1. בפני כתב-תביעה אשר הוגש על-ידי יצחק שמש (להלן: "התובע") כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") בגין פציעתו של התובע בתאונת דרכים מיום 23.11.98 (להלן: "התאונה"). כללי 2. לאחר התאונה אושפז התובע, יליד 30.9.76, בבית-חולים "מאיר" למשך ארבעה ימים, בשל שבר בעצם הבריח. עם שחרורו של התובע מבית החולים, החלה הרעה הדרגתית במצבו הנפשי, ובסופו של דבר, לאחר שאובחנה ירידה תפקודית ניכרת, הוא אושפז באישפוז יום בבית-חולים לחולי-נפש "שלוותה". בהמשך, ולאחר הרעה נוספת במצבו הנפשי, הוא אושפז בבית החולים שלוותה במצב פסיכוטי חריף, ומאז הוא מאושפז לסירוגין בבית החולים "שלוותה". התובע טוען כי מצבו הנפשי הקשה נובע מפגיעתו בתאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. 3. התובענה הוגשה במקורה בבית-משפט השלום בכפר-סבא, ובמהלך הדיון מינה בית-משפט השלום (כב' השופט ר' אמיר) שני מומחים רפואיים: האחד - ד"ר לידור בתחום האורטופדי, בשל שבר בעצם הבריח, והשני - פרופ' טיאנו בתחום הפסיכיאטרי. זה המקום לציין, כי מבדיקת תיק בית-משפט השלום שהועבר אלי, לא ברור האם התובע נבדק על ידי ד"ר לידור, והאם קיימת חוות-דעת בתחום האורטופדי, אולם מסיכומי הצדדים הנני למדה, כי לא נותרה לתובע נכות בתחום האורטופדי. 4. באשר לנכות במישור הנפשי - בתחום זה ניתנו שתי חוות-דעת על-ידי המומחה מטעם בית המשפט - פרופ' טיאנו. חוות-דעת ראשונה ניתנה ביום 21.7.03, ומסקנתה היתה, כי לתובע נותרו בגין התאונה 40% נכות נפשית, בהתאם לסעיף 33ה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). נוכח בקשתו של בא-כוח התובע, להפנות את התובע לבדיקה נוספת אצל המומחה מטעם בית המשפט - פרופ' טיאנו, עקב החמרה במצבו הנפשי, הורה בית-משפט השלום ביום 12.7.05 על הפנייתו של התובע לבדיקה נוספת, ובתאריך 15.1.06 התקבלה חוות-דעתו הנוספת של פרופ' טיאנו, על-פיה נותרו לתובע 100% נכות לצמיתות, בהתאם לסעיף 33 לתקנות. נוכח הקביעה בחוות הדעת הנוספת, התבקש בית-משפט השלום להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי, ובהחלטה מיום 26.4.06 הועבר התיק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב והועבר לטיפולי ביום 11.3.08. 5. שאלת השאלות בתיק זה הינה שאלת שיעור נכותו הנפשית - אם בכלל - של התובע, כתוצאה מתאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. הנכות הרפואית 6. חוות הדעת מיום 21.7.03 - בבדיקת התובע עובר למתן חוות הדעת, איבחן פרופ' טיאנו כי התובע נראה - "מוזנח בהופעתו, המודע צלול, ההתמצאות במקום, בזמן ובאישיות תקינים, אך יש הפרעה בריכוז ובזיכרון. יש הפרעה בקוגניציה. אין הפרעות בחשיבה, פרט לאיטיות בקצב החשיבה. הפרספציה תקינה. האפקט אדיש, עם גוון דיספורי. אין הפרעות בתדמית הגוף. הנבדק משתף פעולה במהלך הבדיקה, גם אם נותן תחושה שחסרים לו כלים לענות באופן צלול יותר לשאלות. פעמים רבות התשובות הן סתמיות, אך להבדיל ממגמתיות, הן תואמות את האפקט ... האבחנה המבדלת היא בין דיכאון תגובתי בתר חבלתי, דיכאון קליני, שיזופרניה סימפלקס והפרעה פסיכו אורגנית על רקע מוחי". בפרק הדיון סקר פרופ' טיאנו את עברו התאונתי של התובע, והתייחס לחוסר השפעתן על מצבו הנפשי. בהתייחס לתגובותיו המיידיות של התובע לאחר התאונה נשוא כתב התביעה, הסיק פרופ' טיאנו מהתיעוד הרפואי שעמד בפניו, כי במהלך התאונה נחבל התובע בראשו, ואובחן זעזוע מוח, וכי "החל מיד לאחר-מכן להתלונן על כאבי-ראש ושחור בעיניים". בשל ההתרשמות הרפואית, שהתובע סובל ממצב דיכאוני, הוא הופנה לטיפול פסיכיאטרי ו"מאז, המשיך להתנתק מסביבתו, ולא ניתן לומר, שאיזשהו טיפול תרופתי עזר לו באופן משמעותי". התובע אושפז במחלקת יום בבית חולים שלוותה, "ואובחן כסובל ממצב שלאחר זעזוע מוח". לאחר שחרורו מבית החולים, המשיך התובע בקבלת "טיפול אמבולטורי, וסמוך לפני מועד בדיקתו, אושפז במצב פסיכוטי חריף עם מחשבות פרנואידיות, הזיות והתנהגות מוזרה". בדצמבר 2002 ביצע התובע ניסיון אובדני בתלייה, ונקבע, כי "מבחינה קלינית דומה המצב לפסיכוזה שיזופרניפורמית". פרופ' טיאנו הגיע למסקנה, שמדובר במצב פסיכו אורגני "גם אם אין ממצאים בבדיקה ה- CT ו- MRI". לדבריו, "התמונה הקלינית התפתחה בהדרגה ממצב של ניתוק רגשי למצב פסיכוטי חריף, מצב שאיננו אופייני אמנם לחבלות ראש, אך אפשרי". פרופ' טיאנו התלבט באשר למסקנותיו, ואף ציין כי "נכון יהיה לומר, שאילו היה רקע קודם לחבלה, ניתן היה להבין זאת ביתר קלות. אולם, פרט לעובדה שמאז שחרור מהצבא, עסק בחלוקת 'דפי זהב' ותו לא, עבודה שאיננה תואמת את התפתחותו הקודמת, אין בידינו שום סימוכין לירידה הדרגתית בתיפקוד לפני החבלה. מכאן, שעלינו לראות בתאונה נשוא חוות-דעתי, גורם למצב הנוכחי", שהוערך על-ידי פרופ' טיאנו כנכות בשיעור של 40%. 