כפי שנקבע בסעיף 323(ב) לפקודת העיריות, יש לקבוע כי עלה בידי המשיב להפריך את חזקת התקינות. טענותיו מסברות את האוזן, במיוחד כשלא בא עליהן כל מענה, ובנסיבות אלה אין להטיל עליו את המשא הכבד של הפקדת סכום הארנונה או מתן הערובה כתנאי מוקדם לבירור התובענה. 6. אשר לאיחור בהגשת התובענה, אשר הוגשה לאחר שחלפו 14 ימים מיום העיקול, הרי שבשים לב למשך האיחור, שאיננו גדול (העיקול הוטל בתאריך 23.11.00 והתובענה הוגשה בתאריך 10.1.01), אני סבורה כי ניתן להאריך את המועד שנקבע בסעיף 323(א) לפקודת העיריות ולהימנע ממחיקת התובענה מטעם זה. 7. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה. עירייהפקודת העיריות