החלטה 1. בקשה לחיוב התובעת (המשיבה) בערובה לתשלום הוצאות. לסוגיה זו, של חיוב תובעת שהיא חברה, בערובה לתשלום הוצאות נתבע, היה בעבר מענה פשוט, מה שאין כן כעת כשבטלה הוראת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ולא נקבעה תחתיה הוראה אחרת בחוק החברות, תשנ"ט-1999 [להלן - חוק החברות החדש]. 2. המשיבה הגישה בקשה לביצוע שטר על סך של 11,724.50 ש"ח. ההתנגדות לביצוע השטר, התקבלה, כזכור, בהסכמה. 3. המשיבה חדלה מכל פעילות עסקית. לאור החשש, כי במקרה של דחיית התביעה ופסיקת הוצאות לטובת המבקשת, לא יהיה מקור לגביית ההוצאות, מבקש בא-כוחה להורות על חיוב המשיבה במתן ערבויות של שני אנשים בעלי יכולת כספית. 4. סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, קבע בשעתו לאמר: "מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה". תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת לאמר: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה...". ב"כ המבקשת מבקש לסמוך על החזקה שהתפתחה בפסיקה, לפיה, בהעדר טעמים לסתור, יש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות [ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, 652; רע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 3-192; י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית (תשנ"ה-1995, ש' לוין עורך) בעמוד 899]. 5. אלא שהחזקה התפתחה על יסוד הוראת סעיף 232 הנ"ל לפקודת החברות, שאינו תקף עוד; לעומת כן, מסמיך סעיף 199 (3) לחוק החברות החדש את בית המשפט "להטיל על החברה או על התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע"; אך מדובר בתביעה נגזרת, ולא בתביעה רגילה. מדובר, איפוא, לכאורה ב"הסדר-שלילי": הוראה שהייתה - סעיף 232 - איננה עוד; נושא הפקדת ערובת-הוצאות לגבי תביעה-נגזרת, הוסדר על-ידי המחוקק בחוק החברות החדש, כדי ללמדנו, לכאורה, שאין כאן מקח-טעות, או שכחה, או השמטה מקרית. 6. ההוראה הרלבנטית לענייננו היא, איפוא, זו שבתקנה 519 הנ"ל, וכדברי בית המשפט העליון (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה) ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב פ"ד נד (2) 845, 8-847: "סעיף 232 לפקודה הסמיך בשעתו את בית-המשפט להורות כי חברה תיתן ערובה לתשלום הוצאות מקום שראה יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. עם זאת, סעיף זה שוב אינו חל על ענייננו מאחר שהוא בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות החדש… לאור זאת חלה על ענייננו הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא בלבד". לכאורה, פועל יוצא מדברי כבוד השופטת פרוקצ'יה (שם), שבטלה החזקה הנ"ל שהייתה נהוגה לגבי חברות. שיקול מרכזי לעניין הטלת ערובת הוצאות הוא ש- "אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית, וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה... בהטלת ערובת הוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע… מן הדין שתיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד…" (שם). 7. לכאורה, לעת הזאת, אין להבחין עוד בין תובע בשר ודם לבין חברה, לעניין ערובה לתשלום הוצאות. כך יכול להשתמע מהחלטת כבוד השופטת א' פרוקצ'יה. כשלעצמי, הנני סבור כי גם עתה, כשההוראה הרלבנטית לענייננו היא זו שבתקנה 519, לא בהכרח שבטלה ההבחנה האמורה. אין בתקנה 519 כל חזקה לחיוב בערובה. אדרבא, כדי שלא למנוע את זכות הגישה לערכאות וכדי שלא לפגוע בקניינו של תובע, נעשה השימוש בתקנה 519, כאמור, במשורה. 8. ואולם, על-פי לשונה, ניתן לפרש את תקנה 519 בהרחבה. שיקול דעת רחב מסור לבית המשפט לצוות ליתן ערובה "אם נראה לו הדבר". גם משבטלה הוראת סעיף 232, אינני סבור שיש מניעה עקרונית ליישום כללים שנקבעו בפסיקה לגבי חברה, כללים שמתיישבים עם לשון תקנה 519, ועם תכליתה. פרשנות תקנה 519 עד כה נעשתה כשלנגד עיני בית המשפט תובע בשר ודם. מעתה אנו משווים לנגד עינינו גם חברה. במובן זה לא נס ליחם של דברי כבוד השופט ש' לוין, אם גם בשינויים המחוייבים (הלכת אויקל, שם): "בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". גם בגדרי תקנה 519 אפשר להוסיף ולא לראות בעין יפה הגשת תובענה כאמור על-ידי חברה. שלגבי בשר ודם, לפי טיבו וטבעו הריהו שוקד לשגשג ולהתפתח וגם אם הוא עני תמיד יש לצפות שברבות הימים יעשיר. "הפרט הוא 'ישות כלכלית', וההנחה היא שבתור שכזה יש סיכוי להיפרע ממנו, ולו טיפין טיפין" [דברי כבוד הנשיא ו' זילר בת.א. 921/95, 1330/96, 1331/96]. חברה - שאני. "זכות הנתבע להיות מפוצה במקרים מתאימים, היא איפוא צידה השני של מטבע הזכות של התובע להגיש תביעה, והיא מאזנת את האינטרסים של שני הצדדים" (שם). ומצידי אוסיף: אין דומה האיזון כשהתובע הוא בשר ודם, לאיזון כשהתובעת היא חברה. 9. בעניין שופר-סל בע"מ הנ"ל החליטה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה את אשר החליטה כשבצד שתי החברות התובעות היו גם תובעים, בני-זוג, בשר ודם, מה שאין כן בענייננו שבו תובעת אך ורק חברה. שם גם הסכימו התובעים הללו להמציא ערבות אישית לתשלום הוצאות הנתבעת. בענייננו, סיכויי התביעה אינם מן המשופרים, המשיבה חדלה כאמור, מכל פעילות עסקית, ואין הצדקה להותיר את המבקשת חשופה לסכנה שהתביעה תידחה והיא תצא וידיה על ראשה. החלטתי, איפוא, כי מנהל המשיבה ימציא ערבות אישית לתשלום הוצאות המבקשת בסכום של 5,000 ₪. עליו לעשות כן בתוך 20 יום. 10. אחר כתיבת הדברים ולפני גמר-הדפסם ראיתי את תזכיר חוק החברות (תיקון), התשס"א-2001 שהפיץ בימים אלה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה) במשרד המשפטים. שם מוצע להוסיף סעיף 353א לחוק החברות החדש כהאי לישנא: "הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומצא בית המשפט יסוד סביר להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה". בדברי ההסבר נאמר כי מוצע כעת "להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות אשר בוטל שלא במתכוון ואשר לפיו החילה הפסיקה כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (ההדגשה שלי - נ' ס'). דיני חברותפקודת החברות