7. חוות הדעת מיום 15.1.06 - בבדיקה עובר למתן חוות-דעת זו, ציין פרופ' טיאנו כי התובע נראה בהתאם לגילו, מסודר בהופעתו, המודע צלול, ההתמצאות במקום, בזמן ובאישיות תקינים, אולם "קיימות הפרעות בחשיבה, ברצף החשיבה ובתוכן החשיבה. החשיבה אסוציאטיבית עם תכנים פרנואידים. קיימות הפרעות בפרספציה מסוג הזיות שמיעה. האפקט לקוי. קיימות הפרעות בדימוי הגוף. קיימות הפרעות בריכוז ובזיכרון". התובע מסר לפרופ' טיאנו אינפורמציה באשר לאשפוזיו הקודמים ולתרופות האנטי-פסיכוטיות שהוא נוטל, ו"לאחר-מכן עובר בצורה אסוציאטיבית לתכנים חסרי-רלוונטיות לבדיקה, ולתכנים מיסטיים ופרנואידיים. מצטט את תוכן ההזיות שיש לו, וכן קיימת סטריאוטיפיות". ולסיכום, מציין פרופ' טיאנו, כי "מדובר בחולה הסובל ממחלה שיזו אפקטיבית". בפרק הדיון הסביר פרופ' טיאנו, כי לא מצא נתונים משפחתיים המעידים על קיומה של הפרעה נפשית גנטית, וכן "לא מצאתי במהלך הבדיקה ובעיון בתיקו הרפואי, סיבה אחרת להופעה של מחלה פסיכיאטרית, מכאן, שיש לייחס לתאונה את מלוא אחוזי הנכות", והוא הגיע למסקנה, שנכותו הנפשית של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 100% בהתאם לסעיף 33 לתקנות. יובהר מיד, כי בתחילת חקירתו של פרופ' טיאנו בבית המשפט, הוא הבהיר כי קביעת הנכות בחוות דעתו שגוייה, וכי נכותו של התובע הינה בשיעור של 70%, בהתאם לתקנה 33 לתקנות, וכי ציון נכות בשיעור של 100% היה מוטעה. 8. בחקירתו בבית המשפט הודה פרופ' טיאנו, כי עובר לכתיבת חוות-דעתו סבר, כי התובע איבד את הכרתו בזמן התאונה (עמ' 25 שורות 21 - 22), אולם הבהיר מיד, כי הממצא המשמעותי העומד בבסיס חוות-דעתו אינו ענין איבוד ההכרה, אלא חבלת הראש, כפי שעלה ממסמכי האישפוז בבית-חולים שלוותה. לדבריו, הממצא הפוזיטיבי שעניינו "זעזוע מוח" מעיד על קיומה של חבלה פיסית שגרמה לזעזוע המוח. כמו-כן הבהיר פרופ' טיאנו, כי במהלך התאונה, ובנוסף למרכיב החבלה הפיסית, היתה גם חבלה רגשית, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר בתסמונת דחק בתר חבלתית. בא-כוח הנתבעת הציג בפני פרופ' טיאנו מסמכים, מהם עולה כי התובע לא איבד את הכרתו בזמן התאונה, וביקש לדעת האם יש בכך כדי לשנות את מסקנתו, אולם פרופ' טיאנו הבהיר, שאין מדובר במצב מקובל ורגיל בעולם הפסיכיאטריה, "אבל היתה פה חבלת ראש ויש פה מצב פסיכוטי. שניהם התחילו באותו הזמן. המצב הפסיכוטי לא היה קיים קודם לכן" (עמ' 26 שורות 19 - 21). בהמשך הבהיר פרופ' טיאנו, כי האבחנות הרפואיות בנוגע למצבו של התובע, השתנו בהדרגה משנת 2000 ועד שנת 2006. בעוד שבתחילה אובחן התובע כסובל מהפרעה פסיכו אורגנית או תסמונת בתר חבלתית, הוא מאובחן כיום כחולה בסכיזופרניה, ולדבריו "ברור לנו שלצורך הסכיזופרניה, כל נושא חבלת הראש אינו משחק שום תפקיד למעשה, משום שיש כאן רצף תחלואה מתמשך מאז התאונה ועד היום. מה שהשתנה הוא האבחנה" (עמ' 26 שורות 24 - 27). מדבריו של פרופ' טיאנו עולה למעשה, כי איבחונו של התובע כלוקה בהפרעה פסיכו אורגנית או כסובל מתסמונת בתר חבלתית, סמוך למועד התאונה, לא הייתה מדוייקת, ולמעשה המטפלים לא איבחנו התפתחות של מצב פסיכוטי בתר חבלתי על רקע רגשי, מצב שלא קשור בהכרח לחבלת הראש, ואשר החמיר והבשיל למחלת הסכיזופרניה (שם). פרופ' טיאנו הבהיר, כי כבר בחוות-דעתו הראשונה, מיולי 2003 "משהו הפריע לי" (עמ' 27 שורה 2), והוא לא היה שלם לחלוטין עם מסקנתו בחוות-דעת זו, על-פיה סובל התובע ממצב בתר חבלתי. בבדיקה השנייה, שנערכה בינואר 2006, כבר לא היה לפרופ' טיאנו, או לרופאים האחרים שטיפלו בתובע, ספק, כי התובע סובל מסכיזופרניה, ונשאלה השאלה, האם סביר שאדם יפתח סכיזופרניה כתוצאה מפגיעה פיסית קלה במהלך תאונת דרכים, ותשובתו של פרופ' טיאנו היתה "תיאורטית התשובה כן" (עמ' 27 שורה 4). אין ספק כי התפתחות הסכיזופרניה אצל התובע, כתוצאה מתאונת הדרכים, איננה שיגרתית, והיא יוצאת דופן. פרופ' טיאנו הבהיר בחקירתו, כי חולים המועדים לחלות בסכיזופרניה מגלים בדרך כלל סימנים מקדימים כבר בין הגילאים 13 - 16. מבדיקת עברו של התובע לא התגלה כל סימן שרימז, או יכול היה לרמז, על התפתחות המחלה לפני התאונה. אמנם פרופ' טיאנו תהה בקשר לכך, שלאחר שחרורו של התובע משירות צבאי הוא עסק בחלוקת דפי זהב, דבר המצביע, לכאורה, על פגם תפקודי מסויים, שכן מדובר בבחירה תעסוקתית שאינה עולה בקנה אחד עם כישוריו של התובע, אלא שאינני סבורה כי חלוקת דפי זהב בתום השירות הצבאי, ועוד טרם בחירת מסלול מקצועי כלשהו , עשוייה להוות קנה מידה להערכת מצבו הנפשי של התובע, שכן צעירים רבים עובדים לאחר שירותם הצבאי בעבודה סתמית מתוך רצון לחסוך כסף למטרות שונות, כגון טיול בחו"ל וכד'. ודוק: התובע סיים 12 שנות לימוד בבית הספר הימי במכמורת עם תעודת בגרות חלקית בלבד, ולאחר-מכן השתחרר מהצבא שחרור מוקדם עקב הצורך לסייע להוריו, בשל מחלתו הקשה של אב המשפחה. אֵם התובע העידה, כי לאחר שהתובע השתחרר מהצבא, הוא סייע לה בניהול חנות הירקות שבבעלותה, ועסק גם בחלוקת דפי זהב, עבודה בה השתכר כ- 250 ₪ ליום. אינני סבורה כי התנהלותו של התובע לאחר שחרורו, בהתחשב בנתוניו האישיים, היתה יוצאת דופן או בלתי-מקובלת, ובוודאי שלא ניתן לראות בהתנהלות זו ניצני-רמיזות לאפשרות התפתחותה של מחלה נפשית בכלל, וסכיזופרניה בפרט. פרופ' טיאנו הבהיר, כי במשפחת התובע אין תורשה של מחלות פסיכיאטריות, ועל סמך בדיקותיו ונסיונו, הוא אוחז בדעה, כי אילולא התאונה, לא היה התובע לוקה בסכיזופרניה. בא-כוח הנתבעת היפנה את פרופ' טיאנו לעובדה, שהתובע עבר מספר תאונות לפני התאונה נשוא כתב התביעה, ושאל האם יש בכך כדי לרמז על פגיעה מוקדמת, אשר עלולה היתה לגרום להתפרצות מחלת הסכיזופרניה, ופרופ' טיאנו הסביר, כי "תאונה קודמת יכולה להביא לתהיות. היא לא תבוא לידי ביטוי קליני, אבל תיצור תהיות שלא תתבטא בתסמינים קליניים, אבל תהיה קיימת. כשתבוא תאונה שנייה, היא תחצין את אותו סדק שהיה קיים קודם, ותהפוך אותו לשבר" (עמ' 27 שורות 13 - 15). אלא מאי? "הסימנים האמיתיים הופיעו רק אחרי התאונה שלנו" (עמ' 27 שורה 16). בעדותו הבהיר פרופ' טיאנו, כי מדובר בתהליך הדרגתי של הידרדרות נפשית, שכן "סכיזופרניה זה תהליך. זה הדחק" (עמ' 27 שורה 24). בא-כוח הנתבע היקשה, ולא ויתר, והיפנה את פרופ' טיאנו לעובדות שלא היו בידיעתו, כמו למשל העובדה, שבמועד כלשהו לפני התאונה הורשע התובע בתקיפת רעייתו ונשפט לביצוע עבודות שירות בבית-אבות, והוא היקשה, האם לא ניתן לראות בהתנהגות זו משום פרודרום (סימן מקדים) למחלה, אלא שפרופ' טיאנו הבהיר, כי "סכיזופרניה לא כוללת בחובה הפרעה אנטיסוציאלית" (עמ' 28 שורה 3), ולכן לא ניתן לראות בהתנהגותו של התובע כלפי רעייתו משום פרודרום, אשר עשוי היה לנבא את קיומה של המחלה, אף לא בהסתכלות רטרואקטיבית (עמ' 28). כאשר התבקש פרופ' טיאנו על-ידי בית המשפט להתייחס לבעיתיות מסויימת בהתנהלותו של התובע, עוד לפני התאונה, הוא הבהיר, כי התנהלות זו יכולה להצביע על מצב משברי "אבל לא על כיוון פסיכוטי" (עמ' 28 שורה 31). פרופ' טיאנו חזר והדגיש, כי אין כל קשר בין מצב ההכרה של התובע בזמן התאונה לבין התהליך הפסיכוטי שהביא למחלת הסכיזופרניה, ולדבריו, מדובר בתהליך בתר חבלתי, בגין עצם התרחשות התאונה, והוא אף היפנה לעבודותיו, עוד משנת 1973, בהן תיאר מצבים פסיכוטיים בתר חבלתיים, מצבים "שהם ידועים ומוכרים היום" (עמ' 29 שורה 12). התובע אובחן כחולה בסכיזופרניה "רק בהמשך, כאשר התחילו להופיע הופעות של הזיות שמיעה, ראייה וכו'" (עמ' 29 שורות 13 - 14). פרופ' טיאנו חזר והבהיר, במענה לשאלותיו של בא-כוח הנתבע, שפגיעת הראש של התובע בזמן התאונה הינה רלבנטית, אבל אינה מחוייבת המציאות לצורך הדיון, וכי אין לו ספק שהתאונה נשוא כתב התביעה גרמה "למצב של פסיכוזה בתר חבלתית" (עמ' 29 שורה 26). לדבריו, העובדה שהתובע אובחן כחולה בסכיזופרניה, מספר שנים לאחר התאונה, לא נבעה מכשל רפואי "אלא עצם המצב הפסיכוטי התפתח לתוך מחלת הסכיזופרניה" (עמ' 29 שורות 29 - 30). פרופ' טיאנו חזר והבהיר, כי אין לו ספק שהתאונה גרמה להתפרצות מחלת הסכיזופרניה, אם כי קיומה של תאונה אינו מהווה תנאי בל יעבור להתפרצות המחלה. הוא חזר והבהיר, כי במקרה של התובע, לא היו כל סימנים מקדימים מעברו, אשר ניתן להתייחס אליהם כסימנים מזרזים או סימנים המחשידים לאפשרות קיומה של המחלה, אף לא בראייה רטרוספקטיבית, והבהיר בבטחון מלא, כי "אני נחרץ בדעתי שהתאונה היתה הגורם להתפרצות המחלה" (עמ' 30 שורה 13), וכן "אני שלם במאת האחוזים עם 70% נכות שיש לו היום. אין ספק שהוא חולה כרוני", אולם "ניתן בהחלט לומר ש- 10% מתוך אותם ה- 70% היו כבר קודם. אני לא יודע איפה ולמה" (עמ' 30 שורות 27 - 29), ובהתייחסו להתנהלותו של התובע לפני התאונה, התנהלות אשר בא-כוח הנתבעת ביקש לראות בה פרודרום למחלת הסכיזופרניה, שפרצה בשלב מאוחר יותר, הבהיר פרופ' טיאנו "כל מה שמנית, גם אילו היו פרודרום למחלה כלשהי, הם הופיעו על רקע של כוחות אגו מוחלשים, וגם אילו היו מופיעים, יתכן שיכול היה להתמודד איתם, ולהיות היום במצב יותר בריא ממה שהוא נמצא" (עמ' 31 שורות 4 - 7). מהתיעוד הרפואי עלה, כי לאחר התאונה נרשם התובע על-ידי מד"א ובחדר מיון כ"אלמוני", למרות שלא היה מחוסר הכרה. בא-כוח התובע ביקש את התייחסותו של פרופ' טיאנו לכך, ופרופ' טיאנו הבהיר כי "האדם היה במצב דיסוציאטיבי, דהיינו - בלבולי. במצבים אלו הנפגע אינו מתמצא במקום, בזמן ובאישיות. הוא לא יודע איך קוראים לו, ולא מסוגל לענות לשאלה. מצבים אלו יכולים להופיע במצבים של חבלת-ראש, במצבים רגשיים חריפים כגון מצבי-היסטריה או דיסוציאציה, שבהם האדם מבולבל במשך דקות או שעות, ובמקרים קיצוניים - ימים, בהם לא ניתן לקבל ממנו שום מידע על איפה הוא נמצא ומיהו" (עמ' 31 שורות 19 - 23). אמנם הפרמדיק של מד"א ציין, כי התובע מצוי בהיסטריה, אולם בחדר המיון לא איבחנו אותו כמצוי בהיסטריה, והדעת נותנת שאיבחונו של הפרמדיק לא היה מדוייק, והעובדה שלא ידע לומר את שמו, למרות שהיה בהכרה מלאה, מצביעה על עוצמת החבלה הרגשית שחווה התובע בזמן התאונה. 9. מהמקובץ עולה, כי מחלת הסכיזופרניה בה לקה התובע, התפתחה כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה. בא-כוח הנתבעת טוען בסיכומיו, כי "לא יעלה על הדעת, כי תאונה קלה ... תגרום לו לאחר שנים לדיכאון פסיכוטי, לסכיזופרניה ולנכות נפשית ..." בשיעור שנקבע על-ידי המומחה (סעיף 9 לסיכומים). אלא, ש"הדעת" אליה מתייחס בא-כוח הנתבעת הינה "דעתו" של אדם בריא, אשר אינו מסוגל להבין את מסתרי הנפש פנימה של כל אדם בכלל, ושל אדם חולה נפש בפרט, כפי שהיטיב לתאר מקס נורדאו, בכשרונו, באומרו: "שערי הנפש נפתחים רק בסדק צר, הזר אינו חודר, אלא לפרוזדור, ולא הלאה, והוא ישאר לעולם ועד מחוץ לחדרים שבתוך הנפש פנימה", ויוחנן טברסקי הוסיף "יש נפש הדומה לשדה ממוקש - הכל דומם ושקט, עד שרגל זרה נוגעת ופוגעת פתע באחד המוקשים". דומה, כי תיאור זה קולע במדוייק למצבו של התובע. התנהלותו היתה שגרתית, עד אשר הופעל ”המוקש" בזמן התאונה, וחשף לאט, בעקביות, בהדרגתיות וברציפות את חוליו הקשה של התובע. ודוק: אינני מתעלמת מעברו ההתנהגותי של התובע ומהעובדה שהוא הורשע בהכאת רעייתו, במועד שקדם לתאונה, אלא מאי? לצערי הרב, תופעת הכאת בני-זוג אינה תופעה נדירה במחוזותינו, ובוודאי שאינה יכולה להעיד על קיומה של מחלת-נפש. לכל היותר ניתן לקבוע, כי מדובר באדם בעל קווי-אופי אלימים, אך קביעה זו אינה הופכת אותו לחולה נפש הלוקה במחלת-נפש קשה כגון סכיזופרניה, ובוודאי שאין בה כדי לרמז על קיומה של מחלת הסכיזופרניה. כפי שהבהיר פרופ' טיאנו בחוות דעתו ובעדותו, התאונה נשוא כתב התביעה החלה "מחול שדים", שהחל בהפרעה פסיכוטית, והסתיים במחלת-נפש - סכיזופרניה. לא היה דבר בעברו של התובע שרימז על התפרצותה הצפוייה של המחלה, והמסקנה היא, שהגורם להתפרצות המחלה - הינו התאונה, גם אם המחלה התגלתה מספר שנים לאחר התאונה. ודוק: זמן קצר לאחר התאונה החלו אצל התובע בעיות נפשיות, אשר התבררו מאוחר יותר כתחילת תהליך, שבסיומו התברר כי התובע חולה בסכיזופרניה. 10. פרופ' טיאנו קבע, כי יש להפחית 10% נכות בשל מצב קודם, שמקורו הוגדר על ידו כ"אני לא יודע איפה ולמה" (עמ' 30 שורה 29), ונוכח בקיאותו ומקצועיותו הרבה של פרופ' טיאנו, מקצועיות ובקיאות אשר באו לידי ביטוי הן בחוות הדעת והן בחקירתו בבית המשפט, הנני סומכת את ידי על המלצותיו וקובעת, כי לתובע 60% נכות בגין התאונה נשוא כתב התביעה. שיעור תפקודיותה של הנכות הרפואית 11. מתצהיריהן ועדויותיהן של אם התובע ורעייתו (בנפרד) עולה, כי בנערותו למד התובע בבית הספר הימי במכמורת במגמת חובלים. הוא התגייס לצה"ל באפריל 97, והשתחרר שחרור מוקדם בשל מצבו הקשה של אבי המשפחה, והצורך לסייע לאמו בפרנסת המשפחה ובניהול חנות הירקות המשפחתית. במקביל למד התובע בבית-ספר לניווט ושיט, לצורך קבלת רישיון משיט ספינה למסע בינלאומי (רשיון סקיפר) ואף עבר חלק מהבחינות (מכונאות, חוקי-דרך וימאות) עד שנפגע בתאונה. התובע אף נישא, ולבני הזוג נולדה תינוקת אחת לפני התאונה ואחת לאחריה. מהמקובץ עולה, כי לפני התאונה היה התובע אדם נורמטיבי במירב התחומים ותיפקד באופן רגיל. המצב השתנה מאד לאחר התאונה. אם התובע - גב' דליה שמש - הצהירה כי בתחילה נראה היה שהדברים חוזרים לשיגרה, והתובע אף פתח חנות לממכר אוכל מהיר, והעסיק בה עובד שכיר. אלא ש"בהדרגה, מאז התאונה, הפך איציק להיות יותר ויותר מופנם, סגור, מתוח, כעסן ועצבני על כל העולם, עד לניסיון להתאבד על-ידי תלייה בחצר ביתנו, שרק בדרך נס ניצל, ודרך אישפוזים ממושכים במחלקה סגורה, בבית-חולים לחולי-נפש שלוותה בהוד השרון" (סעיף 43 לתצהיר). האם מתארת בתצהירה, כי חיי התובע וחיי המשפחה כולה "התרסקו" (סעיף 44 לתצהיר) לאחר התאונה. התובע החל לסבול מהפרעות שינה, מסיוטי-לילה וצעקות מתוך שינה, ובמקביל הסתגר בעצמו והתרחק מבני-משפחתו (סעיף 45 לתצהיר). הוא החל להתנהג בבית באלימות, והשליט משטר של פחד "עד שלעיתים הייתי ממש פוחדת ממנו" (סעיף 47 לתצהיר). בהמשך הוא אושפז מספר פעמים, והחל לסבול מהזיות שמיעה והזיות אחרות. ביום 6.11.05 קבע פסיכיאטר מטעם המוסד לביטוח לאומי - ד"ר קסטנר - כי התובע זקוק לאפוטרופוס, ובתאריך 27.11.05 נקבעה לו במוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 100%, וכן נקבע כי הוא איבד את כושרו לעבוד לצמיתות. האם מתארת בתצהירה את התנהגותו הבלתי-נסבלת של התובע, את התקפי הכעס והתקפי הדיכאון, את ההתפרצויות האלימות, את התנכרותו לבנותיו ואת חוסר תיפקודו המוחלט. היא הסבירה, כי בני המשפחה מנסים להעסיק את התובע בחנות הירקות שבבעלות המשפחה, אולם הדבר אינו מתאפשר, הן מחמת חוסר יכולתו של התובע לשהות בחנות למשך פרק זמן ארוך, והן בשל מצבי רוחו המשתנים והאלימות המתפרצת. התובע נוהג לגנוב כסף מבני-משפחתו, ומבזבז אותו על דברים חסרי-ערך ועל הימורים, ולמעשה ברור, כי התובע אינו מתפקד באופן סביר. הרושם הקשה שהתקבל מהתצהיר, בהתייחס למצבו הנפשי הקשה של התובע, התחזק בחקירת האם בבית המשפט. לדברי האם, היא מונתה כאפוטרופה של התובע, והיא משתדלת מאד לדאוג לכל ענייניו. האם תיארה עליות וירידות במצבו של התובע. כך, למשל, בחתונת אחיו "התנהג בסדר גמור והיה בסדר" (עמ' 5 שורה 18), אלא שמדבריה עלה, כי לא ניתן לצפות את התפרצויותיו ו/או את התנהגותו המוזרה והאלימה. האם הסבירה, כי היא מודעת לנוהגו של התובע לנסוע לאילת, ולטאבה לצורך הימורים, אלא שמדבריה עלה כי נסיעות אלו נודעו לה תמיד בדיעבד, וכי התובע גנב ממנה כספים כדי להמר בהם (עמ' 6 שורות 1, 12 - 13). האם הסבירה, כי איננה יכולה להיות צמודה לתובע בכל רגע ורגע, וכן הבהירה כי אין לה מושג כיצד נוסע התובע לאילת, והיכן הוא לן בזמן שהותו באילת. לדבריה, "יש לו ימים טובים שהוא יכול להיכנס לחנות, להתעסק עם ירקות, יכול למכור למישהו, בימים טובים הוא יכול. זה לא תקופה שמתמשכת, זה יכול להיות יום, רגע, שעה, חצי שעה. שלושה ימים רצוף - לא. יומיים רצוף - יכול להיות. רצוף זה שאני נמצאת במקום ולא שאני יכולה לעזוב לו חנות ושינהל אותה, זה לא. אני תמיד בחנות, משעה 8 עד 24 בלילה" (עמ' 7 שורות 26 - 29). עוד הסבירה אם התובע, כי החנות ממוקמת בחזית חצר ביתה הפרטי, וכי "יש מצבים כאלה שאני עוזבת את החנות, ובאמצע כמה דקות החנות אפילו לבד. אבל לא ימים ולא שעות הוא לבד בחנות" (עמ' 8 שורות 1 - 2). כן הסבירה, שהיא מנסה להעסיק את התובע, אולם איננה יכולה לסמוך על שיתוף הפעולה שלו "ולא יודעת כמה זמן יחזיק מעמד ..." (עמ' 8 שורה 9). מדברי האם עולה, כי היא מקיימת ומממנת את בנה התובע, שכן לדבריה הוא אינו מסוגל להתמיד במקום עבודה כלשהו. האם סיפרה שהתובע ניסה לפתוח עסק לאחר התאונה, אלא שהעסק נכשל משום שהוא לא פתח אותו ברציפות, ולא תיפקד בו. האם הבהירה, כי מניעותו של התובע ממציאת עבודה, אינה נובעת ממצבו הפיסי, "והוא לא מפגר, הוא חולה" (עמ' 14 שורה 2). חוסר יכולתו לעבוד נובע ממחלתו, מהעליות והירידות במצבו, מהאישפוזים התכופים ומהיזקקותו לטיפולים בבית-חולים שלוותה. עוד עלה מדברי האם, כי התובע מתגורר לעיתים עימה ולעיתים עם רעייתו, וכי למעשה אין לדעת היכן יבלה את הלילה. האם נשאלה האם מצבו של התובע יציב בזכות התרופות שהוא נוטל, וענתה "לא הייתי אומרת על-פי רוב מצב יציב, יש לו ימים טובים ויש לו גרועים מאד" (עמ' 17 שורה 18), ותיארה סיטואציות של אלימות, קללות ומריבות, וקושי נוראי לשאת את נוכחותו. 12. תמונה דומה התגלתה ממקרא תצהירה ומעדותה של אשת התובע - גב' הדר שמש. לבני הזוג שתי ילדות קטנות. הרעייה והבנות מתגוררות בדירה שנשכרה על-ידי הרעייה. הרעייה סיפרה, כי התובע מתגורר לסירוגין אצל אמו ואצלה, וכי אין לו סדר יום קבוע או סדר כלשהו בחייו. גם לרעייה נודע בדיעבד על נסיעות ההימורים של התובע לאילת ולטאבה. הרעייה סיפרה, כי במהלך החודשים אוקטובר - נובמבר 2008, התובע לא הגיע לביתה ולא ראה את בנותיו "ואחר-כך הוא פתאום מגיע ל- 10 דקות, רצה לראות אני לא יודעת מה, והלך" (עמ' 20 שורות 22 - 25). עוד סיפרה הרעייה, כי לאחר התאונה נשוא כתב התביעה, ניסה התובע להשתקם, ואף פתח עסק לממכר טוסטים "והוא באמת ניסה שהכל יהיה בסדר, ולשקם את החיים שלנו ולפרנס" (עמ' 22 שורות 9 - 10). אולם, "אי-אפשר לנהל עסק שיומיים הוא עובד ושבוע סגור" (עמ' 22 שורות 12 - 13). הרעייה תיארה את התובע כבעל "ידי זהב", שאינו בוחל בשום עבודה כדי לפרנס את המשפחה, אלא שמאז התאונה הוא אינו עובד ואף אינו מעסיק את עצמו כלל, והיא אף תיארה סיטואציות אלימות, שהתרחשו אף בנוכחות בנותיהם הקטינות. 13. מהמקובץ עולה, כי כיום מוגבלת מאד יכולתו התפקודית של התובע. הוא אינו עובד ואיננו מסוגל להתחייב לכל עבודה, היות ומחלתו אינה מתנהלת על ציר קבוע, והיא מאופיינת בעליות ומורדות, אלא, שגם כאשר מצבו טוב יחסית, הוא אינו מסוגל לתפקד באופן סדיר למשך פרק זמן ארוך. יצויין, כי התיפקוד החלקי מאד, שתואר על-ידי אמו, בא לידי ביטוי בסיוע בחנות הירקות המשפחתית, ואף זאת תחת עיניהם הפקוחות של בני המשפחה, ולפרקי-זמן קצרצרים. זה המקום לציין, כי הנתבעת ביצעה חקירה, במסגרתה צולם התובע במשך מספר שעות, בתאריכים 5.9.06 - 6.9.06 בשעות הערב. מצפייה בקלטת עולה, כי התובע שירת באופן חלקי שניים או שלושה לקוחות, ומרבית הזמן שהה בחלק פנימי של החנות, ומילא קופסאות בסלטים. הקלטת הנציחה גם ריב סוער בין התובע לבין אחיו. מכל מקום, תיפקודו של התובע, כפי שנצפה בקלטת, עולה בקנה אחד עם תיאוריה של אמו, ובשום פנים ואופן לא ניתן להסיק מהצילום כי התובע הינו בעל יכולת תיפקודית קבועה או כי הוא מסוגל לעבוד באופן עצמאי למשך פרק זמן ארוך. יש לזכור כי בני המשפחה, הדואגים לכל מחסורו של התובע, מעסיקים אותו לעיתים בחנות הירקות, לפרקי זמן קצרצרים, וזאת כאשר מצבו הנפשי מאפשר זאת, וגם אז נעשה הדבר בפיקוחו של אחד מבני המשפחה. החוקר מבהיר בתצהיר, כפי שתיארה האם, שבתחילה נצפתה האם יחד עימו בחנות הירקות, ולאחר-כך היא נכנסה לבית והשאירה את התובע בחנות. לא ניתן להסיק מהקלטת דבר וחצי-דבר באשר למצבו הנפשי של התובע, ובוודאי שלא ניתן להסיק ממנה כי התובע מסוגל לתפקד ברצף ובקביעות, ולעבוד באופן רציף ורגיל, כפי שנוהגים לעשות אנשים בריאים, שאינם לוקים בנפשם. וזה המקום להודות על האמת: ספק אם מצבו הנפשי של התובע כיום מאפשר לו להקים עסק עצמאי, וספק אם הוא מסוגל לעבוד כשכיר, שכן לא ברור איזה מעביד ישכור שירותיו של חולה נפש, שנכותו הנפשית הכוללת הינה בשיעור של 70%. משכך הנני בדיעה, כי נכותו התיפקודית העכשווית של התובע במרבית מישורי החיים, ובעיקר בתחום יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו, הינה בשיעור של 80%. בסיס השכר לחישוב הפיצוי 14. התובע מבקש לחשב את הפסדיו על-פי השכר הממוצע במשק, ואילו הנתבעת מבקשת לחשב את הפסדיו על-פי שכר מינימום. התובע נפגע בהיותו כבן 23 שנים. אמנם נכון, כי התובע לא הצליח להוכיח היסטוריה תעסוקתית עקבית כלשהי עובר לתאונה, אולם, מדברי האם והרעיה עלה, כי בתקופה שלפני התאונה, התובע עבד והשתכר, אם כי גובה השתכרותו לא הוכח. במה דברים אמורים? התובע עבד, לדברי אמו, לפני התאונה בעבודות מזדמנות, לרבות בחלוקת דפי זהב, וסייע לאמו בניהול חנות הירקות. התובע הציג תלושי-משכורת אקראיים, אולם אינני סבורה כי תלושים אלו מייצגים את מלוא הכנסתו לפני התאונה, ומשכך אין באפשרותי לקבוע את שיעורה. עוד הוכח, כי התובע למד בבית-ספר לניווט ולשיוט, והתכוון להיות סקיפר, ואף עבר חלק מהבחינות הנדרשות לצורך קבלת הרשיון, ולימודיו הופסקו בשל פציעתו בתאונה נשוא כתב התביעה. כל אלו מוכיחים, כי עובר לתאונה הייתה לתובע יכולת השתכרות השווה לפחות לשכר חודשי בסך של 5000 ₪ , אולם הנני בדיעה, כי יכולת השתכרות זו איננה משקפת את יכולת ההשתכרות של התובע לכל תקופת העבר, ומשכך, וכפי שיבואר בהמשך, הנני בדיעה כי יש לחלק את הפסדיו של התובע לעבר ולעתיד לשלוש תקופות, ולייחס לכל אחת מהתקופות בסיס שכר שונה. התקופה הראשונה - ממועד תאונת הדרכים, 23/11/98, ועד תאריך מתן חוות הדעת הראשונה ביום 15/1/06. בתקופה זו עבד התובע באופן חלקי, וכפי שהובהר, הוא אף ניסה מזלו בהקמת עסק חדש, יוזמה שנכשלה כפי הנראה גם בשל מצבו הנפשי. דומני , כי לצורך קביעת בסיס השכר לשם חישוב הפסדיו של התובע בתקופה זו, ונוכח קביעתי ,כי עובר לתאונה התובע עבד, אולם גובה הכנסתו לא הוכח, כמו כן, בהתחשב בעובדה כי עד לתאריך התאונה חלפו מספר שנות עבודה בהן לא הוכחה הסטוריה תעסוקתית קבועה ו/או רמת הכנסה מסויימת, הנני בדיעה כי יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 5000 ₪ ברוטו. התקופה השניה - ממועד מתן חוות הדעת הראשונה ביום 15/1/06 ועד מועד מתן פסק הדין. הנני בדיעה כי לגבי תקופה זו , נכון יהיה לקבוע כי לולא התאונה היה התובע מבסס במידת מה את התנהלותו התעסוקתית, ורמת שכרו הייתה עולה, אלא שנוכח נתוניו האישיים של התובע, העובדה שלא אחז בידו תעודת בגרות, ולא עסק בעיסוק אשר עשוי לרמז על גובה ההשתכרותו בתקופה זו או בעתיד, הנני סבורה כי יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 7000 ₪ ברוטו. התקופה השלישית - ממועד מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67. הנני בדיעה כי לגבי תקופה זו , נכון יהיה לקבוע את השכר הממוצע במשק כקנה מידה לחישוב הפסדיו של התובע. במה דברים אמורים? התובע לא היה בטלן חסר יוזמה. נהפוך הוא, כחצי שנה לאחר התאונה, ולמרות שמצבו הנפשי החל להדרדר, התובע הקים עסק לממכר טוסטים, בנסיון להשביח את הכנסתו. עוד הוכח שלפני התאונה החל התובע בהכשרה לקבלת רשיון סקיפר, ובמקביל עסק בחלוקת דפי זהב, וסייע לאמו בניהול חנות הירקות שבבעלותה. יש בעובדות אלו כדי ללמד על שאפתנותו של התובע, ונסיונו לאחוז במקצוע או בעיסוק שיאפשר לו להתקיים בכבוד, והמסקנה היא, כי קרוב לודאי שרמת הכנסתו של התובע הייתה מגעת לרמת השכר הממוצע במשק, ואולי אף מעבר לכך. זה המקום לציין כי בפסקי דין מסוג זה אשר בפני, עושה בית המשפט מאמץ לנסות ולהעריך את התפתחותו של אדם אילולא נפגע בתאונה. הערכה זו אינה מתבצעת בחלל הריק, אלא עד סמך נתונים המובאים בפני בית המשפט. ודוק: מצבו של התובע הספציפי אינו דומה למצבו של קטין אשר נפגע כאשר לא ניתן להעריך את התפתחותו האישית והמקצועית, ומשכך נזקק בית המשפט לשכר הממוצע במשק כפרמטר אחיד ואוביקטיבי, אשר מונע אפליית תובע פוטנציאלי לטובה או לרעה. לא זה המקרה אשר בפני. התובע דנן השתחרר מהשירות הצבאי שחרור מוקדם כדי לסייע לאמו בפרנסת המשפחה, בשל מחלת אביו, משכך חלפו כארבע שנים מאז שחרורו מהצבא ועד להתרחשות התאונה. עיסוקיו בשנים אלו מספקים רמזים באשר למסלול התפתחותו המקצועית, ומאפשרים לבית המשפט להעריך מסלול זה. אין לי ספק , כי נוכח עיסוקיו של התובע עובר לתאונה, ושאפתנותו המוכחת להתקדם ברמה המקצועית, התובע היה משתכר לפחות ברמת השכר הממוצע במשק. הפסד שכר לעבד 15. התובע מבקש לחשב את הפסד שכרו לעבר מיום התאונה, לפי 100% נכות תיפקודית. לעומתו, מפנה הנתבעת את בית המשפט לנכויותיו הרפואיות של התובע, כפי שנקבעו על-ידי מומחה בית המשפט, והיא מבקשת לחלק את תקופת העבר לשתי תקופות: האחת - עד שנת 2006, תקופה בה עמדה נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 40%, לפי חוות-דעתו של המומחה; והשנייה - משנת 2006 ואילך, בה הועמדה נכותו הרפואית של התובע, כתוצאה מהתאונה על שיעור של 60%. עוד טוענת הנתבעת, כי בתקופה הראשונה, בה עמדה נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 40%, יש להפחית 2/3 בגין מצב קודם. לאור זאת סבורה הנתבעת, כי אין מקום לערוך חישוב אקטוארי, ויש לפסוק סכום גלובאלי כפיצוי בגין הפסדי העבר. הנני מקבלת את עמדת הנתבעת בחלקה. כפי שפרטתי, צודקת הנתבעת בטענה, כי יש לחלק את הפסד העבר לשתי תקופות, בהתאם לחוות הדעת שניתנו. ודוק: פרופ' טיאנו לא היה בדעה כי איבחונו של התובע, עובר לכתיבת חוות הדעת הראשונה, היה שגוי, וכי כבר אז עמדה לכאורה נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה על שיעור של 60%. פרופ' טיאנו הסביר והבהיר, כי מדובר בתהליך שהחל כתהליך פסיכוטי והסתיים בסכיזופרניה שאובחנה בשנת 2006. משכך, נכון לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע מיום התאונה ועד יום 15.1.06 - מועד מתן חוות הדעת השנייה, היתה בשיעור של 40%, ומיום 15.1.06 הוחמרה הנכות הרפואית, והועמדה על שיעור של 60% לצמיתות, כתוצאה מהתאונה. נשאלת השאלה, כיצד יש לחשב את נכותו התפקודית של התובע בתקופה הראשונה. מתצהירי התובע, מהעדויות ומהחומר הרפואי עולה, כי מאז התאונה החל מצבו הנפשי להתדרדר. ודוק: אין חולק כי כמחצית השנה לאחר התאונה ניסה התובע להקים עסק חדש, עסק שכשל בסופו של דבר, בשל חוסר יכולת התיפקוד שלו. אלא מאי? לא שוכנעתי כי במהלך התקופה הראשונה היה התובע נטול יכולת השתכרות לחלוטין, ומשכך, הנני קובעת, כי בתקופה הראשונה הייתה הקבלה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ומשכך יש לחשב את הפסדו על-פי 40% מיכולת ההשתכרות של התובע באותה תקופה, כפי שקבעתי, בסך 5000 ₪ ברוטו. באשר לתקופה השנייה, וכפי שהבהרתי, החל מיום 15.1.06 ועד מועד מתן פסק הדין יש לקבוע, כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע היה עולה, וזאת נוכח גילו והנסיון התעסוקתי שהיה צובר, כפי שפרטתי, ומשכך יש להעמידו על סך של 7000 ₪ ברוטו, ולכן יחושב הפסדו לתקופה זו על-פי 60% מהסך 7000 ₪ ברוטו. הפסד שכר לעתיד 16. כפי שפרטתי, הנני בדיעה כי מיום מתן פסק הדין, יש לחשב את הפסדו של התובע על פי השכר הממוצע במשק. מחוות דעתו של פרופ' טיאנו עולה כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 60%, ונשאלת השאלה מהי רמת תפקודיותה של הנכות הרפואית הצמיתה. מהעדויות עולה כי התובע מתפקד באופן לקוי ביותר, ולמעשה מרבית הזמן לא ניתן לכנות את התנהלותו כשתיפקוד המאפשר השתכרות קבועה ורציפה. מאידך גיסא הוכח, כי התובע מסייע לעיתים בחנות הירקות של אמו, אף אם הוא עושה כן תחת עיניהם הפקוחות של בני משפחתו. מהאמור עולה, כי תפקודיותו של התובע הינה לקוייה ביותר, אולם לא ניתן לקבוע , כי התובע איבד לחלוטין את כושר השתכרותו, ודומני, כי אם אקבע שרמת התפקודיות של הנכות הרפואית הינה בשיעור של 80% מהשכר הממוצע במשק (ברוטו), אעשה עימו צדק. לאור האמור, יחושב הפסד השכר לעבר ולעתיד כדלקמן: א. לתקופה הראשונה, ממועד התאונה 23/11/98 ועד מועד מתן חוות הדעת השניה ביום 15/1/06 יועמד ההפסד על שיעור של 40% מהסך 5000 ₪, בניכוי מס, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 175,688 ₪. ב. לתקופה השניה, החל מיום 15/1/06 ועד מועד מתן פסק הדין יועמד ההפסד על שיעור של 60% מהסך 7000 ₪, בניכוי מס,ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 188,188 ₪. ג. לתקופה השלישית, ממועד מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67 יועמד ההפסד על שיעור של 80% מהשכר הממוצע במשק בסך 8227 ₪ , ובניכוי מס, סך של 1,475,709 ₪. הפסד פנסיה 17. לא הוברר מה היה מסלול השתכרותו הצפוי של התובע, אילמלא התאונה. ב"כ התובע התייחס בסיכומיו לתובע כאל אדם בעל "חוש יזמות וחוש עסקים" (סעיף 19 לסיכומי התובע), ומשכך, הדעת נותנת שלא היה עובד כשכיר. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות שהיה עובד כשכיר, לפחות בחלק מהזמן, ומכל מקום, כך או כך, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד פנסיה, באופן גלובאלי ועל דרך האומדנה. באשר לתוחלת החיים הצפוייה - פרופ' טיאנו העיד, כי תוחלת החיים של חולי-סכיזופרניה מתקצרת בכ- 10 שנים (עמ' 25 שורה 18), וזאת בשל שכיחות ההתאבדויות בקרב חולי-סכיזופרניה, והיות והם נוטים לחלות יותר במחלות גופניות (עמ' 33 שורות 19 - 21). בא-כוח התובע מבקש לדחות את דברי פרופ' טיאנו בענין זה, בהסתמכו על פסקי-דין בהם נדחתה הטענה בדבר קיצור תוחלת חיים, והנני מסכימה עימו. ענין קיצור תוחלת החיים עלה בחקירתו של המומחה על-ידי בא-כוח הנתבעת. ענין זה עלה כבדרך אגב, ולא נתמך בספרות מקצועית כלשהי, והדברים נאמרו מפי פרופ' טיאנו במענה לשאלה ספציפית. אינני מתעלמת מהעובדה שהתובע ביצע שני נסיונות אובדניים בעבר, אולם הנני תקווה כי עם התפתחות הרפואה, ניתן יהיה בהחלט לייצב את מצבו הנפשי, ולהרחיקו מהסכנות להן הוא מועד. לאור האמור, הנני בדעה כי אין לקבוע קיומו של קיצור תוחלת חיים במקרה זה, ומשכך הנני סבורה, כי יש לפסוק פיצוי בגין אובדן פנסיה על דרך האומדנה, בסך 75,000 ₪ , נכון למועד מתן פסק הדין. עזרת צד ג' לעבר 18. התובע לא המציא אישורים על העסקת עזרה בשכר בעבר, אך מעדויות האם והרעייה לא מתעורר ספק באשר לעזרה הרבה לה נזקק, ואותה מקבל התובע מבני-משפחתו, ובעיקר מאמו. האם עמדה על דוכן העדים, ובמשך דקות ארוכות תיארה את מצבו הקשה של התובע, את דאגתה לו, את נסיונה לשלבו בעבודה בחנות הירקות, ואת היעלמויותיו התכופות ודאגתה הרבה. עוד הוברר, כי במרבית הלילות לן התובע בבית-אמו, וברור שהוא סועד על שולחנה וחי, למעשה, על חשבונה, ונזקק באופן קבוע לשירותיה. במהלך העדויות לא עלה, משום מה, ענין הביגוד, האוכל וכו', אולם משהוכח, כי התובע חי למעשה, רוב הזמן בבית אמו, הרי שסביר להניח שהיא אף מבשלת לו, מכבסת את בגדיו ודואגת לכל מחסורו. עזרה זו חורגת מאד מהעזרה הרגילה המושטת לבן-משפחה בוגר, והנני בדעה כי יש להעריכה על דרך האומדנה בסך כולל של 200,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. עזרת צד ג' לעתיד 19. בא-כוח התובע טען בסיכומיו, כי התובע זקוק להשגחה קבועה במשך 24 שעות ביממה, וכן "לעזרה אקטיבית" בשיעור של כ- 3 שעות ביממה, טענה לה מתנגדת הנתבעת מכל וכל. מסיכומי בא-כוח התובע עולה, כי הוא סבור שהתובע זקוק להשגחה רצופה במשך כל שעות היממה, כדי למנוע ממנו לבצע מעשה אובדני או כל מעשה מזיק אחר לעצמו או לזולתו. פרופ' טיאנו נדרש לסוגייה זו במהלך חקירתו בבית המשפט, והוא הבהיר כי "אני לא חושב שהוא סיעודי. הוא מסוגל להכין לעצמו אוכל. הוא מסוגל לקיים את עצמו מבחינת הצרכים הבסיסיים היומיומיים ..." (עמ' 32 שורות 26 - 28). ובהמשך הוא התייחס לאפשרות שהתובע יגור בדירה לבדו, או אז "צריך לפנות לרווחה ולהכניס אדם לשלוש שעות ליום, כדי לדאוג ולסדר, להכין אוכל ולנקות" (עמ' 33 שורות 6 - 7). נוכח האמור, ברור כי התובע אינו נזקק להשגחה במשך כל שעות היממה, אולם הוא נזקק לעזרה על בסיס יומיומי במהלך השבוע, לצורך ניקוי הדירה, בישול וכו'. הנני מעריכה עלות שעת עזרה בסך של 40 ₪ X 3 שעות ביום X 5 ימים בשבוע, עד תום תוחלת החיים, בסך של 735,379₪. שכר אפוטרופוס 20. אם התובע מונתה, לדבריה, כאפורטופה, דבר שהוא מחוייב המציאות, הן על-פי ד"ר קסטנר - פסיכיאטר מטעם המוסד לביטוח לאומי, והן על-פי פרופ' טיאנו, שהסכים בחקירתו, כי התובע "זקוק לאפוטרופוס גם בתיפקוד היומיומי שלו מול גופים ציבוריים" (עמ' 32 שורה 23). אלא מאי? צו המינוי לא הוצג בפני, וממילא לא ידוע לי התאריך בו ניתן הצו. משכך, הנני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין שכר אפוטרופוס, בכפוף לצו שיוצג בפני בא-כח הנתבעת, בסך כולל של 80,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. דיור 21. בא-כוח התובע טוען בסיכומיו, כי התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה, שכן אין זה רצוי שיתגורר עם בנותיו ויחשוף אותן למחלתו. טענה זו מהווה הרחבת חזית, ובא-כוח הנתבעת מתנגד לה, ובצדק. מעבר לצורך אציין, כי התובע יהא רשאי לממן את מגוריו מהפיצוי בגין הפסד הכנסה, ואין כל מקום לפצותו בגין הוצאות דיור, מה עוד שאינו זקוק להוצאות דיור חריגות בגין מחלתו. ניידות לעבר ולעתיד 22. אין חולק כי התובע אינו זקוק להוצאות ניידות חריגות, באשר אינו סובל מנכות פיסית. עם זאת, ומתוך הנחה שהתובע נזקק לנסיעות מוגברות לקבלת טיפולים בבית-חולים ו/או במרפאה, יש מקום לפצותו בגין רכיב זה. במאמר מוסגר יצויין, כי בא-כוח הנתבעת טען בסיכומיו, שהתובע לא תבע ראש נזק זה בכתב התביעה ומשכך, מדובר לכאורה בהרחבת חזית אסורה. בא-כוח הנתבעת אינו מדייק בנקודה זו. אמנם התובע לא עתר לפיצוי בגין ניידות, אולם הוא עתר לפיצוי בגין "נסיעות", ומבלי להיזקק לוויכוח הפילוסופי בין "ניידות" לבין "נסיעות", הנני מסיקה כי כוונתו של התובע אחת היא, והוא עותר לפיצוי בגין הוצאות נסיעה חריגות. לאור האמור, הנני מעריכה על דרך האומדנה את הפיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 50,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. רכישת סיגריות 23. בנושא זה אכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. ודוק: לא רק שבכתב התביעה לא התבקש פיצוי בגין ראש נזק זה, אלא שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובע החל לעשן בגין מחלתו, גם אם לא עישן לפני אישפוזו. מעבר לצורך אציין, כי עישון סיגריות הינו מסוכן, ועלול לגרום למחלות קשות. האם באמת מצפה בא-כוח התובע, שבית המשפט יעודד את התובע לעשן בדרך של מימון רכישת סיגריות, ויתן ידו בכך לסיכונים בריאותיים קשים ?? עתירה זו נדחית. רכישת תרופות 24. התובע לא המציא אסמכתאות בנוגע לעלות רכישת התרופות, אולם מהתיעוד הרפואי הרב שהוגש עולה בבירור, כי התובע נזקק לטיפול תרופתי כבד, ולדאבון הלב, יזדקק לטיפול תרופתי זה במשך כל ימי חייו, ומשכך, ייאלץ לשאת בהשתתפות עצמית לצורך רכישת התרופות. משכך, הנני מעריכה הוצאה זו על דרך האומדנה בסך של 100,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. טיפול שיניים 25. פרופ' טיאנו אישר, כי התרופות הפסיכיאטריות פוגעות בשיני המטופלים, ואמו של התובע אישרה כי הוא נזקק לטיפולי שיניים רבים. אלא מאי? לא הוצגו קבלות המעידות על קבלת טיפול, וממילא לא התבקש מינוי של מומחה רפואי שיעריך את הקשר הסיבתי בין המחלה לבין נזקי השיניים - ככל שקיימים - ואת עלותם. משכך, הנני בדיעה כי התובע זכאי לפיצוי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. כאב וסבל 26. התובע זכאי לפיצוי בגין 60% נכות בצירוף ימי-אישפוז. התובע לא הבהיר מהו מספר ימי האישפוז בהם שהה בבית-חולים במהלך מחלתו, אולם מבדיקת המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירה של גב' דליה שמש - אמו של התובע, עולה כי התובע שהה באישפוזים (אישפוזי-יום וכן אישפוזים מלאים) במשך 564 ימים לפחות. משכך, זכאי התובע לפיצוי בסך 250,795 ₪. 27. לאור האמור, זכאי התובע לפיצוי בסך 3,380,759 ₪. ניכויים 28. מסכום הפיצוי יש לנכות את הסכומים הבאים: א. סך של 1,110,081 ₪ ,המהווים את הסכומים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי - ענף נכות כללית, וזאת בהתאם לחוות-דעתו של האקטואר ד"ר רמי יוסף ממשרד שי ספיר ושות', אקטוארים. ב. תשלום תכוף בסך 56,352 ₪ ששולם לתובע ביום 5.8.08. סכום זה כשהוא משוערך להיום, הינו בסך של 62,255 ₪. ג. יש להקפיא את הסך 780,620 ₪ - הוא הסכום, או חלקו, שישולם לתובע בגין קיצבת שירותים מיוחדים, ככל שתאושר (ראה חוות-דעת ד"ר רמי יוסף מיום 13.10.09). 29. סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 2,208,423 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, ובתוספת הוצאות אגרה. מתוך הסך הנ"ל יוקפא סך של 780,620 ₪ (כמפורט בסעיף 26ג לפסק הדין) עד המצאת החלטתו של המוסד לביטוח לאומי בתביעת התובע לקבלת קיצבת שירותים מיוחדים. באם תתקבל תביעתו של התובע לקבלת קיצבת שירותים מיוחדים, כי אז פטורה הנתבעת מתשלום סכום זה לתובע, אלא אם כן תתקבל תביעת התובע בחלקה. במקרה כזה זכאי התובע לקבלת יתרת הסכום המוקפא, מעבר לסכום התביעה שאושרה על ידי המוסד לביטוח לאומי. באם תידחה תביעתו של התובע לקבלת קיצבת שירותים מיוחדים, כי אז יועבר הסכום המוקפא לידי התובע באמצעות בא כוחו. מעבר לצורך אציין, כי פרסום פסק הדין התעכב בשל שביתת קלדניות בית המשפט, ועם הצדדים הסליחה.התחום הנפשירפואהפסיכוזה